קם ליה בדרבה מיניה

קם ליה בדרבה מיניה (קלב"מ) הוא ביטוי הלכתי (פירוש מילולי מארמית בבלית - עומד לו היינו די לו בגדול ממנו) שמשמעותו: כאשר מגיעים לאדם שני עונשים על מעשה אחד, או על שני מעשים שנעשו בו זמנית, הוא מקבל רק את העונש החמור מביניהם.

מקור

בתורה מופיעים מספר מקורות מהם נלמד דין זה. הראשון נמצא בספר שמות, בפרשת משפטים: "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענש יענש ... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" כלומר, אם האשה מתה, הרי אין המכה משלם לאב את דמי הולדות, מכיוון שהוא מחויב מיתה על אותו מעשה של הכאת האשה. אך אם האשה לא מתה, הרי שהוא מחויב לשלם.

מקור שני, גם הוא בפרשת משפטים, נמצא בפרשת "בא במחתרת": "אם במחתרת יימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. אם זרחה עליו השמש דמים לו, שלם ישלם..." כלומר, גנב שבא במחתרת פטור מלשלם, מכיוון שהיה מותר להורגו בזמן הפריצה. ורק במצב שלא היה מותר להמיתו עליו לשלם.

מקור שלישי מתייחס למקרה שבו אדם מחויב עונש מלקות וממון, ששם כתוב: "והפלו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" ודרשו חז"ל: "על רשעה אחת אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות" כלומר, אם הוא חייב גם ממון הרי הוא לוקה ואינו צריך לשלם. לכלל זה יש יוצא מן הכלל יחיד - הדין של מוציא שם רע שייחודי בכך שהאיש שמוציא לאשתו שם רע מחויב גם בקנס כספי וגם במלקות. אכן ישנם עוד מקרים שנענש רק בממון ונפטר מהמלקות. בעדים זוממין שהעידו שאדם חייב לחבירו כסף, משלמים ולא לוקין. (משנה במסכת מכות). ומכה חבירו הכאה שיש בה שווה פרוטה, אף שהיה צריך ללקות על הלאו של "לא יוסיף", בכל זאת משלם.

דיני קלב"מ מרוכזים בתלמוד בבלי בפרק שלישי של מסכת כתובות, "אלו נערות". אך יש סוגיות נוספות בש"ס שעוסקות בכלל זה, למשל - במסכת סנהדרין דף עב, וכן בבבא-קמא, בפרק שני ובפרק שביעי.

יישומים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסר פירוט מה הדין במיתה וממון, מלקות וממון (שממון חמור ממלקות לשיטת עולא), מה הדין כשאין התראה (רבי יוחנן), חייבי מלקות שוגגין, וכן בכרת ומלקות (ר' יצחק).

איזו היא מיתה פוטרת מתשלום הממון

כאשר העונש הגדול המוטל על האדם הוא מיתת בית דין הדין ברור שנפטר מהממון וכן כאשר הותר דם האדם המחוייב ממון להריגה כגון בא במחתרת שמותר להורגו מדין הבא להורגך השכם להורגו או בועל ארמית שמותר להורגו מדין קנאים פוגעים בו אף אם בפועל לא נהרג פטור על הממון שהתחייב באותו זמן וכמו שהובא המקור בתורה לעיל אמנם כאשר המיתה היא כרת או מיתה בידי שמים נחלקו התנאים לדעת רבנן דווקא במיתת בית דין נאמר ההלכה שקים ליה בדרבה מינה אבל בכרת או במיתה בידי שמים האדם מקבל אף את החיוב הקטן היינו הממון ולדעת רבי נחוניא בן הקנה לא דווקא במיתת בית דין אלא אף בכרת

ונחלקו האמוראים אביי ורבא בדעת התנא רבי נחוניא בן הקנה האם אף במיתה בידי שמים לדעת אביי אף במיתה בידי שמים ולדעת רבא דווקא בכרת

ויסוד מחלוקתם מהו מקורו של רבי נחוניא בן הקנה לפטור בכרת לדעת אביי גזירה שווה אסון אסון שנאמר לא יהיה אסון שזהו אחד מהמקורות לקים ליה בדרבה מינה וכמו שנאמר לעיל ונאמר לגבי בנימין כשחשש יעקב להורידו מצרים וקרהו אסון בדרך וכמו שלגבי בנימין משמעות האסון היינו מיתה בין על ידי אדם בין על ידי שמים אף האסון האמור אצלינו בין בידי אדם בין בידי שמים ולפי הבנה זו אין מקור לחלק בין כרת למיתה בידי שמים ולדעת רבא המקור שפוטר אף בכרת מאיסור נתינת הזרע למולך ששקלה תורה עונש מיתת בית דין כעונש כרת שכתבה תורה שבית דין ימיתו הנותן זרעו למולך ואם אין הם יתנו עונשו הקב"ה יכרית אותו וכלשון הפסוק "וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃ וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַֽחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַֽחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃" ולפי הבנה זו המקור דווקא בכרת אבל לא לכל מיתה בידי שמים אך להלכה לא נפסק כמו שיטת רבי נחוניא בן הקנה.

מיתה ומלקות

כאשר שני העונשים המוטלים עליו הם מיתה ומלקות, נחלקו התנאים האם אומרים קם ליה בדרבה מיניה או לא. לדעת רבי עקיבא, הכלל חל ולא ילקה, ואילו לדעת רבי ישמעאל, ילקה, מאחר שהמלקות יכולות להיות חלק מההמתה ולא עונש "אחר".

מלקות וממון

כשמתחייב מלקות וממון - להלכה ילקה ולא ישלם, למעט שני מקרים: עדים זוממים שזממו לחייב אדם ממון שלא כדין, והרי הם מתחייבים ממון מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ומלקות בגלל הלאו "לא תענה", הכלל הוא שחיוב הזוממין חזק יותר מחיובם כלפי שמים, וישלמו - "כל המשלם אינו לוקה". המקרה השני הוא חובל בחבירו, שחייב מלקות על שהכה את חבירו, וכן ממון - פיצוי על הנזק - משלם ולא לוקה, מכיוון שחסה התורה על ממונו של הנחבל. גם כאשר אדם אחד מחויב בבי"ד שני סוגי מיתות, נותנים לו את המיתה החמורה מדין קים לה בדרבה מינה, ואמנם לפי שיטת רבי יוסי, נותנים לו בכזה מקרה את העונש הראשון שהתחייב בו, ולא משנה מה חמור יותר.

חייבי מיתות שוגגין

דין נוסף חודש בגמרא, והוא "חייבי מיתות שוגגין". משמעותו היא שדין זה של קלב"מ נאמר לא רק במקרה שיש חיוב מיתה בפועל, אלא גם במקרה שאדם, למשל, שרף את בית חבירו בשבת, אך לא ידע שהיום שבת, שהדין הוא שאין הוא מחויב מיתה על עבירה זו שנעשתה בשגגה, הרי הוא פטור מלשלם.

דין זה קיים במיתה, אך אין הוא קיים במלקות. כלומר אם אדם עשה בשגגה עבירה שהוא חייב עליה מלקות, ובו זמנית חויב לשלם לחבירו כסף, דבר זה שנוי במחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, ולהלכה אין קלב"מ במקרה זה וחייב לשלם.

חיוב הממון בדיני שמים

רש"י מביא את דעת הגאונים, שבמקרה זה יוכל הניזק לתפוס בכח את דמי נזקו מממונו של המזיק, על אף שבית דין לא יחייב אותו. ראשונים אחרים חולקים וסבורים שהניזק אינו יכול לתפוס, למרות הסכמתם העקרונית בדבר חיוב המזיק בדיני שמיים, ויש אומרים שאינו חייב אף בדיני שמיים.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

קם ליה בדרבה מיניה31159667Q7040124