מצוות ערבה במקדש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוות ערבה במקדש היא מצווה להביא ענפי ערבה לבית המקדש בכל יום מימי חול המועד סוכות, להציב אותם בפינות המזבח ולהקיף אותו תוך אמירת הושענות. מדי יום הייתה מתקיימת הקפה אחת וביום השביעי והאחרון לחג, הנקרא כיום הושענא רבה בשל מצווה זו, היו מקיפים שבע פעמים. המצווה נזכרת במשנה במסכת סוכה.

מקור המצווה

על מקורה של מצוות הערבה במקדש נחלקו בגמרא[1], אם יש לה מקור בתורה שבכתב או שמא זו היא הלכה למשה מסיני. אבא שאול לומד מהמילים "ערבי נחל" שנאמרו בפסוק המצווה על ארבעת המינים שישנן שתי מצוות בערבה,[א] והן מצוות ערבה שבארבעת המינים, ומצוות הערבה שעל גבי המזבח. לעומתו, מסורת אחרת מובאת בפי רבי אסי[ב] לפיה מצוות ערבה היא חלק ממערכת של שלשה דינים שמקורם הוא הלכה למשה מסיני "עשר נטיעות[ג] ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני"[2]. להלכה נפסק כי מצוות ערבה היא הלכה למשה מסיני[3].

סדר מצוות ערבה

במשנה נמסר הסדר של המצווה בפרטות:

מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" [4], "אנא ה', הצליחה נא"; רבי יהודה אומר: "אני והו הושיעה נא". ואותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים.


גודל הערבות לא נזכר במשנה, אך בגמרא נאמר שגובהן היה אחד עשר אמה, כדי שתהיינה מוטות על המזבח - שגובהו עשר אמות - אמה"[5]. ישנה מחלוקת בין האמוראים האם עיקר מצוות הערבה היא בזקיפה[ד] או בנטילה[ה]. הרמב"ם פסק שהמצווה בנטילה, והזקיפה הייתה לא לאחר ההקפה אלא קודם לכן: "כיצד היו עושין: מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה (בשבת) כדרך שעושין בכל יום"[7]. כיוון שעל פי ההלכה מי שאינו כהן אינו רשאי לגשת אל המזבח,[ו] חלוקת הערבה לציבור מתבצעת על ידי הכהנים.

בתלמוד נחלקו, האם מקיפים את המזבח בלולב או בערבה. הרמב"ם פסק שמקיפים בלולב[8], לעומתו, הבית יוסף[9] והט"ז[10] הכריעו אחרת.

המקיפים

מהתלמוד[1] עולה שהכהנים בלבד היו מקיפים, מאחר שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אפילו "בכהנים בעלי מומים אם נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה" (בכל השנה אסורים להיכנס לשם)[11]. וכך כתבו במפורש רש"י ותוספות, ואחריהם נמשכו גם מפרשי המשניות[12]. ואולם, בשיטה מקובצת למנחות[13] כתב ש"זקני ירושלים", משמע אפילו זרים, היו מקיפים את המזבח בלולביהם. וכך גם באור זרוע שהקשה ממנהגינו, שכל העם מקיפים, ולא רק הכהנים. [14] והאריך לבאר שגם במקדש היו ישראל מקיפים, כדרך שכהנים בעלי מומין הקיפו ו"לאו דווקא נקט כהן, אלא הוא הדין לישראל". אף בגאונים היו שסברו כך, אלא שנחלקו על אופן ההקפה (האם עמדו סביב המזבח או הקיפוהו)[15].

הושענא רבה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הושענא רבה

היום השביעי, הוא יום הושענא רבה, נבדל משאר הימים בשתים - במספר ההקפות שהיו מקיפים ובשבת. כנאמר במשנה, בכל יום הקיפו המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. בשבת לא הייתה הערבה ניטלת כלל בשאר הימים ואילו ביום השביעי, הערבה דוחה את השבת. הלכה זו הייתה לאחת מסלעי המחלוקת שבין הפרושים לבייתוסים:

פעם אחת חל שביעי של ערבת להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה והכירו בהן בייתוסים ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת.

לאחר החורבן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיבוט ערבה
מנהג חיבוט ערבה,1662, חריטה על עץ, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.
מנהג חיבוט ערבה,1662, חריטה על עץ, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.

משחרב בית המקדש השני בטלה מצוות ערבה של תורה אך משום זכר למקדש, תיקנוה ליום אחד, יום השביעי. ונחלקו האמוראים בגמרא האם דין זה הוא מ’’’תקנת’’’ נביאים, או ’’’מנהג’’’ נביאים[16]. להלכה נפסק שהוא מנהג נביאים ולכן לא מברכים על חיבוט ערבה בזמן הזה[17].

התוספות יום טוב כתב שלאו דווקא בזמן הזה, אלא אף בזמן שבית המקדש היה קיים נטלו את הערבה מחוץ למקדש בתורת מנהג נביאים.

מוצא

הרב ישראל אריאל שדן במצוות הערבה במקדש[18], העלה את הנימוקים הבאים, לבחירתה של מוצא כמקור ללקיטת הערבות:

  1. המעיינות הקרובים יותר לעיר נוצלו לשתייה.
  2. "מורביות מוצא" היו כנראה זן מיוחד של ערבות שהיו בעלי ענפים ארוכים "שהיה בהם כדי להדר את המזבח".

פטור ממס לתושבי מוצא

תושבי מוצא זכו לפטור ממיסים עקב עיסוקם בהבאת הערבות לבית המקדש, ומכאן מקור השם ”מוצא”, למרות ששמה המקורי הוא ’’’קלניא’’’[5].

הרב ישראל אריאל סבור כי הפטור ממיסים לתושבי העיר ניתן כבר על ידי מלכי החשמונאים[19]. הפטור ניתן לתושבים עקב המשימה שהוטלה עליהם: להכין להמוני הולכי רגל כמויות ניכרות של ענפי ערבה לכל שבעת הימים, וזאת ללא תשלום[דרושה הבהרה].

בעלי התוספות כתבו כי הערבות חולקו על ידי שלוחי בית דין כמתנה, לעומת הלולב ומיניו שהיו נקנים באופן פרטי שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"[20] - דהיינו "משלכם" ומכספכם. אך לא למצוות ערבה בבית המקדש - כאן על שליחי הציבור מוטלת החובה לספק את הערבות.

לפי הרמב"ם, הכינו תושבי מוצא ענפי ערבה בכמויות גדולות ובאופן קבוע כל שבעת ימי החג. "הדבר היה כרוך בטרחה מרובה, הן בגידול עצי ערבה בשטחים נרחבים, והן בקטיף ענפי הערבה, וכן בנשיאת ענפים במשקל רב על גבי בהמות ממוצא לירושלים, וזאת תוך הקפדה להבאתם בטריות למקדש למרות המרחק".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ כיוון שהמילה "ערבי" היא בלשון רבים
  2. ^ בשם רבי יוחנן בשם רבי נחוניא דמן חוורן
  3. ^ דין הדן בענייני חרישה בזמן הסמוך לשנת שמיטה
  4. ^ להניח את הערבות סביב המזבח, בלי לעשות איתם דבר נוסף
  5. ^ להחזיק את הערבות בזמן שמקיפים את המבזח. ולדעה זו, הזקיפה שהוזכרה במשנה הייתה לאחר הקפת המזבח[6].
  6. ^ אלא לצרכים מיוחדים[דרושה הבהרה]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מד עמוד א
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מד עמוד א, תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ג עמוד א, תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ג עמוד ב, ותלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה א'
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה כ'
  4. ^ תבנית:תנ”ך
  5. ^ 5.0 5.1 תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מה עמוד א
  6. ^ תוספות, מסכת סוכה, דף מה עמוד א
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכות כ"בכ"ג
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה ג'
  9. ^ טור, או"ח סימן תרסד
  10. ^ שולחן ערוך, או"ח סימן תרסד
  11. ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ט'
  12. ^ תוספות יום טוב, תפארת ישראל ועוד
  13. ^ כז ב
  14. ^ ח"ב סימן שטו
  15. ^ אוצר הגאונים סימנים קמט וקנ
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מד עמוד א
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ז', הלכה כ"ב
  18. ^ אוצר המקדש, מחזור לסוכות, "שמחה בירושלים ובמקדש".
  19. ^ כאשר יוסף בן מתתיהו כותב על חיילים רומיים שיושבו ב"קולוניה" - היה זה כבר אחרי חורבן הבית
  20. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ'


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0