נחלת שבט ראובן

נחלת שֵׁבֶט רְאוּבֵן נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. היא מוגדרת בתנ"ך בתור: "אֶרֶץ סִיחוֹן ואֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן" (ספר נחמיה, ט' כ"א). תיאור הנחלה בספר יהושע מורכב מערים - המוקפות חומה, בהן שבמה, והחצרות - שאינן מוקפות חומה ומתחומים גאוגרפיים. נחלת השבט השתרעה ממצד המזרחי של עבר לירדן החל מנחל חשבון עד לנחל ארנון וארץ בני עמון.

תחום הנחלה

תחום נחלת השבט, בגבולותיו הטבעיים, הם: בצפון - נחל חשבון, במערב ים המלח, בדרום נחל ארנון ובמזרח - המדבר וארץ בני עמון. לשם הגדרת התחומים הגאוגרפיים בנחלת השבט בתיאור מובאים מונחים ייחודיים כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר", "בְּהַר הָעֵמֶק" - שטח ההר היורד בתלילות לעמק, "אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה" -שהם המורדות המערביים של עבר הירדן לים המלח ו"הירדן והגבול" שהם בקעת הירדן. מלבד ממלכות סיחון וארץ חשבון, כלולה בנחלה גם מקום מושבם של "נְסִיכֵי סִיחוֹן" - אשר הזמינו את בלעם לקלל את עם ישראל.

חוקר המקרא זכריה קלאי עמד על התופעה לפיה הנחלה כוללת תיאורים של אזורים גאוגרפים ומגדיר אותה כך: תיאור הנחלה של שבט ראובן כולל "מניין תחומים": תחומים "קטנים" אלו הערים והחצרות ותחומים "גדולים" כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא". גם סדר מניין המקומות מתחיל מהתחומים הגדולים ועובר - ל"קטנים" - לערים ולחצרות: תחילה במערב, עובר למזרח ומסיים בצפון - ליד בֵית פְּעוֹר, המוכר לנו מערבות מואב - מושב שבטי ישראל - קודם לכניסת לארץ ישראל המערבית בימי יהושע בן נון.

גבולות השבט

טו וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי-רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם. טז וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַנַּחַל וְכָל-הַמִּישֹׁר עַל-מֵידְבָא. יז חֶשְׁבּוֹן וְכָל-עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר דִּיבֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מְעוֹן. יח וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת וּמֵפָעַת. יט וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק. כ וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה וּבֵית הַיְשִׁמוֹת. כא וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת-נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. כב וְאֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל-חַלְלֵיהֶם. כג וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחוֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן.

— יהושע יג ט"ו-כ"ג

לפי הכתוב ביהושע י"ג מקיפה הנחלה את חבליה הדרומיים של עבר הירדן. גבולה מסומן מנחל ארנון עד ואדי חיסבאן אשר נפגש עם עמון ומנהר הירדן באזור ים המלח ועד המדבר השוכן במזרח. התיאור בספר יהושע שונה מתיאורה של הנחלה המופיע בספר במדבר, פרק ל"ב, פסוקים ל"ד-ל"ה. בתיאור זה הערים ערוער, דיבון ועטרות שופן הנכללות בתיאור בנחלה ביהושע נמצאות בתחומי נחלת שבט גד. דיבון אודותיה נכתב בספר יהושע נקראת בספר במדבר דיבון גד. זאת עדות להתנחלות שבט גד בדיבון שבתחומי נחלת ראובן. שבט גד מוזכר במצבת מישע: "ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם". מידע זה מלמד שבנחלת השבט התיישבו שבטים נוספים. ייתכן כי תחום הנחלה המוצג בפרק הוא אזור מנהלי הכולל את נחלת ראובן שתיאור גבולה מופיע בספר במדבר. יש הסוברים כי באזור התיישבו אף מואבים, וזאת מערכת מנהלתית מאורגנת מימי ממלכת ישראל המאוחדת. האזור המנהלי המופיע ביהושע דומה בתיאורו לתיאור המחוז השנים עשר של ממלכת שלמה כפי שמתואר בספר מלכים א', פרק ד', פסוק י"ט.

הכתוב בדברי הימים א', ה' מתאר את האזור בימי מלכות שאול: " י וּבִימֵי שָׁאוּל עָשׂוּ מִלְחָמָה עִם-הַהַגְרִאִים וַיִּפְּלוּ בְּיָדָם וַיֵּשְׁבוּ בְּאָהֳלֵיהֶם עַל-כָּל-פְּנֵי מִזְרָח לַגִּלְעָד.". מכתוב זה עולה כי צורת המגורים האופיינית לשבטים נודדים הייתה באוהלים. מהפסוק בדברי הימים א', ה י', ניתן לשער כי התנחלות שבט ראובן טרם הושלמה בימי שאול.

הקשר עם שבט גד

הקשר של שבט ראובן עם שכנו הצפוני, שבט גד נושא אופי מיוחד. זאב ארליך, במאמרו: "ערי גד וראובן בכיבוש ובהתנחלות",^{[דרוש מקור: מדויק]} מצביע על תופעה מעניינית: בני שבט גד בונים, או מבצרים, ארבע ערים בנחלת שבט ראובן. וכך כתוב בספר במדבר: "וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד, אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת, וְאֵת, עֲרֹעֵר. לה וְאֶת-עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת-יַעְזֵר, וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת-בֵּית נִמְרָה, וְאֶת-בֵּית הָרָן: עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן." (במדבר ל"ב, לד-לה). ואילו בערי נחלת שבט ראובן לא כלולה הסייפא:"עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן".

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", כתב: אמנם "לבני ראובן היה מקנה רב, אבל לבני גד היה -מקנה עצום מאוד, על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן" (ל"ב, א'). כלומר, את הפסוק יש להבין כך: "ומקנה רב היה לבני ראובן, (אבל=) ולבני גד (היה מקנה) עצום מאד...".

זאב ארליך מניח כי זו הסיבה כי בני גד בקשו לבנות ערים לטף וגדרות לצאן. בני גד, בעלי המקנה העצום מאד, היו בעלי העניין העיקריים. הם בנו את הערים וישבו בגבולות השטח סביב, מוכנים לכל מתקפה מן החוץ ושומרים על כלל השטח ועל המקנה, עד לגמר כיבושה של ארץ ישראל המערבית.

בדרום הם בנו את דיבון, עטרות, ערוער ועטרות שופן - כנגד מואב. בצפון-מזרח הם בונים את יעזר ויגבהה - כנגד עמון. בצפון-מערב הם בונים את בית נמרה ובית הרן - כנגד הכנענים אשר ממערב לירדן.

בני ראובן, הם אמנם בעלי "מקנה רב", אך לא "עצום מאד", בונים ערים בתוך השטח ומוגנים מפני מתקפה מן החוץ על ידי בני שבט גד.

לכך התאים יפה מדרשם של חז"ל על הפסוק בברכת משה לגד "ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד" (דברים ל"ג, כ): "מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח... מלמד שהיה סמוך לסְפר לפיכך נמשל כאריות".

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0