פיליפ ברבור
 | |||||||||
| פיליפ ברבור | |||||||||
| לידה | גורדונסוויל, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | פיליפ פנדלטון ברבור | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות של הקונגרס, וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
פיליפ פנדלטון ברבור (באנגלית: Philip Pendleton Barbour; ) היה יושב ראש בית הנבחרים העשירי של ארצות הברית ושופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, האדם היחידי שכיהן בשני תפקידים אלו.
הוא נולד בגורדונסוויל שבווירג'יניה, שם הוא החל את הקריירה המשפטית שלו לאחר שסיים את לימודיו בקולג' ויליאם ומרי. כמה מבני משפחת ברבור, כולל אחיו ג'יימס ברבור, שכיהן כמושל וירג'יניה, בלטו מאוד במשרות פוליטיות שבהן הם שימשו. ב-1814, נבחר ברבור לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. בשנים 1821–1823 הוא שימש כיושב ראש הבית וב-1824 הוא דחה הצעה להיבחר מחדש לבית הנבחרים. הוא שב לבית הנבחרים ב-1827 כבן בריתו של אנדרו ג'קסון.
ברבור המשיך לכהן בבית הנבחרים עד 1830, אז קיבל על עצמו לכהן כשופט בבית המשפט הפדרלי במחוז המזרחי של וירג'יניה. ב-1835 מינה אותו הנשיא ג'קסון כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של גבריאל דובאל שהתפטר. ברבור כיהן על כס השיפוט עד למותו. באופן כללי הוא תמך בעקרונותיו של ג'קסון בנוגע לזכויות המדינות.
ראשית חייו
פיליפ ברבור נולד בגורדונסוויל שבמחוז אורנג' שבווירג'יניה, לתומאס ברבור, בעל חוות מטעים, מחוקק ושכן ואחד מראשוני תומכיו של ג'יימס מדיסון. פיליפ ברבור נקרא על שם אחד מאבות המשפחה, פיליפ פנדלטון, שדרכו הוא היה קרוב משפחה של השופט והפוליטיקאי אדמונד פנדלטון. המשפחה הייתה אחת המשפחות הראשונות בווירג'יניה, והיא התייחסה לסוחר סקוטי שהתיישב במחוז קאלפפר הסמוך.
כמו אחיו, ג'יימס ברבור, למד פיליפ ברבור בבתי ספר ציבוריים ופרטיים לפני שהחל את הכשרתו המשפטית בהדרכתו של המשפטן מווירג'יניה, סנט ג'ורג' טאקר בוויליאמסבורג. נסיבות פיננסיות גרמו לו לנטוש את ברבור ב-1799.
עד מהרה הוא עבר לקנטקי כדי לחפש שם את מזלו, שם, לאחר שנה של לימוד משפטים בקריאה עצמית, הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע בברדסטאון. לאחר שנה נוספת שכנעו אותו ידידיו לשוב לווירג'יניה ולחדש את לימודיו בקולג' ויליאם ומרי, כך שב-1802 הוא החל לעסוק בעריכת דין ליד בית משפחתו בגורדונסוויל.
ב-1804 נשא ברבור לאישה את פרנסס ג'ונסון, בתו של בעל חוות מטעים מקומי. לזוג נולד בן אחד, סקסטוס ברבור, שהיה בעל חוות מטעים ורופא.
ראשית הקריירה הפוליטית
ברבור עסק בעריכת דין במשך שמונה שנים לפני שהחל בחייו הציבוריים כחבר בית הנבחרים של וירג'יניה בשנים 1812–1814. כאשר נפטר חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ג'ון דאוסון, ניצח ברבור בבחירות המיוחדות שהתקיימו לבחירת מחליפו, והוא כיהן כחבר בית הנבחרים כאיש המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בשנים 1814–1825 ובשנים 1821–1823 הוא שימש כיושב ראש בית הנבחרים. ברבור נכנס לפוליטיקה כאשר האומה האמריקאית חוותה שינוי באופן הריבונות כאשר תומכי זכויות המדינות לשעבר, כמו הנשיא ג'יימס מדיסון, ואנשי ההנהגה הפוליטית בווירג'יניה, הנרי קליי ואחיו של ברבור, הסנאטור ג'יימס ברבור, החלו לתמוך בפוליטיקה הלאומית. במשך כל תקופת כהונתו בבית הנבחרים, נותר ברבור תומך נלהב של העקרונות הרפובליקנים של תומאס ג'פרסון והקפיד על פירוש קפדני של החוקה.
כהונתו הראשונה בבית הנבחרים
המוניטין של ברבור ביחסו השמרני לחוקה גדל עם התנגדותו לחוק המענק של 1817 (אנ'). החוק התיר מימון פדרלי לעבודות ציבוריות כמו סלילת דרכים, דוגמת זו שנסללה כדי לקשר את באפלו שבניו יורק עם ניו אורלינס, דרך וושינגטון הבירה. ברבור ראה במימון פדרלי של עבודות ציבוריות כדבר שצריך להיות מחוץ לסמכויות הקונגרס ולפיכך נוגד לחוקה וחותר תחת ריבונות המדינות. הוא ראה במדינות כריבוניות, כקהילות פוליטיות עצמאיות, שחופשיות לפרוש מהאיחוד אם הממשלה הפדרלית מפרה את זכויותיהן, טיעון שהוא העלה כאשר הוא התנגד למגבלות שהוטלו על כניסתה של מיזורי לאיחוד כמדינת עבדות. התנגדותו למגבלות ברמה הלאומית על מדינות העבדות שמשה בסיס לקנאותו לזכויות המדינות, אך גם לפיתוח השקפתו הפוליטית בעד העבדות. כחבר הקונגרס, היה ברבור הפוליטיקאי הבולט הראשון שקרא תיגר בגלוי על תאימותם לחוקה של מכסי המגן, בטענה שאלו בלתי צודקים ונוגדים לחוקה.
כוהנס נגד וירג'יניה
ב-1821 שימש ברבור כיועץ משפטי מטעם מדינת וירג'יניה כדי לייצג אותה בשאלה אם לבית המשפט העליון הייתה סמכות שיפוטית לדון במקרה של "כוהנס נגד וירג'יניה" (Cohens v. Virginia), בו שני אנשים מבולטימור הורשעו במכירת כרטיסי לוטו של מחוז קולומביה בווירג'יניה. ברבור טען ללא הצלחה שלבית המשפט העליון לא הייתה סמכות שיפוטית לדון במקרה בשל העובדה שהאיסור על מכירת כרטיסי לוטו בחוק לא היה תקף לגבי וירג'יניה. לפיכך, החוק היה חוק מקומי ולא סוגיה ברמה הלאומית בשל העובדה שהחוק לא נגע לכל המדינות. הוא גם טען שלבית המשפט לא הייתה סמכות שיפוטית בשל העובדה שהמדינה הייתה צד לתביעה על פי התיקון ה-11 לא ניתן היה לתבוע מדינה ללא הסכמתה. עם זאת, נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל טען שהייתה סמכות שיפוט פדרלית במקרה בהתבסס על סעיף עליונות החוקה על פני חוקות המדינות בפרק 6 לחוקה, ולפיכך המעיט מחשיבות רצונו של ברבור להרחבת עליונות חוקות המדינות והרחיב בחשיבות עליונות הממשל הפדרלי. תיק זה שימש לחזק את המוניטין של ברבור כמנהיג במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית במערכת הפוליטית שהלכה ודעכה בווירג'יניה וכן לאור העברת הכוחות בין המפלגות עם בחירתו של אנדרו ג'קסון כנשיא השביעי של ארצות הברית.
המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
בחירתו של ג'קסון לנשיאות ב-1828 הובילה לפיצולה של המפלגה הרפובליקנית הישנה אל המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בראשותו של ג'קסון ולרפובליקנים הלאומים. ג'קסון יצר את המפלגה על בסיס העקרונות הרפובליקנים הישנים, כמו אי שביעות רצונו של תומאס ג'פרסון מהבנק הראשון של ארצות הברית (אנ') של אלכסנדר המילטון. במשך שתי תקופות נשיאותו, חיסל ג'קסון את הבנק השני של ארצות הברית (אנ') ודחף לחירויות אישיות, לזכויות המדינות והיה בעד העבדות.
שופט בווירג'יניה וכהונתו השנייה בבית הנבחרים
ב-1824 דחה ברבור הצעה להיבחר לכהונה נוספת בבית הנבחרים, וב-1825 הוא דחה גם את הצעתו של ג'פרסון להתמנות כפרופסור למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה. תחת זאת הוא קיבל את הצעת בית המחוקקים של וירג'יניה להתמנות כשופט בבית המשפט הכללי של המדינה. בתפקיד זה הוא שימש שנתיים.
ב-1827 שב ברבור למושבו בבית הנבחרים של ארצות הברית כאיש סיעתו של ג'קסון. בשנתיים הראשונות לכהונתו זו הוא שימש כיושב ראש ועדת המשפט של בית הנבחרים.
ב-1829 היה ברבור לראשון מאנשי סיעתו של ג'פרסון שהצטרף לדמוקרטים בהנהגתו של ג'קסון על רקע ההתנגדות לבנק הלאומי. הוא נאבק כדי לחשוף את הבנק הלאומי השני כמיזם פרטי, שקיבל כספים פדרליים והתחזה למוסד ממשלתי. על אף שהמערכה הזאת שלו נגד הבנק לא תפסה אחיזה, דחיפתו של ברבור לריבונות המדינות, פירוקו של הבנק הלאומי והפיכת העבדות לחוקית בטריטוריות כמו מיזורי, גרמו לנשיא ג'קסון לחבב אותו.
באותה שנה, כאשר המשיך לכהן בבית הנבחרים, היה ברבור נציג לוועידת החוקה של וירג'יניה, וכאשר התכנסה הוועידה הוא נבחר כנשיא השני שלה, לאחר שהנשיא הראשון, ג'יימס מונרו, נאלץ לפרוש בשל בריאותו הרופפת. בתוקף תפקידו זה, יחד עם בני וירג'יניה מכובדים כמו מונרו, ג'יימס מדיסון וג'ון מרשל, הוא סייע להגביל את הדיון על העבדות במדינה, והגביל את הוויכוח רווי השנאה באספה המדינתיות לסוגיות של ייצוג וזכות הצבעה. וירג'יניה הייתה אחת המדינות האחרונות שאפשרה רק לבעלי קרקעות להצביע, ולבעלי העבדים היה כוח חסר פרופורציות. החוקה התקבלה בוועידה ב-1830, על אף הצבעות נגדה בדרום ובמערב המדינה, פיצול שהוביל לפרישתם מהמדינה במהלך מלחמת האזרחים של השטחים שעליהם הוקמה וירג'יניה המערבית.
שופט פדרלי והבחירות של 1832
ברבור דחה הצעה להתמנות כתובע הכללי של ארצות הברית לפני שבסופו של דבר התפטר מכהונתו בקונגרס ב-15 באוקטובר 1830 כדי לקבל על עצמו את מינויו של הנשיא ג'קסון כשופט בבית המשפט הפדרלי של המחוז המזרחי של וירג'יניה. ג'קסון מינה את ברבור במינוי פגרה ב-8 באוקטובר במקומו של השופט ג'ורג' היי שנפטר. ב-14 בדצמבר מונה ברבור לכס השיפוט באופן רשמי ויומיים לאחר מכן אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית. הוא כיהן בתפקידו עד -17 במרץ 1836.
ב-1832, הדמוקרטים, שלא היו שבעי רצון מבחירתו של מרטין ואן ביורן כמועמד המפלגה לסגן הנשיא, קיימו כינוס בווירג'יניה, שבו הם בחרו בג'קסון כמועמד לנשיאות וכברבור כמועמד לסגן הנשיא.[1] ברבור הסיר בסופו של דבר את מועמדותו וואן ביורן שב להיות המועמד, אך בכמה מדינות בדרום הופיע שמו על פתקי ההצבעה. ברבור גם סירב להיות מועמד לשופט בבית המשפט לעתירות, לתפקיד מושל וכסנאטור.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו
ב-1835 הובילו פטירתו של נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל והתפטרותו של השופט גבריאל דובאל להתפנותם של שני מושבים בבית המשפט העליון. אף על פי שנפוצו שמועות שהוא מתכוון למנות מחליף למרשל, מינה ג'קסון בסוף תקופת נשיאותו השנייה את ברבור במקומו של דובאל. חוגים לאומנים חששו שג'קסון מינה את ברבור בשל השקפותיו הפוליטיות שחתרו תחת עליונות הממשל הפדרלי שהושג במהלך תקופת כהונתו של מרשל כנשיא בית המשפט העליון. חששות שמו קץ לתהליך ההחלטה הממושך של שני ניסיונות להשהות את אישור הסנאט. ב-15 במרץ 1836 אישר הסנאט את מינויו של ברבור ברוב של 30 מול 11. במהלך תקופתו הקצרה יחסית על כס השיפוט שמע ברבור 155 תיקים, מתוכם הוא כתב את חוות דעת הרוב פעם אחת וכתב שתי חוות דעת מיעוט. אף על פי שהוא כיהן בתפקידו חמש שנים בלבד, הוא היה פעיל מאוד בעיצוב המורשת של בית המשפט העליון בנשיאותו של רוג'ר טוני כאשר יישם את קנאותו לזכויות המדינות ופירוש קפדני של החוקה כדי להניח גבולות לסמכות הממשל הפדרלי.
כהונתו ופסיקותיו
במושב הראשון שלו על כס השיפוט שמע ברבור שלושה תיקים שמיתנו את הישגיו של מרשל בגישה השיפוטית הלאומנית: פסק הדין "בריסקו נגד בנק הקהילה של קנטקי" (Briscoe v. Bank of the Commonwealth of Kentucky), פסק הדין "גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן" (Charles River Bridge v. Warren Bridge) ופסק הדין "ראש עיריית ניו יורק נגד מילן" (Mayor of the City of New York v. Miln). בתיק האחרון כתב ברבור את חוות דעת הרוב. הרקע לפסק דין זה החל ב-1824, כאשר מדינת ניו יורק העבירה חוק שדרש מכל בעלי הספינות לספק פרטים על נוסעים כדי למנוע הברחות והגירה של אנשים בלתי רצויים. בעל הספינה מילן סירב למלא אחר דרישות החוק ובשל כך הוא נכלא ונקנס. התיק הגיע לבית המשפט העליון בשאלה אם חוק ההגירה של מדינת ניו יורק הפר את "סעיף המסחר" בפרק 1, חלק שמיני, סעיף 3 לחוקה. ברבור קבע שהחוק של מדינת ניו יורק לא הפר את סעיף המסחר בשל העובדה שהחוק יישם את סמכות השיטור של המדינה שניתנה לה כדי "לפקח על המשטרה שלה ולדאוג שלא יכנס שום גורם מזיק לתחומיה".[2] אנשים לא יכלו להיחשב לסחורות, שכן אנשים הם לא "פריטים מיובאים, לא עונים לנימוק שעל בסיסו ניתנה לקונגרס הסמכות לפקח על המסחר, והאיסור שהוטל על המדינות לגבות מכס על פריטים מיובאים".[3] ברבור טען שהחוק היה תקף כצעד משטרתי שנועד להגן על בריאות ורווחת הקהילה. בשל הסמכות של המדינה על תושביה ועל דברים בתחום שיפוטה, "סמכות המדינה היא שלמה, מוחלטת ובלעדית".[4]
פסיקתו של ברבור בתיק זה נתמכה בחוות דעתו של נשיא בית המשפט רוג'ר טוני בפסק הדין "גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן" שקבע שלאנשים יש זכויות וזוהי חובתן הן של המדינה והן של האומה לשמור על הזכויות הללו כדי להבטיח את אושרו ורווחתו של כל אזרח ואזרח. תיק זה אפשר לברבור לקבוע תקדים להבנת סמכות המדינה כפי שהוא פיתח בראיה החוקתית של זכויות המדינות בבית המשפט העליון. חוות דעתו זו שימשה לבסס הגדרה צרה של סמכות המסחר הפדרלית והרחבת סמכות השיטור המדינתית. הן בפסק הדין "בריסקו נגד בנק הקהילה של קנטקי" והן בפסק הדין "גשר נהר צ'ארלס נגד גשר וורן" הצביע ברבור עם דעת הרוב וכך הוא הרחיב את סמכות המדינה והחליש את הגישה הלאומנית של בית המשפט העליון כפי שהותוותה בתקופת נשיאותו של מרשל.
אף על פי שברבור לא כיהן זמן ארוך יחסית על כס השיפוט כדי לצבור מגוון של חוות דעת פרי עטו, הוא כתב שתי חוות דעת מיעוט בפסקי הדין "קנדל נגד ארצות הברית" (Kendall v. United States) ב-1838 ו"הולמס נגד ג'ניסון" (Holmes v. Jennison) ב-1840. שתי חוות דעת המיעוט הללו המחישו את רצונו לצמצם את סמכות הממשל הפדרלי ולתמוך בשאיפות הפוליטיות הג'קסוניות והתנגדות לצמצום ריבונות המדינות. פסק הדין "קנדל נגד ארצות הברית" עסק בפיקוח השיפוטי על צעדי הרשות המבצעת. ב-1835 מינה הנשיא ג'קסון את איימוס קנדל כמנהל הכללי של דואר ארצות הברית. כאשר כיהן קנדל בתפקיד, הוא נחל הפסד במסגרת החלטה של בית המשפט העליון. הוא סירב לכבד הסכם למשלוח דואר שנחתם על ידי קודמו בתפקיד, אף על פי שהקונגרס העביר חקיקה שחייבה אותו לעשות כן. קנדל טען שהחקיקה הייתה מנוגדת לחוקה. בפסק דין משנת 1838 בית המשפט העליון פסק בניגוד לדעתו.[5] אך בתביעה שהוגשה ב-1845, קבע בית המשפט שקנדל לא היה אחראי לכך באופן אישי וחסך ממנו את האפשרות של מאסר עקב אי תשלום חוב.[6]
בית המשפט העליון ראה בתיק זה הליך נגד פקיד שפעל במסגרת הממשל הפדרלי. הוא דן בשאלה אם הייתה לו הסמכות לשמוע את התיק על פי סעיף 25 לחוק השיפוט של 1789 ואם הייתה לו הסמכות להוציא צו עשה למנהל הכללי של הדואר על פי סעיף 13 לחוק השיפוט. ברבור התנגד לדעת הרוב בפסק דין זה, שבו נקבע שלבית המשפט הייתה את הסמכות להוציא צו עשה כאמור כדי "לאלץ את המנהל הכללי של הדואר לקיים את חובתו המינסטריאלית על פי החוק".[7] קביעה זו הייתה זהה לזו שהתקבלה בפסק דין מרבורי נגד מדיסון מ-1803, שבו היו מעורבים צווי עשה לפקיד ממשל ובו קבע בית המשפט העליון שעליונות חוקת ארצות הברית על פני חוקות המדינות כפי שהוגדרה בפרק 6 לחוקה והמושג "ריבונות העם" העניקו לבית המשפט העליון את סמכות השיפוט לא רק בתיקים של בתי המשפט המדינתיים, אלא גם את הסמכות לביקורת שיפוטית כדי לקבל פסיקות לגיטימיות וסופיות בשאלות חוקתיות שעולות בתיקים משפטיים.
השופטים טוני וקאטרון הסכימו עם חוות דעתו של ברבור שמעולם לא הייתה לבית המשפט סמכות לבקר את פעולות הרשות המבצעת. אף על פי שברבור האמין ש"לקונגרס יש את הסמכות החוקתית לתת לבתי המשפט הפדרליים ...את הסמכות להוציא צו עשה", הוא לא סבר ש"לבית המשפט הפדרלי המחוזי הייתה הסמכות להוציא צו כאמור, וכתוצאה מכך הוא היה בדעה שהפסיקה תיהפך על פיה". אף על פי שהמנהל הכללי של הדואר היה כפוף לנשיא בנוגע לסמכויותיו על פי החוק, כאשר החוק הוא "מיניסטריאלי", יכול הקונגרס להגביל את פקידי הממשלה ולפקח עליהם. מאחר שהקונגרס הוא זה שיצר את המשרה הממשלתית, הוא יכול לפקח על החלטותיו של נושא המשרה, אך הנשיא לא מפוקח על ידי בתי המשפט הפדרליים. בעוד שחוות הדעת בתיק זה שימשה בהמשך להגדיר בצורה טובה יותר את הפרדת הרשויות באמצעות הגדרת צעדי הרשות המבצעת ככפופים לפסיקות בית המשפט העליון, חוות דעת המיעוט של ברבור שימשה כאמצעי לדיכוי הביקורת השיפוטית על צעדי הרשות המבצעת באמצעות הרחבת הסמכויות של התאוריה המחלקתית של הנשיא ג'קסון, הרעיון שלרשות המבצעת עומדת הזכות לפרש את החוקה עבור עצמה. חוות דעתו של ברבור בתיק "קנדל נגד ארצות הברית" ממחישה את נאמנותו לשאיפות הפוליטיות של הנשיא ג'קסון ולכוחות של הממשל שלו.
ברבור נתן את טיעונו החזק ביותר לטובת זכויות המדינות בפסק הדין "הולמס נגד ג'ניסון" (Holmes v. Jennison), תיק שהתמקד בהסגרת אדם מוורמונט לקנדה. ב-1838, הורשע ג'ורג' הולמס, תושב קוויבק, ברצח לואיס פאשל אשיל טאשה. הולמס נמלט לארצות הברית, שם הוא נעצר תחת צו בוורמונט. מושל ורמונט, סילאס ג'ניסון הוציא צו שקבע שהולמס, בהיותו אזרח הפרובינציה של קנדה התחתית, יעצר ויוחזר לקנדה כדי לעמוד שם לדין, אף על פי שלארצות הברית לא היה הסכם הסגרה עם קנדה. מאחר שבית המשפט העליון של ורמונט סירב להוציא צו הביאס קורפוס, עתר הולמס לבית המשפט העליון של ארצות הברית על בסיס הטענה שהוא נכלא באופן בלתי חוקי ושחירויותיו האישיות נשללו ממנו.
התיק עורר ויכוח מתמשך שגרם בהמשך לקיטוב בין השופטים הלאומניים לבין תומכי זכויות המדינות. התיק הובא לבית המשפט על בסיס השאלה אם לבית המשפט העליון של ארצות הברית יש את הסמכות לדון במקרה בהתבסס על סעיף 25 לחוק השיפוט של 1789 ואם צעדו של מושל ורמונט להסגיר את הנמלט מוורמונט לקנדה הפר את סעיף ההסגרה שבפרק 4, חלק שני, סעיף 2 לחוקה, שהעניק לממשלה הפדרלית את הסמכות להסגיר נמלטים לממשלות זרות. נשיא בית המשפט העליון טוני אישר את סמכות בית המשפט לדון בתיק וכן את הסמכות הבלעדית של הממשלה הפדרלית לעסוק ביחסי חוץ. בשל סמכות בלעדית זו, נקבע שמושל המדינה הפר את הסעיף האמור בחוקה.
בהיותו חלוק בשוויון של ארבעה מול ארבעה, דחה בית המשפט העליון של ארצות הברית את התיק בשל חוסר בסמכות שיפוטית, ובית המשפט העליון של ורמונט הורה על שחרורו של הולמס אף על פי שחמישה מתוך שמונת השופטים קבעו שלמושל ג'ניסון לא הייתה הסמכות לנקוט בצעד ההסגרה, ובכך קבעו את העיקרון שהחוקה לא העניקה שום סמכות לפקידי הממשל המדינתיים לנקוט בצעדים עצמאיים הנוגעים ליחסי חוץ עם מדינות זרות. ברבור היה אחד מארבעת השופטים שחלקו על פסיקתו של נשיא בית המשפט העליון. הוא האמין שבשל העובדה "שאין שום הסכם בנושא הסגרת נמלטים", בין המדינה לבין המדינה הזרה, אזי החזרת הנמלט לקנדה לא הפרה את הסמכות שנתנה לממשלה הפדרלית בחוקה, ולפיכך "הסמכות שהופעלה על ידי מושל ורמונט לא עמדה בסתירה לסמכות לכריתת הסכמים, שכן זוהי לא עצם קיומה של הסמכות, אלא יישומה שלא עלתה בקנה אחד עם יישום הסמכות על ידי המדינות".[8] מאחר שהמושל פעל במסגרת סמכויותיו שלו מבלי להפר את הסמכויות של אחרים ובשל העובדה שהחוקה לא הגדירה במפורש את נגיעתן של המדינות ליחסי חוץ, אזי המושל פעל במסגרת סמכויותיו כאשר הורה על ההסגרה.
בשל השוויון בהצבעת שופטי בית המשפט העליון, התקבלה דעתו של ברבור. חוות דעתו זו שימשה כטיעון לתמיכה בחוות דעתו בפסק הדין "ראש עיריית ניו יורק נגד מילן" שלמדינה לא הייתה החובה לשמור על רווחת תושביה. המושל פעל במסגרת סמכויותיו להגן על המדינה מפני מסכנות פוטנציאליות ואנשים מבוקשים. פסק הדין "הולמס נגד ג'ניסון" המחיש את הפירוש הקפדני של החוקה כפי שנעשה על ידי ברבור, ובו הוא הכניס השקפות נוספות שלו בנוגע לזכויות המדינות כאשר נתן פסקי דין, ובכך הרחיב את הגדרת זכויות המדינות באמצעות הענקת סמכויות רחבות יותר לרשויות המדינות והכנסת סמכויות למדינות אל החוקה.
מותו
פיליפ ברבור נפטר בשנתו כתוצאה מפקקת כלילית ב-25 בפברואר 1841 בביתו, כאשר היה בעיצומו של הדיון בשחרור העבדים האפריקאים בפסק הדין ארצות הברית נגד לה אמיסטאד. הוא נטמן בבית הקברות של הקונגרס בוושינגטון הבירה. במקומו מונה לכס השיפוט ידידו הוותיק, פיטר ויויאן דניאל, גם הוא בן וירג'יניה, שהמשיך את המורשת של ברבור בשמירת העקרונות הג'קסוניים לזכויות המדינות והפירוש הקפדני של החוקה. על שמו נקראו מחוז ברבור שבווירג'יניה המערבית, העיר פיליפי השוכנת במחוז זה ובית ספר השוכן בעיר זו.
קישורים חיצוניים
- פיליפ ברבור באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- פיליפ ברבור באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ "Our Campaigns – US President – Barbour Democratic Convention Race – Jun 12, 1832". ourcampaigns.com.
- ^ "New York v. Miln, 36 U.S. 102, 142 (1837)".
- ^ New York v. Miln, 36 U.S. 102, 136 (1837)".
- ^ "New York v. Miln, 36 U.S. 102, 139 (1837)".
- ^ Hall, Kermit L. and Ely, Jr., James W. The Oxford Companion to the Supreme Court of the United States. New York: Oxford University Press, 2011, p. 555.
- ^ Kleber, John E., ed. The Kentucky Encyclopedia. Lexington, Ky.: University Press of Kentucky, 1992, p. 486.
- ^ "Kendall v. United States ex Rel. Stokes, 37 U.S. 524, 642 (1838)".
- ^ "Holmes v. Jennison, 39 U.S. 540, 593 (1840".
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- שופטי בתי המשפט הפדרליים המחוזיים של ארצות הברית
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מווירג'יניה
- יושבי ראש בית הנבחרים של ארצות הברית
- חברי האספה הכללית של וירג'יניה
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
- אמריקאים ממוצא סקוטי
- אישים הקבורים בבית הקברות של הקונגרס
- אמריקאים שנולדו ב-1783
- אמריקאים שנפטרו ב-1841