פרנק מרפי
 | |||||||||
| פרנק מרפי | |||||||||
| לידה | הארבור ביץ', מישיגן, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | דטרויט, מישיגן, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | ויליאם פרנסיס מרפי | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הקתולי אגם יורון של גבירתנו, הארבור ביץ', מישיגן, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ויליאם פרנסיס מרפי (באנגלית: William Francis Murphy; ) היה פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי, חבר המפלגה הדמוקרטית ממישיגן. ב-1940 הוא מונה כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית לאחר קריירה פוליטית שבה הוא כיהן כתובע הכללי של ארצות הברית, מושל מישיגן וראש עיריית דטרויט. הוא גם שימש כמושל הכללי האחרון של איי הפיליפינים וכנציב העליון הראשון לפיליפינים.
מרפי נולד באזור "האגודל" (The Thumb) של מישיגן. ב-1914 הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן. לאחר שירות בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, הוא שימש כתובע פדרלי וכשופט. בשנים 1930–1933 הוא כיהן כראש עיריית דטרויט ולאחר מכן קיבל על עצמו את תפקיד המושל הכללי של איי הפיליפינים. ב-1936 הוא הביס את מושל מישיגן המכהן הרפובליקני פרנק פיצג'רלד בבחירות למשרת המושל וכיהן בתפקיד תקופת כהונה אחת של שנתיים. ב-1938 לא עלה בידו להיבחר לתקופת כהונה נוספת כמושל ובשנה שלאחר מכן הוא מונה כתובע הכללי של ארצות הברית.
ב-1940 מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את מרפי כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של פירס באטלר שנפטר. מרפי כיהן על כס השיפוט עד ליום מותו ב-1949 והוא הוחלף בטום קלארק. מרפי כתב את דעת הרוב בפסק הדין "הוועדה לניירות ערך ולבורסות נגד חברת ו. ג'. האווי" ואת חוות דעת המיעוט בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית.
ראשית חייו
פרנק מרפי נולד בעיר הארבור ביץ' (אז סנד ביץ') שבמישיגן.[1] שני הוריו, ג'ון ט. מרפי ומרי ברנן, היו מהגרים אירים שגידלו אותו כקתולי אדוק.[2] מרפי הלך בעקבותיו של אביו והיה לעורך דין. הוא למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן וב-1912 סיים תואר בוגר אוניברסיטה. ב-1914 הוא סיים תואר בוגר במשפטים. הוא היה חבר באחוות סיגמא-כי.[3]
עם סיום לימודיו התקבל מרפי ללשכת עורכי הדין של מישיגן ולאחר מכן הוא עבד כעוזר משפטי במשרד עורכי דין בדטרויט במשך שלוש שנים. לאחר מכן הוא התגייס לחיל המשלוח של ארצות הברית ובמלחמת העולם הראשונה שירת באירופה. הוא הגיע לדרגת קפטן בצבא הכיבוש בגרמניה וב-1919 השתחרר מן השירות. הוא נשאר באירופה כדי להשלים את לימודיו.[1] השתלמותו באכסניית המשפט לינקולן אין (אנ') בלונדון ובטריניטי קולג' בדבלין עיצבו את הפילוסופיה השיפוטית שלו. הוא פיתח צורך לפסוק בתיקים בהתבסס על מושגי שיפוט הוליסטיים ונמנע מטיעונים משפטיים טכניים. כפי שהעיר אחד הפרשנים על שירותו לימים בבית המשפט העליון, הוא "מהל את השיפוט במרפי".[4]
תובע פדרלי
באוגוסט 1919 מונה מרפי כעוזר הראשון לתובע הפדרלי של המחוז המזרחי של מישיגן. הוא היה אחד משלושה עוזרי התובע הפדרלי במחוז.
עם תחילת הקריירה שלו כתובע מחוזי גבר עומס העבודה באופן מהיר, בעיקר בשל מספר התביעות שהוגשו במסגרת אכיפת חוק היובש. ההיקף הגבוה של השגת הרשעות על ידי הממשלה במחוז המזרחי של מישיגן היה בעיקר בשל ההצלחה של מרפי בזכייה בכל התיקים שניהל למעט אחד. הוא עסק בעריכת דין במגזר הפרטי בהיקף מצומצם במקביל לעבודתו כתובע מחוזי, ובמרץ 1922 הוא התפטר מתפקידו. בעת פרישתו הוא קיבל מספר הצעות לעיסוק בעריכת דין במגזר הפרטי, אך הוא החליט להיות עצמאי ופתח שותפות עם אדוארד ג. קמפ בדטרויט.
שופט בבית המשפט של דטרויט
ב-1920 התמודד מרפי ללא הצלחה מטעם המפלגה הדמוקרטית למושב בבית הנבחרים של ארצות הברית, כאשר הרפובליקנים זכו לניצחונות סוחפים ברמה הארצית בכלל ובמישיגן בפרט, אך עשה שימוש במוניטין המשפטי שלו ובקשריו הפוליטיים שהלכו והתחזקו כדי להיבחר למשרת שופט בבית המשפט הפלילי של דטרויט. ב-1923 הוא נבחר כשופט כמועמד לא מפלגתי וזכה ברוב קולות מהגדולים ביותר בבחירות למשרה זו. הוא החל לכהן על כס השיפוט בינואר 1924 ושירת בתפקיד במשך שבע שנים במהלך תקופת היובש.
בעת כהונתו במשרת שיפוט זו, זכה מרפי למוניטין כשופט יעיל. הוא ישב בראש הרכב השיפוט במשפטי הרצח המפורסמים של דר' אוסיאן סוויט (אנ') ושל אחיו הנרי סוויט ב-1925 ו-1926. קלרנס דרו, שהיה אז אחד מעורכי הדין הבולטים בארצות הברית, היה ראש צוות ההגנה במשפט. לאחר ביטול האישום של כל הנאשמים האפרו-אמריקאים, הנרי סוויט, שהודה שהוא ירה בנשק שהרג את אחד האנשים בהמון שצר על ביתו של דר' סוויט ונשפט בנפרד, זוכה על ידי חבר המושבעים שכל חבריו היו לבנים על בסיס הזכות להגנה עצמית.[5] לאחר מכן בחרה התביעה לא להאשים אף אחד מהנאשמים האחרים. פסיקותיו של מרפי היוו את חומר הרקע לתוצאות של תיק זה.[6]
ראש עיריית דטרויט
ב-1930 נבחר מרפי מטעם הדמוקרטים כראש עיריית דטרויט. בתפקיד זה הוא כיהן עד 1933, בשנים הראשונות של השפל הגדול. הוא ניהל את משבר האבטלה העירוני, שבו במהלך קיץ 1931 נמנו 100,000 מובטלים בעיר. הוא הקים ועדה לאבטלה שחבריה היו אזרחים פרטיים מהמגזר העסקי, מהכנסיות, ומארגוני השירותים החברתיים כדי לזהות את כל תושבי העיר המובטלים שלא קיבלו תשלומי אבטלה. ועדה זו גייסה כספים לטובת מאמציה החברתיים ופעלה לחלק מזון ובגדים לנזקקים. תת-ועדה משפטית התנדבה לסייע לנזקקים בענייניהם המשפטיים.
ב-1933 כינס מרפי בדטרויט את הכינוס הראשון של ועידת ראשי הערים של ארצות הברית (United States Conference of Mayors). ראשי הערים נועדו עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ומרפי נבחר כנשיא הראשון של הוועידה.
מרפי היה תומך נלהב של הנשיא רוזוולט ושל מדיניות הניו דיל, וסייע לרוזוולט להיבחר כמועמד הדמוקרטי לנשיאות הראשון שנבחר במישיגן מאז פרנקלין פירס ב-1852, לפני ייסוד המפלגה הרפובליקנית.
המושל הכללי של איי הפיליפינים והנציב העליון לפיליפינים
ב-1933, לאחר תקופת כהונתו השנייה של מרפי כראש עיריית דטרויט, הוא מונה על ידי הנשיא רוזוולט כמושל הכללי של איי הפיליפינים.
הוא גילה אהדה למצבם של פשוטי העם הפיליפינים, במיוחד לחסרי האדמות והצמיתים המדוכאים, והדגיש את הצורך בצדק חברתי.[7]
ב-1935, כאשר בוטלה משרת המושל הכללי של הפיליפינים, נשאר שם מרפי בתפקיד הנציב העליון של ארצות הברית לפיליפינים, תפקיד שנוצר במסגרת העברת השלטון בפיליפינים משלטון ישיר של ארצות הברית על האיים לשלטון עצמאי יותר ובתפקידו החדש של מרפי הוא היה למעשה נציגו הישיר של נשיא ארצות הברית באיים ולמעשה תפקיד סמלי בעיקרו. התפקיד נוצר מתוקף חוק טיידינגס-מקדפי משנת 1934 שהגדיר את תקופת המעבר משליטה ישירה אמריקאית באיים עד להשלמת תהליך העצמאות ב-1946.
מושל מישיגן
בנובמבר 1936 נבחר מרפי כמושל מישיגן ה-35, לאחר שהביס את המושל המכהן, הרפובליקני פרנק פיצג'רלד. מרפי כיהן בתפקיד תקופת כהונה אחת של שנתיים. במהלך שנתיים אלו נוצרה מערכת לתשלום דמי אבטלה ומערכות בריאות הנפש שופרו.
ב-1937 פתח איגוד עובדי הרכב בשביתת שבת במפעל של ג'נרל מוטורס בפלינט. שביתה זו הייתה נקודת המפנה במשא ומתן הקיבוצי ובמדינות העבודה הלאומיים. לאחר ש-27 איש נפצעו במאבק בין העובדים לבין המשטרה, כולל 13 שובתים שנפגעו מירי, שיגר מרפי את המשמר הלאומי כדי להגן על העובדים, סירב לקיים את צו בית המשפט שהורה לו לפטר את השובתים ולהפעיל את כוחות המשמר הלאומי כדי לדכא את השביתה.[8]
מרפי גישר בהצלחה להשגת הסכם וסיום סכסוך העבודה וג'נרל מוטורס הכירה באיגוד עובדי הרכב כנציגות העובדים על פי חוק יחסי העבודה הלאומי של 1935 (National Labor Relations Act of 1935). להכרה זו הייתה השפעה משמעותית על צמיחתם של איגודי העובדים המאורגנים. בשנה שלאחר מכן עלה מספר חברי האיגוד מ-30,000 ל-500,000 איש. בהמשך כונתה שביתה זו "השביתה שנשמעה ברחבי העולם".[9]
ב-1938 הובס מרפי על ידי קודמו בתפקיד, פיצג'רלד, שהיה למושל מישיגן היחידי בהיסטוריה שהחליף בתפקיד את אותו אדם שהחליף אותו.
התובע הכללי של ארצות הברית
ב-1939 מינה הנשיא רוזוולט את מרפי כתובע הכללי של ארצות הברית. הוא הקים את יחידת זכויות האזרח בחטיבת הפלילים של מחלקת המשפטים של ארצות הברית, שנועדה לרכז את סמכויות האכיפה למגילת הזכויות של ארצות הברית וחוקי זכויות האזרח.
שופט בבית המשפט העליון
ב-4 בינואר 1940, שנה לאחר מינויו כתובע הכללי, מונה מרפי על ידי הנשיא רוזוולט כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של השופט פירס באטלר שנפטר בנובמבר 1939. ב-16 בינואר אושר מינויו של מרפי על ידי הסנאט של ארצות הברית וב-5 בפברואר הוא הושבע לתפקידו.[10][11] הוא החל לכהן בתפקידו בתקופת המעבר שבין כהונותיהם של צ'ארלס אוונס יוז והארלן סטון כנשיאי בית המשפט העליון. עם מותו של סטון המשיך מרפי לכהן תחת נשיאותו של פרד וינסון שהחל לכהן כנשיא בית המשפט ב-1946.
למרפי היו דעות גלויות לב על חירויות הפרט ועל מגבלות הממשלה כפי שהתבטאו במגילת הזכויות. במהלך תקופת כהונתו על כס השיפוט הוא כתב 199 פסקי דין, 131 מתוכן היו חוות דעת הרוב ו-68 היו דעות מיעוט.[12] אחת מחוות הדעת החשובות שהוא כתב הייתה בפסק הדין "הוועדה לניירות ערך ולבורסות נגד חברת ו. ג'. האווי" (.SEC v. W. J. Howey Co) משנת 1946, שבו הגדיר בית המשפט את המונח "הסכם השקעות" (investment contract) על פי חוק ניירות הערך (אנ') משנת 1933, וכך יצק תוכן לתפישה החשובה ביותר למושג ניירות הערך בחוק האמריקאי.
על מרפי ועל תורת המשפט שלו היו חילוקי דעות. הוא זכה לשבחים על למדנותו המשפטית ועל היותו המגן של האדם הפשוט,[12] אך השופט פליקס פרנקפורטר כינה אותו בזלזול "הקדוש" (the Saint) ומתח ביקורת על החלטותיו ככאלו שהתבססו על מניעים רגשיים יותר מאשר על ההיגיון. נאמר שהוא היה "לא מלומד משפטי אך גם לא איש מקצוע", ונמתחה עליו ביקורת על "הסתמכותו על הלב על פני המוח, תוצאות החלטותיו על פני היגיון משפטי, על הפקידים על פני עבודה קשה, ועבודה עצמית רגשנית על פני עבודת צוות".[13]
תמיכתו של מרפי באפרו-אמריקאים, בזרים, בפושעים, בפורשים מן החברה, בעדי ה', בעמים הילידים, בנשים, בפועלים ובשאר "אאוטסיידרים", יצרה את מטבע הלשון "מהילת השיפוט במרפי" (tempering justice with Murphy). כפי שהוא כתב בפסק הדין "פאלבו נגד ארצות הברית" (Falbo v. United States) ב-1944, "אין לחוק שעה יפה יותר מאשר זאת בה הוא מגן על האזרחים הלא פופולריים כנגד אפליה ורדיפות באמצעות התעלמות מתפישות רשמיות ורגשות חולפים".[14]
לדבריו של פרנקפורטר, מרפי היה חלק מהאגף השמרני של בית המשפט העליון, יחד עם ויילי ראטלדג, ויליאם אורוויל דאגלס והוגו בלאק, הקבוצה שבמשך שנים התנגדה לאידאולוגיה השמרנית "המרוסנת משפטית" של פרנקפורטר.[15] דאגלס, מרפי ולאחר מכן ראטלדג, היו השופטים הראשונים שהסכימו עם הרעיון של בלאק שהתיקון ה-14 כלל בתוכו את ההגנה של מגילת הזכויות, השקפה שבהמשך הפכה לחוק.[16]
מרפי נודע ככל הנראה בעיקר בשל התנגדותו הנחרצת לפסיקת בית המשפט בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית משנת 1944, שקבע את ההתאמה לחוקה של כליאת היפנים בארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא מתח ביקורת קשה על דעת הרוב בתיק זה בהגדירו אותה "לגליזציה של הגזענות". הייתה זו הפעם הראשונה בה הוזכרה המילה גזענות בפסק דין כלשהו של בית המשפט העליון (מרפי עשה שימוש במושג פעמיים בחוות דעת הרוב שכתב ושפורסמה באותו יום בפסק הדין "סטיל נגד חברת הרכבות של לואיוויל ונאשוויל" (Steele v. Louisville & Nashville Railway Co)). הוא ישתמש במונח זה שוב בחמישה פסקי דין נוספים לפני שמושג לא יוזכר שוב לא בפסקי הדין שלו ולא בפסקי הדין של בית המשפט העליון בכלל במשך כמעט שני עשורים, עד שהופיע מחדש בהחלטה שהיוותה ציון דרך בפסק דין לאבינג נגד וירג'יניה מ-1967 שקבע את אי ההתאמה לחוקה של החוקים נגד יחסי זוגיות בין-גזעיים בארצות הברית.
אף על פי שמרפי כיהן על כס השיפוט בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא עדיין השתוקק להיות חלק מהמאמץ המלחמתי, ובמהלך פגרות בית המשפט הוא שירת בפורט בנינג כקצין רגלים.[17]
ב-30 בינואר 1944 כמעט שנה לפני שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום ב-27 בינואר 1945, חשף מרפי את הקמתה של "הוועדה הלאומית נגד הרדיפות הנאציות וההשמדה של היהודים". בשמשו כיושב ראש הוועדה, הוא הכריז שהיא הוקמה כדי להיאבק בתעמולה הנאצית "שזרעה את זרעי השנאה נגד היהודים". הכרזה זו נעשתה ביום השנה ה-11 לעלייתו לשלטון של אדולף היטלר כקנצלר גרמניה. על 11 חברי הוועדה נמנו סגן הנשיא הנרי וולאס, המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות 1940 ונדל וילקי והנרי סנט ג'ורג' טאקר, הבישוף של הכנסייה האפיסקופלית בארצות הברית.[18]
מרפי היה אחד מ-12 המועמדים להיות שותפו למירוץ של רוזוולט בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית ב-1944 לקראת הבחירות לנשיאות של אותה שנה.[19] בנוסף לתפקידו כיושב ראש הוועדה הלאומית נגד הרדיפות הנאציות וההשמדה של היהודים הוא גם היה יושב ראש הוועדה לסיוע מלחמתי לפיליפינים.[20]
מותו והנצחתו
פרנק מרפי נפטר בשנתו בבית החולים על שם הנרי פורד שבדטרויט ב-19 ביולי 1949 בגיל 59 כתוצאה מפקקת כלילית. יותר מ-10,000 איש נכחו בטקס ההלוויה שלו בדטרויט. הוא נטמן בבית הקברות הקתולי אגם יורון של גבירתנו שליד הארבור ביץ'.
היכל הצדק על שם פרנק מרפי הוא משכנו של בית המשפט של דטרויוט וכיום הוא משכן חלק מבית המשפט בסבב השלישי של מישיגן.[21] בקומה הראשונה של הבניין ניצב לוח זיכרון לזכרו.
מחוץ לבניין ניצב פסלו של קארל מילס "יד האל".[22] הפסל נוצר לכבודו של מרפי ובנייתו מומנה על ידי איגוד עובדי הרכב. הפסל מציג דמות הצצה מידו השמאלית של האל. אף על פי שהוזמנה ב-1949 והושלמה ב-1953, הושארה היצירה באחסון במשך 17 שנה. היא הונחה על כן ב-1970 בסיועו של מרשל פרדריקס, שהיה תלמידו של מילס.
בעיר הולדתו של מרפי הוקם מוזיאון בבית בו הוא התגורר, שכולל מספר רב של חפצים אישיים מחייו ומהקריירה שלו, כשהבולטים מביניהם מתקופת שירותו בפיליפינים. מסמכיו ומכתביו שמורים בספרייה ההיסטורית בנטלי שבאוניברסיטת מישיגן.[23]
לזכרו של מרפי, שהיה אחד משלושה בוגרים של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מישיגן שהגיעו לבית המשפט העליון, תרם עורך הדין הוושינגטוני ג'ון פיקרינג, שהיה עוזרו המשפטי של מרפי, סכום נכבד לבית הספר למשפטים, שבאמצעותו הוקם חדר סמינרים על שמו של מרפי.[3] ב-1939 העניקה אוניברסיטת מישיגן למרפי תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים. באוניברסיטת דטרויט קיימת אגודת זיכרון לזכרו של מרפי. בדטרויט קיים בית ספר יסודי על שמו.
קישורים חיצוניים
- פרנק מרפי באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
- פרנק מרפי באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- פרנק מרפי באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 "Frank W. Murphy, 1940-1949". supremecourthistory.org. Washington, D.C.: Supreme Court Historical Society.
- ^ "Article: Michigan Lawyers in History-Justice Frank Murphy, Michigan's Leading Citizen". Michbar.org. January 1, 1937. Archived from the original on February 2, 2009.
- ^ 3.0 3.1 "University of Michigan Law Quadrangle Notes on Frank Murphy". Archived from the original on March 27, 2009.
- ^ James D. Zirin, Supremely Partisan: How Raw Politics Tips the Scales in the United States Supreme Court,Rowman & Littlefield, 2016, p. 106.
- ^ "Ossian Haven Sweet". American National Biography.
- ^ "Judge Frank Murphy's charge to the jury, People vs. Sweet". Famous American Trials. University of Missouri, Kansas City. Archived from the original on June 25, 2010.
- ^ "Frank Murphy". Encyclopedia of World Biography. Retrieved September 20, 2019 – via encyclopedia.com.
- ^ "Detroit News on the Flint UAW/GM sit-down strike". Archived from the original on July 16, 2012.
- ^ Ertan Tuncer ,Ellen Terrell, The Flint, Michigan, Sit-Down Strike (1936-37), The Library of Congress, February 2, 2018.
- ^ McMillion, Barry J.; Rutkus, Denis Steven (July 6, 2018). "Supreme Court Nominations, 1789 to 2017: Actions by the Senate, the Judiciary Committee, and the President". Washington, D.C.: Congressional Research Service.
- ^ "Justices 1789 to Present". Washington,D.C.: Supreme Court of the United States.
- ^ 12.0 12.1 Maveal, Gary (March 2000). "Michigan Lawyers in History: Justice Frank Murphy, Michigan's Leading Citizen". Michigan Bar Journal. 79: 368. Archived from the original on February 2, 2009.
- ^ Lawrence S. Wrightsman, The Psychology of the Supreme Court, Oxford University Press, USA, 2006, p. 188.
- ^ Robert Havey, The Dissenter, Bentley Historical Library, University of Michigan.
- ^ Ball, Howard (1996). Hugo L. Black: Cold Steel Warrior. Oxford University Press, USA. p. 14.
- ^ Ball, Howard (1996). Hugo L. Black: Cold Steel Warrior. Oxford University Press, USA. p. 212.
- ^ Oyez: U.S. Supreme Court media on Frank Murphy".
- ^ Meyer, Zlati (January 24, 2009). "Murphy Unveils Anti-Nazi Effort". Detroit Free Press. Archived from the original on February 23, 2014.
- ^ Catledge, Turner (July 22, 1944). "Truman Nominated for Vice Presidency". The New York Times.
- ^ "Franklin Roosevelt". American President, An Online Reference Resource. Archived from the original on November 22, 2008.
- ^ "Wayne County Prosecutor's webpage". Archived from the original on January 31, 2009.
- ^ "Carl Milles sculptures, Detroit News". Archived from the original on January 21, 2013.
- ^ List of repositories of Murphy papers Archived August 21, 2007, at the Wayback Machine.
| התובעים הכלליים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- התובעים הכלליים של ארצות הברית
- חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל פרנקלין דלאנו רוזוולט
- מושלי מישיגן
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
- ראשי עיריית דטרויט
- שופטי בתי משפט במדינות ארצות הברית
- חוקרי משפט אמריקאים
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-20
- אמריקאים ממוצא אירי
- נוצרים רומים-קתולים אמריקאים
- קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
- קצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
- קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית
- בוגרי אוניברסיטת מישיגן
- אמריקאים שנולדו ב-1890
- אמריקאים שנפטרו ב-1949