סמואל נלסון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמואל נלסון
Samuel Nelson
סמואל נלסון
סמואל נלסון
לידה היברון, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה קופרסטאון, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות לייקווד, קופרסטאון, ניו יורק, ארצות הברית
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
14 בפברואר 184528 בנובמבר 1872
(27 שנים)
תחת נשיאי בית המשפט העליון רוג'ר טוני
סלמון צ'ייס
נשיא ממנה ג'ון טיילר

סמואל נלסוןאנגלית: Samuel Nelson;‏ ) היה עורך דין אמריקאי, שכיהן כשופט בבתי המשפט של מדינת ניו יורק. בשנים 18451872 הוא כיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד הוא כתב חוות דעת משלימה והסכים עם דעת הרוב, אך מנימוקים שונים מאלו של נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני.

ראשית חייו

סמואל נלסון נולד בהיברון שבמדינת ניו יורק לג'ון רודג'רס וג'ין מקארתור, שניהם מהגרים סקוטים-אירים.[1] משפחתו הייתה מהמעמד הבינוני העליון והחזיקה בבעלותה חווה משגשגת. נלסון התחנך בבתי ספר ציבוריים בעיירת הולדתו ולמד שלוש שנים נוספות אצל מורים פרטיים כהכנה ללימודיו במידלברי קולג' שבוורמונט.

לאחר סיום לימודיו ב-1813, החליט נלסון לפנות לקריירה משפטית. הוא למד משפטים בקריאה עצמית בהדרכתם של ג'ון סאבאג' ודייוויד וודס מסיילם שבניו יורק. שנתיים לאחר מכן סגרו סאבאג' ווודס את משרד עורכי הדין שלהם ונלסון עבר למחוז מדיסון שבניו יורק ונכנס לשותפות עם וודס. ב-1817 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין ונכנס לשותפות בעיר קורטלנד. הוא ניהל משרד מצליח והתמחה בדיני מקרקעין ובדיני מסחר.

קריירה

בבחירות לנשיאות של 1820 היה נלסון אלקטור והצביע עבור ג'יימס מונרו ודניאל תומפקינס. בשנים 18201823 הוא שימש כמנהל הדואר של קורטלנד.

ב-1821 היה נלסון נציג לוועידה החוקתית של ניו יורק, כאחד מאנשי סיעת ה"באקטיילס" (Bucktails) בהנהגתו של מרטין ואן ביורן. נלסון תמך בהרחבת זכות הבחירה ובארגון מחדש של מערכת המשפט במדינה. בעקבות אימוץ החוקה החדשה נוצרו שמונה סבבי שיפוט חדשים במדינת ניו יורק.

שופט במדינת ניו יורק

ב-1823 מינה מושל ניו יורק ג'וזף ייטס את נלסון כשופט בסבב השישי של בית המשפט לעתירות של ניו יורק. הוא בלט בעבודתו בתחום המשפט הימי ולעיתים רחוקות הוגשו ערעורים על פסיקותיו.[2]

לאחר שמונה שנים על כס השיפוט מונה נלסון ב-1831 על ידי המושל אנוס ת'רופ כשופט בבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק. שש שנים מאוחר יותר, ב-1837 מינה אותו המושל ויליאם מרסי כנשיא בית המשפט העליון של ניו יורק, במקומו של ג'ון סאבאג'.[2]

כנשיא בית המשפט העליון של ניו יורק קיבל נלסון את החלטותיו החשובות ביותר בסוגיות מסחריות. פסיקתו בפסק הדין ג'ק נגד מרטין (Jack v. Martin) ב-1834, שנגעה לחוקי מדינת ניו יורק שהתייחסו לחוק העבד הנמלט של 1793 ולסעיף העבד הנמלט בחוקת ארצות הברית, בישרה ככל הנראה את חוות הדעת המשלימה שלו בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. נלסון טען שרק לממשלה הפדרלית עומדת הזכות לחוקק חוקים הנוגעים לעבדים נמלטים.[3]

ב-1845 התמודד נלסון ללא הצלחה בבחירות ביניים לאיוש מושבו של סילאס רייט בסנאט המדינתי, שנבחר כמושל ניו יורק. באותה תקופה היו הדמוקרטים בניו יורק מפוצלים לשתי סיעות שנודעו בכינויים ה"מנפצים" (Hunkers) ו"שורפי האסם" (Barnburners, ונלסון היה מזוהה עם המנפצים. יריבו מטעם סיעת שורפי האסם, ג'ון אדמס דיקס, זכה במועמדות המפלגה ונבחר לאייש את המושב בסנאט.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית

ב-4 בפברואר 1845 מונה נלסון על ידי הנשיא ג'ון טיילר כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של סמית' תומפסון שנפטר שנה קודם לכן. טיילר, שהיה נשיא לא פופולרי, כשל מספר מספר פעמים בניסיונותיו להציג מועמד במקופו של תומפסון, שכן הסנאט של ארצות הברית, שנשלט על ידי הוויגים, דחה את מועמדויותיהם של ג'ון קנפילד ספנסר, ראובן וולוורת', אדוארד קינג וג'ון ריד.

מועמדותו של נלסון היוותה הפתעה לרבים, אך היא הוכחה כבחירה פופולרית. נלסון זכה לכבוד רב כנשיא בית המשפט העליון של ניו יורק והוא צבר מוניטין כמשפטן קפדן שפסיקותיו לא היו שנויות במחלוקת. ב-14 בפברואר אישר הסנאט את המינוי, עשרה ימים בלבד לאחר הגשתו. נלסון היה השופט העליון היחידי שמונה על ידי טיילר.

נלסון כיהן על כס השיפוט 27 שנים עד לפרישתו בנובמבר 1872. גישתו לחוקה הייתה דמוקרטית-שמרנית. ניתן גם לתארו כמינימליסט שיפוטי, כלומר, לעיתים קרובות הוא נקט בגישה מתונה בתיקים והציע פירוש לחוק מצומצם ספציפי לתיק, ונתן דגש חזק על קביעת תקדימים. בעוד שהוא היה תומך חזק של האיחוד, לעיתים קרובות הוא מתח ביקורת על צעדי המדיניות של הנשיא אברהם לינקולן ולא האמין שניתן יהיה לשמור על קיומו של האיחוד באמצעות שימוש בכוח. בה בשעה שהוא באופן יחסי נטה להימנע מהזדהות עם אחת מהסיעות בהרכב השופטים, הוא צידד לעיתים קרובות בנשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני ובשופט ג'ון קמפבל וחלק במידת מה על השופט בנג'מין רובינס קרטיס. נלסון וטוני נותרו ידידים טובים במשך כל ימי חייהם.

פסק הדין פנסילבניה נגד וילינג

אחד מפסקי הדין החשובים שכתב נלסון היה פסק הדין "פנסילבניה נגד חברת גשר בלמונט ווילינג" (Pennsylvania v. Wheeling and Belmont Bridge Company) ב-1855. מדינת פנסילבניה תבעה את בוני הגשר התלוי שחצה את נהר אוהיו ליד וילינג שבווירג'יניה (כיום בתחומי וירג'יניה המערבית), שקיבלו את הזיכיון מווירג'יניה. בתביעה נטען שהגשר חסם את מעברן של אוניות קיטור, הפריע לסחר הבין-מדינתי ולפיכך היווה מטרד לציבור.[4]

התביעה נדונה במשך שש שנים לפני שבית המשפט העליון דן בה שלוש פעמים עד אשר פסיקתו של נלסון הביא אותה לידי סיום. בית המשפט מצא שאכן ניתן היה להגדיר את הגשר כמטרד לציבור. הקונגרס העביר חוק שאישר להשאיר את הגשר בגובהו כפי שנבנה. בפסיקה הסופית בתיק, שנכתבה על ידי נלסון, חלק בית המשפט על החלטת הרשות המחוקקת, וביטל את החלטתו הקודמת. הוא הכריז שהגשר לא היה הפרעה לסחר הבין-מדינתי. נלסון ציין בהחלטתו, "עד כה, כאשר הגשר יצר הפרעה לשיט החופשי בנהר, לאור הצעדים הקודמים של הקונגרס, יש להתייחס אליהם ככאלה ששונו על ידי החקיקה שבאה אחריהם, ואף על פי שהוא למעשה אכן עלול להוות הפרעה, מנקודת המבט של החוק הוא לא מהווה הפרעה".

הוטצ'קינס נגד גרינווד

נלסון גם כתב את פסק הדין המפורסם "הוטצ'קינס נגד גרינווד" (Hotchkiss v. Greenwood) שעסק בחוקי הפטנטים. פסק הדין יצר את העיקרון שחידושים פשוטים לא צריכים להירשם כפטנטים, החלטה שהייתה מאז לגרעין הדוקטרינה של הפטנטים הבינלאומיים של ארצות הברית.

השקפותיו על העבדות וזכויות המדינות

נלסון היה אחד מכותבי פסקי הדין הפוריים ביותר בתקופת נשיאותו של טוני בבית המשפט העליון, אך כמה מפסקי הדין שלו נגעו לשאלות החוקתיות הבוערות ביותר באותה תקופה: העבדות וזכויות המדינות.

ב-1834 טענה מרי מרטין שג'ק "מרטין", אדם שחור מניו יורק, היה העבד שלה בלואיזיאנה. היא הגישה תביעה להשבתו ללואיזיאנה. ג'ק התנגד, בטענה שהן הוא והן מרי מרטין היו באותה עת תושבי ניו יורק, ושהוא היה אדם חופשי על פי חוקי מדינת ניו יורק, שביטלה את העבדות בתחומיה. מדינת ניו יורק חוקקה בנפרד חוק בנוגע לנוהל להחזרת עבדים נמלטים. הרשם של העיר ניו יורק הוציא מסמך להחזרתו של ג'ק מרטין, אך בה בשעה גם הוציא צו הביאס קורפוס לאור עתירתו. בית המשפט המחוזי פסק לטובתה של מרי מרטין, אך התיק הועבר לבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק. פסיקתו של בית המשפט הזה, שנכתבה על ידי נלסון, קבעה שהסמכות לחוקק חוקים הנוגעים לעבדים נמלטים הייתה אך ורק בידי הקונגרס, ולפיכך החוק של מדינת ניו יורק בטל מעיקרו. פסיקה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין "פריג נגד פנסילבניה" (Prigg v. Pennsylvania).

דרד סקוט נגד סנדפורד

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד

בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד הוטלה מלכתחילה על נלסון משימת כתיבת פסק הדין של הרוב. חוות דעת זו אישרה את החלטת בית המשפט של מדינת מיזורי נגד סקוט (בפסק הדין סקוט נגד אמרסון), אך בשאלה הצרה אם סקוט הפך לאדם חופשי בשל מגוריו הזמניים במדינת חירות. נלסון, שכהרגלו נמנע ממחלוקות ומהזדהות עם מחנה מסוים בהרכב השופטים, לא התייחס לאף אחת מהשאלות שעלו בתיק, כמו שאלת אזרחותם של השחורים ותאימותה לחוקה של פשרת מיזורי.

בעת שנלסון עסק בהכנת פסק הדין, החליטו השופטים ג'ון מקלין ובנג'מין רובינס קרטיס לכתוב חוות דעת מיעוט תקיפות. כשנודע לו על כך, החליט הנשיא טוני, בתמיכתם של השופטים הדרומיים האחרים, לכתוב את חוות דעת הרוב שבה הוכנסה ההשקפה הדרומית בסוגיות אלו: ששחורים לא יכולים להיות אזרחים ושהמגבלות של הפשרה על העבדות נגדו לחוקה.

על אף שינוי מהלך הדברים בבית המשפט, נלסון לא שינה את דעותיו. ב-6 במרץ 1857 פסק בית המשפט ברוב של שבעה מול שניים שדרד סקוט ומשפחתו נותרו עבדים. נלסון הגיש חוות דעת משלימה לפסק הדין. בחוות דעת זו הוא הסביר את נימוקיו הנפרדים. הוא כתב ששאלת העבדות היא כזאת שכל מדינה אחראית להחליט באופן עצמאי, "בין אם באמצעות חקיקה או בין אם באמצעות החלטות בתי המשפט, ולפיכך, בהתייחס למקרה שהובא לפנינו, עניינה של מדינת מיזורי - השאלה באופן בלעדי נוגעת לחוקי מיזורי, וכאשר היא הוגדרה על ידי מדינה זו, זוהי חובתם של בתי המשפט הפדרליים ללכת בעקבות קביעתה של המדינה. במילים אחרות, למעט במקרים בהם הסמכות מוגבלת על ידי חוקת ארצות הברית, בסוגיית העבדות חוקי המדינה גוברים בתחום שיפוטה". כתוצאה מכך, לבתי המשפט הפדרליים אין שום סמכות שיפוטית ויש לדחות את הדיון בעתירה ללא דיון נוסף. בעוד שנימוקיו של נלסון היו שונים מאלו של טוני, הוא פסק שמעמדו של דרד סקוט כעבד היה עדיין תקף. נלסון היה דמוקרט צפוני ותומך האיחוד, ונאמר עליו שהוא נטה להשקפות נגד העבדות.

ערב מלחמת האזרחים פעל נלסון להשגת פשרה כדי למנוע את פרוץ המלחמה. בחורף 1861 הצטרף נלסון לשופט קמפבל כמגשרים בין תומכי הפרישה במדינות הדרום לבין הנשיא הנבחר אברהם לינקולן. גם לאחר פרוץ הקרבות, הוא ניסה למצוא פשרה. נלסון חש מצוקה בשל כישלונו. אף על פי שהוא התנגד בתוקף לקיום המלחמה, ומתח ביקורת על רבים מצעדיו של הנשיא לינקולן, הוא נותר נאמן לאיחוד.

פסק דין תיקי הפרס

אחד מפסקי הדין הבולטים ביותר שנכתבו על ידי נלסון הייתה חוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "תיקי הפרס" (Prize Cases). הנשיא לינקולן הכריז על סגר על נמלים במדינות הפורשות שייאכף על ידי צי ארצות הברית. ספינות הצי לכדו את הספינות שניסו לשבור את המצור והן נחשבו לפרס על פי המשפט הימי. בעלי הספינות עתרו להשבת ספינותיהם, בטענה שהמצור היה בלתי חוקי בשל העובדה שלנשיא לא הייתה הסמכות החוקתית להטיל אותו.[5]

ב-1863 קבע בית המשפט ברוב של חמישה מול ארבעה שהמצור הוטל בהתאם לחוקה. נלסון כתב חוות דעת מיעוט, שאליה הצטרפו הנשיא טוני והשופטים ג'ון קאטרון ונתן קליפורד. הוא טען שהטלת סגר על נמלים ותפיסת רכוש של האויב היו פעולות מלחמתיות, ועל פי החוק הבינלאומי יכלו להיות מבוצעות רק לאחר הכרזה רשמית על מצב מלחמה. נלסון כתב ש"מלחמה לא יכולה להיות מוכרזת באופן חוקי על חלק של ארצות הברית ללא חקיקת חוק של הקונגרס, ושחוק כזה, כמובן, הוא הודעה רשמית לכל העולם, ושווה ערך להכרזה הפורמלית ביותר". לפיכך, הטלת הסגר על נמלי הדרום על ידי הנשיא לינקולן נגדה את החוקה. על נלסון נמתחה ביקורת רחבה על חוות דעתו זו.

לאחר המלחמה דחק נלסון בממשלה לצמצם את הענישה על הדרום המובס. נאמנותו של נלסון לאיחוד הוטלה בספק בשל עמדותיו.

שנותיו האחרונות

ב-1871 מינה הנשיא יוליסס סימפסון גרנט את נלסון לשמש כחבר בוועדה משותפת עליונה לגישור בסוגיית תביעות אלבמה (אנ'). באותה עת הוא נעדר באופן זמני מכס השיפוט. זמן קצר לאחר מכן התדרדרה בריאותו וב-1872, זמן קצר לפני מותו, הוא התפטר מחברותו בוועדה.

חיים אישיים

ב-1819 נשא נלסון לאישה את פמלה וודס, בתו של ג'ון וודס. לשניים נולדו שני ילדים. ב-1825, לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, נשא נלסון לאישה את קתרין אן ראסל, בתו של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ג'ון ראסל. השניים גידלו את שני ילדיו מנישואיו הראשונים והביאו לעולם שישה ילדים נוספים. הבן הרביעי שילדה לו קתרין, רנסלר ראסל נלסון, היה לעורך דין ומונה כשופט הראשון בבית המשפט הפדרלי של מחוז מינסוטה.

סמואל נלסון נפטר ב-13 בדצמבר 1873 בקופרסטאון שבמדינת ניו יורק. הוא נטמן בבית הקברות לייקווד המקומי.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0