ויילי ראטלדג'
 | |||||||||
| ויילי ראטלדג' | |||||||||
| לידה | קלוברפורט, קנטקי, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | יורק, מיין, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | ויילי בלונט ראטלדג' | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות גרין מאונטיין, בולדר, קולרדו, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ויילי בלונט ראטלדג' הבן (באנגלית: .Wiley Blount Rutledge Jr; ) היה משפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. קודם לכן הוא כיהן כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה.
ראשית חייו
ויילי ראטלדג' נולד בקלוברפורט, קנטקי, לוויילי בלונט ראטלדג' האב, כומר בפטיסטי, ולמרי לו ויגינטון ראטלדג'. לאחר שאחיו של ויילי נפטר בינקותו, נולדה אחותו, מרגרט, ב-1897. סב-סבו של ראטלדג' היה אדוארד ראטלדג', פוליטיקאי מקרוליינה הדרומית, שהיה צעיר החותמים על הכרזת העצמאות של ארצות הברית.[1] אחיו של אדוארד ראטלדג', ג'ון ראטלדג', היה נציג קרוליינה הדרומית לועידת החוקה של 1787 ונשיא בית המשפט העליון השני של ארצות הברית.
ראטלדג' למד במשך שנתיים בקולג' מריוויל שבטנסי, ולאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, שבה הוא סיים לימודי תואר בוגר אוניברסיטה ב-1914. הוא לימד בבית ספר תיכון באינדיאנה, ובמקביל למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אינדיאנה באופן חלקי. בהמשך הוא עבר לקולורדו, וב-1922 קיבל תואר בוגר במשפטים מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולורדו בבולדר. בעת לימודיו שם הוא הצטרף לאחוות אלפא-סיגמא-פי. ב-1917 נשא ראטלדג' לאישה את אנאבל פרסון. לזוג נולדו שלושה ילדים.
בשנים 1922–1924 עסק ראטלדג' בעריכת דין במגזר הפרטי בבולדר. לאחר מכן ועד 1926 הוא היה פרופסור חבר באוניברסיטת קולורדו. לאחר מכן ועד 1935 היה ראטלדג' פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, שם הוא שימש כדקאן בפועל ב-1930 וכדקאן בשנים 1931 - 1935. בית ספר למשפטים זה הנציח את שמו של ראטלדג' בקריאת אולם דיונים על שמו. בשנים 1935 - 1939 היה ראטלדג' פרופסור למשפטים והדקאן של הקולג' למשפטים של אוניברסיטת איווה. בעת ששימש במשרה זו, היה ראטלדג' תומך נלהב של תוכניתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לרפורמה בבית המשפט העליון של ארצות הברית.[2]
שופט פדרלי
ב-21 במרץ 1939 מונה ראטלדג' על ידי הנשיא רוזוולט כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה כדי לאייש בו מושב שיפוטי שנוסף אליו אז. ב-4 באפריל אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית וב-2 במאי הוא הושבע לכהונתו. ראטלדג' כיהן בבית משפט זה עד ל-14 בפברואר 1943, עת קודם לבית המשפט העליון של ארצות הברית.
ב-11 בינואר 1943 מינה הנשיא רוזוולט את ראטלדג' כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של ג'יימס פרנסיס ברנס.[3] המינוי אושר על ידי הסנאט ב-8 בפברואר וב-11 בפברואר הושבע ראטלדג' לכהונתו. במקביל לכהונתו בבית המשפט העליון שימש ראטלדג' כשופט בבית המשפט הפדרלי בסבבים השמיני והעשירי. ראטלדג' היה פחות שמרן באופן משמעותי בהשוואה לברנס, והוא נותר בעל ברית איתן של הנשיא רוזוולט במשך כל תקופת כהונתו על כס השיפוט עד למותו ב-1949.
משנתו השיפוטית
ראטלדג' החזיק בעמדות ליברליות חזקות, במיוחד בכל מה שנגע לפירוש סעיף הזכות להליך הוגן של התיקון ה-14 לחוקה. ב-1946 הוא כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "קוטיקוס נגד ארצות הברית" (Kotteakos v. United States) ש"הממשלה שלנו לא קיימת מתוך שיקול של נוחות או יעילות גרידא. יש לה עניין עם כל אזרח, בהיותו מוגן על ידי ההגנות האישיות ההיסטוריות שלנו, כולל אלו שקיימות במשפט הפלילי. אנו מעיזים להיות רשלנים או שאננים כלפיהן כאשר נוהג זה הופך לשכיח בארץ".[4]
ראטלדג' הרחיב את השקפתו בחוות דעת מיעוט שכתב בפסק הדין "ימאשיטה נגד סטייר" (Yamashita v. Styer), שבו הגנרל היפני טומויוקי ימאשיטה עתר בבקשה להוצאת צו הביאס קורפוס כערעור על הרשעתו בפשעי מלחמה במלחמת העולם השנייה. בחוות דעת זו כתב ראטלדג':
דברים רבים מונחים על כף המאזניים בנוגע לגורלו של גנרל ימאשיטה. לא קיימת אפשרות שתהיה כלפיו סימפתיה אפשרית שבה תישאל השאלה אם הוא אשם במעשי הזוועה שבגינם מתבקש מותו. אך הצדק על פי החוק יכול וצריך להעשות... אין זה מוקדם מדי, זה לא יהיה מוקדם אף פעם, שהאומה הזאת תדבק בעקשנות למסורותיה החוקתיות הגדולות, אין שום דבר שיותר ישן או אוניברסלי יותר מההגנה כנגד כוח בלתי מרוסן מאשר ההליכי המשפט הנאותים וענישת הנדונים, וזה, עבור כל האנשים, בין אם הם אזרחים, זרים, או אויבים.
לדבריו של השופט פליקס פרנקפורטר, ראטלדג' היה חלק מהציר הליברלי יותר של שופטי בית המשפט העליון, יחד עם השופטים פרנק מרפי, ויליאם אורוויל דאגלס והוגו בלאק. קבוצת שופטים זו התנגדה במשך שנים לאידאולוגיה של פרנקפורטר בנוגע לריסון השיפוטי.[5] דאגלס, מרפי, ולאחר מכן ראטלדג', היו השופטים הראשונים שהסכימו עם הרעיון של בלאק, שבתיקון ה-14 שולבו ההגנות של מגילת הזכויות, השקפה שלימים תהפוך לחוק.
עוזרים משפטיים
אחד מעוזרים המשפטיים של ראטלדג', ג'ון פול סטיבנס, מונה ב-1975 כשופט בבית המשפט העליון. התקופה בה שימש סטיבנס כעוזרו המשפטי של ראטלדג' השפיעה עליו. הוא סייע לראטלדג' לנסח את חוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "אהרנס נגד קלארק" (Ahrens v. Clark). ב-1948, פסק בית המשפט ברוב של שישה מול שלושה שלמעט במקרה בו עצורים מוחזקים בתחום השיפוט של בית המשפט הפדרלי המחוזי כאשר הם עותרים לצו הביאס קורפוס, לבית משפט זה אין שום סמכות שיפוטית לדון בעתירה. ראטלדג' התנגד לפסק דין זה, בטענה שבמקום שסמכות השיפוט תסתמך על מקום הימצאו של העציר, היא צריכה להסתמך על מיקומו של האחראי על המעצר. ג'ון פול סטיבנס הלך בהמשך בעקבות פסק דין זה והשלכותיו המשפטיות. ב-1973 הפך בסופו של דבר בית המשפט העליון את פסק הדין, ופסק באופן דומה לחוות דעתו של ראטלדג'. השקפותיו של ראטלדג' זכו לאישור פורמלי של בית המשפט העליון ב-2004, כאשר סטיבנס קבע בפסק הדין "רסול נגד בוש" (Rasul v. Bush) שעל בתי המשפט להתייחס למיקומו של של האחראי על המעצר, ולא על מיקומו הפיזי של העצור. פסיקה זו אפשרה לעצורים במתקן המעצר בגואנטנמו לעתור לבית המשפט הפדרלי המחוזי של מחוז קולומביה בבקשה לצו הביאס קורפוס.[6][7]
עוזר משפטי נוסף של ראטלדג' היה לואיס פולק, שהיה לשופט פדרלי ודקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ובית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה.
מותו
ויילי ראטלדג' נפטר ב-10 בספטמבר 1949 ביורק שבמיין, לאחר ששבועיים קודם לכן הוא לקה בשבץ מוחי בעת שנהג ברכבו במהלך חופשה. הוא נטמן בבית הקברות גרין מאונטיין שבבולדר.
קישורים חיצוניים
- ויילי ראטלדג' באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ויילי ראטלדג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ויילי ראטלדג', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "Wiley Blount Rutledge, Associate Justice of the U.S. Supreme Court". geni family tree.
- ^ Wiley B. Rutledge - Oyez project
- ^ Leuchtenburg, William E. (1995). The Supreme Court Reborn. Oxford; New York: Oxford University Press. p. 220.
- ^ "Kotteakos v. United States, 328 U.S. 750 (1946)". Justia Law.
- ^ Ball, Howard. Hugo L. Black: Cold Steel Warrior. Oxford University Press, p. 14.
- ^ "Rasul v. Bush". www.oyez.org.
- ^ "Ahrens v. Clark, 335 U.S. 188 (1948)". Justia Law.
- שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית
- שופטי בית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה
- חוקרי משפט אמריקאים
- סגל אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס
- סגל אוניברסיטת איווה
- בוגרי אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון
- בוגרי אוניברסיטת אינדיאנה
- בוגרי אוניברסיטת קולורדו
- אמריקאים ממוצא סקוטי
- אמריקאים ממוצא אירי
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-20
- אמריקאים שנולדו ב-1894
- אמריקאים שנפטרו ב-1949