סטנלי ריד
 | |||||||||
| סטנלי ריד | |||||||||
| לידה | מינרווה, קנטקי, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | הנטינגטון, מדינת ניו יורק, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | סטנלי פורמן ריד | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | מייסוויל, קנטקי, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
סטנלי פורמן ריד (באנגלית: Stanley Forman Reed; ) היה עורך דין אמריקאי, ששימש כפרקליט המדינה של ארצות הברית בשנים 1935–1938 ולאחר מכן ועד 1957 כיהן כשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית.
הוא נולד במחוז מייסון שבקנטקי, פתח משרד עורכי דין בעיר מייסוויל, ונבחר לבית הנבחרים של קנטקי. הוא למד בבית ספר למשפטים, אך לא סיים את התואר, ובכך היה לשופט בית המשפט העליון האחרון שלא סיים תואר בבית ספר למשפטים. לאחר ששירת במהלך מלחמת העולם השנייה בצבא ארצות הברית, עלה כוחו של ריד כעורך דין בולט בייצוג תאגידים והוא היה בעל תפקיד בוועד החוות הפדרלי ובתאגיד השיקום הפיננסי. ב-1935 הוא מונה כפרקליט המדינה של ארצות הברית וייצג את הממשלה בכמה דיונים חוקתיים בנוגע למדיניות הניו דיל.
לאחר פרישתו של השופט ג'ורג' סאת'רלנד, מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את ריד כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ריד כיהן על כס השיפוט עד פרישתו ב-1957 ובמקומו מונה צ'ארלס ויטאקר. ריד כתב את חוות דעת הרוב בפסקי דין כמו "סמית' נגד אולרייט" (Smith v. Allwright), "גורין נגד ארצות הברית" (Gorin v. United States) ו"אדמסון נגד קליפורניה" (Adamson v. California). הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסקי דין כמו "מק'קולום נגד מועצת החינוך" (McCollum v. Board of Education).
ראשית חייו
סטנלי ריד נולד בעיירה מינרווה שבמחוז מייסון, קנטקי לג'ון ופרנסס (בלית פורמן) ריד. אביו היה רופא אמיד ופרוטסטנט שלא היה משויך לארגון דתי מסוים. למשפחות ריד ופורמן היו שורשים בהיסטוריה הקולוניאלית המוקדמת של אמריקה, והמורשת של המשפחות השפיעה על ריד הצעיר כבר בילדותו.
ריד למד בקולג' קנטקי וסליין וב-1902 סיים לימודי תואר ראשון. הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת ייל ושם קיבל תואר ראשון נוסף ב-1906. משם הוא המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטת וירג'יניה, שם הוא היה חבר באחוות דלתא פי, ובאוניברסיטת קולומביה, אך לא סיים תואר במשפטים.[1] במאי 1908 נשא ריד לאישה את ויניפרד אלגין. לזוג נולדו שני בנים, ג'ון וסטנלי הבן, ששניהם היו עורכי דין כמו אביהם. ב-1909 נסע ריד לצרפת, שם הוא השלים את השכלתו בסורבון.[1]
ראשית הקריירה
לאחר סיום לימודיו בצרפת, שב ריד לקנטקי. ב-1910 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין ופתח משרד עורכי דין במייסוויל. ב-1912 הוא נבחר לאספה הכללית של קנטקי וכיהן בה שתי תקופות כהונה של שנתיים כל אחת. לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, התגייס ריד לצבא ארצות הברית וקיבל מינוי של קצין בדרגת לוטננט. בסיום המלחמה ב-1918 שב ריד לעיסוקו בעריכת דין ובלט בפעילותו במשפט תאגידי. הוא ייצג את חברת הרכבות צ'ספיק ואוהיו ואת איגוד מגדלי טבק הברלי של קנטקי, בנוסף לתאגידים גדולים נוספים. ריד היה פעיל מאוד בארגון בני המהפכה האמריקאית ובארגון בני המלחמות הקולוניאליות, בעוד שרעייתו הייתה בעלת תפקיד ברמה הארצית בארגון בנות המהפכה האמריקאית (אנ').
ועד החוות הפדרלי
עבודתו של ריד עבור כמה גופים חקלאיים גדולים בקנטקי הקנתה לו שם ארצי כבר סמכא בחוקי התאגידים החקלאיים. מוניטין זה משך את תשומת ליבם של פקידי ממשל פדרליים. בנובמבר 1928 נבחר הרברט הובר כנשיא ארצות הברית ובמרץ 1929 הוא הושבע לכהונתו. המגזר החקלאי בארצות הברית עמד על סיפו של משבר. שלא כמו קודמו, הסכים הובר להעניק תמיכה למגזר החקלאי, וביוני 1929 העביר הקונגרס את חוק השיווק החקלאי (Agricultural Marketing Act of 1929). במסגרת החוק הוקם ועד החוות הפדרלי (Federal Farm Board), שהיה אחראי לביצועו של החוק.[2][3] קריסת שוק המניות באוקטובר 1929 הובילה את היועץ המשפטי הראשי של הוועד להתפטר. אף על פי שריד היה דמוקרט, המוניטין שלו כעורך דין המומחה לתאגידים חקלאיים הובילה את הנשיא הובר למנותו כיועץ המשפטי הראשי של הוועד ב-7 בנובמבר אותה שנה. בתפקיד זה שימש ריד עד דצמבר 1932.[1]
תאגיד השיקום הפיננסי
בדצמבר 1932 התפטר היועץ המשפטי הראשי של תאגיד השיקום הפיננסי (Reconstruction Finance Corporation - RFC), וריד מונה במקומו. מאז 1930 לחץ יושב ראש הפדרל ריזרב יוג'ין מאייר על הובר לנקוט בגישה פעילה יותר לשיפור המצב על רקע השפל הגדול. בסופו של דבר התרצה הובר והגיש הצעת חוק בהתאם. חוק תאגיד השיקום הפיננסי נחתם ב-22 בינואר 1932, אך פעולותיו נשמרו בסוד במשך חמישה חודשים. הובר חשש שהמתקפות הפוליטיות מצד הרפובליקנים ופרסום המידע אילו תאגידים קיבלו את הסיוע של תאגיד השיקום הפיננסי עלולים היו לשבש את ניסיונות הסוכנות לשמור על חיותן הפיננסית של החברות. כאשר העביר הקונגרס חקיקה בנובמבר 1932 שאילצה את תאגיד השיקום הפיננסי לפרסם את שמות החברות שקיבלו הלוואות, המבוכה הפוליטית שנוצרה הובילה להתפטרות נשיא התאגיד ושל מחליפו ולתחלופת בעלי תפקידים בו. בחירתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות באותו חודש הובילה לשינויים נוספים בסגל התאגיד. ב-1 בדצמבר התפטר היועץ המשפטי הראשי של התאגיד, והובר מינה את ריד לתפקיד. רוזוולט, שהתרשם מעבודתו של ריד והיה זקוק לאדם שמכיר את התאגיד, את צוותו ואת פעולותיו, השאיר את ריד בתפקידו. ריד פיקח והגן על הקריירות של מספר עורכי דין צעירים בתאגיד, רבים מהם היו לבעלי השפעה רבה בממשל רוזוולט, כמו אלג'ר היס, רוברט ה. ג'קסון, תומאס גרדינר קורקורן, צ'ארלס אדוארד ויזנסקי הבן ודייוויד קאשמן קויל.[1]
במהלך תקופת כהונתו בתאגיד השיקום הפיננסי, הייתה לריד השפעה על שני צעדי מדיניות לאומיים חשובים. ראשית, הוא היה פעיל בהקמת תאגיד אשראי הסחורות (Commodity Credit Corporation). בראשית אוקטובר 1933 הציע רוזוולט לנשיא תאגיד השיקום הפיננסי ג'סי ג'ונס לפתוח תוכנית לחיזוק מחירי הכותנה. ב-16 באוקטובר נפגש ג'ונס עם ריד ויחד הם הקימו את תאגיד אשראי הסחורות. למחרת היום הוציא הנשיא רוזוולט את צו נשיאותי 6340, שהיה הבסיס החוקי להקמת התאגיד. ייחודו של התאגיד היה שהממשלה יכלה להחזיק בעודפי הכותנה כביטחונות להלוואות. אם מחירי הכותנה עלו מעבר לערכה, יכלו החוואים לפדות אותה, לשלם את ההלוואות ולהרוויח. אם המחירים נותרו בשפל, עדיין נותר לחוואים מספיק כסף כדי להתקיים וכדי לזרוע את גידולי הכותנה של השנה הבאה. התוכנית פעלה היטב עד שהיא הפכה לבסיס של התוכנית החקלאית של הניו דיל.[4]
הצעד השני בו היה ריד מעורב היה כאשר הוא סייע להגן על מדיניות הזהב של הממשל, ובכך הוא הגן גם על מדיניות המוניטרית הלאומית. הדפלציה גרמה לשער הדולר לרדת בכ-60%. אך עדיין החוק האמריקאי התיר לאמריקאים ולאזרחים זרים לפדות שטרות כסף במטבעות זהב בערכים שהיו טרם השפל, ובכך גרמו להסתערות על עתודות הזהב של ארצות הברית. נטישת תקן הזהב יכלה לעצור את ההסתערות. היא גם פחתה את ערך הדולר ובכך הורידה את מחירי הסחורות ומשכה משקיעים זרים. בסדרה של צעדים שנקט רוזוולט הוא הוביל את נטישת תקן הזהב במרץ ובאפריל 1933, ובכך גרם לשער הדולר לרדת. אך הייתה נחוצה הורדה נוספת של שער הדולר. אחד הדרכים לכך הייתה להעלות את שער הזהב, אך החוק הפדרלי דרש שמחלקת האוצר תרכוש את הזהב בשערו הגבוה שמלפני השפל. הנשיא רוזוולט ביקש מתאגיד השיקום הפיננסי לרכוש את הזהב במחירים הגבוהים ממחירי השוק כדי לפחת עוד יותר את הדולר. אף על פי שמזכיר האוצר הנרי מורגנטאו הבן סבר שלממשלה לא הייתה סמכות לרכוש זהב, ריד הצטרף ליועץ המשפטי הראשי של מחלקת האוצר, הרמן אוליפנט, כדי לספק תמיכה משפטית קריטית לתוכנית. הדפלציה הנוספת סייעה לייצב את הכלכלה במהלך התקופה הקריטית בה היו שכיחות ההסתערויות על הבנקים.
הסיוע שהגיש ריד למדיניות הזהב של רוזוולט לא תמה אז. ב-5 ביוני 1933 העביר הקונגרס החלטה משותפת שביטלה את הסעיפים בכל החוזים הציבוריים והפרטיים שמתירים המרת זהב. בעלי חוב זועמים רבים דרשו את ביטול החוק. בסופו של דבר הגיע העניין לפתחו של בית המשפט העליון של ארצות הברית. התובע הכללי של ארצות הברית הומר סטיל קאמינגס ביקש מריד להצטרף אליו בכתיבת תגובת הממשלה לבית המשפט ולסייע לו במהלך הטיעונים בעל פה. עזרתו של ריד הייתה קריטית, שכן בבית המשפט היה אז רוב שמרני.
ב-2 בפברואר 1935 פרסם בית המשפט העליון הודעה חסרת תקדים שהוא מעכב את פסיקתו בשבוע. בית המשפט הכה בהלם את האומה שוב כאשר הכריז על עיכוב נוסף ב-9 בפברואר. לבסוף, ב-18 בפברואר פסק בית המשפט בפסק הדין "נורמן נגד חברת הרכבת בולטימור ואוהיו" (.Norman v. Baltimore & Ohio Railroad Co) שלממשלה יש את הסמכות לבטל חוזים פרטיים אך לא חוזים ציבוריים. על כל פנים, רוב השופטים פסק שבשל העובדה שלא נתקבלה ראייה שהחתומים על החוזים עם הממשלה הפדרלית ניזוקו, לא נפסק לטובתם שום תשלום.[5]
פרקליט המדינה של ארצות הברית
הסיוע שהגיש ריד בהגנה על האינטרסים הממשלתיים בתיקי סעיף הזהב הובילו את הנשיא רוזוולט למנות אותו כפרקליט המדינה של ארצות הברית. פרקליט המדינה המכהן, ג'יימס ביגס, נחשב באופן כללי כחסר השפעה ואף בלתי כשיר לתפקידו. הוא הפסיד ב-10 מתוך 17 תיקים שבהם הוא ייצג את הממשל בחמשת חודשי כהונתו הראשונים בתפקיד. ב-15 במרץ 1935 התפטר ביגס וריד מונה כמחליפו ב-18 במרץ ומינויו אושר על ידי הסנאט ב-25 במרץ. בכניסתו לתפקיד הוא מצא את משרדו באי-סדר. כמה קריאות תיגר על חוק השיקום התעשייתי הלאומי (National Industrial Recovery Act of 1933), שנחשב לעמוד התווך של הניו דיל, הגיעו לבית המשפט העליון וריד נאלץ לוותר על ההגנה עליהם, שכן משרדו לא היה מוכן לטיעונים. ריד פעל במהירות להשבת הסדר על כנו והתצהירים שהוגשו לאחר מכן בלטו בשל הטיעונים המשפטיים החזקים שלהם והמחקר המעמיק שנלווה להם. עד מהרה ייצג ריד את הממשל בפני בית המשפט העליון בהגנה על תאימותם לחוקה של חוק ההסדר החקלאי (Agricultural Adjustment Act), חוק הביטחונות (Securities Act of 1933), חוק הביטוח הלאומי (Social Security Act), חוק יחסי העבודה הלאומי (National Labor Relations Act of 1935), חוק חברת אחזקת התשתיות הציבוריות (Public Utility Holding Company Act of 1935), חוק הפחם (Guffey Coal Act) והחוק להקמת רשות עמק טנסי, וחידש את המאבק על חוק השיקום התעשייתי הלאומי. לחץ העתירות היה כה רב עד שריד ניהל שישה תיקים מרכזיים בפני בית המשפט העליון תוך שבועיים. ב-10 בדצמבר הוא התמוטט כתוצאה מתשישות במהלך דיון בבית המשפט. בחלק מהתיקים נחל ריד הפסד, כולל בפסקי הדין "תאגיד העופות שכטר נגד ארצות הברית" (A.L.A. Schechter Poultry Corp. v. United States), שפסל את חוק השיקום התעשייתי הלאומי, ו"ארצות הברית נגד בטלר" (United States v. Butler) שפסל את חוק ההסדר החקלאי.
1937 הייתה שנה מוצלחת מבחינתו של ריד כפרקליט המדינה. הוא ייצג את הממשלה וניצח בכמה תיקים מרכזיים כמו פסק הדין "מלון החוף המערבי נגד פאריש (West Coast Hotel Co. v. Parrish), שאישר את תקפותם של חוקי שכר המינימום, פסק הדין "המועצה הלאומית ליחסי עבודה נגד תאגיד הפלדה ג'ונס ולאפלין" (.NLRB v. Jones & Laughlin Steel Corp), שאישר את חוק יחסי העבודה הלאומי, ופסק הדין "חברת המכונות סטיוארד נגד דייוויס" (Steward Machine Co. v. Davis) שאישר את סמכות המיסוי של חוק הביטוח הלאומי. עד סוף השנה ניצח ריד ברוב התיקים הכלכליים שבהם הוא ייצג את הממשל וזכה למוניטין כאחד מפרקליטי המדינה החזקים ביותר מאז יצירת התפקיד ב-1870.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו
ב-15 בינואר 1938 הודיע שופט בית המשפט העליון ג'ורג' סאת'רלנד בן ה-75 על פרישתו ב-18 בינואר. ב-15 בינואר מינה הנשיא רוזוולט את ריד כמחליפו. רבים בוושינגטון הבירה היו מודאגים בנוגע למאבק על אישור המינוי. השופט ויליס ואן דוונטר, אחד מקבוצת ארבעת הפרשים השמרנים, פרש בקיץ הקודם. במקומו מינה רוזוולט את הוגו בלאק והמאבק על אישור מינויו של בלאק בסנאט ארך שבעה ימים ולא היה קל. להקלתם של רבים, תהליך אישור מינויו בסנאט של ריד היה חלק ועורר ויכוחים מעטים בלבד. ב-25 בינואר אושר המינוי וב-31 בינואר הוא הושבע לתפקידו. מחליפו כפרקליט המדינה היה רוברט ה. ג'קסון. ריד היה האדם האחרון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון מבלי שהיה בוגר תואר במשפטים.
ריד כיהן בבית המשפט העליון 19 שנים. תוך שנתיים הצטרף אליו לכס השיפוט המנטור שלו, פליקס פרנקפורטר ובן חסותו רוברט ה. ג'קסון. ריד וג'קסון חלקו דעות דומות בנוגע לסוגיות הביטחון הלאומי ולעיתים קרובות הצביעו יחדיו. ריד ופרנקפורטר החזיקו גם בדעות דומות ובדרך כלל הסכימו זה עם זה. פרנקפורטר נהג לכתוב פסקי דין ארוכים ומקצועיים בעוד שריד כתב פסקי דין תמציתיים עם דיון קצר על עובדות המקרה.
ריד נחשב שופט מתון ולעיתים היה לשון המאזניים בהצבעות על פסקי הדין. הוא כתב מעל 300 פסקי דין ונשיא בית המשפט העליון וורן ברגר אמר ש"הוא כתב בבהירות ובתקיפות". ריד היה פרוגרסיבי בהשקפותיו הכלכליות, ובדרך כלל תמך בביטול הפרדה גזעית, בחירויות האזרח, בזכויות האיגודים המקצועיים וברגולציה כלכלית. עם זאת, בחופש הדיבור, בתחום הביטחון הלאומי, ובסוגיות חברתיות מסוימות, הוא בדרך כלל היה בעל גישה שמרנית. לעיתים קרובות הוא אישר את ההגבלות של הממשל הפדרלי, אך לא של הרשויות המדינתיות או המקומיות, על חירויות האזרח. ריד גם התנגד ליישום מגילת הזכויות במדינות על בסיס התיקון ה-14 לחוקה.
פסיקותיו
על פסיקותיו הבולטות של ריד נמנו:
- "ארצות הברית נגד קואופרטיב רוק רויאל" (.United States v. Rock Royal Cooperative, Inc) מ-1939. פסק דין זה היה אחד הראשונים בהם ריד כתב את חוות דעת הרוב. התיק היה חשוב במיוחד עבור ריד בגלל תפקידו הקודם כיועץ המשפטי של הקואופרטיבים החקלאיים (רוק רויאל היה קואופרטיב לייצור חלב). ריד נצמד לעובדות המקרה, וציטט באריכות את החוק, התקנות ואת נוהלי הסוכנות.[6]
- "גורין נגד ארצות הברית" (Gorin v. United States) מ-1941. פסק דין זה אישר כמה היבטים של חוק הריגול (Espionage Act of 1917).
- "סמית' נגד אולרייט" (Smith v. Allwright) מ-1944. ב-1935 פסק בית המשפט העליון פה אחד בפסק הדין "גרובי נגד טאונסנד" (Grovey v. Townsend) שמפלגות פוליטיות בטקסס לא הפרו את הזכויות החוקתיות של האזרחים האפרו-אמריקאים כאשר מנעו מהם את הזכות להצביע בבחירות המקדימות. בפסק הדין סמית' נגד אולרייט עלתה הסוגיה שוב. הפעם, העותר טען שהמדינה, לא המפלגה הפוליטית, מנעה מאזרחים שחורים את זכות הבחירה. בהחלטה שהתקבל ברוב של שמונה שופטים מול אחד ונכתבה על ידי ריד, הפך בית המשפט את פסק הדין גרובי על פניו כהחלטה שגויה. ריד פסל את צעדי המדינה והכריז ש"לכל אורך ההיסטוריה שלו בית המשפט יישם בחופשיות את סמכותו לבחון מחדש את הבסיס להחלטותיו החוקתיות". המתנגד היחידי לפסק דין זה היה השופט אוון רוברטס, שתשע שנים קודם לכן כתב את חוות דעת הרוב בפסק דין גרובי.[7]
- "מורגן נגד וירג'יניה" (Morgan v. Virginia) מ-1946. בפסק דין שהתקבל ברוב של שבעה שופטים מול אחד, פסק ריד על החלת "כלל הטורח המיותר" (Undue burden standard) על החוק של וירג'יניה שחייב את קיום ההפרדה הגזעית על בסיס הכלל נפרד אך שווה בתחבורה הציבורית. ריד קבע שהחוק יצר טורח מיותר בשל העובדה שהאחידות שלו הייתה חיונית בפעילויות בין-מדינתיות מסוימות, כמו בפעילות תחבורתית.
- "אדמסון נגד קליפורניה" (Adamson v. California) מ-1947. אדמסון הואשם ברצח אך בחר שלא להעיד, שכן הוא ידע שהתובע ישאל אותו בנוגע לעברו הפלילי הקודם. אדמסון טען שבשל העובדה שהתובע משך את תשומת הלב לסירובו להעיד, וכך זכותו של אדמסון להימנע מהפללה עצמית הופרה. ריד כתב שהזכות שניתנה על פי התיקון ה-14 לא הרחיבה את ההגנות של התיקון החמישי לבתי המשפט של המדינות. הוא חש שמנסחי התיקון ה-14 לא התכוונו להחיל את מגילת הזכויות לחוקי המדינות ללא הגבלה.
- "מק'קולום נגד מועצת החינוך" (McCollum v. Board of Education) מ-1948. ריד התגאה בחוות דעת המיעוט שהוא כתב בפסק דין זה. הפסיקה הייתה ההכרזה הראשונה שמדינה הפרה את סעיף ההתאגדות. ריד לא אהב את המשפט "חומת הפרדה בין הכנסייה לבין המדינה", וחוות דעת המיעוט שלו כללה את המימרה המפורסמת שלו בנוגע למשפט זה: "שלטון החוק לא צריך להסתמך על צורת דיבור".[8]
- "פנקאמפ נגד פלורידה" (Pennekamp v. Florida) מ-1946. בפסק דין זה כתב ריד את חוות דעת הרוב שהתמודדה עם הסוגיה אם שופטים יכולים להטיל צנזורה על עיתונים על פגיעה בשמם הטוב של בתי המשפט. העיתון "מיאמי הראלד" (Miami Herald) פרסם שני מאמרי מערכת וקריקטורה שבהם נמתחה ביקורת על החלטת בית משפט של פלורידה בהליך מתנהל. השופט הרשיע את המוציא לאור והעורך של העיתון בביזיון בית המשפט, בטענה שהחומר שפורסם הוציא את דיבת בית המשפט רעה ובך הפריע לניהול התקין של ההליך המשפטי. בהסתמך על עובדות המקרה, השתמש ריד במבחן הסכנה הברורה והמיידית ופסק לטובת העיתון על בסיס חופש הביטוי.[9]
- פסק דין בראון נגד מועצת החינוך מ-1954. פסק דין זה הוכר כתיק קריטי עוד לפני שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון ארל וורן, בהבינו כמה שנוי במחלוקת יהיה תיק זה מבחינה ציבורית, היה מעוניין מאוד להימנע מהתנגדויות לפסק הדין בקרב שופטי ההרכב. ריד היה השופט היחידי שהיה חשש שלא יצביע עם הרוב. השופטים האחרים דאגו בשל מחויבותו של ריד לזכויות האזרח, שכן הוא היה חבר במועדון חברים בוושינגטון, שאז היה פתוח רק בפני לבנים, ובמדינתו קנטקי הייתה בתוקף אמנה מגבילה דומה (שהובילה את ריד לפסול את עצמו מלדון בתיק זכויות אזרח ב-1948). בכל אופן, ריד כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "סמית' נגד אולרייט" והצטרף לדעת הרוב בפסק הדין "סוויט נגד פיינטר" (Sweatt v. Painter), שפסל הפרדה גזעית על בסיס העקרון נפרד אך שווה בבתי ספר למשפטים. מלכתחילה תכנן ריד לכתוב חוות דעת מיעוט בפסק הדין בראון, אך הצטרף לחוות דעת הרוב לפני שההחלטה נתנה. משקיפים רבים, כולל וורן עצמו, סברו שההחלטה פה אחד בפסק דין בראון הייתה נחוצה כדי להשיג את קבלתו על ידי הציבור.
משפט אלג'ר היס
פרסומו של ריד לא בא אך ורק מפסיקותיו. ב-1949 הוא היה מעורב במשפטו של אלג'ר היס. היס, שהיה אחד מבני חסויותיהם של ריד ופרנקפורטר, הואשם באוגוסט 1948 בריגול. ביוני 1949 הוגש נגדו כתב אישום. עורך הדין של היס זימן את ריד ואת פרנקפורטר למתן עדות אופי. אף על פי שריד התנגד מסיבות אתיות לכך ששופט מכהן ימסור עדות בבית משפט, מרגע שהוא זומן להעיד הוא הסכים לכך. כמה משקיפים גינו בתקיפות את ריד על העתרותו לזימון.[10]
פרישתו
החל מאמצע שנות ה-50, החל ריד לכתוב יותר ויותר חוות דעת מיעוט והתנגד לעיתים קרובות ביותר לפסיקות בית המשפט. חוות דעת המיעוט הראשונה שלו נכתבה ב-1939, כשנה לאחר תחילת כהונתו על כס השיפוט. בתחילה נכתבו חוות דעת המיעוט שלו, כפי שנהגו יוז, ברנדייס, סטון ורוברטס, שכמוהו היו עורכי דין עם ניסיון רב, רק כאשר הוא לא יכול היה לשאת את מה שהוא החשיב כתיקונים לחוקה פרי עטם של השופטים כפי שהוכנסו בפסקי הדין של בלאק, פרנקפורטר, דאגלס ומרפי, שאותם מינה רוזוולט. ב-1955 כבר עלתה תדירות חוות דעת המיעוט של ריד יותר ויותר. הוא החל לחוש שהתורה המשפטית של בית המשפט העליון התרחקה ממנו יותר מדי ושהוא איבד את השפעתו. ב-25 בפברואר 1957 פרש ריד מכהונתו, בציינו את גילו, 73, כסיבה להתפטרות. במקומו מונה צ'ארלס ויטאקר.
לאחר פרישתו ניהל ריד חיי פרישה פעילים. בנובמבר 1957 ביקש ממנו הנשיא דווייט אייזנהאואר לשבת בראש המועצה לזכויות האזרח של ארצות הברית (United States Commission on Civil Rights) שהוקמה אז. ב-7 בנובמבר הכריז אייזנהאואר על המינוי, אך ב-3 בדצמבר דחה ריד את המינוי, בציינו את חוסר התקינות של שופט לשעבר שיכהן בגוף פוליטי. עם זאת, כמה גופי תקשורת ציינו שהמינוי היה סופג התנגדויות מפעילי זכויות אדם, שחשו שריד לא היה פרוגרסיבי דיו בהשקפותיו.
ריד המשיך בכל אופן לשרת את הרשות השופטת באופנים שונים. במשך כמה שנים הוא כיהן כשופט זמני בכמה בתי משפט פדרליים בערכאות נמוכות, במיוחד בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה. הוא גם מילא כמה תפקידים מיוחדים, היכן שניסיון שיפוטי היה דרוש, כמו סכסוכי גבולות בין המדינות.
ב-1958 הוא נבחר כחבר בסניף ניו ג'רזי של אגודת סינסינטי (Society of the Cincinnati) בזכות היותו צאצא של קולונל דייוויד פורמן, שלחם במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
מותו
כאשר הוא נעשה יותר חלש וחולה, עברו ריד ורעייתו להתגורר במוסד סיעודי בהנטינגטון שבמדינת ניו יורק.
סטנלי ריד נפטר בהנטינגטון ב-2 באפריל 1980, ונטמן במייסוויל.
אף על פי שהוא פרש מכהונתו 18 שנים לפני ויליאם אורוויל דאגלס, האריך ריד ימים אחריו בחודשיים והיה השופט העליון החי האחרון מבין אלו שמונו על ידי הנשיא רוזוולט והאחרון מבין השופטים שכיהנו בבית המשפט העליון בנשיאותם של יוז, סטון ווינסון.
קישורים חיצוניים
- סטנלי ריד באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- סטנלי ריד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- סטנלי ריד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Tomlins, Christopher L. (2005). The United States Supreme Court: The Pursuit of Justice. Houghton Mifflin. p. 508.
- ^ Schlesinger Jr., Arthur M. (1957). The Age of Roosevelt: The Crisis of the Old Order, 1919–1933. Houghton Mifflin Harcourt. pp. 155.
- ^ Kennedy (1999). .Freedom From Fear: The American People in Depression and War, 1929–1945. Oxford University Press. pp. 44
- ^ USDA, Farm Service Agency, Commodity Credit Corporation
- ^ Norman v. Baltimore & Ohio Railroad Co., 294 U.S. 240 (1935)
- ^ United States v. Rock Royal Cooperative, Inc., 307 U.S. 533 (1939)
- ^ Wood, "High Court Rules Negroes Can Vote In Texas Primary," The New York Times, April 4, 1944.
- ^ Haig A. Bosmajian, Metaphor and Reason in Judicial Opinions, SIU Press, 1992, p. 12.
- ^ Pennekamp v. Florida, 328 U.S. 331 (1946)
- ^ CRIME: End of the Hiss Case, Time, Apr. 02, 1951.
