צ'ארלס ויטאקר
 | |||||||||
| צ'ארלס ויטאקר | |||||||||
| לידה | טרוי, קנזס, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | קנזס סיטי, מיזורי, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | צ'ארלס אוונס ויטאקר | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות פורסט היל, קנזס סיטי, מיזורי, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
צ'ארלס אוונס ויטאקר (באנגלית: Charles Evans Whittaker; היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1957–1962. לאחר שעסק בעריכת דין במגזר הפרטי בקנזס סיטי, הוא מונה כשופט בבית המשפט הפדרלי המחוזי של המחוז המערבי של מיזורי. ב-1956 מינה הנשיא דווייט אייזנהאואר את ויטאקר כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים בסבב השמיני. ב-1957 אושר מינויו לבית המשפט העליון של ארצות הברית. במהלך תקופת כהונתו הקצרה יחסית בבית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של ארל וורן, היה ויטאקר לשון המאזניים. ב-1962 הוא לקה בהתמוטטות עצבים והתפטר מכהונתו. לאחר פרישתו הו שימש כיועץ המשפטי הראשי של חברת ג'נרל מוטורס ולעיתים קרובות מתח ביקורת על התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח ועל בית המשפט העליון בנשיאותו של וורן.
ראשית חייו
צ'ארלס ויטאקר נולד בחווה ליד טרוי שבקנזס, כבנם של צ'ארלס אדוארד ויטאקר, חוואי, ושל אידה איב מילר, מורה בבית ספר מהייגרסטאון, מרילנד. הוא למד בבית הספר הסמוך בבוש קריק, שבו היה חדר לימוד אחד, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון של טרוי עד לנשירתו מהלימודים בגיל 16 בעקבות מותה של אמו. את שלוש השנים הבאות הוא בילה בעבודה בחווה המשפחתית ועסק גם בציד ובהנחת מלכודות. ויטאקר החל לגלות עניין במשפטים בעקבות קריאת ידיעות בעיתונים על משפטים פליליים. בקיץ 1920 הוא הגיש בקשה ללמוד לימודי ערב באופן חלקי בבית הספר למשפטים של קנזס סיטי (כיום בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מיזורי בקנזס סיטי) ולאחר שיחה עם נשיא בית הספר למשפטים, אוליבר דין, הוא התקבל בתנאי שישלים את לימודיו התיכוניים. מיד לאחר מכן הוא נרשם לבית הספר התיכון מנואל שבקנזס סיטי. את ארבע השנים הבאות הוא העביר בעבודה במהלך היום כדי לפרנס את עצמו, ובערבים למד בבית הספר התיכון במקביל ללימודיו בבית הספר למשפטים. אחד מחבריו לספסל הלימודים בבית הספר התיכון היה הארי טרומן, לימים נשיא ארצות הברית. ויטאקר סיים את לימודיו ב-1924 עם תואר במשפטים ובאותה שנה התקבל ללשכת עורכי הדין של מיזורי. הוא הצטרף למשרד עורכי הדין "ווטסון, אס, מרשל ואינגס" בקנזס סיסטי, שם הוא עבד קודם לכן במשרה מלאה כנער שליח. הוא צבר ניסיון בדיני תאגידים כשבין לקוחותיו נמנו חברת יוניון פסיפיק, חברת הקמעונאות מוטגומרי וורד (Montgomery Ward), וסיטי ניישונל בנק. הוא פיתח קשרים הדוקים עם המפלגה הרפובליקנית.
שופט פדרלי
ב-11 במאי 1954 מונה ויטאקר על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר כשופט בבית המשפט הפדרלי של המחוז המערבי של מיזורי, במקומו של השופט אלברט ריבס, שקיבל מעמד של שופט בכיר (פרישה למעשה). ב-7 ביולי אושר המינוי על ידי הסנאט של ארצות הברית. בתפקיד זה כיהן ויטאקר עד לקידומו לבית המשפט הפדרלי בסבב השמיני ב-21 ביוני 1956.
ב-16 במרץ 1956 מינה הנשיא אייזנהאואר את ויטאקר כשופט בבית המשפט הפדרלי השמיני לערעורים במקומו של השופט ג'ון קסקי קולט שנפטר. ב-4 ביוני אושר מינויו על ידי הסנאט. בתפקידו זה כיהן ויטאקר עד 24 במרץ 1957, עת מונה לבית המשפט העליון של ארצות הברית.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
ב-2 במרץ 1957 מינה הנשיא אייזנהאואר את ויטאקר כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית במקומו של השופט סטנלי ריד שפרש. ב-19 במרץ אושר המינוי על ידי הסנאט וב-25 במרץ הוא הושבע לכהונתו. ויטאקר היה אחד מארבעת שופטי בית המשפט העליון הרפובליקנים שמונו על ידי אייזנהאואר (שלושת האחרים היו: ארל וורן, ג'ון מרשל הרלאן השני ופוטר סטיוארט) בנוסף לויליאם ברנן הדמוקרט. במקביל לכהונתו בבית המשפט העליון שירת ויטאקר כשופט בבתי המשפט הפדרליים לערעורים בסבב השמיני והעשירי. בשל מצב בריאותו הוא קיבל מעמד בכיר (פרישה למעשה) ב-31 במרץ 1962, וב-30 בספטמבר 1965 הוא פרש סופית מכהונתו.
משנתו השיפוטית
בבית המשפט העליון שהיה מפולג באותה תקופה, היה ויטאקר לשון המאזניים. לדבריו של פרופסור האוורד בול, היה ויטאקר "שופט חלש והססן באופן קיצוני", "שחוזר על ידי שתי הקליקות של בית המשפט בשל העובדה שבדרך כלל הצבעותיו היות תלויות באוויר ובאופן טיפוסי הוא חבר לקליקה שהעלתה את הטיעון האחרון, אך לא בהכרח הטוב ביותר".[1] ויטאקר כשל בפיתוח משנה שיפוטית עקבית ודווח שהוא עצמו חש כלא כשיר לתפקידו כמו שאר שופטי בית המשפט העליון. לאחר שהתייסר במשך חודשים על הצבעתו בפסק הדין "בייקר נגד קאר" (Baker v. Carr), פסק דין שהיה ציון דרך ועסק בחלוקה מחדש של מחוזות הבחירה, סבל ויטאקר במהלך אביב 1962 מהתמוטטות עצבים. בעצתו של נשיא בית המשפט העליון, ארל וורן, פסל ויטאקר את עצמו מלדון בתיק ופרש מפעילותו בבית המשפט העליון החל מה-31 במרץ אותה שנה, בציינו את תשישותו מעומס העבודה הכבד ואת המתח שסבל ממנו כסיבה להתפטרות.[2]
שנותיו האחרונות
ב-30 בספטמבר 1965 פרש ויטאקר סופית מכהונתו בבית המשפט העליון והיה ליועץ המשפטי הראשי של חבר ג'נרל מוטורס. הוא גם היה למבקר תקיף של בית המשפט העליון בנשיאותו של וורן וכן של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא אפיין את המרי האזרחי מהסוג שהובילו מרטין לותר קינג וחסידיו כבלתי חוקי. הוא כתב מאמר לכתב העת FBI Law Enforcement Bulletin שבו הוא יעץ למוחים לפעול דרך בתי המשפט במקום לצאת לרחובות.
צ'ארלס ויטאקר נפטר ב-27 בנובמבר 1973 בבית החולים סנט לוק שקנזס סיטי כתוצאה ממפרצת בטנית. הוא הותיר אחריו את רעייתו וינפיריד ר. פו, שאותה נשא לאישה ב-1928, ואת שלושת בניו: צ'ארלס קית ויטאקר, נוירוכירורג; קנט א. ויטאקר, עורך דין; וגרי ט. ויטאקר, ברוקר.
בית המשפט הפדרלי שבמרכז קנזס סיטי, שבו שוכן בית המשפט הפדרלי של המחוז המערבי של מיזורי, קרוי על שמו.
קישורים חיצוניים
- צ'ארלס ויטאקר באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדלריים (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
