סטיבן פילד
 | |||||||||
| סטיבן פילד | |||||||||
| לידה | הדם, קונטיקט, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | סטיבן ג'ונסון פילד | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות רוק קריק, וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
סטיבן ג'ונסון פילד (באנגלית: Stephen Johnson Field ; ) היה משפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1863 ועד 1897, השני מבין שופטי בית המשפט באורך כהונתו. קום למינויו הוא היה הנשיא החמישי של בית המשפט העליון של קליפורניה.
ראשית חייו
סטיבן פילד נולד בהדם, קונטיקט כשישי מבין תשעת ילדיהם של דייוויד דאדלי פילד הראשון, כומר בכנסייה הקהילתית (Congregational church), ושל רעייתו, סבמיט דיקינסון, מורה. בין אחיו נמנו דייוויד דאדלי פילד השני, עורך דין וחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת ניו יורק; סיירוס פילד, איש עסקים ומייסדה של חברת הטלגרף האטלנטי; והנרי מרטין פילד, איש כמורה בולט וסופר מסעות. סטיבן פילד גדל בסטוקברידג', מסצ'וסטס, ובגיל 13 יצא לטורקיה יחד עם אחותו אמיליה ובעלה המיסיונר, הכומר ג'וזיאה ברואר. ב-1837 הוא קיבל תואר בוגר אוניברסיטה בויליאמס קולג'. בעת לימודיו שם הוא היה אחד מהמייסדים המקוריים של אחוות דלתא-אפסילון. לאחר שלמד משפטים בקריאה עצמית באולבני בהדרכתו של הרמנוס בליקר ובניו יורק בהדרכתו של אחיו דייוויד, הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. הוא עסק בעריכת דין עם אחיו דייוויד עד 1848, כאשר הוא יצא לקליפורניה בעקבות הבהלה לזהב.
פילד היה דודו של דייוויד ברואר, שגם הוא כיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
קריירה פוליטית ומשפטית בקליפורניה
בקליפורניה שגשגה הקריירה המשפטית של פילד והוא נבחר כ-Alcalde (בספרדית: ראש עירייה), סוג של ראש עירייה ושופט שלום על פי החוק המקסיקני הישן, של העיר מריסוויל. הוא נבחר לתפקיד שלושה ימים בלבד לאחר הגעתו לעיר. בשל העובדה שהעיר לא יכלה להרשות לעצמה את בנייתו של בית סוהר והעברתם של אסירים לסן פרנסיסקו הייתה גם היא יקרה, יישם פילד עונש מלקות, בהאמינו שללא הטלת עונש זה, כמה שנחשב לברוטלי, יוטל על רבים בעיר הקשוחה עונש מוות על עבירות קלות.
ב-1850 נבחר פילד לאספה המדינתית של קליפורניה מטעם מחוז יובה, אך בשנה שלאחר מכן הוא הפסיד בהתמודדות על מושב בסנאט המדינתי. עיסוקו המוצלח בעריכת דין הוביל אותו להיבחר ב-1857 לבית המשפט העליון של קליפורניה, תפקיד בו הוא כיהן שש שנים.
פילד היה איש קשה ונקמן כאשר אחרים חלקו על דעתו ועד מהרה הוא רכש על נקלה אויבים. מתנגד שלו כתב שחייו של פילד "היו סדרה אחת של מחשבה מצומצמת ומרושעת של התרברבות, פחדנות ויהירות בזויה".[1]
בעת כהונתו בבית המשפט העליון של קליפורניה היה לפילד מעיל מיוחד עם כיסים גדולים מספיק כדי שהוא יוכל להחזיק בתוכם שני אקדחים, כך שהוא יוכל לירות בהם בעודם בתוך הכיסים.[2] ב-1858 הוא אותגר להשתתף בדו-קרב נגד שופט עמית, ויליאם ט. ברבור, אך בעת שהדו-קרב התקיים, אף אחד מהם לא ירה בנשקו.
ב-1859 החליף פילד את נשיא בית המשפט העליון הקודם של קליפורניה, דייוויד טרי, לאחר שזה האחרון הרג בדו-קרב את הסנאטור מטעם קליפורניה, דייוויד ברודריק, ונמלט מהמדינה.[3] דרכיהם של פילד וטרי נפגשו שוב שלושים שנה לאחר מכן, כאשר פילד, שכיהן כשופט פדרלי בסבב התשיעי, פסק נגד טרי במשפט גירושים סבוך, וגם שלח אותו למאסר בעוון ביזיון בית המשפט. בחפשו נקמה, ניסה טרי ב-1889 להרוג את פילד ליד סטוקטון, אך תחת זאת הוא נורה למוות על ידי שומר ראשו של פילד, המרשל, דייוויד ניגל. באופן אירוני, סוגיות משפטיות שצצו מהריגתו של טרי הגיעו לדיון בבית המשפט העליון של ארצות הברית בתיק הביאס קורפוס בעניינו של ניגל. בהחלטה שלא הפתיעה אף אחד, פסק בית המשפט העליון שלתובע הכללי של ארצות הברית הייתה הסמכות למנות מרשלים כשומרי ראש לשופטי בית המשפט העליון ושניגל פעל בתוקף סמכותו כאשר ירה לעבר השופט לשעבר טרי.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
ב-6 במרץ 1863 מינה הנשיא אברהם לינקולן את פילד כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. מינוי זה בוצע בעקבות חוק שהרחיב את מספר השופטים בבית המשפט העליון, ולפיכך היה פילד לשופט העשירי באותה עת. לינקולן בחר בפילד כדי להשיג איזון בקרב סגל השופטים במישור הגאוגרפי (היותו תושב קליפורניה), ואיזון פוליטי (היותו איש המפלגה הדמוקרטית, אם כי תומך האיחוד). צירופו של פילד לצוות השופטים הכניס לבית המשפט העליון אדם שהיה מצוי בסוגיות מקרקעין וכריה. ב-10 במרץ אושר מינויו של פילד על ידי הסנאט של ארצות הברית וב-20 במאי הוא הושבע לתפקידו.
שאיפותיו של פילד להתמנות כנשיא בית המשפט העליון לא הוגשמו, שכן היו לו אויבים הן במישור הפוליטי והן במישור האישי.[4] הוא התעקש לשבור את שיאו של ג'ון מרשל, שכיהן על כס השיפוט 34 שנים, אף על פי שעומס העבודה היה קשה לו. עמיתיו הפצירו בו לפרוש בשל השיטיון שהוא סבל ממנו לסירוגין, אך הוא סירב וכיהן עד 1897. פילד היה אחרון השופטים המכהנים שכיהנו בבית המשפט העליון תחת נשיאותו של רוג'ר טוני ותחת נשיאותו של סלמון צ'ייס. הוא היה השופט העליון שכיהן במשך הזמן הרב ביותר עד ששיאו נשבר על ידי השופט ויליאם אורוויל דאגלס, שכיהן בשנים 1939 -1975.
סטיבן פילד נפטר ב-9 באפריל 1899 בוושינגטון די. סי. ונטמן בבית הקברות רוק קריק שבבירה.
פסיקותיו
פילד כתב 544 פסקי דין. בכך הוא היה שני רק לסמואל מילר, שכתב 616 פסקי דין ב-28 שנות כהונתו, וכתב יותר פסקי דין בהשוואה ל-508 פסקי הדין שכתב ג'ון מרשל ב-34 שנותיו בבית המשפט. לדברי העיתונאי בריאן דוהרטי, "פילד היה אחד החלוצים של התפישה (שהייתה אהובה על רבים מבין הוגי התפישה המשפטית הליברטריאנית) של 'הליך נאות מהותי' (Substantive due process) - הרעיון שההליך הנאות מוגן על ידי התיקון ה-14 יושם לא רק על הליכים, אלא גם על תוכן החוקים".[5] קריאתו הרמה של פילד להליך ראוי מהותי הופיעה בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "תיקי בתי המטבחיים" (Slaughter-House Cases) ופסק הדין "מון נגד אילינוי" (Munn v. Illinois). בתיקי בתי המטבחיים התמקדה חוות דעתו של פילד בסעיף הזכויות והחסינויות שבחוקה ולא בסעיף ההליך הראוי (שהיה מרכיב חשוב בחוות דעת המיעוט של השופטים ג'וזף בראדלי ונוח סוויין). הן בפסק הדין "מון נגד אילינוי" והן בפסק הדין "מגלר נגד קנזס" (Mugler v. Kansas), ביסס פילד את חוות דעת המיעוט שלו על ההגנה על הרכוש מתוקף סעיף ההליך הנאות שבחוקה. אחד מפסקי הדין הבולטים ביותר של פילד היה חוות דעת הרוב שנכתבה על ידו בפסק הדין "פנוייר נגד נף" (Pennoyer v. Neff), שבה נקבע הסטנדרט של סמכות השיפוטי האישית במשך מאה השנים הבאות. השקפותיו בנוגע להליך הראוי אומצו בסופו של דבר על ידי הרוב בבית המשפט לאחר פרישתו. בתיקים אחרים הוא סייע לבטל את מס ההכנסה, בפסק הדין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות של החקלאים" (.Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co), להגביל את ההגבלים העסקיים, בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת א. ס. נייט" (United States v. E. C. Knight Co), והגביל את כוחה של ועדת הסחר הבין-מדינתי (Interstate Commerce Commission). הוא גם הצטרף לדעת הרוב בפסק דין פלסי נגד פרגוסון שאישר את תאימותה לחוקה של ההפרדה הגזעית. בפסק הדין המשמעותי, "סטראודר נגד וירג'יניה המערבית" (Strauder v. West Virginia) כתב פילד חוות דעת מיעוט, אל מול חוות דעת הרוב שפסקה שהדרתם של אפרו-אמריקאים מחבר מושבעים הפרה את סעיף ההגנה השוויונית שבתיקון ה-14 לחוקה.
בראשית הקריירה שלו, כתב פילד פסקי דין נגד חוקי מדינת קליפורניה שהפלו את המהגרים הסינים. בשבתו כדן יחיד בבית המשפט הפדרלי המחוזי, הוא פסל ב-1879 את מה שנקרא "פקודת הצמה" (Pigtail Ordinance), שיצרה אפליה נגד הסינים, ובשל כך נחלשה האהדה הציבורית כלפי פילד בציבור הקליפורני. בפסק דין שלו בבית המשפט הפדרלי המחוזי משנת 1884, הוא פסק שילדים שנולדו בתחומי ארצות הברית הם אזרחים אמריקאים ללא קשר למוצאם.[6] עם זאת, כשופט בית המשפט העליון, הוא כתב פסקי דין חדורים ברטוריקה גזענית נגד הסינים, הבולטת ביותר הייתה חוות דעת הרוב שהוא כתב בפסק הדין "צ'אי צ'ן פינג נגד ארצות הברית" (Chae Chan Ping v. United States) ובחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "צ'ו האונג נגד ארצות הברית" (Chew Heong v. United States).
קישורים חיצוניים
- סטיבן פילד באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- סטיבן פילד באתר PBS (באנגלית)
- סטיבן פילד באנציקלופדיה בריטניקה (מהדורת 1911) (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Stephen Johnson Field - Supreme Court History
- ^ Joerg Knipprath, Justice Stephen J. Field (1816-1899), Constituting America
- ^ "Broderick – Terry Duel". THE HISTORICAL MARKER DATABASE.
- ^ "Official Supreme Court media, Stephen Johnson Field". Oyez Project.
- ^ Doherty, Brian (2007). Radicals for Capitalism: A Freewheeling History of the Modern American Libertarian Movement. p. 28.
- ^ "In re Look Tin Sing (Ruling)"
