ישראל במלחמת סיני
ערך זה עוסק בזירה הפנים ישראלית, הציבורית והפוליטית של המלחמה. אם התכוונתם למהלכים הצבאיים, ראו  | |
| תאריך כניסה לעימות | 29 באוקטובר 1956 |
|---|---|
| העילה למלחמה | התעצמות צבאית של מצרים והחרפת היחסים בין המדינות, לרבות פעילותם של ארגוני הפדאיון; סגירת מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים והלאמת חברת תעלת סואץ על ידי מצרים |
| תאריך סיום העימות | 5 בנובמבר 1956 |
| ראש המדינה | הנשיא יצחק בן-צבי |
| ראש המדינה בפועל | ראש הממשלה דוד בן-גוריון |
| מפקדים בולטים | הרמטכ"ל משה דיין |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 1,872,400[1] |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 172 הרוגים, 817 פצועים, 3 נעדרים ושבוי אחד |
מלחמת סיני הייתה הראשונה במלחמות ישראל שלאחר מלחמת העצמאות. היא הייתה מלחמה יזומה, והיחידה ממלחמות ישראל שבה הייתה ישראל חלק מקואליציה בינלאומית.
מלבד המהלכים המדיניים והצבאיים של המלחמה, לניצחון הישראלי הייתה השפעה מרוממת על הציבור בישראל.
בין המלחמות
"הסיבוב השני"
לאחר סיום מלחמת העצמאות נטבע המושג "הסיבוב השני".[2] הכוונה הייתה להתמודדות צבאית נוספת בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. המושג ביטא מצד מדינות ערב את הרצון לנקום על תבוסתן במלחמה, ומצד ישראל ותושביה את תחושת המצור במדינה קטנה המוקפת מכל צדדיה במדינות עוינות העלולות לפתוח במלחמה חדשה, שתוצאותיה עלולות להיות שונות מתוצאות מלחמת העצמאות. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 הידרדר המצב בגבול עם ממלכת ירדן לכדי מערבולת של פעולות הסתננות וטרור וכנגדן פעולות תגמול של צה"ל. בגבול רצועת עזה הפעילה מצרים, מאז מבצע "חץ שחור" בראשית שנת 1955, פעולות טרור של פדאיון ביישובי הדרום. החל מרוץ חימוש ששיאו היה בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית שעליה נודע בספטמבר 1955, ובה קיבלה מצרים כ-40 מפציצים ארוכי טווח, כ-150 מטוסי קרב סילוניים מדגם מיג-15 וטנקים מדגם טי 34.
משנודע בישראל דבר העסקה, אחזה בציבור חרדה, ו"הסיבוב השני" נראה מוחשי מתמיד. ב-18 באוקטובר 1955 נערך דיון מדיני בכנסת. הרוב המכריע של נואמי הסיעות הביעו דעתם כי עסקת הנשק פירושה תוקפנות מצרית נגד ישראל בקרוב. הצמרת הביטחונית המצומצמת, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, החלה לשקול יציאה למלחמת מנע נגד מצרים.
בידיעה כי מלחמת מנע בהיקף מלא לא תזכה להכרה בינלאומית, נשקלה האפשרות לבצע פעולה נרחבת שאינה בגדר מלחמה כוללת. ההצעה שהועלתה הייתה לכבוש את אזור שארם א-שייח' כתגובה לחסימת מצרי טיראן, במבצע שייקרא מבצע עומר על שם עמר בר-לב, בנו של מתכנן המבצע, אל"ם חיים בר-לב. לאחר היסוסים הביא בן-גוריון את ההצעה בסוף נובמבר 1955 להכרעת הממשלה. ההצעה נפלה ברוב קולות של שרי הפועל המזרחי, שדגלה במתינות מדינית וצבאית, של שרי מפ"ם, ואף של מיעוט משרי מפא"י בהנהגתו של שר החוץ משה שרת.
משה שרת, שחדל מלכהן כראש הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-23 ביולי 1955 ובמקומו חזר דוד בן-גוריון לראשות הממשלה, התנגד לקו האקטיביסטי של הצמרת הביטחונית, ולבסוף התפטר מתפקידו כשר החוץ ב-19 ביולי 1956. היה בכך איתות לציבור בישראל כי המדינה מתכוננת למלחמה.
הברית עם צרפת
מדינת ישראל, שחיפשה בעל ברית צבאי ומדיני, מצאה כבעלת ברית את צרפת, שלחמה אז נגד מורדים אלג'יראים במלחמת אלג'יריה, שנתמכו על ידי מצרים בהנהגתו של הנשיא גמאל עבד אל נאצר. במרוצת האביב ותחילת הקיץ של שנת 1956 התהדקו הקשרים הצבאיים והמודיעיניים בין צרפת לישראל. קשרים אלה תואמו בוועידה חשאית, שלימים, כאשר דבר כינוסה נודע, ניתן לה השם ועידת ורמאר. הוועידה התכנסה ב-22 ביוני 1956 בוורמאר (Vermars) שבצרפת, והשתתפו בה הצמרת הביטחונית של ישראל והצמרת הביטחונית והמודיעינית של צרפת. מצד ישראל השתתפו הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, ראש אמ"ן האלוף יהושפט הרכבי, וכן נטלו בה חלק נספח צה"ל בצרפת וראש משלחת הנשק של משרד הביטחון בצרפת. מהצד הצרפתי השתתפו בוועידה ראש ביון החוץ של צרפת (Service de Documentation Extérieure et de Contre-Espionnage), הממונה על ייצור ואספקת הנשק במשרד ההגנה הצרפתי הגנרל מוריס שאל (לימים, בשנת 1961, ממשתתפי מרד הגנרלים נגד הנשיא דה גול), וקצינים בכירים נוספים. העמדה הישראלית הוצגה על ידי משה דיין, שציין כי המטרה המשותפת היא הפלת נשיא מצרים, נאצר,[3] ולשם כך יש להדק את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות ולספק לישראל נשק חדיש רב. בתום דיוני הוועידה הוסכם על שיתוף פעולה בין צבאות צרפת וישראל במישור הצבאי והמודיעיני, ונענתה דרישת ישראל לאספקת הנשק.
עוד קודם לוועידת ורמאר החלה צרפת לספק לישראל נשק חדיש שאיזן במידת מה את מאזן הכוחות מול מצרים. באפריל 1956 סיפקה צרפת לישראל 14 מטוסי קרב מתקדמים מסוג מיסטר 4, ועוד לפני כן סיפקה לה מטוסי קרב מסוג אוראגן. בעקבות החלטות ועידת ורמאר הוגברה הספקת הנשק והיא בוצעה במשלוח ימי חשאי שנפרק בנמל הקישון.
להכשרת דעת הקהל בישראל לראות בצרפת כבעלת ברית, תרמה רבות אישיותו של שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, דובר עברית, שהיה אהוד מאוד על הציבור הישראלי. העם בישראל הרגיש תחושת רווחה שנמצאה לישראל ידידה כצרפת בשעת מתח ביטחונית זאת, בעת שלא זכתה לתמיכה צבאית מצד ארצות הברית, ואל מול מדיניותה העוינת של בריטניה.
מהצד הישראלי דחף שמעון פרס ליצירת הברית עם צרפת. פרס, שהתמנה בשנת 1953 למנכ"ל משרד הביטחון, היה מעורב במסגרת תפקידו במגעים עם צרפת להספקת נשק לישראל. במאי באותה שנה נסע לצרפת לפגישות בענייני רכש, ובמאי 1955 שב לפריז לפגישה עם שר ההגנה הצרפתי מארי-פייר קניג, גיבור קרב ביר חכים, שאותה תיאר לאחר מכן כ"פריצת הדרך" ביחסים שבין שתי המדינות.[4] פגישות אלה היו תחילתם של יחסי שיתוף הפעולה הצבאיים והמודיעיניים בין שתי המדינות במאבקן המשותף נגד מצרים, שתמכה כאמור במאבקה של אלג'יריה לעצמאות, יחסים שהתמסדו לאחר מכן בוועידת ורמאר. בשנת 1956 התמנה מוריס בורז'ס-מונורי, שהתגלה כידיד גדול של מדינת ישראל, לתפקיד שר ההגנה הצרפתי בממשלתו של גי מולה, והוא הידק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. נציגי ישראל במגעים החשאיים עם בורז'ס-מונורי העניקו לו את שם הקוד כורש כשמו של כורש מלך פרס בימי שיבת ציון.[5]
הברית עם צרפת קיבלה לימים את הכינוי "גשר על הים התיכון", כשם ספרו של מיכאל בר-זוהר שתיאר אותה, שיצא לאור בשנת 1964.
הברית המשולשת
המפנה במהלך האירועים, שהוביל לבסוף למלחמה, התחולל כאשר ב-26 ביולי 1956 הכריזה מצרים בהנהגתו של גמאל עבד אל נאצר על הלאמת תעלת סואץ, דבר שפגע באינטרסים של בריטניה וצרפת וגרם למשבר בינלאומי שמדינת ישראל ידעה לנצלו כדי להסיר את האיום המצרי ולמגר את פעולות הפדאיון.
יתרה מזו, להנהגה הישראלית נקרתה שעת כושר היסטורית, כאשר שתי המעצמות הגדולות האחרות, ארצות הברית וברית המועצות, היו שקועות בענייניהן ולא יכלו להתערב בפעולה המתוכננת. בארצות הברית עמדו להיערך ב-4 בנובמבר הבחירות לנשיאות, שבהן הנשיא המכהן, דווייט אייזנהאואר, התמודד על תקופת כהונה שנייה נגד עדלי סטיבנסון, ולא יכול היה להתפנות למהלכים בינלאומיים אסטרטגיים. ברית המועצות הייתה שקועה באותה עת בדיכוי מזוין של המרד ההונגרי שפרץ באוקטובר 1956, ובין 23 באוקטובר ל-3 בנובמבר לחמו מורדים בכל רחבי הונגריה נגד כוחות ברית המועצות, ולאחר מכן המרד אף החריף. הייתה שעת כושר לפעולה משותפת של ישראל יחד עם צרפת ובריטניה.
כבר קודם לכן, בוועידת ורמאר, נקשרו קשרים ביטחוניים בין צרפת לישראל, ועתה הגיעה העת להדקם ולצרף גם את בריטניה. ב-25 בספטמבר 1956 התכנסה בארמון סן ז'רמן שממערב לפריז ועידה חשאית ישראלית-צרפתית, אשר לימים נקראה ועידת סן ז'רמן. מצד ישראל השתתפו בוועידה הרמטכ"ל משה דיין, אליו נלווה ראש לשכתו אל"ם מרדכי בר-און, וכן שרת החוץ גולדה מאיר, שר התחבורה משה כרמל ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. מצד צרפת השתתפו בוועידה שר החוץ כריסטיאן פינו, שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי וקצינים בכירים. הוסכם כי ישראל תצא למבצע נרחב בסיני שישמש כעילה לצרפת ולבריטניה להתערב בכוח. כן סוכם כי אם הפעולה הצרפתית-בריטית לא תצא לפועל, יובטח סיוע צבאי צרפתי מסיבי לישראל. הצרפתים הודיעו בשמם של הבריטים, באופן בלתי רשמי, כי בריטניה לא תפעיל את הסכם ההגנה שלה עם מצרים במקרה של תקיפה ישראלית. בעקבות החלטות הוועידה הוקם מטה משותף לצה"ל ולצבא צרפת, והגנרל מוריס שאל הגיע לישראל ב-2 באוקטובר 1956 לשם בדיקת צרכיה הצבאיים המידיים של ישראל. הכול היה בשל להסכם משולש צרפתי-בריטי-ישראלי.
ב-22 באוקטובר יצאו לצרפת בחשאי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בלוויית הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס וראש אג"ם מאיר עמית. מסעם נועד לקיום פגישה משולשת ישראלית-צרפתית-בריטית, ולדיון בפעולה צבאית משותפת נגד מצרים. המפגש נערך בפרוור סוור (Sevres) שליד פריז. לימים, כשפורסמו פרטי הפגישה, ניתן לה הכינוי "ועידת סוור". מצד צרפת השתתפו בוועידה ראש הממשלה גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו (Christian Pineau), שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי ורמטכ"ל צבא צרפת. מצד בריטניה השתתפו בוועידה שר החוץ סלווין לויד (Selwyn Lloyd) וסגן שר הממונה על השירותים החשאיים.
אף שבריטניה לא שׂשׂה לשתף פעולה עם ישראל, במיוחד על רקע חששה ממתקפה ישראלית בירדן, שעמה היה לבריטניה הסכם הגנה, הגיעו שלושת הצדדים אחרי שלושה ימים להסכם על מהלך המלחמה – ביצועם של מבצע קדש הישראלי ושל מבצע מוסקטר הבריטי-צרפתי.
על פי ההסכם, תפתח ישראל ב-29 באוקטובר 1956 בפעולה צבאית נרחבת נגד מצרים, שבה תכבוש את חצי האי סיני ותגיע עד תעלת סואץ. למחרת יכריזו צרפת ובריטניה על אולטימטום לישראל ולמצרים להסכים תוך 12 שעות להפסקת אש, ולנסיגת הכוחות הישראלים והמצרים מגדות התעלה כדי שכוחות צרפת ובריטניה יתפסו עמדות בגזרת התעלה בתווך שבין ריכוזי הכוחות. בהנחה שמצרים לא תסכים לתנאי האולטימטום, יפתחו שתי המעצמות ב-31 באוקטובר בפעולה צבאית נגד מצרים כדי להשתלט על אזור התעלה. לאמתלה זו לכניסתם של צרפת ובריטניה למערכה, שהייתה רעיון שהגה הגנרל מוריס שאל, ניתן לימים הכינוי "העילה הישראלית".
כמו כן הוסכם בוועידת סוור כי ישראל לא תתקוף את ירדן בעת המבצע, אך אם ירדן תתקוף את ישראל, בריטניה לא תפעיל את הסכם ההגנה ההדדי שבינה לבין ממלכת ירדן. צרפת הסכימה להגיש סיוע לישראל, כולל הצבת מטוסים צרפתיים על אדמת ישראל וצי צבאי להגנת חופיה.
פרק עלום בוועידת סוור, שנחשף שנים רבות לאחר מכן, היה הסכמתה של צרפת לסייע בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. אחרי שבן-גוריון ודיין סיכמו עם נציגי צרפת ובריטניה בוועידה את מהלכי המבצע נגד מצרים, עצר שמעון פרס את המהלך, וביקש לשוחח עם השרים הצרפתיים. פרס רמז להם כי לא יהיה מבצע צבאי ללא הבטחה לכור גרעיני לישראל. לדבריו נזקקת ישראל לכור גרעיני אם תופקר בעתיד להילחם לבדה על חייה. הצרפתים נתנו הסכמה עקרונית, מבלי שנחתם הסכם. רק לאחר היסוסים והתלבטויות מצד צרפת ומאמצי שכנוע ישראלים, נחתם לבסוף בשלהי 1957 הסכם צרפתי-ישראלי חשאי להקמת הכור.[6]
הציבור בישראל לא ידע כלל על הברית המשולשת שנכרתה בוועידת סוור בדבר היציאה למבצע המשולב עם צרפת ובריטניה, והפרטים החלו להיוודע לו בהדרגה רק לאחר המלחמה.
ב-26 באוקטובר החל בישראל גיוס מילואים נרחב, אך שקט, וב-29 באוקטובר פתח צה"ל במבצע שנקרא "מבצע קדש".
"סודות המסע למצרים"
על אודות ועידת סוור, על הברית המשולשת שנקשרה בה ועל השתתפותו של דוד בן-גוריון עצמו בוועידה, החלו להתפרסם, לאחר המלחמה, פרטים שונים בתקשורת הישראלית והעולמית. הגילוי הנרחב והדרמטי ביותר היה בספר פרי עטם של שני עיתונאים צרפתים, האחים מרי וסרז' ברומברגר (Merry and Serge Bromberger), שיצא לאור בצרפת בראשית שנת 1957 בשם "סודות המסע למצרים" (Les Secrets de l'Expedition d'Egypte). פרקי הספר החלו להתפרסם בתרגום לעברית ב"מעריב" ב-2 באפריל 1957[7] ועוררו הד רב בציבור. לאחר מכן הופיע הספר בשלמותו בעברית. בעולם הרחב עורר הספר סערה תקשורתית. ראש ממשלת בריטניה, אנתוני אידן, סירב להגיב על הגילויים שנכללו בספר, ואילו ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון אמר עליו: "ספר מלא שטויות, שלמסופר בו אין שחר והוא מלא דמיונות". על כך הגיב ב"מעריב" שמואל שניצר, מעורכי העיתון:[8] "ומי כבן-גוריון יודע מי היה אותו שליח ישראלי שטס ב-22 באוקטובר 1956 לוילאקובליי כדי להפגש עם מר מולה (האחים ברומברגר סבורים שהיה זה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו)". וזהו תיאורם של האחים בספרם, על טיסתו של ראש הממשלה:
ב-21 באוקטובר הסכימו מר בן-גוריון ומר מולה בשיחה טלפונית להפגש למחרת בפאריס. אך כדי להבטיח את הסודיות הגמורה של השיחה, הודיע מר בן-גוריון שלא יעזוב את שדה התעופה, ושראש הממשלה הצרפתית יחכה לו שם. למקום הפגישה נקבע שדה התעופה ווילאקובלה, בין ורסאי לפאריס, שדה תעופה צבאי, בסיס של מטוסי התובלה ושל מטוסי המיניסטרים. אחזו באמצעי זהירות יוצאים מן הכלל, כדי להבטיח אלמוניות גמורה לאורח. המסלול המרכזי נאסר בכניסה אף לאנשי צבא. קצת לפני שעה תשע הגיע מר מולה לוילאקובלה במכונית רשמית שהוסרו ממנה סימני ההיכר. בשעה תשע נחת המטוס שבא מתל אביב. שתי ציציות ראשו המלבינות של מר בן-גוריון הוסתרו היטב תחת המגבעת שהייתה משוכה על מצחו. שני ראשי הממשלות הסתגרו בבנין צבאי שפונה לגמרי. פרטי השיחה שהתנהלה בינם עודם בגדר סוד כמוס עמם. רק קומץ יודעי-דבר בפאריס ידע, שעומדת לבוא אישיות ישראלית, אך חשבו שהאורח הוא מר משה שרת. שיחתם נמשכה עד הצהרים בקירוב. על מהותה אפשר ללמוד על פי התוצאות. מצד אחד הסכים מר בן-גוריון לרעיון של התערבות צרפתית-בריטית שתגביל את האופנסיבה שלו במבואות התעלה, תמנע ממנו לעיין בהתקפה על קאהיר, ובייחוד תטיל עליו את נוכחותן הבולטת במצרים של שתי המעצמות הגדולות רבות השאיפות. אך לעומת זאת השיג את החיפוי של המטוסים וחיל-הים הצרפתיים להגנת עריו.[9]
בספר היו אמנם פרטים שגויים ונמתחה עליו בעולם ביקורת על כי הדגיש את חלקה של צרפת במבצע מוסקטר והפחית מחלקה של בריטניה. לגבי ישראל שגו האחים בספר במספר מקרים, למשל שכתבו כי אנשי המילואים בישראל מחזיקים את נשקם בביתם, או כי אוניית מלחמה צרפתית נתנה סיוע ארטילרי לכיבוש רפיח,[8] אך בתיאור פגישת מולה ובן-גוריון והברית המשולשת הוכיחו הספרים והמחקרים שפורסמו במרוצת השנים את נכונות המסופר בספר. בכללו של דבר היה הספר, בעת פרסומו בעברית, מבחינת גילוי ראשון של העובדות בדבר המהלכים החשאיים שקדמו למלחמה.
קרן המגן
המצב בגבולות המדינה, שהלך והחמיר לקראת אמצע שנות ה-50, השרה במדינה אווירה של מצור. בעקבות עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית הופר מאזן הכוחות בין ישראל למדינות ערב ולתחושת המצור נוספה גם הדאגה בדבר הצורך לחמש את צה"ל בכמות ובאיכות שישוו לאלו של מדינות ערב, אלא שמקורות הרכש היו סגורים בפני ישראל. ארצות הברית תחת הנשיא דווייט אייזנהאואר ושר החוץ שלו ג'ון פוסטר דאלס נמנעה מאספקת נשק לישראל, לבריטניה הייתה מדיניות מסורתית של תמיכה במדינות ערב, וצרפת תחת שלטון הימין גם היא לא סיפקה נשק לישראל. התעוררה תנועה ספונטנית של התרמת כספים למימון רכישת נשק לצה"ל שנקראה "קרן המגן". הקרן אספה תרומות מהציבור, בתקווה שמקורות הרכש ייפתחו וניתן יהיה להיעזר בכספי התרומות במימון הרכש.[10]
לקרן המגן קדמו בתקופת היישוב המגבית לצורכי ביטחון שנקראה "כופר היישוב" שנוסדה בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ומגבית ההתגייסות שנוסדה בימי מלחמת העולם השנייה.
באווירת התקופה בה פעלה קרן המגן, היא זכתה לתמיכה עממית נרחבת ופעולות ההתרמה העלו את מורל הציבור וגרמו לתחושת לכידות מול הסכנות בפניהן ניצבה המדינה. הציבור חש שותף ומעורב במאמץ הביטחוני. איגודים חברתיים, עיריות ומוסדות עסקו בפעולות ההתרמה. אזרחים תרמו חפצי ערך, ברחובות צצו דוכני התרמה ותלמידים ארגנו תהלוכות. רבקה גובר, פעילה חברתית, שכונתה בשם "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות ובעלה מרדכי תרמו לקרן המגן את משקם בכפר ורבורג. מבצע ההתרמה תואר כ"שעתה היפה של האומה".[11]
באוקטובר 1955 הפכה התנועה העממית לגוף ממוסד והוקם ועד ציבורי שהפך את ההתנדבות למעין חובה. הוועד פרסם את שמות התורמים וסכומי התרומות ואת שמות האנשים שסירבו לתרום והללו זכו לגינוי ציבורי. בראשית 1956 כאשר עלתה לשלטון בצרפת ממשלת שמאל, היא החלה לספק בהדרגה נשק לישראל, ולאחר הלאמת תעלת סואץ בקיץ 1955, כאשר הלכה ונרקמה הברית בין ישראל לבין בריטניה וצרפת ונשק חדיש החל לזרום לישראל, לכאורה בחשאי, אך למעשה עבר הסוד מפה לאוזן, גבר זרם התרומות.
פעולות ההתרמה פחתו כאשר ב-22 באפריל 1956 נחקק חוק "יהב מגן", שהטיל על הציבור מס למימון צורכי הביטחון. לאחר מלחמת סיני, כאשר חלה רגיעה במצב הביטחוני, חדלה לפעול קרן המגן. בדו"ח המסכם של הוועד הציבורי, שערך אברהם האפט איש דגניה ב', מיוזמי "כופר היישוב", אשר פורסם בראשית אוגוסט 1956, נאמר כי קרן המגן הצליחה לגייס מהציבור 18,150,000 לירות.
את אווירת מאמץ ההתרמה ביטא באותה עת השיר הסאטירי הפופולרי "תותחים במקום גרביים" ששרה להקת הנח"ל למלים של חיים חפר ולחן של משה וילנסקי:
תותחים במקום גרבים,
טנק במקום זוג נעליים,
גופיות שלוש נוריד,
אם תתנו ספינת משחית,
ובמקום חולצת שבת -
תנו, הוי, תנו סילון אחד,
ובמקום זוג תחתונים -
שני זחלים, או שריונים,
ומקום - עצור! המתן!
המכנסיים לא ניתן!
ההתנדבות לביצור הספר
במקביל להתארגנות "קרן המגן" התארגנה בשנים 1955–1956 תנועה המונית שנקראה "התנדבות לביצור הספר" או "מבצע חומה". תנועה זו אורגנה על ידי ההסתדרות הכללית וקרן היסוד. תחילתו של המבצע הייתה בירושלים, ולאחריה הצטרפו למבצע חיפה, תל אביב ויתר ערי הארץ ויישוביה. באווירת ההיערכות של אותם ימים הייתה ההיענות המונית - רבבות עובדים, פקידים, סטודנטים ונערי הגדנ"ע התפזרו על פני מאות יישובי הספר לפרקי זמן של שבוע ימים ועסקו בחפירת תעלות ושוחות, בניית מקלטים, מתיחת גדרות תיל והצבת מכשולים. משרד העבודה העמיד לרשות המבצע מדי יום כאלפיים עד ארבעת אלפים עובדי דחק. גם העוסקים העצמאיים תרמו חלקם למבצע בהתאם להחלטת מועצת התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה.
הנהגת המדינה עודדה את המבצע. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, פנה בקריאה לציבור בהכריזו: "כל חבר הסתדרות חייב לתרום שבוע עבודה ליישובי הספר. הסכנות המאיימות עלינו היום מרובות מאלו שעמדנו בפניהן ב-1948". בן-גוריון עצמו יצא לספר ובאופן מתוקשר צולם כשהוא לבוש בבגדי חאקי מותח חוטי תיל. הרמטכ"ל משה דיין צולם כשהוא ממלא שקי חול.
המבצע בכללותו חיזק את הסולידריות של האזרחים עם המדינה ועם תושבי יישובי הספר בתקופה שקדמה למלחמת סיני.
ליל ההורדה
ערך מורחב – מבצע יונה
כאשר החלה צרפת לספק נשק לישראל, הובא הנשק על גבי שלוש נחתות צרפתיות גדולות לנמל הקישון, הורד לחוף במעטה של סודיות והנחתות מיהרו לשוב ללב ים. שם הקוד שניתן למבצע ההורדה היה "מבצע יונה" (על שם יונה הנביא). במבצע הורדו אל החוף טנקים צרפתיים חדישים יחסית מסוג אי-אם-אקס-13 וטנקים אמריקאיים מסוג שרמן מעודפי מלחמת העולם השנייה וכן זחל"מים.
פריקת המטענים הייתה בחשכת הלילה, תוך שמירה על חשאיות, ובוצעה על ידי כ-400 מחיילי חטיבה 7 שהושבעו לשמור על סודיות. חיל הים פינה את אחד מבסיסיו שליד נמל הקישון ואנשי השריון שוכנו בו. להסחת דעתם של תושבי הסביבה, שלחה חטיבה 7 מספר טנקים להתאמן בסביבה בכל שעות היממה, כדי שהשכנים יתרגלו לרעש השרשראות ולא יבחינו ברעש כלי השריון שנפרקו לחוף והועמסו על משאיות שהובילו אותם לבסיסי השריון. רוב אנשי הצוות של הספינות הצרפתיות הוטעו לחשוב כי הם נמצאים מול חוף אלג'יריה כדי לפרוק נשק למלחמה במורדים האלג'יראים. עם שחר לא נותר בחוף כל סימן למבצע הפריקה.[12]
השינוי במצב החימוש של צה"ל היה בעל משמעות אסטרטגית, ובן-גוריון לא יכול היה להתאפק מלרמוז עליו ברמז שהובן לכול. בנאומו במליאת הכנסת ב-15 באוקטובר 1956, שבועיים לפני פתיחת המערכה, אמר:
לא אעמוד על פרשת מאמצינו להבטיח לצבא ההגנה לישראל מינימום הציוד ההכרחי, כי פרשה זו לא נסתיימה עדיין, ועוד חזון למועד, עברו עלינו הרבה חודשים של ציפיה וחרדה – וגם היו לנו ימים של חוויות גיל עמוקות. ואולי מן הראוי שאמסור לכם על אחת החוויות כפי שהנציח אותה משורר אדיר-ביטוי החותם בשם נתן א. בקוראי דברי המשורר כאן אני יודע שאני מקפח את העיתון אשר לו נועד השיר הזה, אולם נדמה לי כי דברים אלה צריכים להשאר ב'דברי הכנסת' כנכס המדינה וצבא ההגנה לישראל.[13]
וכאן עמד ראש הממשלה וקרא מעל דוכן הכנסת את שירו של נתן אלתרמן "עוד יסופר", בו תיאר המשורר את חוויותיו בליל הורדת הנשק שהוא הוזמן לחזות בה. ראש הממשלה הקריא את השיר על 13 בתיו, ובסיום קריאת השיר הרחיב מעט בן-גוריון את הרמז באומרו: ”עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק, חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל.”[13] למחרת נדפס השיר במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר"[14] ובמקביל בעיתונים "למרחב"[15] ו"הארץ"[16] (תחת הכותרת "לילה ללא תואר ושם").
"עולים על ירדן"
בסתיו 1956, במקביל להכנות למבצע, חלה הידרדרות בגבול ישראל-ירדן, שהושפעה מן המצב המדיני שנוצר בעקבות הלאמת תעלת סואץ. חיילי הלגיון הערבי ערכו שורת תקיפות בשטח ישראל, וישראל נקטה בפעולות תגמול שהלכו והסלימו.
ב-10 בספטמבר 1956 ערכו חיילי הלגיון התקפה על חיילי צה"ל שהיו באימונים באזור בית גוברין. בהתקפה (שנקראה "תקרית דווימה") נהרגו 7 עתודאים, סטודנטים לרפואה. הירדנים גררו את גופותיהם אל מעבר לגבול והתעללו בהן. למחרת, ב-11 בספטמבר, נשלחו חיילי הצנחנים לפעולת תגמול, מבצע יהונתן, במשטרת א-רהווה הסמוכה לעיר דאהרייה שבנפת חברון. התחנה פוצצה ו-29 חיילים ירדנים נהרגו בפעולה. אבדות הצנחנים היו הרוג אחד ומספר פצועים.
למחרת, ב-12 בספטמבר, נרצחו בדקירות סכינים שלושה שומרים דרוזים ששמרו במחנה קידוח נפט עין עופרים שבערבה. עקבות הרוצחים הובילו אל מעבר גבול ירדן לתחנת המשטרה ע'רנדל, שהייתה בסיס של המשמר הלאומי הירדני ושל יחידת קומנדו רכובת גמלים של הלגיון הערבי. ב-13 בספטמבר תקפו חיילי הצנחנים את משטרת ע'רנדל, שהייתה מבנה מבוצר בן 3 קומות. בפעולה נהרגו 16 חיילים ירדנים, ותחנת המשטרה נהרסה כליל. אבדות צה"ל היו הרוג אחד ו-12 פצועים. הפעולה נקראה "מבצע גוליבר" על שמו של יצחק בן מנחם שכינויו גוליבר, מלוחמי הצנחנים שנהרגו בקרב במבצע כנרת.
ב-23 בספטמבר 1956 הותקף, ביריות שנורו מעבר לגבול ירדן, קהל של חובבי ארכאולוגיה שנאסף לכנס לידיעת הארץ בקיבוץ רמת רחל. מהירי נהרגו 4 מבאי הכנס ו-16 נפצעו. בירדן השתררה בהלה וחרדה מפני פעולת תגמול ישראלית מסיבית. שלטונות ירדן מיהרו לפרסם הודעה כי הירי בוצע על ידי "חייל מטורף". צה"ל אכן הגיב במבצע לולב. הצנחנים, בפיקודם של מרדכי גור ורפאל איתן, פשטו על משטרת חוסאן שבנפת בית לחם. לאחר קרב קשה פוצצה התחנה. לירדנים היו 39 הרוגים. לצה"ל היו 10 הרוגים, 5 מהם בהתפוצצות מטען חומר נפץ שהיה על אחד הג'יפים, ו-16 פצועים.
חברי החוליה שרצחה ב-12 בספטמבר את שלושת השומרים הדרוזים חדרו שוב לישראל ב-4 באוקטובר 1956 ובפיגוע הירי בכביש סדום-באר שבע רצחו חמישה מעובדי "סולל בונה" בכביש באר שבע-סדום. חברי החוליה נעצרו בשובם לירדן על ידי משטרת ירדן, אך המלך חוסיין הורה לשחררם. ב-9 באוקטובר רצחו מסתננים מירדן שני פועלים בפרדס ליד אבן יהודה וכרתו את אוזניהם. הרמטכ"ל משה דיין הורה להגיב בחומרה על אירועים אלה. והצנחנים בלוויית כוח מחטיבת גבעתי ויחידת זרקורים של חיל התותחנים יצאו ב-10 באוקטובר לפעולה גדולה לפיצוץ משטרת קלקיליה, שכונתה "מבצע שומרון" או "פעולת קלקיליה". הייתה זו פעולה רחבת היקף בעיר מרכזית ומול מטרה גדולה, מצודת טגארט. לאחר קרב עז פוצצה המצודה, אך כוח החסימה שנותר מאחור כותר ונקלע למצב קשה. כוחות עתודה יצאו לחלצו ובדרך חזרה נקלעו הכוחות לקרב קשה ורב נפגעים ליד הכפר חירבת צופין. 18 לוחמי צה"ל נהרגו במבצע ו-68 נפצעו. לירדנים היו כ-88 הרוגים ו-15 פצועים.
לפעולות התגמול הללו היה לא רק ממד של הגנה על הביטחון השוטף והרתעה מפני פיגועים נוספים, כי אם גם ממד של הסחה.[17] בחודשים ספטמבר ואוקטובר כבר הייתה ישראל מעורבת במשא ומתן עם בריטניה וצרפת על שיתופה בפעולה הצבאית שתכננו נגד מצרים. התגברות המתח עם ירדן סייעה להסיח את הדעת מהתוכניות נגד מצרים. בימים האחרונים שלפני המבצע, כאשר כבר החלו ההכנות הצבאיות והחל גיוס המילואים, היה ברור לכול כי צה"ל נערך למלחמה נגד ירדן.
ב-24 באוקטובר 1956, חמישה ימים לפני תחילת המבצע, נמסר שראש הממשלה דוד בן-גוריון לא יוכל להשתתף בישיבת הממשלה. העובדה שראש הממשלה נמצא אותה שעה ליד פריז בוועידת סוור, לתיאום פעולה משותפת עם צרפת ובריטניה נגד מצרים, נשמרה בסוד כמוס.
ב-26 באוקטובר פרסם אגף המודיעין במטכ"ל שצבא עיראק נכנס לירדן. פרסום פומבי זה נועד להסוות את המטרה האמיתית של גיוס המילואים הגדול, שבו גויסו למעלה מ-100,000 איש. למגויסים נאמר כי סיבת הגיוס היא האפשרות להתנגשות עם ירדן בגלל כניסת הצבא העיראקי לגבולות ירדן והצטרפותה האפשרית של ירדן לפיקוד המשותף הסורי-מצרי.
מסמכים אמריקאים שנחשפו במרוצת השנים, גילו כי בוושינגטון חששו באותה עת מהתקפה ישראלית על ירדן, ולא ידעו כי גיוס המילואים בישראל מכוון למצרים.
צה"ל הצליח להפתיע לא רק את הצבא המצרי, אלא גם את הציבור בישראל. בשיחות חולין שהתנהלו בבתי תושבי ישראל ערב המבצע רווחה הדעה הכללית כי "עולים על ירדן". כשנמסרה ההודעה הרשמית ב-29 באוקטובר בשעה 9 בערב, כי כוחות צה"ל "תפסו עמדות מערבה לצומת הדרכים נחל בקרבת תעלת סואץ", הוכה הציבור הישראלי בתדהמה.
בסופו של דבר ירדן לא השתתפה כלל במלחמה.
הזירה הפוליטית
מלחמת סיני זכתה להסכמה כמעט מלאה של המערכת הפוליטית ולהסכמה מלאה בעם. המהלכים לקראת המבצע נעשו על ידי שלושה אנשים, דוד בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין. שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, ניהל למעשה את כל ענייני המשרד, מכיוון שבן-גוריון, הן בשל מעמדו וגילו והן מאחר שנתן דעתו לרמה האסטרטגית של ביטחון ישראל, השאיר את ניהול מערכת הביטחון בפועל בידיו של פרס. מהלכיהם של שלושת האישים ודיוניהם נעשו בחשאי ובחדרי חדרים.
רק בהתקרב המועד לפתיחת המבצע דיווח בן-גוריון לשרי הממשלה מטעם מפא"י ואחדות העבודה על התוכנית בקווים כלליים בלבד, ורק לאחר מכן לשרים הדתיים ולשרי המפלגה הפרוגרסיבית. לשרי מפ"ם דיווח בן-גוריון על המבצע בישיבת הממשלה שהתכנסה ביום ראשון, 29 באוקטובר 1956, יום לפני פתיחת המבצע. שרי מפ"ם קיימו התייעצות והודיעו כי יצביעו נגד המבצע, אך יישאו באחריות לתוצאותיו ולא יתפטרו מן הממשלה. בן-גוריון הזמין אליו גם את חבר הכנסת מנחם בגין מתנועת החרות שבאופוזיציה, ובגין הביע תמיכה נלהבת במבצע.
מליאת הכנסת לא כונסה לדון במבצע, ורק יומיים לפני תחילתו נקראו ראשי הסיעות בכנסת (למעט סיעת מק"י הקומוניסטית) לקבלת מידע כללי על האפשרות שישראל תצא למבצע צבאי. חלק מהסיעות, מפ"ם, המפלגה הפרוגרסיבית ובמידה מסוימת הסיעות הדתיות, הטילו ספק בנחיצות הצעד, וטענו כי יציאה למבצע צבאי תגביר את איבת הערבים לישראל ותקשה בעתיד על פתרון של שלום, אולם ברוב דעות הוחלט לתמוך במהלכי הממשלה.
שני עיתונים יומיים, "הארץ" ו"על המשמר", הביעו במאמריהם הראשיים ספקות באשר ליציאה למלחמת מנע נגד מצרים, שאפילו אם תוכתר בניצחון תזיק בטווח הרחוק לאינטרסים של ישראל. "על המשמר" היה הפחות מתון מבין השניים, והזהיר מפני הסתבכות בהרפתקה צבאית. במאמריו שפורסמו ב-28 וב-29 באוקטובר[18] דיבר בפירוש על מלחמה וממאמרים אלה יכול היה הציבור להבין כי ישראל יוצאת למלחמה, שאז נראה היה כאילו זו עומדת להיפתח נגד ירדן. כאשר החל המבצע חדלו שני העיתונים מלצאת בדברי ביקורת נגדו.
רוב הציבור בישראל תמך במבצע, ובניצול שעת הכושר ההיסטורית שנקרתה ליציאה למלחמת מנע מוצדקת לסיכול סכנת התקפה מצרית נגד ישראל, כשברית המועצות וארצות הברית מרוכזות באותה עת כל אחת בענייניה היא. מידת ההסכמה בעם למבצע הייתה דומה לזו ששררה במלחמת העצמאות שלפניו ובמלחמת ששת הימים שלאחריו.
בעת המבצע ובימים שלאחריו הגיעה יוקרתו האישית של דוד בן-גוריון לשיאה. העם נתן אמון מוחלט במנהיגותו. גם לאחר שישראל נסוגה כעבור חודשים אחדים, בלחץ המעצמות, מסיני ומרצועת עזה, לא פחתה האהדה אליו בציבור ולא נשמעו קולות שהטיחו בו האשמות על עצם היציאה למלחמה. דוגמה ליחסו של הציבור בישראל לבן-גוריון ולמנהיגותו במלחמה היא מכתבו של אב שכול מקיבוץ משמר העמק, משה עומר, שבנו נהרג בקרב:
אני אחד מאותם 150 בתי אב ששכלו את בניהם במאורעות האחרונים. בני יחידי יאיר, שנפל בקרב על רפיח ב-1.11 והוא רק בן 20.
זאת אגיד לך, עם כל הכאב שבלבי על אבדן מאור חיי, שום טיפה של תרעומת לא מכערת את כאבי העמוק. וחשוב יותר, האמינה לי שלו בני ידע מראש על הגורל הצפון לו, לא היה נרתע אף לרגע מלכת בדרך בה הלך ולחם.
אתה אשר נפל בגורלך, לשאת באחריות כבדה לעמנו ולהכריע בדברים הקובעים את חיי בנינו ושלבך דוי על כל נטע צעיר שנגדע - הנך זקוק אולי לנחמה לא פחות מכל אחד מאתנו, האבות והאמהות השכולים.
אבוא על שכרי אם דברי יקלו במה שהוא על מעמסת לבך ויוסיפו לך אומץ וכוח.
— אב שכול כותב לראש הממשלה, דבר, 19 בנובמבר 1956
מערכת סיני נרשמה בציבור כמערכה צודקת והכרחית וכמבצע הצלה. רק מן השמאל הקיצוני, שהמבטאת העיקרית שלו בכנסת הייתה סיעת מק"י, נשמעה ביקורת על חבירתה של ישראל לשתי המעצמות הקולוניאליסטיות, בריטניה וצרפת, במה שכונה בפי המבקרים כקנוניה. מחוץ לכנסת היה המבטא העיקרי של טענות אלה אורי אבנרי בשבועונו "העולם הזה", אך גם הוא תרם את חלקו לאווירת הסולידריות הכללית בשתי סדרות של כתבות - האחת, "האפוס של טיראן", על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח', והשנייה, "נופלים ההולכים ראשונה", על חללי צה"ל שנהרגו בקרב. רק כאשר התנהל המאבק המדיני על דרישת המעצמות לנסיגת ישראל, חרגה תנועת החרות מהקונצנזוס הכללי ויצאה להפגנות נגד הממשלה ונגד החלטת הנסיגה, אולם רוב הציבור קיבל בהבנה את החלטת הנסיגה, ובבחירות לכנסת הרביעית שנערכו ב-3 בנובמבר 1959 השיגה מפא"י, מפלגתו של בן-גוריון, את הישגה הגדול ביותר כאשר זכתה ב-47 מושבים בכנסת. מכאן ואילך החל תהליך שקיעתו של בן-גוריון, שבא בעקבות "פרשת לבון" שהתחוללה בשנת 1960, ועד שזו הביאה לפרישתו ב-1963.
השתקפות המלחמה באמצעי התקשורת
שלא כמו בפתיחת מלחמת ששת הימים, שבה ההודעה הרשמית בקול ישראל בישרה על "כוחות אוויר ושריון מצריים שנעו לעבר ישראל" ועל "כוחותינו שיצאו לבלום אותם", ההודעה הרשמית על פתיחת מלחמת סיני דיברה במפורש על פעולה שננקטה ביוזמת ישראל. מהדורת החדשות בשעה 9 בערב, שהייתה מהדורת החדשות המרכזית של ישראל בימים שלפני עידן הטלוויזיה וריבוי ערוצי הרדיו, נפתחה ב-29 באוקטובר 1956 בהודעה דרמטית:
דובר צה"ל מודיע: כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פדאיון בכונתילה ובראס אל-נקב ותפסו עמדות מערבה לצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה זו באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים, ואשר מגמתן גרימת הרס ושלילת חיי השלום מאזרחי ישראל.
ההודעה נוסחה כך במכוון, כדי לשוות למבצע אופי של פעולת תגמול מורחבת ולא של מערכה כוללת, ולהטעות בכך את המצרים.
ההודעה הפתיעה והדהימה את הציבור, שבהשפעת ההונאה האסטרטגית של ישראל בימים שלפני המלחמה היה בטוח שהגיוס וההכנות הצבאיות היו לקראת מבצע צבאי כנגד ממלכת ירדן. הציבור לא הבין כיצד זה הגיעו כוחות צה"ל לפתע לקרבת תעלת סואץ. למחרת בבוקר טרם נתבהרו לחלוטין הדברים. כותרות העיתונים אמרו:
כוחות צה"ל בקרבת הסואץ
ישראל נקטה אמצעים לחיסול בסיסי הפידאין בחצי האי סיני[19]
צה"ל מתבסס בחצי האי סיני
הצבא המצרי הופתע - לא היה מוכן
כוחות צה"ל שפתחו אתמול במבצע לחיסול התוקפנות המצרית, מתבססים בחצי האי סיני[20]
בימים שלאחר מכן הלכה התמונה והתבהרה, והציבור הבין שמדובר במלחמה של ממש ושגם צרפת ובריטניה משתתפות בה. ב-31 באוקטובר 1956, כשאירועי המלחמה תכפו, מצא לנכון העיתון "ידיעות אחרונות" להדפיס שתי הוצאות באותו יום. כותרות ההוצאה הראשונה היו:
אנית-מלחמה מצרית נכנעה הבוקר בחיפה
הופלו עוד שני סילונים מצרים
כותרות ההוצאה השנייה מסרו לראשונה על נחיתת צבאות צרפת ובריטניה באזור תעלת סואץ:
רצועת עזה מנותקת
צנחנים וחיילי קומנדו מתבססים בתוך הסואץ
רדיו קהיר הפסיק את שידוריו ללא הודעה מוקדמת
כח-המחץ האנגלו-צרפתי כולל ארבע נושאות מטוסים
המראה מזכיר את הפלישה לסיציליה
ב-5 בנובמבר 1956 הפסיק צה"ל את הלחימה בסיני, בעוד צרפת ובריטניה המשיכו בלחימה. כותרת קטנה ב"מעריב", בפינת העמוד הראשון של העיתון שלמחרת, אמרה:
ישראל הפסיקה את האש
הודעה נמסרה לאו"ם - צה"ל: שקט בכל הגזרות
בעוד שהכותרת הראשית כבר בישרה על תחילתו של המאבק המדיני:
ארצות הברית מזהירה את רוסיה: "נתנגד לכל נסיון של הסובייטים להתערב במזרח התיכון"[21]
מכאן ואילך הייתה העיתונות הישראלית עסוקה במאבק המדיני שהביא לבסוף לתהליך נסיגה שהחל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957.
עד סיום הלחימה היו הידיעות בעיתונות על המערכה כלליות ביתר. על המהלכים והקרבות נודעו הפרטים רק לאחר תום הלחימה. ב-19 בנובמבר נערכה מסיבת עיתונאים שבה השתתפו ראש אג"ם, האלוף מאיר עמית, מפקד גייסות השריון, האלוף חיים לסקוב, שהיה במלחמה מפקד אוגדה שלחמה בציר הצפוני של סיני, מפקד חיל האוויר האלוף דן טולקובסקי וראש אמ"ן האלוף יהושפט הרכבי. הם סקרו את המערך המצרי בסיני וברצועת עזה, תיארו את ארבעת הכוחות העיקריים שפעלו במערכה, הכוח המוצנח שצנח בצידו המזרחי של מעבר המיתלה ולאחר מכן ניהל בו את קרב המיתלה, הכוח שכבש את רצועת עזה, הכוח שפרץ בציר המרכזי, והכוח שנע על כלי רכבו לאורך חופו המזרחי של חצי האי סיני והגיע עד שארם א-שייח'. מפקד חיל האוויר סקר את פעולות החיל במערכה ואת עליונותו האווירית. דבריהם נדפסו למחרת ב"דבר", שהכתיר אותם בכותרת:
עליונות אווירית ופריצות שריון מהירות הכריעו בקרבות סיני ומוטטו הצבא המצרי
- מפקדי "מבצע קדש" סוקרים מהלך המערכה ותוצאותיה[22]
מחלוקות האלופים
במלחמת סיני התחוללו שני עימותים בין הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין לבין שני מפקדי כוחות, האחד עם אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני, והאחר עם מפקד חטיבת הצנחנים אלוף-משנה אריאל שרון.
המחלוקת עם אסף שמחוני הייתה על כי שמחוני הכניס לפעולה את חטיבה 7 לקרב סכר הרואיפה על מתחם אבו עגילה-אום כתף בשחר 30 באוקטובר 1956, עשרים וארבע שעות לפני המועד שנקבע לכך בתוכנית המקורית וללא הוראה מפורשת. דיין זעם על כך, ובמשך שנים הוסיף לבקר בחומרה את שמחוני בספריו. דיין אף לא הזמין את שמחוני למסדר הניצחון בשארם א-שייח'. אסף שמחוני נהרג ביומה האחרון של המלחמה בהתרסק מטוסו בטיסה מסיני לכיוון תל אביב. מטרת הטיסה הייתה פגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בה התכוון שמחוני להציג בפניו את מהלכי הקרב שיזם, חלקם בניגוד להוראת הרמטכ"ל, אשר הביאו את הניצחון.
המחלוקת עם אריאל שרון הייתה על התנהלותו של שרון בקרב המיתלה רב הנפגעים. הביקורת הופנתה אל שרון, על כי כאשר ניתן לו האישור להוציא סיור אל מעבר המיתלה שלח כוח בסדר גודל של גדוד; כוח גדול מאוד ביחס למשימה שהוטלה עליו, זאת במטרה ליזום את הקרב בניגוד לכוונותיו של הרמטכ"ל דיין, וכי לפני הקרב ובמהלכו התעלם שרון מחובת הדיווח ומהפקודות שהגיעו אליו. לימים כתב על כך דיין בספרו "יומן מערכת סיני":
התרעומת - תרעומת כבדה - שיש בלבי על מפקדת הצנחנים היא לא על עצם הקרב, אלא שכדי לצאת ידי חובה כלפי המטה הכללי כינו את פעולתם בשם "סיור". מצער אותי שהם עושים כך, וחורה לי שלא הצלחתי לעצב ביני ובין מפקדה זו יחסי אמון כאלה - שכאשר הם נוהגים שלא לפי הוראותי, יעדיפו לעשות זאת ישירות ובגלוי.
מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה והסתיימה בניצחון מובהק, והמחלוקות שבין דיין לבין שמחוני ושרון לא דלפו לתקשורת אלא מצאו לימים את ביטויין בספרות אודות מלחמה זו.
ההרוגים
במלחמת סיני נהרגו בקרב 172 מחיילי צה"ל[23] ונפצעו 817 חיילים. שלושה חיילים הוכרזו כנעדרים. מספר ההרוגים בצד המצרי לא פורסם מעולם אך הוא מוערך באלפים. הציבור בישראל הכיר באבדות כחלק בלתי נפרד מהניצחון במערכה.
הקצין הבכיר ביותר שנהרג בקרב היה סגן-אלוף שמואל גלינקא, מוותיקי הפלמ"ח ומפקדה של חטיבה 37 המשוריינת, שנהרג בקרב על מתחם אום כתף.
אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני, אף כי לא נספה בקרב, אלא נהרג ביומה האחרון של המלחמה בהתרסק מטוסו בטיסה מסיני לפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון, נזכר כאחד מחללי המלחמה.
בין הנופלים בלט שמו של יהודה קן-דרור, חייל בחטיבת הצנחנים, שהתנדב לנהוג בג'יפ אל תוך מעבר המיתלה, כדי למשוך אליו את אש הלוחמים המצרים שהסתתרו במעבר, ובכך לאתר את עמדותיהם, ובמהלך נסיעתו ספג פגיעות רבות מאש המצרים, נפצע באורח אנוש ונפטר מפצעיו כחודשיים לאחר מכן בגיל 22. על כך זכה לאחר מותו בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל.
השבויים
לתחושת גודל הניצחון נוספה בתום המלחמה הידיעה כי במלחמת סיני נפל בשבי שבוי ישראלי אחד בלבד, לעומת 5,800 שבויים מצרים שנפלו בידי צה"ל, בהם 150 ימאי המשחתת אבראהים אל-אוול שנלקחה בשבי על כל אנשי צוותה. כן נכללו בין השבויים המצריים ארבעה גנרלים שהבכיר שבהם היה הגנרל דיגאווי, מושל עזה,[24] שעמד בשנת 1955 בראש בית המשפט שדן את נידוני קהיר.
השבוי הישראלי היה טייס חיל האוויר סגן יונתן אטקס, טייס מוסטנג שנפגע מאש נ"מ, נפגע קשה ברגלו ונאלץ לבצע נחיתת אונס.
במסגרת חילופי שבויים עם מצרים הוחזרו לישראל ב-27 בינואר 1957 ארבעה שבויים ישראלים, הטייס יונתן אטקס, וכן שלושה ישראלים שנפלו בשבי בשנת 1956 במסגרת פעילות ביטחון שוטפת. עם שובם סיפרו השבויים על התעללויות, הרעבה ומכות חשמל שסבלו בשבי המצרי.
השבויים המצרים שבידי ישראל נהנו מכל התנאים המגיעים להם לפי אמנת ז'נבה. לקבוצת קצינים מביניהם, רובם רופאים, נערך טיול בירושלים במסגרתו ערכו מסע קניות בחנויות למזכרות בעיר. לחמש מאות שבויים, חוגרים וקצינים, נערכו סיורים בשישים נקודות יישוב ברחבי הארץ.[25] שבוי אחד, סרן יוסף נאדה, ביקש מקלט מדיני ונשאר בארץ עד שיימצא לו מקלט בארץ אחרת.
תגובות בישראל לניצחון
"מלכות ישראל השלישית"
את גודל תחושת הניצחון ביטא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שהיה, יחד עם שמעון פרס ומשה דיין, האיש שיזם והוביל את המבצע. בן-גוריון, שלרוב התבטא בצורה שקולה וזהירה, נסחף באווירת הניצחון וכתב איגרת לחיילי חטיבה 9 ומפקדיה, לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. את האיגרת מסר לידי הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין, שהגיע למסדר עם כל אלופי צה"ל. הטקס היה קצר, שני קומנדקרים שהועמדו גב אל גב שימשו כבמה. החיילים בבגדי קרב הסתדרו בצורת האות ח' מסביב לבמה. מפקד החטיבה נאם קצרות ומשה דיין קרא את איגרתו של בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני.[26] באיגרתו כתב בן-גוריון:
הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד". אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית
.
דבריו אלו של בן-גוריון היו ביטוי עז לתחושת הרווחה והשמחה שחש העם בישראל לאחר הסרת האיום המצרי ועל גודל ההישג הצבאי.
חדוות הניצחון שחשו אזרחי ישראל התבטאה בהפיכת שירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי "מול הר סיני", שחובר אז, למעין המנון (בדומה לשיר "ירושלים של זהב" בתקופת מלחמת ששת הימים). הבית הבא מהשיר מבטא את רוח התקופה:
לא אגדה, רעי
לא אגדה, רעי,
ולא חלום עובר,
הנה מול הר סיני
הנה מול הר סיני
הסנה, הסנה בוער.
והוא לוהב בשיר
בפי גדודי בנים
ושערי העיר
ביד השמשונים.— [27]
מצעד הניצחון
מצעד צה"ל שנערך ביום העצמאות התשיעי, בה' באייר תשי"ז (6 במאי 1957), היה מצעד הניצחון של צה"ל במלחמת סיני. המצעד נערך בתל אביב, וצפו בו כחצי מיליון צופים, כרבע מכלל תושבי המדינה באותה עת. היה זה הגדול במצעדי צה"ל עד אז. על בימת הכבוד ניצבו נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שהיה אז בשיא תהילתו, ואלוף פיקוד המרכז צבי צור.[28]
במצעד הוצגו לראשונה כלי נשק חדישים של צה"ל, תותחים מתנייעים 105 מ"מ מתוצרת צרפת ותותחי נ"מ מונחי מכ"ם, ומעל חלף מטס של 60 מטוסים, ובהם לראשונה מטוסי מיסטר 4, שנרכשו בתקופה שקדמה למלחמה.
במצעד הוצג טור של נשק שלל שנלקח מידי המצרים במלחמה, שהתקבל בתרועות מצד קהל הצופים. בטור נכללו, בין היתר, טנקים סובייטיים מסוג T-34 ומשחיתי טנקים אימתניים מסוג SU-100. כל כלי השלל הממונעים נצבעו בצבע חום צה"לי, אך לוחיות המספרים שעליהם נותרו הלוחיות המצריות המקוריות בצבע צהוב. יחידות הרגלים שצעדו ענדו על מדיהם את "אות מלחמת סיני" שאך זה הוענק להם, שצבעיו כתום, תכלת, כחול ואדום. הכתום סימל את צבע החולות בסיני, התכלת את צבע תעלת סואץ, הכחול את צבע דגל ישראל, והאדום סימל את הנופלים במערכה. רבים מהצועדים ענדו לצדו את אות מלחמת הקוממיות המעיד על השתתפותם במלחמת העצמאות.
תערוכת הנשק
אחד מסמלי השמחה שבעקבות הניצחון במלחמת סיני היה תערוכת הנשק שנערכה בשנת 1957, בה הוצגו כלי הנשק ששימשו את צה"ל במלחמה לצד כלי הנשק שנלקחו שלל מהאויב במלחמה.[29][30] התערוכה, שהייתה הגדולה בתולדות המדינה עד אז, נפתחה ב-29 באפריל 1957 בצומת בית דגן, במקום שבו הוקם לימים מרכז השירות המטאורולוגי. בטקס הפתיחה נשאו דברים נשיא המדינה יצחק בן-צבי, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס וממלא מקום הרמטכ"ל האלוף מאיר עמית. בקהל נכחו גם שרים, חברי כנסת, הרבנים הראשיים, ראשי עיריות והנספחים הצבאיים הזרים.
תצוגת כלי נשקו של צה"ל בתערוכה כללה תותחי שדה, טנקים, ובהם טנקי שרמן הוותיקים, וטנקים מסוג אי-אם-אקס-13 שסופקו לישראל ערב המערכה ונטלו בה חלק מרכזי. תצוגת חיל האוויר כללה את המטוסים הוותיקים, החל ממטוסי האוסטר – "הפרימוסים", המסרשמיט והספיטפייר של מלחמת העצמאות, המוסטנג של שנות ה-50, ועד המיסטר 4 שהשתתף במערכת סיני. התעשייה הצבאית הציגה נשק קל, תחמושת ופצצות.
מוקד המשיכה העיקרי בתערוכה היה נשק השלל, תותחים צ'כיים, תותחים מתנייעים וטנקים מסוג T-34 מתוצרת ברית המועצות, והאטרקציה המרכזית - מטוס סובייטי מסוג מיג-15 על ציודו וחימושו.
התערוכה בבית דגן ננעלה ב-20 במאי 1957 והועתקה לחיפה. ב-19 ביוני נפתחה התערוכה בכיכר פלומר, רחבת הרכבת שבעיר התחתית של חיפה. בחיפה נוספה לתערוכה אטרקציה נוספת – ביקור הקהל בספינת המלחמה המצרית "אבראהים אל-אוול", שנלקחה בשבי על כל אנשי צוותה והפכה לאוניית חיל הים אח"י חיפה. כדי לאפשר לקהל המבקרים לעבור מאתר התערוכה ולעלות על סיפון הספינה מבלי לחצות את פסי הרכבת, הותקן גשר ביילי בין הכיכר לנמל חיפה.
בטקס הפתיחה של התערוכה, בפני קהל של שלושת אלפים איש, נשאו דברים ראש עיריית חיפה אבא חושי, אלוף פיקוד הצפון יצחק רבין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. מפקד חיל הים, האלוף שמואל טנקוס, גזר את הסרט, אות לפתיחת התערוכה לקהל. בדבריו אמר שמעון פרס: "הקהל יחזה בתערוכה זו גם בים הפתוח ועל הים הפתוח ועל ים פתוח זה יגן צה"ל במלוא כוחו".[31] לרגל התערוכה הטביע דואר ישראל חותמת מיוחדת.
התערוכה בחיפה ננעלה ב-20 ביוני 1957, לאחר שביקרו בה שבעים אלף איש.
"תחי צרפת וישראל"
לפני המלחמה, ובעיקר לאחריה, חשו תושבי ישראל אהדה רבה כלפי צרפת, שעמדה לצדה של ישראל במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה במדיניותה. ככל שנחשפו יותר פרטים על הברית בין שתי המדינות שנכרתה בוועידת סוור גברה האהדה. הציבור חש שהברית המשולשת צרפת-הממלכה המאוחדת-ישראל הייתה בעיקרה ברית בין צרפת לישראל, שבריטניה נגררה אליה רק בתוקף הנסיבות. כישלון מבצע מוסקטר הצרפתי-בריטי האדיר בעיני העם בישראל את תחושת ההישג הישראלי במלחמה, שמדינת ישראל הקטנה נחלה בה ניצחון בעוד ששתי המעצמות כשלו בה, אך הכישלון לא פגע בעצמת אהדת העם לצרפת.
הציבור ראה במנהיגי צרפת, ובעיקר גי מולה ומוריס בורז'ס-מונורי, ידידי אמת של ישראל. שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר, דובר העברית היה מקובל ואהוב על כל הציבור. על כך כתבו, במעט נימת הומור, אמנון דנקנר ודוד טרטקובר:
אחד האנשים הפופולריים ביותר בישראל בתקופת ירח הדבש ביחסי שתי המדינות, לפני ואחרי מבצע סיני. איש צנום בעל שער שיבה ופנים גבריות נאות. בנוסף לכול הוא גם השתלט במהירות על השפה ודיבר עברית כמעט יותר טוב משייקה בן פורת.[32]
רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה את רחשי הלב לצרפת בפזמונה הפופולרי פרי עטו של דן אלמגור:
תחי צרפת וישראל - בינינו אין כבר שום הבדל, בינינו אין שום "דיפרנס" תחי ישראל - וויוו לה פראנס!
השבית מעט את השמחה הכללית חבר הכנסת דוד הכהן, שנשא דברים בפני אנשי הפדרציה הציונית בבריטניה בספטמבר 1957 ואמר: ”ישראל מעריכה את האהדה שצרפת מגלה לה ואת העזרה שהיא מקבלת ממנה, אולם יש להישמר מאשליות. לצרפת הייתה לפני מלחמת העולם ברית עם צ'כוסלובקיה והיא רימתה אותה.”
נבואתו של דוד הכהן התאמתה לימים, לאחר מלחמת ששת הימים, אולם בזמנה זכתה לגינוי כללי בציבור הרחב, בעיתונות ובמפלגות, והגיעה אף לדיון בממשלה ודוד הכהן אולץ לחזור לישראל.
היחסים המיוחדים בין ישראל לצרפת ואהדת הציבור הישראלי לצרפת נמשכו עד להתמוטטות הרפובליקה הצרפתית הרביעית בשנת 1958, ומאז נחלשו בהדרגה. באותה שנה קיבלה עדיין מדינת ישראל סיוע בהקמתו של הכור הגרעיני בדימונה, ובשנת 1962 סיפקה צרפת לישראל עשרות מטוסי קרב מתקדמים מסוג מיראז' 3, אולם היחסים הלכו והתקררו עד שהגיעו למשבר ששיאו היה באמברגו שהטילה צרפת על ישראל ערב מלחמת ששת הימים ודבריו הבוטים של הנשיא שארל דה גול על ישראל לאחר אותה מלחמה.
הממשל הצבאי
במשך חודשים אחדים של שליטה ישראלית ברצועת עזה ובסיני קיימה ישראל ממשל צבאי באזורים אלה. ביוזמת שבתאי רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ נמנעה ישראל מהחלת המשפט הישראלי באזורים אלה, ופעלה בהם בהתאם לדיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי, ובכלל זה אמנות האג ואמנת ז'נבה הרביעית.[33] בהתאם לכך המשיך להתקיים באזורים אלה החוק שנהג בהם בעת שהיו בשליטת מצרים.
סא"ל חיים גאון מונה למושל הצבאי של רצועת עזה. בצו שהוציא הוקם בית משפט צבאי לשיפוט מהיר, שבו שפט סרן חיים מנחם בסוק,[34] וב-15 בינואר 1957 החלו לפעול ברצועה בית משפט השלום ובית משפט לערעורים.[35]
לאחר שהסכימה לסגת מסיני, האמינה עדיין ממשלת ישראל כי ניתן יהיה להשאיר בשליטתה את רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון "שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים". כדי לחזק את מעמדה של ישראל ברצועת עזה החלו פעולות ממשל מזורזות ברצועה; משטרת ישראל התמקמה בערי הרצועה, אורגנו עבודות צבוריות, סופקו מוצרי מזון במחירים מוזלים וב-26 בנובמבר כוננה מועצת עיר חדשה בעזה בראשותו של נכבד מקומי בשם רושדי אל-שאווה (אנ'), מי שכיהן כראש עיריית עזה בשנים 1939–1951. בסוף נובמבר חודשה תנועת האוטובוסים בין עזה לבין ח'אן יונס ובית חאנון.
הלך הרוח במדינה היה כי פעולות ממשל אלו תחזקנה את אחיזתה של ישראל ברצועה וישראל תמשיך להחזיק בה. בעיתון "דבר" מ-27 בנובמבר 1956 הופיע תיאור אידילי של החיים בעזה תחת שלטון ישראל:
- ”סופרנו ששוטט בעיר מוסיף: החיים בעיר סואנים יותר. הרחובות בעיר מלאים אדם. רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד בהמוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאד. המחנות מצטיינים בניקיונם.”[36]
ישראל המשיכה במאמצים מדיניים להגיע לידי הסכמה בדבר השארתה של רצועת עזה בשלטון ישראל. ישראל כוננה מועצת עיר בח'אן יונס, פתחה סניף דואר בעזה וחידשה את הלימודים בבתי הספר בעיר. ב-19 בדצמבר הצהיר דוד בן-גוריון לעיתון הניו יורק טיימס: "בשום פנים ואופן אין להחזיר את המצרים לעזה. אנו לא ניתן להם לחזור". המשך הלחץ הבינלאומי הביא לנסיגת ישראל מרצועת עזה במרץ 1957.
הנסיגה
- ערך מורחב – נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)
דוד בן-גוריון לא שיער, בכותבו את האיגרת על "מלכות ישראל השלישית" למסדר הניצחון בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956, כי הוא עומד לפתחו של לחץ מסיבי מצד שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות, לנסיגת ישראל מסיני ורצועת עזה. רק משה דיין הספקן ובעל החושים החדים, חש את העתיד לבוא. ביומנו כתב אז:
כשהודעתי לבן-גוריון ששארם א-שייח' נכבשה והמערכה בסיני נסתיימה, אמר, ספק בהלצה ספק ברצינות: 'ואתה אינך יכול לסבול זאת?' לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה.[37]
הלחץ של שתי המעצמות, שכלל גם איום גרעיני על ישראל מצד ברית המועצות, הביא לנסיגת צה"ל מסיני ומרצועת עזה, שהחלה ב-15 בנובמבר 1956 והסתיימה ב-8 במרץ 1957.
ארצות הברית, שכאמור דרשה מישראל לסגת מסיני, התחייבה בתמורה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן,[38] וכך למרות הנסיגה היו למלחמת סיני תוצאות חיוביות לאורך זמן עבור מדינת ישראל: נשמר חופש השיט במצרי טיראן, הוכנס כוח חירום של האו"ם לרצועת עזה וסיני, השתרר שקט בגבול ישראל-מצרים וחצי האי סיני נשאר מפורז למשך עשר שנים. מצב זה בא לקיצו ב-15 במאי 1967, יום העצמאות תשכ"ז, כאשר המצרים הכניסו את צבאם לסיני וב-17 במאי דרש נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם, ולבסוף ב-23 במאי סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות. בזאת החל המהלך שהביא לבסוף לפרוץ מלחמת ששת הימים.
לקריאה נוספת
- דוד בן-גוריון, מערכת סיני, הוצאת עם עובד, 1959.
- שבתי טבת, מסע צ.ה.ל בסיני, הוצאת שוקן, 1957.
- משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת עם הספר, 1965.
- מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ... ישראל בדרך אל מלחמת סיני, 1955-1956, הוצאת מערכות 1997.
- מיכאל בר-זוהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר, 1964.
- שלמה אהרונסון, הפוליטיקה והאסטרטגיה של נשק גרעיני במזרח התיכון: ערפול, תאוריה ומציאות 1948-1993, הוצאת אקדמון, 1994.
- זאב שיף ואיתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, הוצאת זמורה-ביתן, 1976.
- יצחק בר-און, מטריה ביום סגריר...יחסים ביטחוניים בין צרפת לישראל, 1956 -1948, הוצאת אפי מלצר 2010.
- בנימין קגן, הם המריאו בעלטה, הוצאת דבר, 1960.
קישורים חיצוניים
- nrg מעריב, כך כבשה ישראל לראשונה את סיני ואת עזה, באתר nrg, 29 באוקטובר 2006
- מערכת סיני - גורמים והישגים באתר עמלנט
אמיר אורן, קדיש ל"קדש", באתר הארץ, 5 באוקטובר 2016
הערות שוליים
- ^ שנתון סטטיסטי לישראל 2011 - מספר 62 פרק 2, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ על הסיבוב השני, דבר, 27 באוקטובר 1949
- ^ יצחק בר-און, מטריה ביום סגריר...יחסים ביטחוניים בין צרפת לישראל, 1956-1948, הוצאת אפי מלצר, 2010, עמ' 245
- ^ מטריה ביום סגריר...יחסים ביטחוניים בין צרפת לישראל, 1956-1948, עמ' 134
- ^ דן מרגלית, ראיתי אותם, הוצאת זמורה-ביתן, 1977, עמ' 56
- ^ דן מרגלית, ראיתי אותם, הוצאת זמורה-ביתן, 1977, עמ' 55
- ^ סודות המסע למצרים, מעריב, 2 באפריל 1957
- ^ 8.0 8.1 שמואל שניצר, "ספר מלא שטויות", מעריב, 5 באפריל 1957
- ^ סרז' ומרי ברומברגר, האמת על עזרת צרפת במבצע סיני, מעריב, 5 באפריל 1957, המשך
- ^ חן מלול, כשאזרחי ישראל קנו טנקים לצה"ל, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 18.07.2017
- ^ נמשך זרם התרומות לקרן המגן, דבר, 25 באוקטובר 1955
תרומה לקרן המגן במקום בר מצווה, דבר, 20 בדצמבר 1955 - ^ זאב שיף ואיתן הבר לקסיקון לביטחון ישראל, הוצאת זמורה-ביתן, 1976, עמ' 251
- ^ 13.0 13.1 הישיבה המאה וששים ותשע של הכנסת השלישית, "דברי הכנסת", 15 באוקטובר 1956
- ^ נתן אלתרמן, עוד יסופר, דבר, 16 באוקטובר 1956
- ^ "לילה ללא תואר ושם", למרחב, 16 באוקטובר 1956
- ^ "לילה ללא תואר ושם", הארץ, 16 באוקטובר 1956
- ^ דוד שחם, ישראל 40 השנים, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 131
- ^ בימי חרדה אלה, על המשמר, 28 באוקטובר 1956
עם החמרת המצב, על המשמר, 29 באוקטובר 1956 - ^ כוחות צה"ל בקרבת הסואץ, דבר, 30 באוקטובר 1956
- ^ צה"ל מתבסס בחצי האי סיני, מעריב, 30 באוקטובר 1956
- ^ ארצות הברית מזהירה את רוסיה, מעריב, 6 בנובמבר 1956
- ^ כתבה, דבר, 20 בנובמבר 1956
- ^ 171 חיילי צה"ל שנתנו נפשם על ביטחון המולדת, מעריב, 20 בנובמבר 1956
- ^ Egyptian General Digawi Returns Home, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
- גנרל דיגאווי עולה על מטוס בלוד בדרכו למצרים לאחר מלחמת סיני, 1957
- ^ אריה נבון, מזכרות, דבר, 30 בינואר 1957 - קריקטורה על השוני ביחסה של ישראל לשבויים המצריים לבין יחסם של המצרים לשבויים הישראלים.
- ^ משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת עם הספר, 1966, עמ' 177
- ^ מילות השיר "מול הר סיני", באתר שירונט
- ^ לא קהתה חרבם, דבר, 10 במאי 1957
- ^ הפוסטר של תערוכת הנשק באתר "נוסטלגיה".
- ^ תערוכת הנשק באתר יוטיוב
- ^ צה"ל יגן על הים הפתוח במלוא כוחו - אומר ש.פרס, דבר, 20 ביוני 1957
- ^ אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, איפה היינו ומה עשינו, הוצאת כתר, 1966, עמ' 152
- ^ מדינת ישראל ודיני הכיבוש: ההתחלה, באתר "עקבות"
- ^ בי"ד צבאי לשיפוט מהיר ברצועת עזה, הצופה, 11 בדצמבר 1956
- ^ שרית משגב וטל משגב, 1956 - מבצע קדש - הממשל הצבאי הנשכח, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 3 באפריל 2019
- ^ יצחק יעקובי, הופעלה מועצת עירית עזה, דבר, עמ' 4, 27 בנובמבר 1956
- ^ משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת עם הספר, 1966, עמ' 177
- ^ פרופסור אייל נווה, ד"ר נעמי ורד, ד"ר דוד שחר "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 212
