משתמש:מהדורא קמא/התורה (תורת משה)

הַתּוֹרָה (או תּוֹרָת משה או חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה ולפעמים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא תורה שהגיעה מאת ה' בנבואה אל משה והוא היה כמו סופר שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות.

התורה כוללת סיפורים של בריאת העולם ותולדות המין האנושי ומרידתו בה' ובחירת ה' אבות האומה הישראלית להיות עמו עושי מצוותיו והיושבים בארץ קודשו, התורה ממשיכה בסיפור שיעבוד בני ישראל למצרים והופעת ה' כמלך גיבור מלחמה להושיעם, והמלכת ה' מעמד הר סיני ונתינתו את התורה והמצוות וירידת ה' לשכון במשכן ועבודת הכהנים לפניו, והתהלכות ה' ועמו במדבר להיכנס לארץ. ולבסוף התוכחות והמצוות שמסר משה לעם ישראל לפני מותו ולפני כניסתם לארץ. אזהרותיו שאו שיעבוד בארץ את ה' בשמחה וטוב לבב וברוב כל ואם לא ישמרו את התורה יגלו מן הארץ ויעבדו את אויביהם ברעב ובצמא בעירום ובחוסר כל.

התורה כולה מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת. אין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים" "ושם אשתו מהטבאל" "ותמנע היתה פלגש" ובין "אנכי ה' אלקיך" ו"שמע ישראל".

כל התורה שבכתב ושבעל פה יונקים את קיומם מתורת משה. התורה היא קיום כל העולם ובה נברא העולם.

הגבהת ספר תורה, מנהג יהודי להרים את ספר התורה לפני קריאת התורה או לאחריה ולהראותו למתפללים, שעונים באמירת הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מפי ה ביד משה".

חומשי התורה

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ישור ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

שמות, יציאת מצרים

שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונות מרובות
פרמטרים [ ישור ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ ללא גבול ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ויקרא, מות בניו של אהרון

התורה מחולקת חמשת הספרים הבאים:

1. בראשית: בריאת העולם, חיי שלושת האבות, ירידת שבטי ישראל למצרים.
2. שמות: עבדות ויציאת מצרים, מתן תורה וחטא העגל, פירוט בנין המשכן ועבודת הכהנים, השלמת המשכן.
3. ויקרא: פירוט עבודת הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, מצוות שונות המקדשות את הכהנים ואת עם ישראל.
4. במדבר: נדודי בני ישראל במדבר, חטאיהם של בני ישראל במהלך המסע, הכנה לכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים.
5. דברים: נאום משה בפני העם לפני הכניסה לארץ כנען - סקירה היסטורית, חזרה על מצוות התורה, דברי תוכחה ומוסר - ולבסוף מות משה.

בספרות חז"ל, המדרשים ובספרי הקדמונים לכל הספרים יש כינויים:

1. ספר בראשית מכונה ספר הישר, על שם האבות שהיו ישרים.
2. ספר שמות מכונה ספר השני, על ידי בעל הלכות גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית.
3. ספר ויקרא מכונה תורת כהנים מכיוון שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי.
4. ספר במדבר מכונה חומש הפקודים בשל המפקדים שנערכו במדבר.
5. ספר דברים מכונה משנה תורה מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים.

מעלת התורה וענינה

התורה (מלשון הוראה) היא דבר ה' שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני, והיא דרכי ההתנהגות של כל ישראל.

התורה היא מהות מקודשת, שניתנה מידי ה', כדי לתקן את האדם ולהביאו לחיי העולם הבא. התורה כוללת בתוכה תרי"ג (613) מצוות,

כתב הרמב"ם : ”הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה.” אף רבי יהודה הלוי כותב באופן דומה בספר הכוזרי: ”אין ספק בדבר, כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות.”

בהמשך, מזכיר הריה"ל כי כל חוכמה שקיימת בעולם, נרמזת בתורה: ”אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת! הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות.”

לא ניתן להבין את התורה על פי ההגיון אלא דרך התורה שבעל-פה אשר ניתנה לשיטתו של פלג זה, במעמד הר סיני, כמסורת לשונית.

מצוות התורה

ערכים מורחבים – חוקי התורה, מצווה

חלק גדול מן התורה מוקדש לפירוט מערכת המצוות, שבה נצטוו בני ישראל מפי ה'. המצוות הכתובות בתורה הם הבסיס לתרי"ג המצוות כפי פירושים בתורה שבעל פה.

מצוות התורה כוללים "מצוות עשה", המורות לאדם מה עליו לעשות, ו"מצוות לא תעשה", המגדירות מה אסור לעשות. חלק מהמצוות הם בין אדם למקום וחלק בין אדם לחברו. על פי רוב המפרשים בעשרת הדיברות רמוז כל מצוות התורה.

כתות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים והרפורמים אימצו פרשנויות מסולפות למצוות התורה.

חלוקת התורה

התחלה של עשרת הדיברות בתורה

ערך מורחב – חלוקת הפרקים בתנ"ך
התורה היא באופן בסיסי ספר אחד. חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מופיעה בפירוש לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר' דוד צבי הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות הספרים בראשית, ויקרא ודברים חטיבות מובהקות העומדות בפני עצמן.

היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר, י', ל"ה-ל"ו ("ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.

מקור החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה הינו בתרגום התורה ללטינית - הוולגטה, בעוד ביהדות מקובלות חלוקות אחרות. החלוקה לפרקים לא הייתה קיימת בזמן בעלי המסורה, אולם שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן החומשים המאוחרים.

על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת; ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את הפרשיות הפתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה למסורה).

להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא קטן בין כתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל רשימות מסורה טברניות העוסקות בכך (אם כי מוכרות רשימות בבליות כאלה). מאידך, על פי ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו ההלכתי משנה תורה את כל הפרשות הפתוחות והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם, ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.

חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לסדרים או בשמם הידוע יותר, פרשות. התורה מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה בזמנים קדומים).

בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-154 פרשות (ולפי מסורת נוספת ל-167 פרשות) שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכתבי יד עבריים עתיקים ובכמה ממהדורות התנ"ך המודפסות,

שלוש סגנונות נבואת משה

"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פ"ט ע"א),

"ודע כי לכל נביא ביטויים מסוימים מיוחדים לו, כאילו הם שפת אותו האיש - כך מבטאהו (=כך הנביא מבטא את -) החזון המיוחד לו, למי שמבינו"

("מורה הנבוכים" חלק שני פרק כ"ט בתרגומו של ר"י קאפח).

משה היה אספקלריא המאירה ולא היה בנבואתו כלום מסגנון שלו עצמו, וכולה היתה רק בסגנון של המקבלים והשומעים את נבואתו. כשהתנבא משה בעיקר לכהנים ולאהרון היתה נבואתו בסגנון הדיבור של אהרון והכהנים. וכשהתנבא אל הזקנים היתה נבואתו בסגנונם. רק במשנה תורה שמפי עצמו אמרם היתה נבואתו בסגנון שלו עצמו.

הרב מרדכי ברויאר. "תורת הבחינות", תורת משה ניתנה מהשמים, והוכתבה באופן כזה שתכלול איפיונים ובחינות שונים ואף מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ כאילו זה סגנון של אנשים שונים ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת ה' שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה.

ערך מורחב – ביקורת המקרא

נבואת משה בסגנון הכהנים

בנבואת משה בסגנון  הכהנין ואהרון, סגנון זה הוא המפותח והארוך ביותר, והוא כולל את רוב ספר ויקרא ופרקים רבים בבראשית, שמות, ובמדבר. ענינו המרכזי הוא עבודת הקרבנות, בענייני טומאה וטהרה ובדקדוקי המצוות, מתאפיין בהתגלות מוחשית נוראה של ה' במידת היראה.

נבואת משה בסגנון הזקנים

בנבואת משה בסגנון זקנים מתאפיין בהתגלות מוחשית וקרובה של ה' במידת אהבה. הוא ניחנת בסגנון סיפורי ופרוזאי,

זקני יהודה

בנבואת משה בסגנון זקני יהודה אין כמעט התייחסות לתפקידו המרכזי של יהושע בן נון אלא לכלב בן יפונה לא למרכזיותו של יוסף אלא של יהודה.

זקני אפרים

בנבואת משה בסגנון זקני אפרים יהושע הוא המרכזי, וכן יוסף. האזכורים הרבים של שבטי בית יוסף ושל אתרים גאוגרפיים ופולחניים שעתידים לפול בנחלתם

זקני השבטים

בנבואת משה בסגנון זקנים שאינו מיוחד לסגנון זקני יהודה וזקני אפרים

נבואת משה בסגנון מפי עצמו

סגנון של ספר דברים הדגש הוא על אסור הבמות והקרבה רק במקום אשר יבחר ה' .

(מצווה זו לא קוימה בישראל עד יאשיהו.)

דוגמאות לסיפורים בתורה שזווגו בשני סגנונות נבואתו של משה

סיפורים כפולים, שבהם פרטים בסגנונות שונים: שני סיפורי בריאה, וסיפורים שמורכבים משתי סגנונות שונים, כמו סיפור המבול וסיפור קורח ועדתו.

בריאת העולם והאדם

חומש בראשית נפתח בשני סיפורי בריאה, הנבדלים זה מזה באופן בולט הן בסגנונם והם מדברים על בחינות שונות של הבריאה.

סגנונות שונים, פרק א' הוא תיאורי, קצוב ומדויק; האירועים מתרחשים באופן מסודר כשביניהם מוטיבים חוזרים, כגון: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", או "ויהי כן". לעומתו, פרק ב' הוא פרוזה. כפי שניתן לראות, גם שמות ה' שונים בשני הפרקים.

בחינות שונות, פרק א' הוא סיפור בריאה קוסמולוגי, בו בני האדם נבראים דו-מיניים והמינים מוצגים באופן סימטרי. לעומתו, בפרק ב' סיפור הבריאה מצומצם יותר וסובב סביב גן עדן, אינו מחולק לימים, וחוה נבראת רק בדיעבד, מצלעו של אדם וכעזר לנגדו.

ספר בראשית פרק א' - נבואת משה בסגנון הכהנים

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
...
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:
...
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

ספר בראשית פרק ב' - נבואת משה בסגנון הזקנים

(ז) וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ח) וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
...
(יח) וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(יט) וַיִּצֶר יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא) וַיַּפֵּל יהוה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(כב) וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

קריאת התורה

קריאת התורה בבית-כנסת בתל אביב.

ערך מורחב – קריאת התורה
בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.

בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.

טקס קריאת התורה הינו מן הטקסים המרכזיים ביהדות.

בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".

בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.

ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:

• בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).

• קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.

• סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו יהודי ארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.

• חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.

• חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתיים שתיים בכל שבת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.

דברי ימי התורה

תורה חתומה בשמים באש שחורה על גבי לבנה

אלפיים שנה קודם בריאת העולם הייתה התורה כתובה בשמים בכתב אשורי באש שחורה על גבי לבנה, היא ירדה לארץ אט אט. בתחילה לאדם אחר כך לנח והיא נכתבה על ידיהם במגילות בכתב עברי עד שנשלמה ירידתה ביום מיתת משה ונחתמה ונכתבה על ידו בכתב אשורי.

רמב"ם יד החזקה הלכות מלכים פרק ט

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו

מגילות ספר בראשית במצרים

תורה מגילה מגילה נתנה. כתוב עלי - מאז ניתנה התורה הוזכרתי בה ואת שתי בנותיך הנמצאות (בראשית יט) בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה ונעמה העמונית אמו של רחבעם כתיב הכא הנמצאות וכתיב התם (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי אלמא מגילה איקרי משום דמתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם והיינו דקאמר במגילת אברהם כתוב (רש"י גיטין דף ס/א )

"מלמד שהיה בידם (בידי בני ישראל בשבתם במצרים) מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת, לומר שהקב"ה גואלן" (שמו"ר ה יח) [ומגילות היו כל דברי ספר בראשית מהרז"ו בפירוש על המדרש שם]

למשה: מבינך לבין פרעה אנו מתים.ה, כב וישב משה אל ה' ויאמר [אדני] למה הרעתה לעם הזה (/שמות/ ה'). מהו אדני למה הרעתה? בנוהג שבעולם, בשר ודם אומר לחבירו: מה אתה עושה כן? מיד הוא כועס, ומשה אמר לפני הקב"ה: למה הרעתה? אלא כך אמר משה (בהיותו במצרים): נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהם של דור המבול היאך נדונו ומדת  הדין היתה, ומעשיהם של דור הפלגה ושל סדומיים והיאך נדונו ומדת הדין היתה. העם הזה מה עשו שנשתעבדו שעבוד הזה יותר מכל הדורות? אם בשביל שאמר אברהם אבינו: במה אדע כי אירשנה (בראשית טו), ואמרת לו: ידע תדע כי גר (שמו"ר ה כ"ב) [וכתב מהרז"ו בפירוש על המדרש שם משמע שספר בראשית היה כתוב כולו]

מגילות מגילות בכתב עברי

מגילות מגילות בידי הנביאים שביניהם והכהנים

מגילת ספור דברים

(חוץ מספר התורה שכתבו משה ביום מותו בכתב אשורים) הייתה התורה מגילות מגילות בכתב עברי בידי הכהנים והזקנים ופרשת המלך היתה בידי המלכים הכשרים (ע' ספורנו) וגם את כל המגילות שכתב משה כתבם בכתב עברי

ומצוות קריאת התורה שתיקן משה ותקנו נבאים שבינים במדבר זה היה במגילות מגילות בכתב עברי

(רק ואנשי כנסת הגדולה תקנו לקראו בספר התורה שלם בכתב אשורי ובזה מיושב הסתירה בין הבבלי לירושלמי בזה ע' חתם סופר.) 

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר." ספר שמות, פרק ג', פסוקים י"ד-ט"ו

שלושה מגילות שכתוב מפורש שמשה כתב:

• מחיית זכר עמלק: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ” (ספר במדבר, פרק י"ז, פסוק י"ד)
• רשימת מסעות בני ישראל: ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'” (ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ב')
• שירת האזינו: ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ב)

ועניין לימודו לישראל היה כפי שאומר: (עירובין נד ב) היה משה נכנס באוהלו, ונכנס אליו בתחילה אהרן, ומשה היה אומר לו המצווה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה, וכו' וחוזרים הזקנים גם הם אחר כן להורות המצווה להמון וכו' ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה, וכותבים המצווה ההיא במגילות. וישוטו השרים  על כל ישראל ללמוד ולהגות, עד שידעו בגרסה המצווה ההיא וירגילו לקרותה. (רמב"ם הקדמה לפירוש המשניות)

בספרות הנביאים הקדומה, נמצאים אזכורים לתורת משה בספר יהושע ובספר מלכים, בעיקרם מספר דברים. שהוא היה הספר הנפוץ בעם בימי בית שני (ספר התורה היה מצד ארון ברית ה')

מגילות שלא נכללו בספר התורה מפי ה'

בספר בראשית יש רשימות יוחסין של בני יעקב ובספר דברי הימים יש רשימות יוחסין של בני יעקב, והם שונות זה מזה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. בין אלו ובין אלו הם מגלות שהגיעו מאותם מגילות שהיו במצרים, משה כתב בתורה מפי הגבורה כפי מגילה מסוימת, ועזרא כתב בדברי הימים מפי הגבורה כפי מגילה אחרת. אף בתוך דברי הימים ציוה ה' לכתוב ממגילות שנות

ויש לומר דעזרא העתיק דברי הימים מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם. משום הכי ייחוס הדורות אינן על הסדר; גם יש סתירות הרבה מניה וביה, ומדברי הימים לספר עזרא, כי בספר אחד מצא כן ובספר אחד כן, וכמו שמצא כן העתיק. והכי נמי יש לומר, שמצא בספר קדמון, שנכתב קודם בלבול סנחריב וכתוב בו כן - "ומבני שמעון הלכו" וכו', עד "ויהיו שם עד היום הזה", ובלשון שמצא כתוב כן העתיק, ולא רצה לשנות.

— מילואים לגבורת ארי למסכת יומא, נג מבעל השאגת אריה

שירת המושלים

כתב הרמב"ן "היו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים סיפור המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והניצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה', כי לו המה באמת, והנה גבורת סיחון במואב הייתה נפלאת בעיניהם וכתבוה בספר, ואמרו בה מליצות את והב בסופה - וגו', ונשאו בה משל (להלן פסוק כז) בואו חשבון וגו'. ושם עיר אחת מן הערים שהיו למואב והב. ואשד הנחלים - מדרון הנחל שהנחלים נגרים ונמשכים, מן אשדות הפסגה (דברים ג יז), וכן ההר והנגב והשפלה והאשדות (יהושע י מ). בסופה - מן בסופה ובשערה (נחום א ג).

והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה', את והב בסופה, או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה, ואת הנחלים אשר לארנון ושפך הנחלים אשר נטה למושב ער ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה' בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה, וכן אמרו (להלן פסוק כח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון וגו'"

וכתב באבן עזרא (במדבר כא טו) ומשם נסעו ישראל אל המקום הנקרא באר, וזאת הבאר גם היא היתה פלא ואיננה הבאר הנקרא באר מרים רק היה המקום שצוה משה וחפרוהו שרי ישראל במשענותם ומיד נבקעו מים:

ספר מלחמות ה'

ערך מורחב – ספר מלחמות ה'

האבן עזרא מפרש כי "ספר היה בפני עצמו, ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יראיו. וייתכן שהיה מימות אברהם, כי ספרים רבים אבדו, ואינם נמצאים אצלנו, כדברי נתן, ועדו, ודברי הימים למלכי ישראל, ושירות שלמה ומשליו".

וכן כתב הרמב"ן "ודרך הפשט בספר מלחמות ה', שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים סיפור המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והניצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה', כי לו המה באמת, והנה גבורת סיחון במואב הייתה נפלאת בעיניהם וכתבוה בספר וכו' והנה כאשר לכד סיחון ערי מואב כתבו המושלים בספר שקראו מלחמות ה', את והב בסופה, או שכתבו נלחם ה' את והב בסופה וכו', והנה הכתוב מביא ראיה מספר המלחמות, כי ארנון הוא גבול מואב ואסור לישראל, והנחלים וכל האשדות עד ארנון מותרין להם, כי סיחון לקח ממלך מואב כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל, ונשאר ארנון למואב והוא יגבול בו, כדכתיב (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול, וכן אמר יפתח (שופטים יא יח) ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב"

הספר מצד ארון ברית ה' בכתב אשורי

כתיבת התורה בידי משה

”וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.” (ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים כ"ד-כ"ו)

הברייתא המובאים בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, לפיה ”ומי כתבן? משה כתב ספרו...” (יד ב - טו א) כשהמשמעות הפשוטה העולה מן הדברים שמשה הוא זה שכתב את חמשת ספרי המקרא. תלמוד ו בהמשך לדברי הבריתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, שבין השאר נאמר בה שמשה כתב את התורה, מעלה התלמוד את השאלה כיצד כתב משה את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים בלשון עבר את מותו שלו, כאשר אחת הדעות בתלמוד הבבלי סבורה בהתאם לכך שיהושע בן נון הוא זה שהשלים את פסוקים אלה.

פרשני מקרא נתנו את דעתם לכך שתוכנם של פסוקים מסוימים מעיד לכאורה שהם נערכו בזמן מאוחר יותר. בספרד של המאה ה-11 הקשה יצחק אבן ישוש, כי רשימת מלכי אדום המופיעה בספר בראשית (פרק ל"ו), כוללת גם מלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, ורצה לומר שנכתבה רק בתקופת המלך יהושפט. פרשן המקרא אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) טען כנגדו כי "ספרו ראוי להישרף" (בפירושו שם) ופירש כי המלכים המופיעים בבראשית הם מלכים מהתקופה הקודמת למשה (אפשר לפרש את שמות המלכים כמתייחסים לשושלות שונות). אולם מנגד, במקומות אחרים לכאורה רומז האבן העזרא עצמו לפירוש לפיו מקראות אחרים לא נכתבו על ידי משה: קטעים המספרים על משה בגוף שלישי, מונחים שבאופן טבעי לא היה ביכולתו של משה לדעת (אנכרוניזמים), תיאור מקומות שמשה לא ביקר בהם ועוד, ועל כך כותב אבן עזרא: "ואם תבין - תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש" ובמקומות אחרים כתב "דברי יהושע" או "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע". גם בפירושו של רבי יהודה החסיד מחסידי אשכנז הוא נוקט מספר פעמים כי מקראות מסוימים נערכו אחרי משה.

אך דברים אילו הם בכלל סודות התורה שאסור לגלותם וכמו שכתב האור החיים

וראיתי להרב ר' אברהם בן עזרא שכתב שיהושע כתב כן - ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה שמסר ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת הגוים שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם (ב"ב טו) השלימו בדמע:

— אור החיים הקדוש על דברים פרק לד פסוק ו

אף האבן עזרא צפנם ברמזם בסוד השתים עשר. ובאמם כאשר קם הרשע שפנוזה וגילה סודות התורה הללו יצא מזה כל הכפירה בתורה ובנבאה והחילון הגמור, וקריעת התורה לגזרים של מקורות שונים ה' ירחם.

תולדות ספר תורת משה עד עזרא

כתיבת משה את בכתב אשורי ביום מותו, עמידת ספר התורה שכתב משה מצד ארון ברית ה' עד אחז שאוצא את הארון מקודש הקודשים, וגניזתו בלשכה שם עד מציאת ספר התורה בימי יאושיהו על ידי שפן וחלקיהו  ויצא לאור אך עדיין לא היו לומדים מתוכו כי אם מקצת כהנים ומחלקיהו העבירו לבנו  עזריה  ועזריה לבנו שריה ושריה לבנו  יהוצדוק ויהוצדוק לבנו עזרא והוא עזרא העתיקו לכתב אשורי והפיצו בישראל

ספר התורה מצאתי - טמון תחת הנדבך, שהטמינו שם כששרף אחז את התורה (רש"י מלכים ב פרק כב פסוק ח )

ספר התורה מצאתי - יתכן שעל כי אחז שרף את התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל, לזה פחדו הכהנים פן ישלח ידו גם בספר התורה המונח מצד הארון, אשר כתב משה מפי ה', ולקחו הספר תורה ההיא והטמינו מפניו, ולאחר מותו חפשו אחריה ולא מצאוה, וכאשר היה הכהן גדול מחפש אחר הכסף המובא, ואחרי בדקי הבית מצאה, ואמרו רבותינו ז"ל שמצאה כשהיתה מגוללת בפרשת תוכחות והיה התחלת הדף יולך ה' אותך ואת מלכך, ועל כי מאז חפשו אחריה ולא מצאוה, אמר כמבשר, ספר התורה ההיא מצאתיה בבית ה'. ויתן וגו' - רצה לומר: הראה לו הנמצא כתוב בתחלת הדף, כי חשב את הדבר לאות ורמז להחריד את העם. ויקראהו - כמתמיה ומשתומם: (מצודות דוד על מלכים ב פרק כב פסוק ח )

ספר מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית הכתיבה

ראינו להרים מכשול מדרך עמנו, ולהזכיר מה שזכרו כבר המפורשים המחוכמים המפורסמים, דכ"ע לא פליגי בכתב הלוחות וס"ת שכתב משה ושם בארון שהוא היה בכתב המאושר ודאי, ולא נשתנה כל עיקר, כי מכתב אלהים הוא, וכל קוץ ותג שבו רומזים לסודות עליונים, ולא קבלוהו ישראל מעם אשור חלילה (אפי' למ"ד שעלה עמהם מאשור) אלא בארץ אשור חזרו ויסדוהו אחד ששכחוהו, וזה מפני שלפי אותו הדעת לא נמסר הכתב ההוא לישראל לכתוב בו כלל, גם לא ס"ת שלהם, שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב לעצמו, ואפלו של בתי כנסיות שקורין בו בעשרה, לא ניתן לכותבו בו, מפני רוב קדושתו הסתירוהו וחעלימוהו מעין כל אדם בתחלה כשנתנה תורה לישראל לצורך למודם, אלא היו מעתיקים התורה לרבים בכתב עבר הנהר שהוא הכתב ההמוני לעברים, ולא נכתבה התורה אשורית רק בס"ת שנצטוה מרע"ה לשומו בצד ברית ה', וכן היו הלוחות כתובים באותן כתב המאושר האלה, למען לא ילמדוהו להשתמש בו לדברי חול. עד שבא עזרא ושינה הכתב לענין כתיבת ס"ת מעתה, והתקין להכתב כל ס"ת בכתב הקודש מן אז והלאה שעלו מאשור ונתעלו בפרישות, זוהי דעת ר' יוסי. ונחלקו עליו גם בזו, וזה הפירוש לא לבד מוכרח, אבל כמו מושכל ראשון למי שיש לו מעט בקיאות בתלמוד ומדרשים, וכן פירשו כל הגדולים, יעוין פ"ק דמגלה בחי' הרשב"א ובמ"ש הריב"ח שהאריך, ולכאורה היה נראה לקיים גם דברי הסוברים (כמו בעל העקרים) הדברים (אליבא דר"י) כמשמען בהשקפה ראשונה, ר"ל שגם הלוחות היו כתובים בכתב עבר הנהר, והיינו דווקא לוחות שניות, שאחר שחטאו נהפך להם לרועץ:

אמנם חזרתי ואמרתי שגם זה הבל, כי גם השניות באצבע אלהים נכתבו, חלילה להעלות על הדעת שיהיו בכתב של הדיוטות, ואין לנו אלא כהסכמת החכמים השלימים, וכך הם דברי הר"מ ז"ל בתשובות, הביאם הר"מ אלשקר, שמחמת חשיבות וקדושת כתב אשורי נמנעו מלכתוב בו דברי חול, והוא שגרם שלא לכתוב בו אפילו ס"ת של המון ישראל קודם עזרא (לדעת ר"י) וכאמור:

ובזה נתיישב לי ג"כ הענין המתמיה שנזכר במלכים ובד"ה כשמצא חלקיהו הכה"ג בימי יאשיהו ספר התורה והיה חדוש גדול אצלם ער שהודיע לשפן הסופר וקראהו לפני המלך כנזכר שם, והנראה מפשטו שהיה נפלא בעיניהם מפני כתבו המשונה שלא היו רגילים בו ואין הכל בקיאים בו, מלבד מ"ש רז"ל שהיה נגלל לפרשת תוכחות, כי מדוע לא קראהו המלך בעצמו, והלא הוא היה צריך להיות בקי בקריאות ברכות וקללות שבמשנה תורה שהוא פרשת המלך בהקהל, ועל מה זה הוצרך שפן הסופר לקראו לפניו, אם לא מחמת שלא היה מכיר הכתב ולא יודע לקרותו מתוך הכתב ההוא, שלא נמסר אלא ליחידי סגולה כסופר שלו, וזה נראה דבר ברור ואמיתי. ולפי זה נראין דר"י, ועכ"ז לא הודו לו חבריו, ואמרו שלא נשתנה הכתב מעולם, זה דרך זך וישר, לא כן דרך איש וזר במ"ע הפכפך שאחר ששבח דעת המפרשים הנ"ל (בפ"ו) בפה מלא חזר וריקן הפך (בפכ"ח) ושפך בוז על נדיבים והטיל חרס פגם בסברתם ועינו הפך:

מה אילו זה שעמד וקיים תורה בישראל לא הייתה תורה משתכחת, מה אילו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו, ר' עקיבא בשעתו לא הייתה תורה משתכחת"

— ספרי דברים פרשת עקב, מ"ח

פרסום התורה בכתב אשורי אחרי עזרא

משך חכמה על דברים פרק לא פסוק ט (ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי – וכו' הענין, כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב (סנהדרין כא סע"ב), והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלוים והזקנים וכו', ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי למען לא ילמד מי שאינו ראוי וכו'.  אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי התורה (כאשר מצאנו בנחמיה (יג, טו), (ודה"י) (לא מצאתי) ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכותבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת וחכמות בחוץ תרונה, ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאד התורה בזמן בית שני, כידוע] ולסבול ההיזק המגיע אשר כבר הגיע מזה בבית שני כידוע מתלמידים שלא שמשו כל צרכן (סוטה מז סע"ב), וזה שפט ברוח הקודש רוח אלדי אשר הופיע עליו ממרום, והפליגו חז"ל זה עד כי אמרו (סנהדרין כא סע"ב) ראוי היה עזרא להנתן תורה ע"י כמו ע"י משה, ואמרו (סנהדרין כד) עילם זכתה ללמוד ולא ללמד בבל זכתה כו', ערש"י.

אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי... תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה, במשה הוא אומר ומשה עלה אל האלקים בעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל, מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, בעזרא הוא אומר כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט, ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב, שנאמר וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית... (שם כא ב)

רב אשי אמר מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. (מנחות מה א)

הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד... אלא כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר למה כתבת אותן, אומר לו כבר נקדתי עליהם, ואם יאמר לי יפה כתבת כבר אמחוק נקודותיהן מעליהן. (במדבר ג יג)

ורבנן מייתי לה מן הכא, (עזרא ז') בן אבישוע בן פנחס בן אלעזר וגו' הוא עזרא עלה מבבל, אלא אילו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו. (קהלת א ח)

...כי גם עזרא אמרו (סנהדרין כ"א ב') דהיה ראוי שתנתן תורה על ידו כמשה, וכו', שעזרא עיקר מה שיסד היה תורה שבכתב, על כן אמר שתנתן תורה על ידו, וכו ועזרא היה עם נחמיה יחד ראשי הדור כמ"ש (סנהדרין ל"ו א') ושניהם ראשי אנשי כנסת הגדולה וראשי מביאי גאולה דבית שני לעולם, שהוא אתערותא דלתתא דהופעת אור הגאולה הנזכר. וכל ענין נחמיה כלול בעזרא דעל כן נקרא ספר נחמיה על שם עזרא כמ"ש, אף דשם נתן טעם על זה לעונש דנחמיה, סוף סוף הרי כלול כל ספרו שהוא חקיקת דברי חכמתו שחידש בעולם על שם עזרא, והרי כלול בו, ועל כן עשו עזרא לעיקר בכל מקום לנתינת התורה על ידו ולייחס הלל לתלמידו. והנה הלל היפך עזרא ואנשי כנסת הגדולה ששקדו להוסיף סייגות והזהירו על זה, אבל הלל לא היה רוצה בריבוי הסייגות כמ"ש לענין י"ח דבר... (חלק ה תקנת השבין עמוד כג)

ערוך לנר על סוכה דף מד/א

לענ"ד יש ליישב זה לשיטת רש"י דהך מנצפ"ך צופים אמרו לא רבי יוחנן קאמר לי' התם אלא ר"ח בר אבא וא"כ י"ל דר"י דס"ל דלהון היא באמת לא ס"ל דצופים אמרו אבל הכא פריך שפיר דר"י אדר"י וזהו מה שדייק רש"י אלמא ס"ל לרבי יוחנן דלא נשתכחה תורה א"נ י"ל דהתם היו אותיות שבכתב והם נשתכחו כששרף אמון את התורה וכמו שכתבו התוספ' במגילה (דף ב') וכדכתיב ג"כ שמצא חלקיהו בימי יאשיהו בנו ספר תורה הרי שהי' נשכח לגמרי ולא היו להם אבל בימי יאשיהו וירמיהו החזירו התורה לישנו עד שהי' בישראל חרש ומסגר שגלו עמהם לבבל

בספרות המקרא המאוחרת, מימי בית שני, הכינוי "תורת משה" או "ספר משה" כולל או מתייחס לציטטות מספרות המקרא גם מחוץ לספר דברים, גם במקורות מתקופות שלאחר מכן מיוחסת כתיבת התורה כולה למשה. יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מייחס בספרו נגד אפיון את חמשת ספרי המקרא למשה.”חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו, וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה.”

השפעת התורה

בנצרות ובאסלאם

תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של דתות אלו.

בנצרות, האספקלריות הנוגעות לטקסט התורני הן שונות בכל פלג וזרם, אך לעמדת הנצרות הקתולית, וכן האורתודוקסית, נוצרי שהוא גוי, חייב בכל מצוות בני נוח, כבסיס לחיים דתיים תקינים, היהדות בעלת עמדה זהה.

באסלאם, לפי הקוראן והחדית', התורה היא ספר המצוות אותו קיבלו בני ישראל, אך היהודים פירשוהו בצורה שגויה (וגם הנוצרים).

די לו לקב"ה שיהי לאומות שיהיה להם איזו אמונה לתיקון העולם. לכן נתן בליבם שיקחו חלקם מן התורה האלוקית שהשגיח על ידה על כל ישבי הארץ. כי הישמעאלים נטלו חלקם מן התורה האלוקית וחיברו את האלקורא"ן שלהם, וכן האדומיים נטלו חלקם גם הם מן התורה האלוקית וחיברו את האו"ן-גליו"ן שלהם וכו'. היתה על כל פנים השגחתו ית' על כל האומות, כי הכל מעשה ידיו ולכן ראה אותם והשגיח עליהם גם כן בנתינת התורה, שממנה נטלו חלקם, וזה שאמר משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם 'מ'מכון 'ש'בתו 'ה'שגיח על כל ישבי ארץ ראשי תיבות 'משה', כי זאת התורה אשר צוה משה על ידיה  היתה השגחה לכולם.

— 'ספר הליקוטים' לרבי משה דוד וואלי תלמיד חבר לרמח"ל חלק א' פרק ישראל ואומות ופרק האומות ודתיהן

ראו גם

• תורה שבעל פה
• רשימת פרשות התורה
• מוסר
• אתיקה
• חוקי התורה

קישורים חיצוניים

• "תּוֹרָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 237–242, באתר HebrewBooks
• התורה עם פירוש באתר מכון ממרא
• הרב אורי שרקי, תורה שבעל פה ותורה שבכתב היסטוריה והלכה, המחלוקת על אופן מסירת התורה, סדר פרשיות התורה והחומשים, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
• יאיר הופמן, תורת "יבוס" המזויפת ותורת "השומרים על האמת", באתר הארץ, 18 בפברואר 2011
• כל ספרי התורה עם הרבה פירושים, באתר "תורת אמת"
• אפליקציית חמישה חומשי תורה לאנדרואיד.
• אילון גלעד, מי באמת כתב את התורה?, באתר הארץ, 20 במאי 2015

הערות שוליים

ערך זה מכיל דפי טיוטה וניסוי וטעייה של ניסוח המבט התורני בנושא ביקורת המקרא.