משתמש:פרפרת/טובת הנאה (הלכה)

ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

טובת הנאה בהלכה היא הזכות שיש לבעל הבית במתנות כהנים ולוויים ובמתנות עניים לתת אותם למי שירצה מבין הזכאים לקבלם, ולקבל שכר או הנאה על כך.

ישנו נידון בגמרא ובפוסקים האם זכות זו נחשבת לזכות ממונית שיש לבעלים במתנות והמעשרות, לעניין איסור בל יראה ובל ימצא, קידושי אישה, מודר הנאה, תשלומי כפל ועוד.

הדין וגדרו

על פי ההלכה לבעלים יש זכות להחליט לאיזה כהן לתת את מתנות הכהונה שהפריש, ואסור לכהן לקחת אותם ללא קבלת רשות מן הבעלים. דין זה נלמד מהפסוק ”וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ” (ספר במדבר, פרק ה', פסוק י'), בגדר הזכות נחלקו הראשונים, לדעת רבינו חננאל הזכות היא הטובה שהכהן יחזיק לו מכיון שנתן לו את התרומה, ולדעת שאר הראשונים הזכות היא האפשרות לקבל מאוהביו וקרוביו של הכהן שכר מועט עבור הנתינה לכהן.

נחלקו האמוראים האם מותר לקבל ממון מאדם אחר בעד זכות זו, לדעת רבי יוחנן אסור לו לקבל ממנו משום מראית עין אך אם התכוון לתת לשני כהנים מותר לו לקבל ממנו כסף בשביל שיתן לנכדו בלבד, ולדעת רבי יוסי ברבי חנינא מותר בכל מקרה, ולהלכה פסק הרמב"ם כרבי יוחנן.

מתנות עניים

ברוב מתנות העניים כמו לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות אין לבעלים טובת הנאה מכיוון שאין בהם דין נתינה לעניים, והמצווה בהם היא להשאיר אותם בשדה והעניים נוטלים אותם, וכמו שנאמר בהם: ”לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י').

לעומת זאת במעשר עני נאמר בתורה לשון ציווי על נתינה: ”וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה” (ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק י"ב), ומאידך נאמר גם ”תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"ח), ונחלקו בזה אמוראים, לדעת רב יוסף הדבר תלוי במחלוקת תנאים האם לפני הפרשת מעשר עני הפירות הם טבל, לדעת חכמים שמעשר עני טובל דין מעשר עני הוא כמו כל התרומות שיש בהם טובת הנאה לבעלים, ולדעת רבי אליעזר מעשר שני אינו טובל ודינו כשאר מתנות עניים שאין בהם טובת הנאה לבעלים, ואילו רבא סובר שאין בזה מחלוקת תנאים והדבר תלוי היכן מחולק המעשר, אם המעשר מחולק בגורן אין בו דין נתינה אלא דין 'הנחה' ולכן גם אין בו טובת הנאה, והמחולק בבית עליו נאמר בתורה דין נתינה ויש בו טובת הנאה.

התורם משלו על של חברו

מי שיש לו פירות טבל יכול להפריש אותם לתרומה כדי לפטור את פירותיו של חברו ולהתירם באכילה, ונחלקו אמוראים במקרה כזה של מי טובת ההנאה, לדעת רבי יוחנן ורבי אבהו טובת ההנאה של התורם ורק הוא יכול להחליט למי לתת את התרומה, ולדעת רבי זירא וריש לקיש טובת ההנאה של בעל הפירות, בגמרא מבואר שהמחלוקת היא בדרש הפסוקים, בפרשת וידוי מעשרות נאמר ”כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה” (ספר דברים, פרק כ"ו, פסוק י"ב) שתלה הכתוב את דין הנתינה בבעל המעשרות, ולכן סובר רבי יוחנן שטובת ההנאה היא של התורם, ואילו רבי זירא דרש את הפסוק שנאמר במעשר שני: ”עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"ב) ועל זה כתוב בהמשך ”וְנָתַתָּה” (פסוק כ"ה), כלומר שדין הנתינה תלוי בבעל התבואה, ולכן טובת ההנאה היא שלו.

טובת הנאה ממון או לא

דין זה של טובת הנאה גורם למצב שבו מחד מתנות הכהונה מיועדות לכהן בלבד והם בבעלות שבט הכהונה, ומאידך אין לאף כהן זכות לתבוע את הבעלים, משום שיוכל לומר לו שרוצה לתת את המתנות לכהן אחר, ועל הרקע הזה נחלקו תנאים ואמוראים האם זכות כזאת שיש לבעלים משמעה שיש לו זכות ממונית במתנות הכהונה.

מקורות לדיון

רבי יהושע סובר שהפרשת חלה טמאה בפסח לא עוברים עליה בבל יראה ובל ימצא, כי החלה אינה שלו אלא לעניין טובת הנאה, וזו אינה נחשבת ממון.

בתוספתא מעשר שני הובאה מחלוקת תנאים לגבי גניבת טבל של חבירו, לדעת רבי צריך לשלם את כל דמי הטבל, ולדעת רבי יוסי בר יהודה אינו צריך לשלם אלא את דמי החולין שבהם, רב הושעיא סובר ששורש המחלוקת היא האם טובת הנאה נחשבת ממון, לדעת רבי היא נחשבת ממון ולכן צריך לשלם לבעלים גם את החלק המיועד להפרשה, ולדעת רבי יוסי טובת הנאה אינה ממון ולכן פטור מלשלם על החלק המיועד להפרשה, הגמרא דוחה את דבריו ותולה את המחלוקת בנידון הלכתי אחר.

במסכת מעשר שני מובא שרבן גמליאל הפליג בספינה ורצה להקנות את המעשרות שבביתו לרבי יהושע ולכן השכיר לו את מקום הפירות כדי שיקנה אותם בקנין חצר, רבא הסביר שרבן גמליאל לא היה יכול להקנות את המעשרות בקנין חליפין או אגב קרקע מפני שטובת הנאה אינה ממון ולכן הפירות אינם שלו ואינו יכול להקנותם. הגמרא דוחה את ההסבר ומסבירה שבקנין חליפין אין מקיימים מצוות נתינה.

במסכת קידושין נחלקו אמוראים האם יכול הבעלים לקדש אישה במתנות כהונה, לדעת עולא המקדש אישה במתנות כהונה אינה מקודשת, מפני שמתנות הכהונה אינם שלו, והאישה תצטרך לתת אותם לכהן ואם כן לא קיבלה ממנו כלום, ולדעת רב הונא מקודשת, כי יש לבעל זכות ממונית בטובת ההנאה, ומקודשת בכך שקיבלה את הזכות הזאת שיכולה להחליט למי לתת את מתנות הכהונה.

במסכת נדרים מסביר רבא את דברי המשנה שמי שהדיר הנאה כמה כוהנים אסור להם ליטול ממנו תרומה, למרות שהבעלים ממילא חייב לתת אותה לכהן, כי טובת ההנאה שיש לבעלים בתרומה נחשבת זכות ממונית, ואם יטלו ממנו את התרומה הם נהנים ממנו.

פרשנות

ישנם פוסקים הסבורים שהנידון אם טובת הנאה ממון או לא תלוי במחלוקת האם מותר לקחת שכר מחברו ישראל על מנת שייתן את המתנות לכהן פלוני, כך שלדעת רבי יוחנן שאסור לקחת שכר לכן טובת הנאה אינה ממון, ולדעת רבי יוסי בר חנינא שמותר לכן טובת הנאה ממון. לעומתם יש הסבורים שהנידון אינו תלוי בהיתר נטילת שכר, והנידון הוא על עצם זכות הנתינה אם נחשבת לזכות ממונית.

שווי הבעלות

לדעת הריטב"א טובת הנאה ממון משמעותה שהמתנות בשלמותן נחשבות בבעלות הבעלים, וכך סובר גם הקצות החושן בדעת תוספות הרא"ש. לעומת זאת שאר הראשונים. סבורים שגם אם טובת הנאה ממון אין בבעלותו אלא רק כשווי טובת ההנאה.

ממון או בעלות

האחרונים דנו האם טובת ההנאה שיש לבעל הפירות באה לידי ביטוי בבעלות על המתנות כלומר שגופם קנוי לו, או שהיא מעין 'בעלות חיצונית', כך שיש לו בעלות רק על ההחלטה למי לתת אותם אבל בגוף המתנות אין לו שום בעלות, לדעת האמרי בינה גם אם טובת הנאה ממון אין המתנות עצמן בבעלותו, ולכן אינו יכול להקנות את טובת ההנאה לאדם אחר בקניין משיכה, משום שאין טובת ההנאה מתבטאת בבעלות על גוף הפירות, ואילו לדעת המחנה אפרים גם אם טובת הנאה אינה ממון יש לבעלים קניין מסויים בגוף הפירות, ולכן יכול חל עליהם דין ירושה וקניין, גם לדעת רבי חיים הלוי סולובייצ'יק כל מתנות כהונה שיש לבעלים דין נתינה עליהם נחשבים בבעלותם כל זמן שעדיין לא נתנו אותם, ולכן יכולים להקדיש אותם הקדש עילוי, גם אם טובת הנאה אינה ממון. ואילו לדעת הקצות החושן הדבר תלוי אם טובת הנאה ממון או לא.

פסיקת הראשונים

לדעת ראשונים רבים נפסק להלכה שטובת הנאה ממון, לעומת זאת הרמב"ם פסק שכהן שלקח תרומה שלא מדעת הבעלים פטור מפני שאין לבעלים בעלות על התרומה אלא רק טובת הנאה, וזו אינה ממון, כך גם לגבי ישראל שגנב תרומה מחברו טרם נתינתה לכהן פסק הרמב"םשאינו משלם תשלומי כפל מפני שאין לחבירו בה אלא טובת הנאה, וזו אינה נחשבת לממון. וכך פסק גם בנוגע למי שקידש אישה בתרומה, שאינה מקודשת. גם לדעת הרמב"ם כהן מודר הנאה אסור לו ליטול מתנות כהונה.

כהן שלקח שלא מדעת הבעלים

כאמור, הזכות להחליט מי יקבל את מתנות הכהונה מוקנית לבעל הפירות, ולכן גם לדעת הסוברים שטובת הנאה אינה נחשבת ממון, הדבר מוסכם שאסור לכהן ליטול אותם בלי אישור מהבעלים, אולם אם הכהן לקח את מתנות הכהונה בלי הסכמת הבעלים נחלקו הראשונים אם מוציאים ממנו את המתנות, לדעת תוספות ור"ן הכהן חייב להחזיר, ולדעת רש"י, הרמב"ם והטור הכהן זכה בהם ואינו חייב להחזיר.

דינים שונים בהלכה

קניינים

נחלקו הראשונים אם יכולים להקנות בקניין אגב או חליפין דבר שיש בו לבעלים טובת הנאה בלבד, לדעת המאירי גם אם טובת הנאה אינה ממון אפשר להקנות בקניינים אלו, ולדעת השיטה מקובצת גם אם טובת הנאה ממון אי אפשר להקנות טובת הנאה בקניינים אלו, מפני שהם קניינים גרועים, ואין בכוחם להקנות דבר שאינו ממון ממש, ולדעת ראשונים אחרים הדבר תלוי בנידון אם טובת הנאה ממון או לא, משום שאי אפשר להקנות בחליפין דבר שאין בו ממש, ואם טובת הנאה אינה ממון, נחשב כדבר שאין בו ממש.

לעניין ריבית

לדעת הרא"ש והרמב"ן אסור לכהן להלוות כסף לאדם אחר בתנאי שייתן לו את מתנות הכהונה, ויש בכך איסור ריבית למרות העובדה שהבעלים ממילא חייב לתת אותם לכהן, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, אלא שאם טובת הנאה נחשבת ממון נחשב הדבר לריבית קצוצה ויוצאת בדיינים, אבל אם טובת הנאה אינה נחשבת ממון הדבר אסור רק מדרבנן ואם נתנו לו את המתנות אינו חייב להחזירם.

ראו גם

• מכירי כהונה

קישורים חיצוניים

• הערך "טובת הנאה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה.