רבי ישראל אלתר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ישראל אלטר" מפנה לכאן. לערך העוסק בחזן, ראו ישראל אלטר (חזן).


שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות רבנית (זמני)

פרמטרים [ חיבורו ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

רבי ישראל אלתר
האדמו"ר מגור
Imrei Emes entourage1.jpg
רבי ישראל אלתר בצעירותו צועד לימינו של אביו האמרי אמת
לידה כ"ד בתשרי ה'תרנ"ה
פולין
פטירה ב' באדר ה'תשל"ז
ירושלים
חסידות חסידות גור
מקום קבורה הר הזיתים בירושלים
מקום מגורים ירושלים
מקום פעילות ירושלים
הקודם אביו רבי אברהם מרדכי אלתר
הבא אחיו רבי שמחה בונים אלתר
תחילת כהונה ה'תש"ח
סיום כהונה עם פטירתו
רבותיו אביו בעל האמרי אמת
חיבוריו בית ישראל
מספר בשושלת 4
בת זוג חיה שרה אלתר
פערל אלתר
אב רבי אברהם מרדכי אלתר

רבי ישראל אלתר (כ"ד בתשרי תרנ"ה - ב' באדר תשל"ז) היה האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמור"י גור, משקם החסידות בארץ ישראל לאחר השואה וממנהיגי הציבור הבולטים של הציבור החרדי בארץ. מכונה על שם כתביו שיצאו לאור לאחר פטירתו ה"בית ישראל".

קורות חייו

נולד בעיירה גור שבפולין באסרו חג הסוכותחו"ל), כ"ד בתשרי תרנ"ה, כבנו השלישי (וילדו השביעי) של רבי אברהם מרדכי אלתר, שנודע בכינויו ה"אמרי אמת". עד גיל עשר למד אצל סבו רבי יהודה אריה ליב אלתר בעל ה"שפת אמת"[1], ונודע כעילוי. היה ידוע בייחוד בהקפדתו על זמנים. התארס בגיל שלוש עשרה עם מרת חיה שרה, בת דודו רבי יעקב מאיר בידרמן (חתן ה'שפת אמת')[2], ונישא בשנת תר"ע.

בהוראת אביו, הנהיג כבר בחיי אביו קבוצות אברכים "בני עלייה" מחסידי גור, ומסר להם הנהגות והוראות, כעדות אחיו ה"פני מנחם" בשיחה לציבור שבועיים קודם פטירתו.

בזמן השואה ברח יחד עם אביו מפולין לארץ ישראל, אך כל בני משפחתו הקרובה נרצחו בידי הנאצים כמו גם רוב החסידים שהתגוררו בפולין. לאחר פטירת אביו בשנת תש"ח מונה לממלא מקומו באדמו"רות. הוא נישא בשנית לרבנית פערל, בתו של הרב דוד וידנפלד, אך לא נולדו להם ילדים.

בארץ ישראל

בעת כהונתו כאדמו"ר, שיקם את החסידות, הגדיל את כוחה ועיצב את דרכה. רבי ישראל אסף סביבו את חסידי גור שהתגוררו בישראל מלפני מלחמת העולם ואת ניצולי השואה, וכן פעל לקרב את אלו שהם או הוריהם עזבו את החסידות.

מקובל לראות בו את אחד ממשקמי הציבור החרדי לאחר השואה, במיוחד בכל הקשור לקביעת נורמות ציבוריות בנושאי קדושה, "שמירת עיניים", והתבדלות מהתרבות הכללית. השפעתו הייתה רבה מאד וחרגה בהרבה מתחומי ההשפעה של חסידות גור. אישיותו הכריזמטית והכובשת זכתה להערצה של רבים, וצעירים רבים ממגזרים שונים נסחפו אחריו והפכו לחסידיו ומעריציו הנלהבים.

פעילותו הציבורית

פעילותו הציבורית התמקדה בעיקר במסגרת תנועת אגודת ישראל. הוא ייחס חשיבות רבה לתחום החינוך ופעל רבות תוך שיתוף פעולה עם גדולי ישראל אחרים להקמת וביסוס החינוך העצמאי - מסגרת חינוך חרדית אוטונומית. כמו כן הקים את העיתון החרדי המודיע, והשקיע מאמצים רבים לבסס את העיתון כלכלית.

על החשיבות הרבה שהרבי ייחס לחינוך ולעיתונות עם השקפה תורנית, ניתן ללמוד מהעובדה שבמשך כל שנות הנהגתו הוא נמנע מלערוך מגביות לכל נושא שהוא אפילו עבור מוסדות החסידות, למעט מגבית אחת עבור עיתון המודיע ומגבית נוספת עבור החינוך העצמאי.

בנוסף לתפקידו כאדמו"ר ומנהיג של חסידות גור, שימש גם בתפקיד של יושב ראש מועצת גדולי התורה. מתוקף תפקידו זה השפיע רבות על התנהלותה ודרכה של תנועת אגודת ישראל שנוסדה על ידי אביו. אולם לא הצביע בבחירות למרות שקרא להצביע. הוא גם יזם, סייע ועודד את הקמתן מחדש של חצרות אדמו"רים מכל הקהילות החסידיות, שנכחדו בשנות המלחמה.

הנהגותיו

ה'נסיעה' לאדמו"ר

כחלק מתהליך השיקום של החסידות לאחר השואה, הוא חידש את המושג 'נסיעות' לאדמו"ר לשבתות וחגים, כפי שהיה נהוג בפולין לפני המלחמה. עניין זה של 'נסיעה' ו'עליה לרגל' לרבי, נחשב לאבן יסוד במושגי החסידות, וככלי מרכזי להשגת הארה והתעלות רוחנית.

עריכת השולחן (טיש)

עניין רב עוררו ה"שולחנות" ("טיש" בלשון החסידים) שערך בשבתות וחגים. רבי ישראל ייחס לכך חשיבות רבה, ובמשך 29 שנות הנהגתו כמעט ולא נקטע רצף עריכת הטישים, להוציא פעמים ספורות בעת שחלה ואושפז בבית החולים.

רבי ישראל ערך את הטיש בדרך כלל פעמיים בכל שבת וחג; בלילות שבת וכן בשבתות אחרי הצהריים בזמן ה"סעודה השלישית" ("רעוא דרעוין"), שנחשב לזמן מיוחד להתעלות רוחנית במשנת החסידות. בשנותיו האחרונות (החל מחודש אב תשל"א), עקב חולשתו, הוא ערך את הטיש רק פעם אחת בשבת בעת ה"סעודה השלישית".

סדר עריכת הטיש התנהל על פי רוב לפי הסדר הבא: הגבאי היה מחלק יין או בירה לחסידים, והם ניגשו לאדמו"ר לומר "לחיים". לאחר מכן פצחה המקהלה בניגונים חסידיים לשבת. בהמשך הושלך הס בקהל והרבי השמיע מדברי תורתו כשהחסידים נדחקים בניסיון לשמוע ולקלוט משהו מדבריו.

רבים מאלו שאינם מחסידי גור שהתקרבו אליו, כולל בחורי ישיבות מהמגזר הליטאי והמגזר הדתי לאומי, הגיעו לצפות מתוך סקרנות בעת שערך את הטיש, והפכו לחסידים נלהבים.

כן היה נוהג להזמין לעיתים קבוצות חסידים לקידוש או לסוף הסעודה בשבת בבוקר, בדירתו.

דאגה ל'יהדות' ('אידשקייט')

הרבי נודע בדאגתו הרבה לעתיד ה'יהדות', או כפי שמקובל להגדיר בשפת היידיש - "אידישקייט". מדובר במקורו במכלול נושאים בתחומי הפילוסופיה היהודית, החסידות והקבלה, אבל הוא התמקד בעיקר סביב הדאגה לנושאי הקדושה, החינוך ל"שמירת עיניים" מקטנות וההתבדלות מהחברה והתרבות המתירנית, כמו הימנעות מקריאת עיתונות חילונית וכדומה. הוא ראה בהם אבן יסוד להבטחת המשך הקיום של עם ישראל במתכונתו ההיסטורית ומניעת התבוללותו. כמובא בזוהר ובספרי קבלה - נושאים אלה הם אבן היסוד של היהדות, והקפדה על שמירה עליהם ממתיקה דיני שמים ומונעת גזירות קשות מעם ישראל.

הגותו

קדושה והתעלות רוחנית

בספר הביוגרפי "פאר ישראל"[3], הוא מסביר בין היתר את דרכו של הרבי והנהגתו: "הרבי דרש מחסידיו ומעריציו להתעלות מבחינה רוחנית ולקדש את עצמם. הוא סבר שלא ניתן להינצל מהחטא ללא הרחקות מהנאות גשמיות גם בדברים שאינם אסורים לפי התורה". מחסידיו הצעירים אף דרש להקפיד להימנע, במידת האפשר, מלטייל ברחוב שלא לצורך[דרוש מקור], וכן לשמור על "קדושת העיניים" שלא יראו מראות לא צנועים.

הימנעות מ"חילול השם"

למרות שנחשב למחמיר מאד בנושאי דת, הייתה זו החמרה כלפי פנים ולא כלפי חוץ; דרישותיו מחסידיו ומעצמו היו גדולות, אבל הוא נזהר מאד שלא לגרום למתיחות בין דתיים לחילונים, ודאג לשמור, במידת האפשר, על תדמית חיובית של שומרי המצוות אצל אלו שאינם כאלה. הוא סבר שהתגרות בחילונים היא מעשה שיש בו "חילול השם", ולכן דרש מחסידיו להשתדל מאד להימנע מכל פעולה שפוגעת בתדמית של ציבור שומרי המצוות בקרב הציבור הכללי. בין היתר הוא אסר על חסידיו להשתתף בהפגנות של החרדים בירושלים נגד תנועה בכבישים בשבת, וכן אסר על חסידיו ללכת עם 'גרטל' ברחוב (אבנט עשוי מחוטי טרלין ובצדדיו מעין ציציות. החסידים נוהגים לקשור אותו על מותניהם מעל החליפה בעת התפילה וחלקם אף בשעת לימוד תורה)[דרוש מקור: עבור כל הקטע].

משנתו התורנית

בשנותיו הראשונות בארץ, בתקופה מסוימת למד קבלה עם רבה של שכונת שערי חסד וראש ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב משה חרל"פ[4]. מלקט דברי תורה וחסידות שהשאיר בכתב ידו, שהיה מעין מה שהשמיע לחסידיו לאחר התפילות בשבתות ובחגים ובמהלך טישים, חובר הספר "בית ישראל" על התורה והמועדים.

פטירתו

כחמש שנים לפני פטירתו עבר בהצלחה ניתוח להסרת גידול ממעיו[דרוש מקור]. ביום השבת ר"ח אדר תשל"ז חש ברע, אך סירב להתפנות לבית החולים בשל קדושת השבת[5]. במוצאי שבת פונה לבית החולים הדסה עין-כרם, ולמחרת ביום ראשון, ב' אדר, נפטר כתוצאה מנמק במעיים בעקבות חסימה עורקית. הוא נקבר ב"מערת גור" בהר הזיתים[6]. בהלווייתו נכחו כ-90,000 בני אדם[דרוש מקור].

עם פטירתו מונה לאדמו"ר אחיו, רבי שמחה בונים אלתר, בעל ה"לב שמחה".

על שמו הוקמו ישיבות "פאר ישראל" בירושלים, "בית ישראל" באשדוד ו"מאור ישראל" בבני ברק. כמו כן נקראו על שמו 'מתיבתא' (ישיבה קטנה) "בית ישראל" בניו יורק שבארצות הברית ובנין בית המדרש "בית ישראל" שבישיבת חידושי הרי"ם בתל אביב.

מעריציו וחסידיו ממגזרים נוספים

לרבי ישראל היו מעריצים רבים מכל שכבות הציבור הדתי והחרדי. בין המקורבים אליו ממגזרים אלו היו בין השאר:

ילדיו

  • הרב יהודה אריה לייב. נרצח עם אמו בשואה בחודש תשרי תש"ג.
  • רבקה יוכבד, אשת הרב אהרן הכהן רפפורט מביליץ. נרצחה עם בעלה בשואה.

לקריאה נוספת

  • אהרן סורסקי, פאר ישראל, שלושה כרכים, ירושלים: עמודי האור, תשנ"ח
  • דוד זריצקי, חלל שלא יתמלא, כאשר ישא האומן את היונק, נדפס בשנית בתוך ספרו: זכרונם לברכה: גאוני הדורות ואישי סגולה, עמ' 379–386
  • שלמה זלמינא וינברג, בית ישראל להבה, ירושלים תשנ"ה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. הרב ברוך וידיסלבסקי, פאר ישראל, ירושלים תשנ"ח, חלק א' עמ' לג.
  2. חותנו רבי יעקב מאיר היה קשור אליו משפחתית מכיוון נוסף: לאחר פטירת אמו של רבי ישראל, נהיה רבי יעקב מאיר חותנו של אביו, אחר שנשא את בִּתו של רבי יעקב מאיר.
  3. ליקט וערך הרב ברוך ווידסלבסקי, וכתב הרב אהרן סורסקי.
  4. הרב ברוך וידיסלבסקי, פאר ישראל, ירושלים תשנ"ח, חלק א' עמ' רע, הערה 16.
  5. בן-ציון קלוגמן, אור זרוע לצדיק, ירושלים: תפארת, תשס"א, כרך ג, עמ' קס"ו.
  6. החצר והמערה, מסע בתמונות, אתר בחדרי חרדים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0