הטלאי הצהוב
הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.
היסטוריה
במשך הדורות היו צורות רבות של סימון היהודים על ידי לבוש מיוחד, כגון כובע היהודים או נשיאת סמל על בגדיהם.
במאה ה-13 הנהיגה האינקוויזיציה של האפיפיור גרגוריוס התשיעי חובת לבישת צלב צהוב על בגדיהם החיצוניים של הקתרים בדרום צרפת. באותה התקופה חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב על לבושם על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, לואי התשיעי מלך צרפת ושליטים של מספר ממלכות נוצריות נוספות באירופה. באמצע המאה ה-16, לאחר גירוש יהודי העיר וירצבורג, על ידי הקיסר פרדיננד הראשון, הותרה כניסתם של יהודים לעיר, לצורכי מסחר בלבד, והם חויבו לשלם "מכס גוף" ולשאת על בגדיהם טלאי צהוב בצורת עיגול לצורכי זיהוי.
במאה ה-16 האימפריה המוסלמית-השיעית ששלטה במרבית שטחי איראן עד שנת 1722, חוקקה חוקים מפלים נגד היהודים בהם חיוב לבישת בטלאי צהוב.
במאה ה-20
הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה העגומים של השואה. ההצעה לשים אות היכר ביהודים הועלתה לראשונה על ידי ריינהרד היידריך בדיון שהתקיים בעקבות פרעות ליל הבדולח, בנובמבר 1938. היהודים חויבו לענוד אותו בראשונה ב-1939 בפולין, לאחר כיבושה על ידי הנאצים, על פי התקנות - על הבגד העליון. הוא עוצב בצורת מגן דוד, עליו נכתבה המילה "יהודי" בשפה המקומית: בגרמנית: Jude, בצרפתית: Juif, בהולנדית: Jood. הכתב היה בדרך כלל בגופן שנראה כלקוח מספרים עתיקים. הטלאי היה אות קלון שמטרתו הייתה לסמן את היהודים, להבדילם מן האוכלוסייה המקומית ולהשפילם. בתקנות נקבע שהטלאי הצהוב יהיה לפחות בגודל עשרה סנטימטרים או בגודל אגרוף. יהודים שלא ענדו את הטלאי היו צפויים לעונשי קנס, מאסר והוצאה להורג ללא משפט באמצעות ירי מיידי.
בספטמבר 1941 הונהגה חובת הטלאי הצהוב על יהודי גרמניה[1].
גרמניה הנאצית ניסתה להשליט את חובת ענידת הטלאי הצהוב בארצות שכבשה, אך נתקלה בחלק מהן (צרפת, דנמרק ובולגריה) בהתנגדות מסוגים שונים. במקרה שהייתה התנגדות חזקה מדי כמו בצרפת ובדנמרק - לא כפו נציגי השלטון המקומי של גרמניה הנאצית בחוזקה את הטלאי הצהוב (ובדנמרק לא הונהגה חובה זו כלל).
בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 הורה משטר הטליבאן באפגניסטן על חובת נשיאת טלאי צהוב להינדים.[2][3]
ייצוגיו בתרבות הישראלית
הטלאי הצהוב הפך לאחד מסמליה המובהקים והעגומים של השואה, לצד תאי הגזים, המשרפות ומחנות ההשמדה, והוא מיוצג גם בהקשרים אחרים בתרבות הישראלית:
- אנדרטת "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה" של האמן גרשון קניספל (הממוקמת בחיפה) מעוצבת בצורת טלאי צהוב תלת-ממדי.
- צבע החולצה של שחקני קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב נקבע לצהוב בעקבות רעיון של השחקן יוסף מרימוביץ' כאות הזדהות עם יהדות אירופה.
- לעיטור הגבורה של צה"ל נבחר הצבע הצהוב בשל הטלאי הצהוב שהוצמד ליהודים במזרח אירופה במהלך השואה. בראש הוועדה שהמליצה על עיצובם של עיטורי צה"ל עמד האלוף אפרים בן ארצי, אשר נימק את בחירת הצבע לעיטור באומרו כי: "בחירת הרקע הצהוב לעיטור הגבוה ביותר בא כמשקל שכנגד לניסיון להטיל קלון בצבע זה על יהודים מאז המאה השביעית והרצל חוזה המדינה כתב כי אות הגבורה היהודי צריך לשאת את הצבע הצהוב".[4]
שימוש בטלאי הצהוב בשיח הפוליטי בישראל
בעבר היו גורמים פוליטיים שונים בישראל שעשו שימוש בסמל הטלאי הצהוב על מנת לזעזע את דעת הקהל בארץ ובכך להעביר את מסריהם הפוליטיים:
- לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות, וכן במהלך הפינוי עצמו, ענדו חלק ממתנגדי ההתנתקות טלאי כתום בצורת מגן דוד, כדי להשוות את פינוי היהודים מרצועת עזה לגירוש יהודים במהלך השואה[דרוש מקור], ובכך לזעזע את דעת הקהל בארץ. צבע הטלאי היה כתום, כיוון שצבע זה סימל את המאבק נגד הפינוי.
- ב-31 בדצמבר 2011 הפגינו חרדים בכיכר השבת בירושלים, כשחלקם עונדים טלאי צהוב ולובשים מדי אסירים במחנות ריכוז, להעברת המסר: "החילונים מתנהגים אלינו כמו נאצים".[5]
לוח זמנים היסטורי
- 717-720 עומר השני ציווה על היהודים לענוד סימן מזהה ליהדותם (שנקרא giyār)
- 847–61 אל-מתוכל הראשון תמך בפקודה המקורית והרחיב אותה.
- 887/8 המושל הסרצני של סיציליה הוראה ליהודים לענוד טלאי בצורת חמור על בגדיהם, ללבוש חגורה בצבע צהוב ולחבוש כובע מיוחד.[6]
סוגי טלאים
-
צו בשם הקיסר פרדיננד, 1551 -
טלאי צהוב במרחב הדובר גרמנית -
טלאי צהוב במרחב הדובר צרפתית
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב גלר, הטלאי הצהוב ברומניה, ילקוט מורשת, ס"ב, תשנ"ז-1997, עמ' 53 - 65.
קישורים חיצוניים
הטלאי הצהוב - סרטון מתוך אתר יד ושם
- הטלאי הצהוב, אתר יד ושם
- טלאי צהוב - מתוך ראיון עם אדולף אייכמן שפורסם במגזין לייף ב-1960, באתר "נזכור"
- שלום צבר, כובע היהודים והסימן הצהוב
- הטלאי במדינות השונות, The Holocaust Memorial Center (מיאמי, ארצות הברית)
- הטלאי הצהוב: וריאציות במדינות השונות, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- יצירות אמנות עם טלאי צהוב
- טלאי צהוב, באתר "אתרוג"
פליטי חרב עם הטלאי הצהוב מגיעים לארץ ישראל, 1944?- לאה מזור, מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
- חנן חריף, כיצד הפך הטלאי הצהוב לאות של כבוד ביישוב העברי, באתר הספריה הלאומית, אפריל 2017
הערות שוליים
- ↑ גזירת הטלאי הצהוב בגרמניה נכנסה לתקפה, הצופה, 24 בספטמבר 1941
- ↑ זאב ברקן, אלבום הטלאי הצהוב, באתר nuritha.co.il, 9 במאי 2009.
- ↑ איי.פי, אפגניסטן: מאמיני ההינדו ייאלצו לענוד סמל מזהה, באתר ynet, 23 במאי 2001.
- ↑ שלי פריד, הרקע הצהוב של עיטורי הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית, זמנים גיליון 70, עמ' 35-47, 2000, כפי שהובא ב"אתר הגבורה".
- ↑ בועז פיילר ויואב מלכה, ירושלים: הפגינו עם טלאי צהוב נגד "הדרת חרדים", באתר ynet, 31 בדצמבר 2011
- ↑ Jewish Badge, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
|  | ||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
