איסור כתובת קעקע

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

איסור כתובת קעקע בהלכה היהודית הוא אחד מתרי"ג מצוות[1] ומקורו בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ח: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם". האיסור חל על כתובת קעקע בכל מקום בגוף, בין מקום שרגיל להיות גלוי ובין מקום שרגיל להיות מכוסה. העונש על קעקוע הוא 39 מכות.

לעומת זאת, מותר לבצע קעקוע לצורכי איפור, הנשאר על העור למשך כשנה-שנתיים ודוהה לגמרי עם חלוף הזמן[2].

טעם המצווה

כך כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה:

כתובת קעקע האמורה בתורה, הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה - לוקה.

משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"ב, הלכה י"א

אחד הטעמים הניתנים לאיסור הוא היותם של היהודים שייכים לעם חשוב אשר לא נאה לו להשחית את גופו. פרשן המקרא "חזקוני" כותב את הטעם שלא ראוי ליהודי לשים בגופו אות אחר מלבד האות של המילה[3]. טעם אחר שניתן (למשל בספר החינוך) לאיסור הוא הצורך להבדל ממנהגי עבודה זרה.

הערות שוליים

  1. מצות לא תעשה מא במניין המצוות על פי הרמב"ם ומצוה רנג במניין המצוות על פי ספר החינוך.
  2. הרב אליאב ויזל, מותר לעשות קעקוע זמני?, באתר ynet, 24 ביולי 2011
  3. פרשנות מחודשת לפסוק "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו,כז) וכן דיון על כתובות קעקע בין בני ישראל בעת העתיקה ניתן למצוא במאמרו של מאיר בר-אילן, 'ושמו את שמי על בני ישראל (במדבר ו,כז)', (HUCA 60 1989), חלק עברי
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0