הזכרת נשמות

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הזכרת נשמות היא תפילה המאזכרת את המתים. אצל האשכנזים, שתי התפילות העיקריות של הזכרת נשמות הן יזכור וקל מלא רחמים. אצל הספרדים, תפילת הזכרת נשמות נקראת השכבה.

תולדות המנהג

מנהג של הזכרת נשמות מוזכר במדרש תנחומא שנכתב בסביבות המאה ה-9[1]:

"לכך רגילין להזכיר המתים בשבת, שלא ישובו לגיהנם. שכן איתא בתורת כהנים, כפר לעמך ישראל (שם כא ח), אלו החיים. אשר פדית (שם), אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים. לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה. שכן שנינו בתורת כהנים, יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה. תלמוד לומר, אשר פדית. מכאן כשפוסקין צדקה בשבילם, מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת".

זמן אמירתה

במקורות מוזכרים מנהגים שונים לגבי אמירת הזכרת נשמות. אלו כוללים אמירתה בימים שני וחמישי לאחר קריאת התורה, בשבת בתפילת שחרית בימים בהם אומרים אב הרחמים ובשבת בתפילת מנחה בכל ימות השנה. כן נהוג לאמר את תפילת יזכור בסיומם של שלוש הרגלים וביום הכיפורים.

הזכרת נשמות בשבת

בספר שיבולי הלקט כתוב[2]:

"ואחר קריאת ההפטרה נהגו להזכיר נשמות ... וכתב אחי ר' בנימין נר"ו לפי שהשבת הוא יום מנוחה דוגמה לעתיד לבא ויום שגם המתים נוחים בו ואינן נידונין ראוי להזכירן למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהן".

הבית יוסף ציטט את הדברים[3].

הזכרת נשמות ביום כיפור

מדרש תנחומא שנכתב בסביבות המאה ה-9 מזכיר מנהג להזכיר את המתים ביום הכיפורים:

"לכן אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה".[4]

במחזור ויטרי מובא: וכן מנהג בארץ אשכנז שאין פוסקין צדקה על המתים בג' רגלים אלא ביום הכיפורים בלבד[5].

ובשולחן ערוך כתוב:

"נהגו לידור צדקות ביוה"כ בעד המתים".[6]

הזכרת נשמות בשלשה רגלים

במחזור ויטרי כתוב[5]:

"ופוסקים צדקה ברבים על החיים לבדם ... וכן מנהג בכל יום אחרון של רגלים שקורין פרשה זו לפסוק צדקה על החיים לבדם ולא על מתים שלא להצטער עליהם. דכתיב בהו ברגלים: "והיית אך שמח" וכן מנהג בארץ אשכנז שאין פוסקין צדקה על המתים בג' רגלים אלא ביום הכיפורים בלבד"

בכל זאת השתרש המנהג להזכיר נשמות בשלוש הרגלים והוא מוזכר על ידי הרב מרדכי יפה בספר הלבוש וכן מוזכר למשל בקיצור שולחן ערוך: "גם ביום אחרון של פסח וביום שני של שבועות ובשמיני עצרת מזכירין נשמות, לפי שקורין בהם "כל הבכור", וכתיב שם: "איש כמתנת ידו" (דברים, טז, יז), לכן נודרין מתנות לצדקה. וכיון שנודרין לצדקה, נהגו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אותם אלוקים לטובה, וגם אותנו יזכור עמהם לטובה בזכיותיהם".[7]

אמירת הזכרת נשמות ברגלים החל בקהילות האשכנזים של מזרח אירופה ומשם התפשט גם לחלק מקהילות האשכנזים במערב גרמניה. אולם ישנם קהילות במערב אירופה, כמו אלזס ושווייץ שעד היום לא נוהגות לומר "יזכור" אף ביום הכיפורים[8].

היו שיצאו נגד אמירת הזכרת נשמות ברגלים בגלל העצבות שזה גורם. במיוחד הטענה נאמרה נגד אמירת יזכור ברגלים בארץ ישראל, בה הזכרת הנשמות נאמרת לא ביום טוב שני של גלויות, אלא ברגל עצמו. למשל, הרב אברהם סופר מביא בשם אביו, הרב שמעון סופר, שאין זה נכון להזכיר הנפטרים ולעורר אבל ביום טוב[9].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תנחומא, פרשת האזינו
  2. שבלי הלקט, סימן פא, דין מה שנהגו להזכיר נשמות, מהדורת שלמה באבער, ווילנא תרמ"ז, באתר HebrewBooks
  3. רבי יוסף קארו, ‏בית יוסף, טור אורח חיים, סימן רפד, ברלין, תס"ג, באתר HebrewBooks
  4. תנחומא, פרשת האזינו
  5. 5.0 5.1 מחזור ויטרי, סימן שיב, יום טוב שני של שבועות, ירושלים תשכ"ג, באתר HebrewBooks
  6. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרכ"א סעיף ו'
  7. קיצור שולחן ערוך, קל"ג, כא
  8. דניאל גולדשמידט, מבוא, מחזור לימים הנוראים, לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, כרך ב: יום כפור, ירושלים תש"ל-1970, עמ' כ"ה.
  9. יהודה צ'זנר, ‏שיח תפילה, סימן י"ד, יזכור, סעיף ג', הוצאה שנייה עם תוספות תשס"ז, באתר HebrewBooks

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0