אנינות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנינות
(מקורות עיקריים)
דיני האונן בהלכה
מקרא ויקרא י יט, דברים כו יד
משנה משנה ברכות ג א
תלמוד בבלי מועד קטן כג ב, ברכות יז ב
תלמוד ירושלמי ברכות ג א, ביכורים ב ב, פסחים ח ח
משנה תורה לרמב"ם הלכות אבל פרק ד הלכה ו
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמא
מקורות נוספים ספר גשר החיים (טוקצינסקי), וספר פני ברוך (גולדברג)

אנינות (או אוֹנָנות) היא הגדרה הלכתית למצב בו מצוי קרובו של הנפטר בזמן שלאחר מות קרובו ועד קבורתו של הנפטר. אונן הוא כינויו של אדם המצוי במצב של אנינות.

מן התורה דיני אונן כוללים רק את איסור אכילת קדשים (קדשי קדשים וקדשים קלים), מעשר שני וביכורים, אולם מדרבנן פטרוהו מכל מצות עשה, בין דאורייתא ובין דרבנן, ויש אומרים בשולחן ערוך שגם אם האונן רוצה לקיים את מצוות העשה שלא בתורת חיוב, אינו רשאי.

מקור

המושג מופיע לראשונה בתורה, בנוסח וידוי מעשרות: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד). המילה און קשורה בתורה למוות ואבלות, וכלשון הפסוק בלידת בנימין "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו "בן אוני" ואביו קרא לו בנימין" (בראשית לה יח). במשנה מוזכר המושג בשם זה במסכת סנהדרין (מו:) לגבי קרובי הרוגי בית דין "ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב".

מקור נוסף בתורה הוא אמירת אהרן הכהן למשה רבינו ביום מיתת נדב ואביהוא (ויקרא י יט) "ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'? - וישמע משה וייטב בעיניו", בה מובא שאין לאונן לאכול קדשים.

מי נחשב אונן

במשנה כתוב, ש"מי שמתו מוטל לפניו" נקרא אונן[1]. דהיינו מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, נקרא "אונן". וגם אם המת נמצא בעיר אחרת, הוא קרוי אונן, כיון שמוטל עליו להתעסק בקבורתו.

קרוב של המת שאינו צריך להתעסק בקבורתו, נחלקו הראשונים אם הוא נחשב אונן, רבינו תם אכל בשר אחרי שנודע לו שאחותו מתה בעיר אחרת (אפילו שהדבר אסור לאונן), כי טען שבניה עסוקים בקבורתה. אבל הרא"ש אסר זאת כי אין לחלק, ורק כשהמת נמסר לחברה קדישא או בשבת, שבמקרים אלו ברור שאין קבורת המת מוטלת על הקרובים, פקע מהם דין אונן. בשולחן ערוך נפסקה ההלכה כשיטת הרא"ש[2].

אנינות מהתורה

זמן האנינות

מן התורה, אדם נחשב אונן רק ביום שבו מת קרובו, וכלשון הפסוק "ואכלתי חטאת היום".

בתלמוד בבלי[3] מובא שגם לאחר הקבורה נשאר דין אנינות לקדשים, עד שקיעת החמה. אך בתלמוד ירושלמי[4] נחלקו בזה תנאים, כשדעה זו מובאת בשם חכמים אך רבי חולק, וגם בקרב הראשונים נחלקו בזה, ובעוד שרמב"ן ורמב"ם פסקו כך, רש"י והמאירי כתבו כדברי רבי[5].

מת ששהה ונקבר רק לאחר כמה ימים, ודאי שמן התורה אינו אונן לאחר גמר היום הראשון[3].

אולם נחלקו התנאים והראשונים האם הלילה הראשון שאחרי המיתה נכלל באנינות דאורייתא, דעת רוב הראשונים[6] כדברי רבי שמעון ורבי ש"אנינות לילה דרבנן", וכך משמעות המשנה במסכת פסחים[7]. אולם יש מהראשונים[8] שפסקו כשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה שאנינות לילה מהתורה. דעה נוספת הובאה במאירי שמכריעה כי אנינות לילה דאורייתא אם זה קודם הקבורה, ודרבנן אם נקבר כבר.

דיני האנינות

דיני האונן מהתורה כוללים רק את איסור אכילת מעשר שני ביכורים וקדשים, וכן כוללים איסור על כהן הדיוט להקריב קרבן[9].

אכילת קדשים

איסור אכילת מעשר שני נלמד מלשון התורה בוידוי מעשרות "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד). ונחלקו הראשונים האם האוכל מעשר שני באנינות עובר על איסור לאו[10], או על איסור עשה בלבד[11].

איסור אכילת ביכורים לאונן הוא מחלוקת תנאים, רבי שמעון מתיר כמו שאונן מותר לאכול תרומה, אך הלכה כחכמים שאסרו, ואיסורו נלמד מלשון התורה במצות ביכורים "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו יא) [12], ויש אומרים שהאיסור משום שביכורים הוקשו למעשר שני[13] שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו", או שהפסוק האמור במעשר שני "בערתי הקודש" הכוונה לביכורים[14].

איסור אכילת קדשים לאונן נלמד בקל וחומר ממעשר שני, וגם לכהן גדול שמותר להקריב קרבנות באנינות, אסור לאכלם כלשון הפסוק ויקרא י יט המוזכר לעיל.

עבודה במקדש

כהן גדול יכול לעבוד במקדש כשהוא אונן[15], כמבואר בתורה "לאביו ולאמו לא יטמא, ומן המקדש לא יצא, ולא יחלל את מקדש אלוקיו" (ויקרא כא יא ויב). אך כהן הדיוט שעבד אונן, חילל, ועבודתו פסולה[16]. ונחלקו ראשונים אם אונן שעבד לוקה[17].

לויים מותרים לעבוד במקדש כשהם אוננים[18].

אנינות מדרבנן

זמן האנינות

אף שלאחר היום הראשון אין מהתורה דין אנינות אף שעדיין לא נקבר המת, ואף לאחר שקיעת החמה לרוב הדעות אין הוא נחשב אונן מן התורה גם כשלא נקבר עדיין, מכל מקום חכמים גזרו עליו דיני אונן עד שייקבר המת, ואפילו נקבר רק אחר כמה ימים[3].

אולם במידה וקרובי הנפטר מסרו את המת לחברה קדישא, או במקרה שהם אינם יכולים ואף התייאשו מהאפשרות להביא את קרובם לקבורה, פוסקת החובה לנהוג מנהגי אנינות. לאחר הקבורה או לאחר הייאוש מאפשרות הקבורה, יש להתחיל למנות את שבעת ימי האבלות.

כמו כן, בזמן בו אסור על פי ההלכה להתעסק בצרכי הקבורה, אין את דיני האנינות, והם יחזרו רק כשתתאפשר המשכה של ההתעסקות בקבורה. ולכן, בשבת וביום טוב אין את דיני האנינות, ורק ביום טוב שני שמותר לקבור יש את דיני אונן, או ביום טוב ראשון אם מעוניין לקבור על ידי גוי, או בשבת לקראת ערב אם צריך להחשיך על התחום.

דיני האנינות

מדרבנן, הוסיפו על האונן כמה דינים; באכילתו, ויש אומרים גם בדיני אבילות נוספים, ומנעוהו מקיום מצוות עשה. וכדלהלן.

באכילתו; האונן אסור לאכול בפני המת, ואכילת בשר או שתיית יין אסורים גם שלא בפני המת, וכן אסור לאכול בהסיבה. ונחלקו האחרונים האם איסור אכילה בפני המת הוא רק למי שמוטל עליו להתעסק בקבורת המת, או שהאיסור הוא לכל אדם[19]. במקרה שאין אפשרות לאכול במקום אחר, מותר לפרוס מחיצה בין המת לאדם האוכל, ובמקרה שגם מחיצה כזו אי אפשר לעשות, מותר לאכול כשגבו מופנה למת[20].

אבילות

מלבד איסור אכילת בשר ושתיית יין, שאיסורם שייך באונן אך לאבל מותר, נחלקו הראשונים האם אדם שמצוי בשלב האנינות, חייב לנהוג את כל שאר דיני האבלות, או שהחובה לנהוג את דיני האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת.

הרמב"ם[21] והרי"ץ גיאת[22] פוטרים את האונן מכל מנהגי האבלות, מלבד האיסור לישן על מיטה ואפילו כשהיא הפוכה - פעולה שהיתה נעשית בדיני האבלות בזמנם[23]. דעה נוספת היא שיטת התוספות שהאונן אסור רק בבשר ויין ותה"מ[24]. לעומתם דעת רמב"ן ורבינו פרץ, שכיון שהאונן אסור באכילת בשר ושתיית יין, כל שכן שהוא אסור בכל דיני האבילות שהם משום עידון ושמחה, כמו רחיצה סיכה שמחה ותספורת. ורק בנעילת הסנדל מותר, וכן פטור מעטיפת הראש וכפיית המטה, כיון שעסקי המת יפסדו אם יחמיר בהם.

להלכה, בשולחן ערוך נפסק "כל זמן שלא נקבר המת, אינו חולץ מנעל וסנדל ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה. אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה אפילו כפויה". אולם הרמ"א מוסיף "וכל שכן שאסור בתשמיש המטה", ומביא דעה נוספת שאוסרת בכל "ויש אומרים שאסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ובמלאכה. אבל מותר לצאת מפתח ביתו" (יורה דעה סימן שמא סעיף ה). אמנם חתם סופר כתב שגם דעת המחבר להחמיר כמו היש אומרים שברמ"א[25]

שאר מצוות עשה

המשנה בתחילת פרק שלישי במסכת ברכות אומרת "מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה" (ברכות יז ב). וכך גם נפסקה ההלכה[26].

דין זה הוא הדין הרלוונטי ביותר בימינו, שאין עבודה במקדש ולא אכילת קדשים, וכמה חילוקי דינים נאמרו בפטור האונן ממצוות.

האחרונים מדגישים שהאונן פטור רק ממצות עשה, אך חייב בכל מצוות לא תעשה. כלומר, האונן אינו עושה דבר מלבד הדאגה למתו, ולכן אין לאונן לעשות דברים אסורים, אף שפטור מלעשות מצוות[27].

בטעם הפטור נחלקו הדעות, אם זה משום שיוכל להתמסר לחלוטין לעסק קבורת המת, או מטעם עוסק במצווה פטור מהמצווה - שהאבל טרוד בטרדת מצוות הקבורה. במחלוקת זו תלויה שאלה משמעותית נוספת - האם מותר לאונן לקיים את מצוות העשה שלא בתורת חיוב. כי מטעם עוסק במצוה פטור מהמצוה יש שכתבו שמותר לאונן להחמיר על עצמו ולקיים גם את מצוות העשה. אמנם בברייתא במסכת שמחות כתוב כעין הטעם הראשון: "ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמיר מפני כבוד המת"[28]. למעשה נחלקו בזה ראשונים[29], ובשולחן ערוך כתב "ויש אומרים שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן, אינו רשאי"[30].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0
  1. משנה ברכות ג א
  2. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמא, סעיף א עד סעיף ג'
  3. 3.0 3.1 3.2 זבחים ק ב
  4. פסחים ח ח
  5. רש"י ומאירי על פסחים צ ב
  6. רי"ף רמב"ם ועוד
  7. פסחים צא ב
  8. מאירי בשם "רבים שפסקו"
  9. משנה ביכורים ב ב ובבלי זבחים ק וקא
  10. כך דעת הרמב"ם בהלכות מעש"ש ג ה
  11. רמב"ן (בהשגות על ספר המצוות שורש ח) חולק שאין זה לאו אלא סיפור דברים. והסמ"ג (לאווין רסד) כתב שזה איסור עשה שנלמד מהפסוק "ושמחת אתה וביתך" - ולא באנינות.
  12. רמב"ם ביכורים ג ו, ומקורו בפסחים לו ב ומשנה בכורים ב ב, ואינו לוקה כיון שזה לאו הניתק לעשה (רמב"ם וכס"מ שם).
  13. יבמות עג ב ובפירוש ר"ש משאנץ על המשנה ביכורים ב ב
  14. ירושלמי בכורים ב ב
  15. משנה הוריות יב ב, והטעם מבואר בבבלי מועד קטן יד ב שכהן גדול כל השנה דינו כברגל.
  16. זבחים טז א ורש"י שם. עוד מקורות נאמרו בגמ' מתשובת אהרן למשה "הן היום הקריבו.. ותקראן אותי כאלה", שמשמע שלבני אהרן באמת היה אסור להקריב, או שנלמד בקל וחומר מבעל מום שמחלל עבודתו.
  17. לרמב"ם לא לוקה, כי אין זה לאו מפורש (כס"מ), ולתוס' (מכות יג א) לוקה
  18. תו"כ שמיני פרשתא א פ"ב; רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג ג
  19. ט"ז כתב שהאיסור הוא רק כשאוכל במקום להתעסק בקבורתו, אך ש"ך כתב שאיסור זה נוהג אפילו בשבת, אף שאינו רשאי להתעסק אז בקבורת המת. וכתב פת"ש שלש"ך האיסור הוא על כל אדם שנמצא בבית עם המת
  20. ברכות יז ב, רמב"ם הלכות אבל ד ו, ושולחן ערוך יורה דעה שמא א.
  21. רמב"ם הלכות אבל א ב
  22. הובא בטור יורה דעה שמא
  23. כדברי הברייתא במסכת שמחות יא טז
  24. הרי"ץ גיאת אף התיר תה"מ וכך כתב ב"ח גם בדעת הרמב"ם, ואף שנחלקו תנאים לגבי תה"מ בשבת, זה לגבי חיוב, אך לא לגבי היתר - שמותר אף בחול.
  25. שו"ת חתם סופר יו"ד שכ"ד, הובאו דבריו גם בפת"ש. ולכן פירט השו"ע מה מותר, ורמ"א כתב "ויש אומרים", רק כי זה לא מפורש.
  26. רמב"ם הלכות אבל ד ו, ושולחן ערוך יורה דעה שמא א.
  27. שו"ת חכם צבי סימן א', וברכי יוסף ופת"ש שמא ה, ועוד
  28. ירושלמי ברכות ג א, מסכת שמחות י, רש"י ותוס' ברכות יז ב.
  29. רש"י ורמב"ם סוברים שמותר לאונן להחמיר על עצמו ולקיים כל המצוות, אך תוס' ורבינו יונה אסרו.
  30. שולחן ערוך יורה דעה שמא א.