משבר תקופת הברונזה המאוחרת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת ערים, פלישות ותאריכי חורבן משוערים, באגן המזרחי של הים התיכון בסוף תקופת הברונזה המאוחרת[1].

משבר תקופת הברונזה המאוחרת (אנגלית: Late Bronze Age Crisis) או הקריסה של תקופת הברונזה המאוחרת (Late Bronze Age Collapse) הוא מונח במחקר היסטורי וארכאולוגי, המתייחס לתקופת מעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל, משלהי המאה ה-13 לפנה"ס ועד כמחצית המאה ה-12 לפנה"ס, במזרח התיכון ובאגן הים התיכון. במהלך תקופה זו חרבו אימפריות, ממלכות וערי מדינה רבות, התחוללו בצורות, רעב המוני, נדידת עמים, מלחמות ומהפכות חברתיות, וחלה נסיגה חמורה בסחר בינלאומי, בתרבות החומרית ובכתיבה. ארכאולוגים והיסטוריונים השוו את חומרת המשבר לזו של נפילת האימפריה הרומית במאה החמישית לספירה, שסיימה את העת העתיקה ופתחה את ימי הביניים בהיסטוריה של תרבות המערב.

הסיבות למשבר אינן ברורות. השערות במחקר כוללות בעיקר פעילות סיסמית מוגברת באזור שגרמה לרעידות אדמה, תמורות באקלים הגלובלי שגרמו ליובש ולבצורת, הגירה המונית של גויי הים שפשטו על חופי מזרח הים התיכון, ו"פגיעה מערכתית" כתוצאה משילוב והשפעה הדדית של מספר סיבות כאלו וסיבות נוספות.

המשבר מוטט את הסדר החברתי האופייני לתקופת הברונזה, שהתבסס בעיקר על אימפריות גדולות וערי מדינה המקושרות זו לזו בסחר גלובלי. התאוששות מלאה מן המשבר ארכה כמה מאות שנים בראשית תקופת הברזל, ובמהלכה קם במזרח התיכון סדר שונה, המבוסס יותר על ממלכות מקומיות, ביניהן ממלכות ישראל ויהודה בכנען.

מאורעות הכלולים במשבר

חורבות הארמון המלכותי באוגרית

הרקע למשבר

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל
מכתב אל-עמארנה מס' 161, מעַזירוּ מלך ממלכת אמורו לפרעה.

לאחר תקופת חורבן חלקי קודמת בסופה של תקופת הברונזה התיכונה, במאה ה-16 לפנה"ס, החלה תקופה של שגשוג בסהר הפורה ובאגן המזרחי של הים התיכון בתקופת הברונזה המאוחרת. המשבר בסוף תקופה זו בולט ומפתיע במיוחד על רקע שגשוג זה. ההיסטוריון והארכאולוג הימי האמריקאי כריסטופר מונרו מאוניברסיטת קורנל כתב על תקופת הברונזה המאוחרת כי הייתה "יוצאת דופן בבריתות, בחקיקה, בדיפלומטיה ובסחר, אשר יצרו את העידן הבינלאומי הראשון בהיסטוריה של העולם"[2].

כתב יתדות על לוחות חרס בלשון האכדית שימש כלינגואה פרנקה לקשרי דיפלומטיה וסחר גלובלי, לא רק במסופוטמיה אלא גם בין שאר ישובי הסהר הפורה. דוגמה מפורסמת היא אוסף המכתבים המכונה מכתבי אל-עמארנה, מן המאה ה-14 לפנה"ס, הכתובים באכדית אף-על-פי שרבים מהם נשלחו ממלכים בכנען אל מלכי מצרים. במכתבים בין שליטים דומים בחשיבותם, הם נהגו לפנות זה אל זה בתוארי קרבה כמו "אחי", "אבי" או "בני". בכמה מקרים הם אכן היו קרובי משפחה באמצעות קשרי נישואין, למשל תושרתה (Tushratta) מלך מיתני השיא את אחותו קלו-חיפה לפרעה אמנחותפ השלישי, ולאחריה גם את בתו טאדו-חיפה[3], שלאחר מות אמנחותפ נישאה לבנו אחנתון. לתכתובת בין המלכים התלוו בדרך-כלל מתנות יקרות ערך, בעיקר זהב, כסף, ארד ונחושת, תכשיטים וחפצי נוי, קערות אבן וקופסאות הובנה, בגדי פשתן, כלי שמן ממותק ובשמים, וכן מרכבות וסוסים. אחד ממכתבי אל עמארנה כולל פירוט בן 241 שורות של מתנות שנשלחו[4]. במכתב שהתגלה בבבל כתוב "זוג אחד של נעלי עור בסגנון הכפתורי, שנשלחו מזמרי-לים מלך מארי לארמון חמורבי מלך בבל... אך הוחזרו לשולח"[5]. התעודות מגלות שהשליטים שלחו זה לזה גם מומחים ואומנים, כמו רופאים, פסלים, וסתתי אבן. ציורי פרסקו בסגנון המינואי, שכנראה נעשו על ידי אומנים מכרתים, נמצאו בין השאר באתרי תל אל-דבע במצרים, תל כברי בישראל, אללח' בטורקיה וקטנה בסוריה[6].

סידור הסחורות בדגם בגודל טבעי של הספינה מאולו-בורון, במוזיאון הספינה בטורקיה.

המתנות המתועדות במכתבים היו רק חלק זעיר מנפח הסחר הבינלאומי בים וביבשה, שיצר רשת גלובלית על פני כל הסהר הפורה והאגן המזרחי של הים התיכון עד הים האגאי, ואף ממזרח וממערב להם. עדויות לסחר הימי נמצאו בחפירות תת-ימיות של ספינות טבועות[7], מהן מפורסמת הספינה הטבועה שנחפרה מול אולו-בורון בחוף הדרומי של טורקיה. טביעת הספינה תוארכה במספר שיטות תיארוך שונות ל-1300 לפנה"ס לערך. אורך הספינה היה כ-15 מטר והיא הייתה מסוגלת לשאת כ-20 טון של מטען. המטען שהתגלה בחפירה היה בעיקר 10 טונות מטילי נחושת; טונה אחת של בדיל (היחס בין כמויות הנחושת והבדיל הוא בקירוב היחס הדרוש לייצור ארד); זכוכית גולמית; עץ הובנה; שנהב פילים והיפופוטמים; ענבר; זהב; ביצי יען; שרף אלה ארצישראלית בקערות כנעניות; פרי מסוגים שונים: בלוטים, שקדים, תאנים, זיתים ורימונים; וכן כלים, כלי-נשק ותכשיטים מוגמרים, ביניהם חרפושית עם שמה של נפרטיטי אשת אחנתון, שסייעה בתיארוך הטביעה. מגוון הסחורות מעיד על מקורותיהן הרבים ועל מגוון היישובים וערי-הנמל שהספינה עגנה בהם: הנחושת מקורה בקפריסין, הזכוכית ממסופוטמיה, ההובנה, הזהב והשנהב ממצרים, השרף מכנען, וכלי הנשק מיוון. הבדיל, כמו גם לפיס לזולי בצורות שונות, הגיעו במקורם ממרחק של אלפי קילומטרים, מאזור בדח'שאן שבאפגניסטן של היום[8]. הם הובלו בשיירות על גב חמורים למסופוטמיה, משם בעיקר במעלה נהר הפרת לעיר אמר, משם שוב דרך היבשה מערבה לעיר הנמל אוגרית, וממנה לשאר ערי הנמל של הים התיכון.

מכרות הבדיל, החיוני לייצור ארד, היו מעטים ומרוחקים במיוחד. הארכאולוג וההיסטוריון האמריקאי אריק ה. קליין, בספרו על המשבר, מסתמך על הארכאולוגיות הבריטיות סוזאן שראט (Susan Sherratt) מאוניברסיטת שפילד וקרול בל[9] בטענה כי חשיבותו הכלכלית והמדינית של הבדיל בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה דומה לחשיבות הנפט במאות ה-20 וה-21 לספירה[10]. מטרתה העיקרית של התפשטות האימפריה החתית דרומה לסוריה הייתה ככל הנראה ההשתלטות על נתיב הסחר בבדיל האפגניסטני מאמר לאוגרית. באשור הפך הבדיל לאמצעי תשלום בנוסף על סחורה, בדומה למתכות יקרות כמו כסף וזהב, ולמנגנון עיקרי של מימון ונטילת הלוואות[11]. השאלה מניין הגיע הבדיל נשאלה פעמים רבות כל-כך במחקר הארכאולוגי של תקופת הברונזה, שזכתה לכינוי "שאלת הבדיל" ("the tin question")[12][13]. שיטות מודרניות מנסות לאמת מקורות עתיקים של בדיל באמצעות הרכב איזוטופים של המתכת[14], ואולם עד כה לא אותר מקור משמעותי יותר מאלו שבאפגניסטן, ובאזורים סמוכים במרכז אסיה[15].

עדויות לחורבן

שכבות חורבן הן שכבות ארכאולוגיות אשר בדרך-כלל קלות לאיתור באתרים ארכאולוגים. ואולם לעיתים קרובות קשה לתארך את שכבת החורבן בשולי הדיוק הדרושים, וקשה אף יותר לברר מיהו הגורם האחראי לחורבן. לפיכך נדרש לפעמים מחקר רב על-מנת להראות שחורבן אכן אירע בתקופת משבר קצרה יחסית במאה ה-12 לפנה"ס. בשל אותה בעיה, וכן עקב ההבדלים בין אתרים ארכאולוגיים שונים, קשה גם להשתמש בתיארוך כדי לשחזר את סדרם הכרונולוגי של החורבנות במהלכה של תקופת המשבר. לאחר המשבר עצמו, אובדן ידע הכתיבה וחורבן ארכיונים וספריות פגעו אף הם בתיעוד המאורעות.

באנטוליה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – האימפריה החתית, טרויה
האימפריה החתית (כתום) והאימפריה המצרית (ירוק) במאה ה-13 לפנה"ס

האימפריה החתית הייתה בשיא כוחה במאה ה-13 לפנה"ס, סיפחה את מלכויות ארזווה ומיתני, ובשנת 1259 לפנה"ס חתמה על הסכם שלום עם האימפריה המצרית, לאחר שהקרב ביניהן בקדש הסתיים ללא הכרעה. עוד בסוף המאה ה-13 ואף בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, נראה כי המלך החתי האחרון שופילוליומש השני ניצח בקרב ימי את ממלכת אלשיה העשירה, והצליח להפוך אותה לוסאלית של האימפריה.

ואולם שכבת חורבן המתוארכת לראשית המאה ה-12 לפנה"ס באתר הארכאולוגי של חתושש, עיר הבירה של האימפריה, מראה כי היא חרבה בשרפה גדולה, ולא יושבה שוב. לא ברור אם האחראים לחורבן היו הקאסקים (Kaskians) או, לפי טענת רעמסס השלישי, אחד מגויי הים, אולי הפריגים, או אף התקוממות מקומית. אחת הכתובות האחרונות שנמצאו בחתושש מאזכרת שלושה מסעות מלחמה שערך שופילוליומש השני לחוף הים התיכון לעצירת גויי הים, אך ניתן להסיק שהם לא צלחו. האימפריה לא התאוששה מחורבן זה ונעלמה מעל במת ההיסטוריה. בתקופת הברזל קמו באזור ממלכות שנקראו במחקר ניאו חתיות עקב שימושן בגרסה לווית של כתב ההירוגליפים החתי, אף שמבחינה אתנית הן כנראה לא היו חתיות, ועוצמתן מעולם לא השתוותה לזו של האימפריה החתית של תקופת הברונזה[16].

שכבות חורבן המתוארכות לתקופת המשבר נמצאו גם באלג'הויוק, מרסין, טרסוס, טרויה וערים נוספות באנטוליה[17]. באתר תל היסרליק המזוהה כיום עם טרויה בסיפורי האיליאדה והאודיסיאה, השכבה המסומנת VI חרבה בסביבות שנת 1300 לפנה"ס, ככל הנראה ברעידת אדמה. היא נבנתה מיד שוב כשכבה VIIa, המזוהה כיום כעיר הנזכרת במקורות החתיים בני-זמנה בשם ווילושה, והיא גם המקושרת בדרך-כלל עם סיפור מלחמת טרויה. לפי הממצאים בתל חרבה שכבה זאת בשרפה כתוצאה ממלחמה, ב-1190 או ב-1183 לפנה"ס, ונשארה חרבה במשך למעלה מחצי מאה, עד אשר הוקמה שוב בשנת 1120 לפנה"ס לערך כשכבה VIIb1 על ידי מתיישבים מיוון. אך גם גורל שכבה זו והשכבה שמעליה VIIb2 לא שפר עליהן, והן חרבו, ככל הנראה בשרפות, במאה ה-11 לפנה"ס.

ביוון העתיקה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – יוון המינואית, יוון המיקנית, תקופת המעבר ביוון
אבנים קיקלופיות בשער של מיקנה

יוון של התקופה המיקנית התבססה על "כלכלת ארמונות" (Palace economy), שבמסגרתה ישב כל מלך או שליט מקומי בארמון, תכופות מבוצר, קיבל לידיו את מרבית התוצרת החקלאית וההכנסה של האזור, וחילק אותה מחדש בין אצולת הלוחמים שלו.

אף לא אחד מן הארמונות המיקנים שרד את תקופת המשבר, ושכבות החורבן ניכרות ביותר באתרי ערים מבוצרות. העיר מיקנה, החשובה בערי יוון שעל שמה נקראה התקופה, חרבה בשנת 1250 לפנה"ס לערך ברעידת אדמה, על פי שלדי אנשים שנמצאו מתחת להריסות, ונבנתה שוב עד שחרבה סופית ב-1190 לפנה"ס כתוצאה מסדרת שרפות. אין הסכמה בין הארכאולוגים מי היו הפולשים ששרפו את העיר, ואם הייתה בכלל פלישה[18]. חופרי העיר ציינו שגם לאחר החורבן נותר בעיר יישוב קטן, שחשיבותו האזורית הלכה ודעכה[19].

גם בעיר טירינס הסמוכה נמצאו עדויות לחורבן ברעידת אדמה במאה ה-13 לפנה"ס, שלאחריה אמנם נבנתה העיר מחדש, אך אוכלוסייתה קטנה מאוד, אולי כתוצאה ממחסור במזון או פגיעה במסחר. בעיר תבאי נבזז הארמון מספר פעמים במהלך המאה ה-12 לפנה"ס, ולבסוף חרב בשרפה. העיר פילוס חרבה לחלוטין בשנת 1180 לערך בשרפה כה קשה, שגרמה להתכת תכשיטי זהב[20]. נמצאו בה לוחות כתב המדווחים על הצבת שומרים לאורך החוף, אך הארכאולוגים חלוקים ביניהם אם יש בכך עדות להתקפה מן הים על ידי גויי הים. פלישת היוונים הדורים מצפון אף היא הוצעה כגורמת לחורבן. ארמונות מיקנים שחרבו בתקופת המשבר נמצאו גם במידאה (Midea (Argolid)), דימיני (Dimini), קריסה (Crissa), אורכומנוס (Orchomenus (Boeotia)), מנלאיון (Menelaion), ובאתרים ארכאולוגיים נוספים. באתרים אחרים לא נמצאו סימני חורבן, אך היישוב בהם פסק בתקופת המשבר[21].

שכבות חורבן מתקופת המשבר נמצאו גם בשתי ערים באי כרתים: קנוסוס וקידוניה. גם בכמה איים נוספים במרחב האגאי, כמו מילוס, סיפנוס, נקסוס וסלמיס נמצאו סימני חורבן ונטישה[22].

ביוון נמשכה ההתאוששות מן המשבר תקופה ארוכה יותר: כ-400 שנה של עוני ובערות שכיום נקראים תקופת החושך או "ימי הביניים" של יוון העתיקה. השימוש בכתב ליניארי ב', הכתב היווני של תקופת הברונזה המאוחרת, נעלם מן הממצא הארכאולוגי, ונראה שהוא נשכח לחלוטין. במשך תקופת החושך כונו חומות הארמונות החרבים "קיקלופיות", שכן אנשים סברו שרק ענקים היו מסוגלים להציב אבנים כה גדולות.

בקפריסין

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אלשיה
מודל של ספינת הסוחר הטבועה מאולו-בורון. הספינה נשאה כ-10 טון נחושת, ככל הנראה מקפריסין

ממלכת אלשיה, הנזכרת בתעודות רבות מתקופת הברונזה המאוחרת כמעצמת סחר ימי ויצואנית חשובה של נחושת, שכנה לדעת מרבית הארכאולוגים כיום באי קפריסין. משלוחים גדולים וסדירים של מטילי נחושת בספינות מאלשיה למצרים מדווחים בתעודות מצריות. למשל, באחד ממכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס מתנצל מלך אלשיה בפני המלך המצרי, על ששלח לו הפעם "רק" 500 כיכרות נחושת, מחמת מגפה הפוקדת את ממלכתו[23][24].

שכבות חורבן מתקופת המשבר נמצאו בקפריסין באתרים הארכאולוגיים של כתיון, אנקומי (Enkomi) וסינטה (Sinta, Cyprus). המוקדמות שבהן מיוחסות על ידי כמה ארכאולוגים להשתלטות האימפריה החתית על הממלכה בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, ואולי לפשיטות מיקניות, אך נראה שאלו מן המאה ה-12 וראשית המאה ה-11 לפנה"ס נגרמו על ידי גויי הים. כתובת רעמסס השלישי במקדש במדינת האבו מייחסת את חורבן אלשיה לגויי הים.

באתרים אחרים באי לא נמצאו שכבות חורבן, אך היישוב בהם ננטש בתקופת המשבר. באחד האתרים נמצאו מטמונים שהסתירו ככל הנראה חרשי מתכת באזור, ולא שבו לקחת אותם. אין עדויות מאוחרות יותר לקיומה של אלשיה, ונראה שהיא נפלה. בארכאולוגיה של האי, המשבר מפריד בין שכבה LCII (קפריסאית מאוחרת 2) לשכבה LCIII (קפריסאית מאוחרת 3), המתאפיינת בקדרות בסגנון מיקני וקרוב לוודאי מייצגת השתלטות פליטים מיוון על האי.

בסוריה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – אוגרית, אמר
סוריה באלף השני לפנה"ס

בתקופת הברונזה המאוחרת היה האזור, שכיום הוא אזור החוף הצפוני של סוריה, נתון במאבק טריטוריאלי בין האימפריה המצרית, האימפריה החתית ומספר מדינות מסופוטמיות. שכנו בו בעיקר עמים שמיים כמו האמורים והסותו, והיו בו ערים חשובות דוגמת אמר, אוגרית, חלב, אללח', כרכמיש, גבל, קדש, חמה וקטנה.

העיר אוגרית, לחופי הים התיכון, הייתה במשך אלפי שנים עיר נמל משגשגת. בתקופת הברונזה התיכונה הייתה וסאלית של האימפריה המצרית, ובתקופת הברונזה המאוחרת וסאלית של האימפריה החתית, אך תמיד צומת מרכזית של סחר ודיפלומטיה בינלאומית. העיר הייתה גם מרכז תרבות חשוב, והתגלו בה שלוש ספריות שונות, שבהן לוחות חרס רבים הכתובים במספר סוגי כתב שונים, בכללם האלפבית האוגריתי, שבהם נכתבה גם שירה אוגריתית כמו האפוס עלילות בעל וענת. ואולם בראשית המאה ה-12 לפנה"ס חרבה העיר לחלוטין[25] וקיומה נשכח עד גילויה המקרי והחפירות הארכאולוגיות בה במאה ה-20. חופרי אוגרית מצאו בה שכבת חורבן המגיעה לגובה של כשני מטרים בכמה מקומות, עם אפר שרפה וראשי-חץ רבים בין ההריסות[26]. בהתאם לכך נמצאו מספר מכתבים שנשלחו ממנה בתקופת המשבר (ראו פרק התעודות הכתובות), ובהם מכתב המודיע כי היא נבזזה, נשרפה ושארית האוכלוסייה בה סבלה מרעב. ואולם אין במכתבים זיהוי ברור של מחריבי העיר.

כ-40 ק"מ דרומה לאוגרית במישור החוף הסורי, שכבה 7a באתר תל טווייני, ככל הנראה גיבלה הקדומה, חרבה בשרפה גדולה, שהאפר שלה תוארך ל-1190-1192 לפנה"ס. היא יושבה מחדש על ידי תושבים שהשתמשו בקדרות מקומית בסגנון אגאי, אולי גויי הים האחראים לחורבן[27]. כמה עשרות ק"מ נוספים דרומה במישור החוף, אתר תל קאצל (Tell Kazel), סמוך לסאפיתא במחוז טרטוס, חרב בשרפה חזקה שהותירה שכבת אפר עמוקה, המתוארכת לסוף תקופת הברונזה[28]. עם זאת, מרבית האתרים הדרומיים יותר, בחוף לבנון של היום, כמו צור וצידון, אינם מראים סימני חורבן מיוחד במאה ה-12 לפנה"ס, ורק שרידים מעטים של קדרות בסגנון אגאי לאחריה, וחוקריהם ספקניים לגבי פלישת גויי-הים לאזור[29].

העיר אמר הייתה גם היא צומת מסחר חשוב בתקופת הברונזה המאוחרת, תודות למיקומה על העיקול בנהר הפרת. נתיב סחר מרכזי ניקז סחורות ממסופוטמיה במעלה הפרת לאמר, שממנה דרך היבשה לאוגרית על חוף הים התיכון היא הקצרה ביותר. בשנים שלפני המשבר הייתה אמר, בדומה לאוגרית, חלק מן המרחב החתי, ונשלטה על ידי מלכי כרכמיש, וסאלים של האימפריה החתית. אמר חרבה ככל הנראה באותו זמן כמו אוגרית, בשנת 1187 לפנה"ס לערך, ומוערך שהאוכלוסייה סבלה מרעב. הערכה אחרת מתארכת את החורבן כחצי מאה מוקדם יותר, במאה ה-13. זהות המחריבים איננה ברורה, בייחוד אם התאריך המוקדם יותר הוא הנכון, וסביר יותר שהיו מקומיים או אזוריים, למשל חורים או אשורים, ולאו-דווקא גויי הים[30].

החורבן באללח' מתוארך כיום ל-1300 לפנה"ס בקירוב, וגרם לנטישה כמעט מוחלטת של העיר[31].

במסופוטמיה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – אשור, בבל, מיתני

בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה מסופוטמיה זירת עימותים בין שלושה כוחות עיקריים: בדרום האימפריה של בבל בשליטת השושלת הכשית, בצפון אימפריית מיתני החזקה, ובמרכז כוחה העולה של אשור. אשור הייתה בתחילה וסאלית של מיתני, אבל בסוף המאה ה-14 לפנה"ס מרדה נגדה, בו-זמנית עם פלישת האימפריה החתית למיתני. מיתני לא הצליחה לעמוד בלחץ הכפול ונעלמה מעל במת ההיסטוריה, אך העלמות זו קודמת בכמה עשרות שנים לתקופה שבדרך-כלל נחשבת לתקופת המשבר.

במאה ה-13 לפנה"ס פנו האשורים דרומה נגד בבל, כבשו אותה, וסיימו את שליטת השושלת הכשית בה. ואולם האשורים סבלו קשות מתככים וממרידות פנימיות. בשנת 1207 לפנה"ס לערך נרצח המלך החזק תוכולתי-נינורתה הראשון בידי בנו, והאשורים נאלצו לסגת מבבל. על בבל הפרוצה השתלטו עילמים, שחיסלו את אחרוני השושלת הכשית, ואף עלו שוב על אשור וכבשו מחדש ערים בנחלתה. אשור הצליחה להימנע מכיבוש עם עלייתו לשלטון בשנת 1115 לפנה"ס של מלך חזק נוסף, תגלת-פלאסר הראשון. אך גם לאחר תקופת שלטונו המשיכה אשור לסבול מתככים פנימיים, ממלחמות אזרחים וממלכים חלשים. רק לאחר תום תקופת המשבר והשלכותיו, במאה ה-8 לפנה"ס עם עלייתו למלוכה של תגלת-פלאסר השלישי, הפכה אשור לאימפריה גלובלית שהשתלטה גם על סוריה ועל ארץ-ישראל.

אזור מסופוטמיה, הרחוק מן הים התיכון, לא סבל ככל הנראה מהתקפות גויי הים בתקופת המשבר, ולא נמצא בו מספר חריג של אירועי חורבן. ואולם מספר עמי נוודים היגרו למקומות רבים במסופוטמיה, והשתלטו על חלק מעריה. מבין עמי מהגרים אלו בולטים הארמים והסותו, והחל מן המאה ה-10 לפנה"ס גם הכשדים, אשר לחמו באשור על השליטה בבבל ובאזורים אחרים במשך שתי מאות. במאה ה-7 לפנה"ס, מלך בבל נבופלאסר ממוצא כשדי, היה זה שכבש לבסוף את נינוה והחריב את האימפריה האשורית.

בכנען

פסל רעמסס השלישי שהתגלה בתל בית שאן, עשוי מאבן בזלת מקומית, מראה כי הוא הצליח לשמור על שלטונו בכנען עד כמחצית המאה ה-12 לפנה"ס.

בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה כנען, ובכלל זה האזור שכיום שייך ללבנון, תחת שליטת האימפריה המצרית. מלכי ערי המדינה הכנעניות העלו מס לשלטון המצרי, וביקשו את תמיכתו בסכסוכים שביניהן, כמתועד בפירוט במכתבי אל-עמארנה. כנופיות של חבירו פורעי חוק, בעיקר באזורי ההר, ושבטי שסו באזורי המדבר, לא היו בדרך-כלל איום על דרכי הסחר הבינלאומי שעברו במישור החוף, בעמקים ובשפלה. באתר תל אפק, החולש על מעבר אפק בדרך הים, חשפו הארכאולוגים הישראלים משה כוכבי ופרחיה בק את ארמון המושל המצרי שבו נמצא ארכיון מסמכים דיפלומטיים, בכללם מכתב כתוב באכדית מאוגרית משנת 1230 לפנה"ס לערך. שרידי שרפה וראשי חץ שנמצאו תקועים בקירות הארמון רומזים שהוא חרב במהלך קרב, ככל הנראה בראשית המאה ה-12 לפנה"ס[32], אך זהות המחריבים אינה ידועה[33].

במספר אתרים ארכאולוגיים נוספים בכנען נמצאו שכבות חורבן מתקופת המשבר, ביניהם תל עכו, בית שאן, מגידו, לכיש, חצור, עקרון, אשדוד, אשקלון, ותל דיר עלא בעבר הירדן[34]. כמו בשאר אתרים במזרח התיכון הקדום, גם באתרי כנען לא ברור בדרך-כלל מהו התאריך המדויק של החורבן, ומי היו המחריבים. כמה מן החורבנות יוחסו להתנחלות השבטים של בני-ישראל בראשות יהושע בן-נון כמתואר בספר יהושע במקרא. ואולם מסע הכיבושים של יהושע שנוי כיום במחלוקת בין הארכאולוגים, גם משום שדווקא את שני החורבנות הבולטים ביותר בסיפור המקראי, ביריחו ובעי, לא ניתן לקשר לאתרים במאה ה-12 לפנה"ס. שכבות החורבן בלכיש ובמגידו מתוארכות כיום ל-1130 לפנה"ס לערך, למעלה ממאה שנה לאחר חורבן חצור ב-1250 לפנה"ס לערך, ולפיכך לא אירעו במהלך שנות חייו של מצביא יחיד[35]. באשדוד, בעקרון ובאשקלון, וכן בגת, השכבות שלאחר תקופת המשבר משויכות להתיישבות הפלשתים, ראייה נסיבתית כי הם האחראים לחורבן. בית שאן, עכו ותל דיר-עלא היו מרכזים של השלטון המצרי בכנען[36], שלטון שאינו נזכר כלל במקרא.

מאותה תקופה, בעיקר באזורי ההר בארץ-ישראל ובעבר הירדן, מופיעים בסקרים ארכאולוגים מאות יישובים זעירים ופרוזים ("כפרירים"), דוגמת האתר הארכאולוגי בעזבת צרטה. תרבותם החומרית גסה ודלה יחסית, והיא נראית כשלב מעבר הדרגתי מרעייה נוודית להתיישבות קבע חקלאית. בחלקם מופיעים לראשונה המאפיינים המזוהים בתקופה מאוחרת יותר עם תושבי ממלכות ישראל ויהודה, כמו בית ארבעת המרחבים וקנקני שפת צווארון. לפי השערות עדכניות בתחום הארכאולוגיה, היו תושבי כפרים אלו נוודים מקומיים או מעבר הירדן, או פליטי הערים החרבות, שהתיישבו והפכו לחקלאים[37][38]. מכיוון שלא נמצאה עדיין ראייה ארכאולוגית ישירה שאוכלוסיית כפרים אלו הייתה זהה עם בני ישראל של תקופת השופטים במקרא, הם נקראים לעיתים במחקר "פרוטו-ישראלים". להצעת הארכאולוג המקראי ישראל פינקלשטיין, יובש ובצורת בתקופת המשבר הרחיבו את האזורים שמתחת לקו הצחיחות, ואילצו רועים מאזורי המדבר והערבה להתיישב באזורי ההר, שבהם היו עדיין די משקעים לגידולים חקלאיים.

בעקבות המשבר נעלם בכנען לחלוטין ידע הכתיבה בכתב-היתדות האכדי ה"בינלאומי". בתקופת הברזל החליפו אותו צורות מקומיות של אלפבית פרוטו-כנעני, עברי, פיניקי וארמי. ואולם גם הכתיבה בהם עדיין נדירה מאוד בממצא הארכאולוגי עד המאה התשיעית לפנה"ס לערך, עם הופעת הממלכות המקומיות של ישראל, יהודה, ארם-דמשק, מואב, אדום ועמון.

במצרים

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – רעמסס השלישי, היסטוריה של מצרים העתיקה#ממלכה חדשה: תקופת האימפריה

בשנת 1571 לפנה"ס גירש המלך יעחמס הראשון את החיקסוס ממצרים, ונפתח עידן "הממלכה החדשה", שכללה את השושלות ה-18–20. הייתה זו תקופת עושר ועוצמה צבאית אימפריאליסטית, שבחלקה השתרע השלטון המצרי ממסופוטמיה ועד מקורות הנילוס במרכז אפריקה. אחדים מן הפרעונים היו רבי עוצמה במיוחד: חתשפסות פיתחה את סחר החוץ; תחותמס השלישי הביס את ברית מלכי כנען במגידו; אמנחותפ השלישי השתלט על שטחים גדולים בסוריה וכרת בריתות עם ממלכות מיתני, אשור ובבל; רעמסס השני כרת הסכם שלום עם האימפריה החתית, ותקופת שלטונו הצטיינה בשגשוג כלכלי ובמיזמי בנייה גרנדיוזיים. במכתבים שהתגלו מבני הברית של האימפריה, הם תכופות מבקשים מן הפרעונים לשלוח להם זהב, בטענה שהוא נפוץ וזול מאוד במצרים.

ואולם בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, עם תום תקופת מלכותו הארוכה של רעמסס השני, החל להתגבר האיום של גויי הים, הקופה הציבורית התרוקנה, והמסחר הבינלאומי דעך. המרכז השלטוני הוחזר מפר-רעמסס, בירתו המפוארת של רעמסס השני, לממפיס. פרעה מרנפתח, יורשו של רעמסס השני, מתפאר במצבתו כי עצר פלישה למצרים ממערבה, של הלובים ביחד עם השרדנה מגויי הים, ואף פלש בתגובה ללוב. לאחר מות מרנפתח בשנת 1203 לערך, נאבקו מספר פרעונים חלשים על כס המלוכה, עד עלייתו לשלטון של רעמסס השלישי בשנת 1186 לפנה"ס לערך. בשיאו של המשבר, בשנת 1177 לפנה"ס, נחלץ רעמסס השלישי לעצור את פלישה שנייה ומסוכנת יותר של גויי הים למצרים, במקביל בספינות מן הים ומן היבשה, ככל הנראה ממזרח.

מצרים עצמה היא בין האזורים המעטים במזרח התיכון שבהם לא התגלו שכבות חורבן מתקופת המשבר באתרים ארכאולוגיים. עם זאת, מצרים איבדה לחלוטין את כל אזורי השליטה המסורתיים שלה בסוריה ובכנען. לפי תיארוך החורבנות, נראה שלאחר החורבנות הגדולים באנטוליה, בסוריה ובקפריסין בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, הצליחו רעמסס השלישי ורעמסס הרביעי להמשיך ולשלוט לפחות על חלקים מכנען במשך כמה עשרות שנים. ממצאים ארכאולוגיים מתל מגידו רומזים שהם ניסו להסתגל למצב החדש[39]. ואולם עד סופה של המאה ה-12 לפנה"ס הם איבדו את שארית שליטתם גם על אזורים אלו. רעמסס השלישי נרצח ככל הנראה בהפיכת חצר, המלכים שירשו אותו היו ברובם חלשים, שלטונם הוגבל לאזור הנילוס, ואף התרכז במצרים התחתונה. במאה ה-11 לפנה"ס גווע סופית שלטון השושלת ה-20, והשושלת ה-21 שעלתה אחריה שלטה מטאניס. האגיפטולוג האוסטרי מנפרד ביטאק מצא כי לצורך בניית טאניס עשו שימוש משני במבנים של פר-רעמסס הנטושה. מבחינה זו פסקה האימפריה המצרית מלהתקיים, ולא קמה עוד מחדש. במשך תקופת הברזל ערכו שושנק הראשון במאה ה-10 לפנה"ס ונכו השני במאה ה-7 לפנה"ס מסעות מלחמה לכנען, שאף נזכרים במקרא, אך לא הצליחו לשמור על שלטונם שם למשך תקופת זמן כלשהי.

עדות התעודות הכתובות

מתוך כתובת מדינת האבו

הארצות הזרות קשרו קשר באייהם. פתאום נתרחקו כל הארצות ונתבלבלו בתגרה. אף ארץ לא הייתה יכולה לעמוד לפני נשקם. חת, קדה, כָּרכּמיש, אַרזָוָה ואַלַשְיָה נקטעו [פתאום]. מחנה [הוקם] במקום אחד בארץ אַמֻרֻ, תושביה הושמדו וארצה הייתה כלא היתה. הם באו מול מצרים ולהבה ערוכה לפניהם. בבריתם היו פלשתים, ת'כר, שכלש דני[נ] וושש, ארצות מאוחדות. הם תפסו את כל הארצות עם חוג הארץ, לבותיהם שוקטים ובוטחים: "מזימותינו תצלחנה"[40].

אני הרחבתי את כל גבולות מצרים והכיתי את המתקיפים אותי מארצותיהם. אני הכיתי את הדנינ באייהם, הת'כר והפלשתים נעשו לאפר. השרדנ והושש מן הים היו כלא היו. נתפסו כולם והובלו בשבי מצרימה כחול הים. אני יישבתים במצודות כשהם נשבעים בשמי. אנשי חילם רבים היו למאות אלפים. קצבתי כל שנה מנות לכולם ומזון מן האוצרות והאסמים[41].

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – גויי הים, מדינת האבו

כתובות רעמסס השלישי במדינת האבו מתארות את מלחמתו בגויי הים[42] שניסו לפלוש למצרים בשנת 1177 לפנה"ס. שמות גויי הים הנזכרים בכתובות הם פלשת[43], תֶ'כֱּר, שֶקֶלֶש, דֶנְנ וֱשוֱש. לפי הכתובות, לפני שפלשו גויי הים למצרים הם בזזו את האימפריה החתית, את ארזווה[44], את קודי[45], את ממלכת אלשיה, את ממלכת אמורו ואת כרכמיש[46]. כמה מגויי הים מן הכתובת מוזכרים גם בתעודות קודמות ומאוחרות יותר ממצרים, מאוגרית ועוד, וכן מוזכרים בהן עמים נוספים כגון השרדנים והלוקה[47]. לפיכך ישנה מידה מסוימת של קונצנזוס מדעי בין החוקרים שעמים אלו אכן פלשו למספר אזורים של המרחב האגאי, קפריסין, אנטוליה, המזרח התיכון ומצרים, בזמנים שונים במהלך המאות ה-14 עד ה-11 לפנה"ס. ואולם רבים מן החוקרים מעריכים שהכתובות המצריות הגזימו בתיאור עוצמתם ומעלליהם של גויי הים, כדי לפאר עוד יותר את ניצחון רעמסס השלישי עליהם[48].

התעודות מאוגרית מציירות תמונה שונה במקצת, מעורפלת יותר בתיארוך שלה ובזיהוי המחריבים. באחד המכתבים שנמצא בארמון החרב של אוגרית[49] כותב מלך אוגרית למלך אלשיה שצבאו נשלח אל החתים והצי שלו בלוקה, ובהיעדרם הגיעו שבע ספינות של "האויב", שרפו את עריו וזרעו הרס בארץ. במכתב אחר[50] דורש מלך החתים ממושל אוגרית מידע על האויב "עם הסיקילה[51], החי בספינות". במכתב המפורסם מכולם מאוגרית[52] נכתב בדרמטיות: ”כשהגיע השליח ממך, הצבא הושפל והעיר נבזזה. מזוננו במחסני התבואה נשרף והכרמים הושמדו. עירנו נבזזה. לו תדע זאת! לו תדע זאת!”.

תכתובות קדומות יותר מסוף המאה ה-13 ומראשית המאה ה-12 לפנה"ס מעידות על משלוחי תבואה ומזון ממצרים ומאוגרית לאימפריה החתית הסובלת מרעב (ראו לעיל: "תמורות באקלים ורעב המוני"). מתעודות אלו מצטייר ששליטי אוגרית, האימפריה החתית, אלשיה, כרכמיש ועוד היו בקשר זה עם זה, וניסו לתאם ביניהם את המאבק ברעב ואת המלחמה בפולשים, אך נכשלו. ואולם הניסיון לחבר את כל המכתבים שהתגלו לתסריט עקבי אחד הוא בעייתי, בעיקר משום שהתיארוך המוחלט שלהם איננו מדויק דיו כדי להבהיר מי מהם מאוחר או מוקדם ממשנהו[53].

בפפירוס האריס א, שנכתב בתקופת שלטונו של רעמסס הרביעי, ומסכם את תקופת שלטונו של רעמסס השלישי, מתפאר האחרון כי השמיד את גויי הים, שבה אותם, הפכם לחייליו וסיפק להם מזון. ייתכן שסתירות אלו נועדו לתרץ מצב שבו נאלצו הפרעונים להשלים עם התיישבות גויי הים בחלקים רבים של תחום השלטון המצרי, כמו מישור החוף בכנען, ואף לקנות במזון את השלום עמם.

גורמים אפשריים למשבר

היסטוריונים וארכאולוגים מחפשים אחר גורמים למשבר לפחות מאז ראשית המאה ה-20. ואולם במשך מרבית המאה, המחקר התנהל בתחומים נפרדים לפי אזורים שונים. למשל, חתיתולוגים חיפשו אחר גורמים לנפילת האימפריה החתית; חוקרי יוון העתיקה חיפשו גורמים לתקופת המעבר ביוון; ארכאולוגים מקראיים חקרו את התנחלות בני-ישראל באזורי ההר בארץ ישראל, ואת השתלטות הפלשתים על מישור החוף; אגיפטולוגים חקרו את מלחמות מרנפתח ורעמסס השלישי בגויי הים. רק בעשרות השנים האחרונות, ההתקדמות בתחומי הכרונולוגיה ושיטות תיארוך הבהירו שאירועים אלו ורבים אחרים התרחשו כולם באותה תקופה, והם ככל הנראה חלק מאותו תהליך היסטורי. בעקבות התפתחות זאת מקובל כיום לחפש הסברים כלל-אזוריים למשבר.

רעידות אדמה

הארכאולוג הצרפתי קלוד פרדריק-ארמאן שפר (Claude Frédéric-Armand Schaeffer), חופר ראשי של אוגרית בשנות ה-30, כבר הציע שרעידות אדמה אחראיות לשכבות החורבן הרבות באגן המזרחי של הים התיכון ובמזרח התיכון הקדום, בפרק הזמן שבין 1225 ל-1175 לפנה"ס. ההיסטוריון האמריקאי רוברט דרוס (Robert Drews) הציג רשימה של 47 אתרים ארכאולוגיים שחרבו בתקופה זו. אתרים אלו נמצאים באזור פעיל מבחינה סייסמית, וסבלו מרעידות אדמה במשך כל ההיסטוריה שלהם. בנוסף על אוגרית, אתרים אשר לפחות חלק מחוקריהם אבחנו רעידות אדמה כסיבה לפחות לכמה מן החורבנות הם: טרויה, מיקנה, טירינס, מידאה, תבאי, תל מגידו, תל עכו, ותל אשדוד[54].

עם זאת, באתר עצמו לעיתים קרובות קשה להבדיל בין חורבן כתוצאה מרעידת אדמה לגורמים אחרים, כמו שיטפונות, סחיפה, בנייה גרועה, או פלישה. הגאולוג הישראלי עמוס נור מאוניברסיטת סטנפורד והארכאולוג האמריקני אריק ה. קליין ניתחו את הראיות לרעידות אדמה באתרים שחרבו בפרק זמן זה, ועימתו אותן עם מה שלהערכתם עשוי להיות ראיות לפלישה. מסקנתם היא שכל אחוז מן החורבנות, שלמים או חלקיים, ניתן לייחס ל"סופת רעידות אדמה": תופעה שבה כל רעידת אדמה מגדילה את הסיכוי לרעידות אדמה נוספות לאורך אותו קו העתק פעיל סייסמית. ואולם הם הדגישו שסופת רעידות אדמה כזו, כשלעצמה, לא תגרום להרס החברה, ובוודאי שלא למשבר בכללו[55][54].

תמורות באקלים ורעב המוני

תבליט מחתושש החרבה, מתאר את שופילוליומש השני, המלך האחרון של האימפריה החתית.

בתחילת המאה ה-21 נערכו באגן המזרחי של הים התיכון מספר מחקרים שמדדו את האקלים הקדום של האזור בתקופת הברונזה והברזל, והצביעו על אפשרות של שינוי אקלים בתקופת המשבר, בעיקר יובש ובצורת. אחד מהם הוא מחקר פלינולוגי של דפנה לנגוט, ישראל פינקלשטיין ותומאס ליט בגרגרי אבקת צמחים ששקעו בקרקעית אגם הכנרת וים המלח, אשר תיארך את התקופה היבשה ביותר באקלים של ארץ ישראל באלפי השנים האחרונות לשנים 1250-1100 לפנה"ס, המקבילות לתקופת המשבר[56]. מחקר זה גם איזכר תעודות ארכאולוגיות המספרות על בצורת ורעב המוני מרחבי המזרח התיכון הקדום באותה תקופה (ראו לעיל). מחקר דומה נערך בקפריסין על ידי קבוצת גאולוגים ואקולוגים צרפתיים מן המרכז הלאומי למחקר מדעי, אשר דיווחו על שינוי אקלים ורעב באי בתקופת המשבר[1]. הם דיווחו על תופעה דומה במחקר נוסף בקפריסין ובאתר תל טווייני, מדרום לאוגרית במישור החוף הסורי[57][58]. השערת השינוי באקלים האזורי גם מסבירה מדוע מצרים סבלה מן הרעב פחות מאשר תרבויות אחרות: החקלאות בה לא הסתמכה על כמות המשקעים במזרח התיכון, אלא על מי הנילוס, שגאותו מושפעת בעיקר מן המשקעים במקורות הנילוס שבמזרח אפריקה.

הארכאולוג הבריטי א. ברנארד קנאפ מאוניברסיטת גלאזגו, והארכאולוג האמריקאי סטראט מאנינג מאוניברסיטת קורנל, במאמר סקירה על הסיבות למשבר שפורסם בשנת 2016, סבורים שכל המחקרים שנערכו בנושא, ובכללם גם המחקר של לנגוט ועמיתיה, נערכו ברזולוצית זמן גסה מכדי להסיק מהם מסקנה ספציפית לגבי תקופת המשבר. מחקרי אקלים קדום בעלי רזולוציית זמן מספקת לדעתם אמנם נערכו, אך לא באזור המזרח התיכון ובאגן הים התיכון[59].

מספר תעודות עתיקות שהתגלו מתקופת המשבר או בסמוך לה מדווחות במפורש על מחסור במזון ורעב המוני: באמצע המאה ה-13 לפנה"ס, מלכה חתית כתבה לפרעה רעמסס השני כי "אין עוד תבואה בארצותי", וזמן קצר לאחר מכן שלחו החתים משלחת דיפלומטית למצרים לקנות משלוחי חיטה ושעורה לאנטוליה[60]. מצב זה נמשך גם בסופה של המאה, לפי כתובת של פרעה מרנפתח "ציוויתי לשלוח תבואה באוניות, כדי לשמור בחיים את ארץ החתים"[61], וכן כמה עשורים נוספים לתוך המאה ה-12, לפי תכתובת נוספת שנשלחה מבירת החתים, בכלל זה תעודה אחת השואלת רטורית: "האם לא תדע שיש רעב בארצותי?"[62].

המכתב מאוגרית בתל אפק

"אל חיא הגדול, אבי ואדוני, אמור:
דבר תכוחלינו, נציב ארץ אוגרית, בנך ועבדך.
לרגלי אדוני ואבי נפלתי!
יהא נא שלום לאבי ואדוני! אלי המלך הגדול אדונך ואלי ארץ אוגרית יברכוך וישמרוך!
אבי, [באשר] לחיטה שלי - 250 פריסו חיטה אשר נתן אדויה ביד תורשימתי ב[י]פו - ואב[י כך] אמר: "יתן נא 250 פ[ריסו] ח[יטה] לידי אד[ויה]".
שנית: אבי, את החיטה אשר ביקשת שלחתי לך, אך לבקשתי אשר [שטחתי] לפניך לא נעתרת.
ועתה, אבי, את אשר חפצתי בבקשתי [שלח נא? א]לי.
ואת [החיטה?] שלי יתן-נא אדוני בידי אדויה האיש מעכו.
ועתה, את הכסף, אדויה [---]
ויתיצב נא לפני אבי, ויפסוק נא אבי ביניהם.
והנה, כמתנה לאבי, אני שולח מאה [שקל] צמר [ארגמן] כחול ועשרה [שקלים] צמר [ארגמן] אדום 'תברו'"[63]

גם מכתבים שנמצאו באוגרית עוסקים במשלוחים דחופים של כמויות גדולות של תבואה לארץ החתים, ובאחד מהם מסיים המלך החתי בהצהרה דרמטית "זהו עניין של חיים ומוות"[64]. מלכה האחרון של אוגרית, עמורפי, עוד קיבל מספר מכתבים בנושא משופילוליומש השני, המלך האחרון של האימפריה החתית, בכללם אחד הנוזף בו על איחורו במשלוח הדחוף של מזון, שנים ספורות לפני חורבן שתיהן[65]. מכתב נוסף מאותן שנים שהתגלה באוגרית נשלח מן העיר אמר, ככל הנראה ליליד אמר השוהה באוגרית, ובו נכתב: "יש רעב בביתך. כולנו נמות ברעב. אם לא תחזור במהירות הנה, כולנו נמות ברעב. לא תראה נפש חיה מארצך."[66].

אוגרית עצמה סבלה אף היא מרעב, לפי מכתב מפרעה מרנפתח המזכיר "משלוח תבואה ממצרים להקלת הרעב באוגרית"[67], ואחד ממלכי אוגרית כתב למכותב לא ברור, כנראה בכיר או מלך: "[כאן] אצלי הרבה מאוד רעב"[68]. מכתב ממלך צור מודיע למלך אוגרית שספינתו שנשלחה למצרים נפגעה, ורב החובל לקח את התבואה מן הכדים, אך מלך צור לקח בחזרה את התבואה, והספינה עצמה מתוקנת בנמל עכו[69]. המכתב מאוגרית שגילה משה כוכבי בתל אפק (אנטיפטריס) עוסק במשלוחי חיטה מכנען לאוגרית. שני המכותבים בו, הפקיד הגבוה האוגריתי תכוחלינו והמושל המצרי חיא, מוכרים גם ממכתבים נוספים שהתגלו באוגרית ובמצרים[70].

החיתיתולוג הישראלי איתמר זינגר היה מראשוני הטוענים כי בצורת ורעב בממדים חסרי תקדים התפשטו לכל רחבי מזרח הים התיכון בסוף האלף השני לפנה"ס. עם זאת, קליין מציין שמקרי בצורת ורעב באזור מוכרים מכל התקופות, ולפיכך נראה שגם הרעב לבדו לא היה יכול להביא לקריסת הציוויליזציה.

מרידות פנימיות

כמה חוקרים הציעו שמרידות והתקוממויות פנימיות של האוכלוסייה המקומית תרמו למשבר. רעב, רעידות אדמה, או מחסור באמצעי ייצור כתוצאה מן הפגיעה בסחר הגלובלי היו עלולים להצית מרידות כאלו. מרידות הוצעו בעיקר להסברת שרפות וחורבן בשכבות ובאתרים ארכאולוגיים שבהם לא נמצאו עדויות לפלישה חיצונית[71]. למשל בתל חצור, חופרי האתר יגאל ידין ואמנון בן תור סברו שהשרפה שהשמידה את העיר היא תוצאת הכיבוש על ידי בני-ישראל המתואר בספר יהושע, אך חסרון ממצאים כגון כלי נשק וסימני אלימות, כמו גם עדויות לתהליך הידרדרות ממושך עוד לפני החורבן, הוליכו חופרת אחרת של האתר, הארכאולוגית שרון צוקרמן, להציע התקוממות עממית פנימית[72]. במכתב שנמצא באוגרית, ונשלח ממושל בכיר בקפריסין ששמו אשוורה, הוא כותב שאינו אחראי לנזק הנגרם לאוגרית ולשטחה, בפרט משום שאלו ספינות ואנשים מאוגרית עצמה אשר תוקפים אותה, ומזהיר את המכותב לנקוט באמצעי הגנה נגדם[73].

בשנה ה-29 למלכות רעמסס השלישי פרצה שביתת העובדים הראשונה המתועדת בהיסטוריה בעמק המלכים בנקרופוליס של תבאי. הפועלים והאומנים שהועסקו בבניית קברי הפרעונים שבתו כמחאה על העיכובים באספקת מזונם ומשכורתם[74]. בשנים שלאחר מכן, בעיות נוספות באספקת המזון גרמו לשביתות נוספות, ואף הביאו את העובדים לשדוד את הקברים אותם בנו[75]. תלונות בנושא שכר מתועדות גם בתקופת רעמסס התשיעי ורעמסס העשירי.

שני שליטים מרכזיים בתקופת המשבר נרצחו על ידי בני משפחותיהם במסגרת הפיכות חצר: תוכולתי-נינורתה הראשון מלך אשור ורעמסס השלישי מלך מצרים. עם זאת, גם הפיכות חצר מעין אלו היו נפוצות במשך כל תקופת הברונזה המאוחרת.

פגיעה ושינויים בסחר הבינלאומי

מפה של חפצי בדיל (עיגולים ירוקים) שהתגלו מסוף תקופת הברונזה ותחילת תקופת הברזל באגן המזרחי של הים התיכון, ושל מקורות בדיל חשובים (אליפסות אדומות) וקטנים יותר (עיגולים אדומים). כמעט כל מקורות הבדיל היו מרוחקים מאוד מן התרבויות של תקופת הברונזה המאוחרת[15].

מספר חוקרים הציעו שגורם עיקרי למשבר היה קריסת רשת המסחר הענפה באגן המזרחי של הים התיכון, אולי כתוצאה משוד ים ומהתקפות של גויי הים. יוון המיקנית הייתה תלויה ככל הנראה בסחר הימי לאספקת רבים מחומרי הגלם שלה, בעיקר נחושת ובדיל להכנת ארד, והאימפריה החתית הייתה תלויה במשלוחי מזון בספינות ממצרים, מכנען ומאוגרית. איתמר זינגר הציע שאוגרית חרבה כתוצאה מקריסת הסחר הבינלאומי שעליו התבססה הכלכלה שלה. הארכאולוג כריסטופר מונרו מאוניברסיטת קורנל ציין שערי המדינה העשירות ביותר במזרח הים התיכון הן גם אלו שנפגעו קשה ביותר במשבר, והציע שהן היו התלויות ביותר בסחר[76]. אובדן העושר שהופק מן הסחר הבינלאומי עשוי להסביר גם מדוע כמה מן הערים המרכזיות לא נבנו מחדש לאחר חורבנן. קליין ציטט את זינגר כי "העובדה שאוגרית מעולם לא עלתה מאפרה, כפי שעשו ערים אחרות בתקופת הברונזה המאוחרת בלבנט שסבלו גורל דומה, מראה על גורם יסודי יותר מאשר החורבן שהומט על העיר"[77].

הסחר בבדיל, החיוני לייצור ארד, היה קרוב לוודאי הראשון שנפגע, שכן מקורות הבדיל היו מעטים ומרוחקים במיוחד[15]. היעלמות הבדיל עשויה להסביר את המעבר מארד לברזל בתקופת הברזל. עפרות ברזל נפוצות וזמינות לכרייה הרבה יותר מעפרות בדיל, ואף מעפרות נחושת, ולכן הברזל לא הצריך בדרך-כלל סחר בינלאומי להשגתו. ואולם הברזל גם קשה הרבה יותר להפקה ועיבוד מבדיל ומנחושת, מכיוון שטמפרטורת ההיתוך שלו גבוהה יותר במאות מעלות צלזיוס, ולפיכך הצריך פיתוח טכנולוגיה חדשה של כבשנים יעילים יותר, ועיצוב באמצעות חישול יותר מאשר באמצעות התכה ויציקה[78]. המעבר מארד לברזל בתקופת המשבר לא היה מיידי, שכן אף בהיעדר בדיל ניתן היה למחזר חפצי ארד ישנים על ידי התכתם, יציקתם וחישולם מחדש[79][78]. עדויות למיחזור מתכת נמצאו באתרים כמו תל דן, תל נאמי, ותל עכו, אך לא באוגרית, אשר לא יושבה מחדש לאחר חורבנה[80]. באתר הארכאולוגי פלה בעבר-הירדן נמצא שימוש במתכת בתקופות שלפני ואחרי המשבר, וניכר כי לאחריו הגיעה הנחושת ממקורות סמוכים, במקום הנחושת המיובאת מקפריסין לפני המשבר[81][82].

חוקרות אחדות כמו סוזאן שראט ומיכל ארצי[83] הצביעו על עדויות למידה מסוימת של סחר בינלאומי שהמשיך להתקיים עוד במאה ה-12, אפילו לאחר חורבן אוגרית וערים אחרות. אך הן הציעו שהוא עבר הפרטה: לפני המשבר הוא נשלט על ידי המלכים בארמונות המיקנים, ועל ידי שליטי ערי המדינה, הממלכות והאימפריות של המזרח התיכון, והעשיר את קופתם; אך לאחריו הוא עבר לחזקתם של סוחרים ויזמים פרטיים, שהפיקו רווח אישי מניצול המחסור. מאידך, חוקרות אחרות כמו קרול בל הטילו ספק בכך ששינוי מבני בבעלות על הסחר יכול לגרום בפני עצמו למשבר כה קשה[84].

הגירות גויי הים

שרטוט תבליט הקרב הימי בין רעמסס השלישי לגויי הים במדינת האבו. ספינות גויי הים (חסרות משוטים) נראות מצד שמאל, ומימין הכוחות המצריים: הספינות (בעלות משוטים) וקשתי החוף.
שרטוט תבליט קטע מקרב היבשה בין המצרים וגויי הים. עגלות רתומות לשוורים נושאות גם נשים וילדים.

כבר בתקופת המשבר עצמה, תעודות עתיקות טענו שגורם מרכזי היו פלישות צבאיות והגירות של עמים וקבוצות אתניות, שמספרם וזהותם המדויקים אינם ברורים, אשר באו בספינות מן הים, ושמוצאם לפי רמזים שונים במקומות כלשהם במרחב האגאי, ואולי אף ממערב לו. קבוצות כאלו נקראות כיום בשם הקיבוצי המודרני "גויי הים".

מן התעודות והממצאים הארכאולוגיים מצטייר כי הגל המרכזי של הגירת גויי הים הגיע מיוון, ולהצעת הארכאולוג הישראלי מאוניברסיטת חיפה אסף יסעור-לנדאו חצה את מצר הדרדנלים לאנטוליה, בסוף המאה ה-13 או בראשית המאה ה-12 לפנה"ס. לאחר מכן התקדם הגל לכיוון דרום ומזרח, לאורך החוף המערבי והדרומי של אנטוליה[85]. כמקובל בספנות התקופה, הספינות שטו ככל הנראה בעיקר לאורך החוף, וייתכן שאף הועלו לחוף מדי לילה לצורך חנייה. ייתכן שאוכלוסיות בלתי-לוחמות, ובכללן ונשים וילדים, התקדמו במקביל על היבשה, ברגל ואף בעגלות מטען רתומות לשוורים, כמתואר בתבליטים המצריים במדינת האבו. מודל אפשרי שהוצע על-ידי חוקרים הוא מסע המלחמה של אלכסנדר הגדול, כשמונה מאות שנה מאוחר יותר, לכיבוש אסיה הקטנה ומישור החוף המזרחי עד מצרים, אשר התקדם במקביל בצבא יבשתי ובצי לאורך החוף[86].

מן התעודות ותיארוכי החורבנות מצטייר כי גל מרכזי זה הגיע לאזור האימפריה החתית, סוריה וקפריסין בשנות ה-90 וה-80 של המאה ה-12 לפנה"ס, ואולי המשיך להתקדם דרומה לאורך מישור החוף של לבנון וכנען, אם כי אין עדויות ברורות למעברו באתרי החוף הפיניקי. גל זה הגיע למצרים בשנת 1177 לפנה"ס, בתקופת מלכותו של רעמסס השלישי, אשר מייחס לגויי הים את החרבת האימפריה החתית, ממלכת אלשיה הקפריסאית וערים בסוריה. רעמסס השלישי טוען בתעודות המצריות שהנחיל לגויי הים תבוסה קשה.

עם זאת, כמעט כל התעודות המזהות את גויי הים נמצאו במצרים בלבד. התעודה הלא-מצרית היחידה הנוקבת במפורש בשם אחד מהם היא המכתב ששלח המלך החתי למלך אוגרית, לדעת זינגר המלכים האחרונים שופילוליומש השני לעַמִּוּרַפִּי[87]. במכתב זה דורש המלך החתי מידע על "האויב, עם הסיקילה, החי בספינות", שאולי מתייחס לעם מגויי הים המכונה "תֶ'כֱּר" או "שקלש" בכתובות המצריות. עוד דורש המלך החתי במכתב זה לראיין אדם בשם איבנדושו, אשר שהה תקופה מסוימת בשבי הסיקילה. לא ידוע אם ריאיון זה אכן נערך לבסוף. התייחסויות מעורפלות יותר בכמה מן התעודות האחרות מן האימפריה החתית, אוגרית ואלשיה מדברות על "האויב" או "ספינות אויב".

נימוק נפוץ לייחוס רבים מן החורבנות לגויי הים הוא גילוי קדרות בסגנון אגאי בשכבה שמיד מעל לשכבת החורבן. ואולם זוהי ראיה נסיבתית בלבד, שכן ייתכן שמחריבי העיר לא התיישבו בה, ושהמתיישבים נכנסו לעיר חרבה[31]. לדעת פינקלשטיין ויסעור-לנדאו, התיישבות הפלשתים באתרי מישור החוף הדרומי בכנען – תל לכיש, אשקלון, אשדוד ועקרון – התרחשה עשרות שנים לאחר שאתרים אלו הוחרבו בראשית המאה ה-12. מכך עולה שהיא השתייכה לגל הגירה מאוחר יותר, ולא ניתן להסיק ממנה בוודאות שהמחריבים היו פלשתים או מגויי הים.

חוקרים רבים כיום מעריכים שכתובות רעמסס השלישי מגזימות בהשפעתם של גויי הים, ורואים בהם סימפטום למשבר יותר מאשר הגורם לו. מקומות מוצאם של גויי הים אינם ידועים בוודאות, ואזורים שונים וקבוצות אתניות רבות הוצעו במחקר, משיקולים בלשניים והיסטוריים. זינגר הציע שהפלסת/פלשתים היו אטרוסקים, ואחרים הציעו שהם באו מיוון, מכרתים או מאנטוליה. מוערך שגויי הים היו ערב רב של שודדי-ים, ספנים, לוחמים חסרי-זכויות, שכירי-חרב, מורדים, פליטים וצמיתים מנוצלים, שאיבדו את מקור מחייתם כתוצאה מן התנאים הכלכליים והמדיניים הקשים בתקופתם. כמו כן מוערך שגלי ההגירה גרמו לתגובת שרשרת שעקרה ממקומם עוד ועוד פליטים, למשל נאו-חיתים, ארמים ועברים, שהצטרפו לגלי ההגירה או החלו גלי הגירה חדשים[88][89].

שינויים בטקטיקות ובאמצעי לחימה

במחקר של המאה ה-20, השערות שונות ייחסו את קריסת האימפריה החתית או התרבות המיקנית ביוון לפיתוח נשק עשוי ברזל, ועליונותו על נשק עשוי מארד. ואולם ההיסטוריונית האמריקאית ג'יין וולדבאום (Jane C. Waldbaum) סקרה את הממצא הארכאולוגי, ומצאה שכלי-נשק ומיגון (ובכלל זה קסדות, פריטי שריון וכדומה) מברזל נדירים ביותר בממצאים מן המאה ה-13 לפנה"ס, עדיין נדירים בממצאים מן המאה ה-12 לפנה"ס, בעיצומו של המשבר, והופכים נפוצים מנשק ארד רק כמאתיים שנה לאחר מכן, במאה ה-10 לפנה"ס[90]. לפיכך נראה שהמעבר משימוש בארד לשימוש בברזל היה תוצאה של המשבר, ולא גורם לו.

ההיסטוריון הצבאי האמריקאי רוברט דרוס הציע שגורם חשוב למשבר הייתה מהפכה באמצעי לחימה ובטקטיקות ליישומם[91]. לדעתו, עוצמת האימפריות והארמונות המיקנים במהלך תקופת הברונזה המאוחרת התבססה על מרכבות קרב הרתומות לסוסים, מאוישות במריאנו – אריסטוקרטיה של לוחמי עילית המוגנים בשריון גוף ומפעילים קשתות מורכבות ארוכות טווח. אך בעוד שהיו להן יתרונות מכריעים בניידות, בעוצמת אש ובשרידות, מרכבות הקרב היו גם יקרות לבנייה, ציוד, אימון הסוסים ואחזקתם. לפיכך הן הקנו יתרון צבאי גדול לצבאות האימפריות העשירות, שרק הם יכלו להרשות לעצמם השקעה כזו. דרוס סבר שגויי הים, ועמים אחרים בתקופת המשבר, הכניסו לשימוש כלי-נשק ומיגון משופרים אך זולים וקלים לייצור, כמו חניתות הטלה, חרבות, מגינים ושריונות גוף מטיפוסים חדשים, המופיעים לראשונה בממצאים ארכאולוגים מתקופה זו. הם ניצלו כלי נשק כאלו בטקטיקות להצפת שדה הקרב בהמוני חיילים רגלים, שניטרלו את יתרון המרכבות. לדעת דרוס, גויי הים לא נלחמו ביחידות צפופות וסדורות, אלא בנחילים (Swarming (military)) של רצים מהירים, שהיו מסוגלים להטיל כידונים תוך כדי ריצה, להקיף את המרכבות וללכוד אותן בעזרת פגיעה בסוסיהן. כאשר הפך יתרון המרכבות לחיסרון, הנזק הצבאי והכלכלי מאובדנן בשדה הקרב גרם לקריסת האימפריות[91]. בדומה להשערות אחרות לסיבות המשבר, השערתו של דרוס לא זכתה לתמיכה רחבה, וחוקרים דוגמת קליין לא ראו בטקטיקות הלחימה גורם משמעותי למשבר[92][93].

קריסה מערכתית

מספר ארכאולוגים והיסטוריונים, כמו קולין רנפרו (Colin Renfrew), ננסי סנדרס (Nancy Sandars), אריק ה. קליין, וכריסטופר מונרו, סבורים כי אין די באף אחד מן הגורמים שהוצעו להסברת המשבר. במקום זאת הם מציעים צירוף של מספר גורמים, שכל אחד מהם החמיר את האחר, ליצירת אפקט דומינו שבו שינויים קטנים גרמו לתוצאות מרחיקות לכת[94]. קליין שקל יישומים מסיבוכיות, מתורת הקטסטרופות וממערכות מורכבות, אך תהה אם יש בהם סיוע כלשהו, מעבר לטענה כי התרבויות בתקופת הברונזה המאוחרת היו מקושרות זו לזו ברשת מסועפת של יחסי סחר ובריתות, ושהריבוד החברתי שלהן היה מורכב יותר מאשר בתקופה שלאחר המשבר. בהרצאות ובראיונות בתקשורת השתמש קליין גם בביטוי "סופה מושלמת" (Perfect storm), שבתחום המטאורולוגיה מציין אסון טבע הנגרם כתוצאה מצירוף מקרים נדיר של סיבות רבות ושונות.

ואילו מונרו הציע מודל של שבעה תהליכים המשפיעים זה על זה, בהשראת תאוריה מרקסיסטית[95]:

  1. התעצמות כלכלת מותרות, ייבוא וייצוא, על חשבון כלכלת קיום מקומית, בעיקר בערי המדינה החולשות על נתיבי הסחר הבינלאומי.
  2. כריתת יערות לצורך הפקת כמויות גדולות של עץ, להסקת כבשנים לייצור מוצרי נחושת וברונזה, ולבניין ספינות סוחר.
  3. רשתות גלובליות של מידע וסחר הופכות חשובות משלטון פוליטי וצבאי, ובשוליהן מעודדות שודדים, שודדי-ים, פושטים ויזמים המחפשים רווח מהיר.
  4. הקפיטליזם מושך משאבים וכוח-אדם אל הערים, ומרושש עוד יותר את סביבתן הענייה העוסקת בגידול מוצרי היסוד.
  5. התעצמות הסחר הבינלאומי מפיצה משאבים ומידע, עם השלכות חיוביות ושליליות, אך בעיקר גורמת לריכוזיות כלכלית ושלטונית ב"כלכלת הארמונות".
  6. עקורים ופליטים חסרי-קרקע נאלצים לבקש נחלות משליטי הארמונות, או להצטרף לקבוצות בלתי-חוקיות כמו החבירו וגויי הים, הפושטות על הסחר ופוגעות בקפיטליזם העירוני.
  7. בעוד שלבים 6–1 ממשיכים להאיץ זה את זה, הממלכות וערי המדינה העשירות מאבדות את הגישה לסחורות החיוניות למעמדן, והופכות טרף קל לפושטים המשתלטים עליהן, ומשנים את מבנה החברה.

לדעת מונרו, הלקח מן המשבר הוא שקל להדגים את הצלחת הקפיטליזם כל עוד מודדים אותו בשכבות המצליחות בחברה, אך זרעי המשבר עלולים לצמוח דווקא בשכבות הנכשלות.

תקופת המשבר וההתאוששות

קליין וחוקרים אחרים מסכימים כי המשבר היה תהליך שהתרחש לאורך שנים רבות, ולא מאורע כמו פלישה או חורבן בודד. שנת 1177 לפנה"ס, שבה (לפי הכרונולוגיה העדכנית ביותר של האימפריה המצרית) פלשו גויי הים למצרים, לפעמים נחשבת כתאריך הקריסה, למשל בשם ספרו של קליין: "1177 לפנה"ס: השנה בה קרסה הציווילזציה". ואולם קליין עצמו כתב שמשיקולי עריכה ושיווק, שם ספרו נבחר כך שיהיה קצר ופשוט, בעוד שבפועל זוהי בחירה שרירותית בשנה יחידה המסמלת את סופה של תקופת הברונזה המאוחרת, ותחילתה של תקופת הברזל. הוא השווה בחירה זו לבחירה השרירותית דווקא בשנת 476 לספירה כתאריך להתמוטטות האימפריה הרומית, ולפיכך כסוף העת העתיקה ופתיחת ימי הביניים, רק משום שבשנה זו כבש אודואקר את רומא, אף כי למעשה נבזזה רומא על ידי שליטים ברברים מספר פעמים קודם לכן במהלך המאה ה-5 לספירה. באופן דומה, כמה מגויי הים כמו השרדנה תקפו את מצרים כבר בתקופת שלטונו של פרעה מרנפתח בסוף המאה ה-13 לפנה"ס[96].

קליין מתארך את תקופת הקריסה במרבית האזורים בין השנים 1225 ו-1175 לפנה"ס, אך סבור שבמספר מקומות, היא נמשכה עד 1130 לפנה"ס לערך. בשנה זו, רוב התרבויות שפרחו באזור האגאי ובמזרח התיכון העתיק בשנת 1225, כבר לא התקיימו עוד[97]. לדעת קנאפ ומאנינג, תפיסות מסויימות עשויות להגדיר את תקופת המשבר ככמעט 150 שנה, ממחצית המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-12 לפנה"ס[98].

ההתאוששות מן המשבר ארכה לכל הפחות כמה עשרות שנים נוספות, ובאזורים אחרים מאות שנים ואף יותר. הערים חתושש ואוגרית לא יושבו שוב מעולם, וזכרן נשכח מן ההיסטוריה, עד שהתגלו שוב בחפירות ארכאולוגיות. אזור העיר מיקנה נשאר מאוכלס באופן דליל מאוד במשך אלף השנים שלאחר קריסתה. כתב היתדות בלינגואה פרנקה האכדית נשכח בכל אזורי המזרח התיכון פרט למסופוטמיה, הכתב האוגריתי נשכח בסוריה, והכתב הליניארי ב' נשכח ביוון. הם הוחלפו על-ידי שיטות כתב אלפביתי פשוטות ושימושיות יותר. האוכלוסייה התמעטה במקומות רבים, והאליטות השלטוניות איבדו את הכוח שהקנו להן הסחר הגלובלי והיחסים הדיפלומטיים עם תרבויות אחרות. אליטות אלו או חדשות נאלצו להתחיל מחדש בצבירת כוח שיתבסס על מקורות אחרים[96]. הסדר החדש שקם בתקופת הברזל התבסס פחות על ערי מדינה גדולות ועל אימפריות אזוריות, ויותר על ממלכות מקומיות קטנות יחסית, כמו הממלכות הניאו-חתיות בסוריה, או ממלכות ישראל, יהודה, אדום, עמון, מואב, וארם-דמשק בכנען.

השפעות בתרבות

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – יציאת מצרים, מלחמת טרויה

בתקופה זו חלו המאורעות מהתנ"ך של יציאת מצרים והתנחלות השבטים, שנמסרו בעם ישראל מדור לדור, והפכו מאוחר יותר לבעלי מעמד מרכזי בתרבות המערב.

לתקופה זו משייכים את סיפור מלחמת טרויה, המופיע בעיקר באיליאדה, וכן באודיסאה ובסיפורים נוספים במיתולוגיה היוונית. העלילה נמסרה ככל הנראה בעל פה בתקופה שבה יכולת הכתיבה הייתה מועטה או בלתי-קיימת, והפכה לסיפר מרכזי בזיכרון התרבותי, הדתי והאתני של העם היווני[99].

בתרבות הפופולרית בראשית המאה ה-21, חקר המשבר הוליך להשוואות עם מאורעות אקטואליים בעולם, כגון גלובליזציה פוליטית וכלכלית, משבר האקלים, המשבר הכלכלי העולמי (2008), החורף הערבי, מלחמת האזרחים בסוריה ומשבר ההגירה באירופה. למשל, קליין וחוקרים אחרים העירו כי בצורות ורעב בסוריה, ככל הנראה כתוצאה מיובש עקב ההתחממות העולמית, היו בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים שם, מלחמה שבתורה הביאה לגלי הגירה של פליטים לטורקיה וליוון, חלקם בכלי-שיט באגן המזרחי של הים התיכון, אם כי בכיוון הפוך מכיוון ההגירה במשבר תקופת הברונזה המאוחרת. עם זאת, קליין עצמו התנגד להסקת מסקנות נמהרת והשוואות פשטניות של מאורעות ותהליכים מודרניים עם המשבר[100].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Kaniewski, D., et al (2013). Environmental roots of the Late Bronze Age crisis. PloS one, 8(8), e71004.
  2. ^ מונרו 2009, עמ' 297
  3. ^ חרפושית החוגגת נישואים אלו התגלתה בין השאר בתל בית-שאן:
    Goldwasser, O. (2002). A 'Kirgipa' Commemorative Scarab of Amenhotep III from Beit-Shean. Ägypten und Levante/Egypt and the Levant, 12, 191-193.
  4. ^ Cline 2015, עמ' 56
  5. ^ Cline 2015, עמ' 18-19
  6. ^ Cline 2015, עמ' 60
  7. ^ ספינה פחות מפורסמת שטבעה מתקופת הברונזה המאוחרת נחקרה מול חופי הכרמל. מאמר זה מאזכר 14 אתרי ספינות טרופות מתקופת הברונזה המאוחרת לחופי הכרמל, בהשוואה לספינה אחת מתקופת הברונזה הקדומה ו-7 מתקופת הברונזה התיכונה:
    Galili, Ehud, Noel Gale, and Baruch Rosen. "A Late Bronze Age shipwreck with a metal cargo from Hishuley Carmel, Israel." International Journal of Nautical Archaeology 42.1 (2013): 2-23.
  8. ^ Cline 2015, עמ' 73-80
  9. ^ Bell, C. 2012. The Merchants of Ugarit: Oligarchs of the Late Bronze Age Trade in Metals? In Eastern Mediterranean Metallurgy and Metalwork in the Second Millennium BC: A Conference in Honour of James D. Muhly; Nicosia, 10th–11th October 2009, ed. V. Kassianidou and G. Papasavvas, 180–87. Oxford: Oxbow Books.
  10. ^ Cline 2015, עמ' 77
  11. ^ מונרו 2009, עמ 276
  12. ^ Kaniuth, K. (2007). The metallurgy of the Late Bronze Age Sapalli culture (southern Uzbekistan) and its implications for the ‘tin question.’. Iranica Antiqua, 42, 23-40.
  13. ^ Nezafati, N., Pernicka, E., & Momenzadeh, M. (2006). Ancient tin: Old question and a new answer. Antiquity, 80(308), 3-6.
  14. ^ Haustein, M., Gillis, C., & Pernicka, E. (2010). Tin isotopy—a new method for solving old questions. Archaeometry, 52(5), 816-832.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Berger, D., et al. (2019). Isotope systematics and chemical composition of tin ingots from Mochlos (Crete) and other Late Bronze Age sites in the eastern Mediterranean Sea: An ultimate key to tin provenance?. PloS one, 14(6), e0218326.‏
  16. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 127
  17. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 126
  18. ^ Cline 2015, 130-132
  19. ^ Cline 2015, 130-131
  20. ^ Cline 2015, 128-129
  21. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 123
  22. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 124
  23. ^ מכתב אל-עמארנה הממוספר EA 35:
    Papadopoulou, G. (2018). "Now I have sent you 500 (talents) of copper": the Amarna Letter EA 35 from the King of Alašiya to the King of Egypt. Athens University Review of Archaeology (AURA), 1, 61-67.
  24. ^ האי קפריסין שב להיות מקור נחושת מרכזי בתקופה הרומית, ואף שמה הלטיני של הנחושת cuprum וממנו השם האנגלי copper נגזרו מ-aes сyprium - "המתכת הקפריסאית" בלטינית
  25. ^ לאחרונה החורבן מתוארך בין 1193 ל-1186 לפנה"ס, Knapp and Manning 2016, עמ' 120
  26. ^ Singer, I. 1999. A Political History of Ugarit. In Handbook of Ugaritic Studies, ed. W.G.E. Watson and N. Wyatt, 603–733. Leiden: Brill.
  27. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 128-129
  28. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 119.
  29. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 120
  30. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 129)
  31. ^ 31.0 31.1 Knapp and Manning 2016, עמ' 129
  32. ^ Cline 2015, עמ' 142
  33. ^ Beck, P., & Kochavi, M. (1985). A dated assemblage of the late 13th century BCE from the Egyptian residency at Aphek. Tel Aviv, 12(1), 29-42.
  34. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 130
  35. ^ Cline 2015, עמ' 93
  36. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 130-131
  37. ^ עמיחי מזר, עמיחי מזר עושה סדר בארכיאולוגיה והיסטוריה של בני ישראל, 20:53-10:14
  38. ^ האוניברסיטה הפתוחה, מבוא לארכאולוגיה של ארץ־ישראל בתקופת המקרא, עמ' 89 ואילך.
  39. ^ Finkelstein, I. et al (2017). Egyptian imperial economy in Canaan: Reaction to the climate crisis at the end of the Late Bronze Age. Egypt and the Levant, 27, 249-260.
  40. ^ כתובת מן השנה השמינית לשלטון רעמסס השני, על קירות מקדש אמון באתר מדינת האבו
  41. ^ תרגום: אברהם מלמט (עורך): מקורות לתולדות ישראל וארצו בתקופת המקרא אלף השני לפני סה"נ, ירושלים תשכ"ה.
  42. ^ המונח הקיבוצי "גויי הים" הוא מודרני ונטבע על-ידי האגיפטולוג הצרפתי גסטון מספרו, בעוד המצרים כינו אותם "אלה שבאו מהירוק העמוק" כינויו של הים התיכון בפיהם. קליין
  43. ^ לדעת רוב החוקרים כיום הם הפלשתים הנזכרים במקרא.
  44. ^ ככל הידוע כיום נכבשה ממלכת ארזווה על-ידי האימפריה החתית עשרות שנים לפני זמנו של רעמסס השלישי, אך ייתכן שהכתובות מתייחסות באופן גאוגרפי לחוף המערבי של אנטוליה בשם הממלכה ששלטה שם קודם לכן.
  45. ^ כוונת הכתובת ככל הנראה לעיר קדש בסוריה, אף כי לא נמצאה בקדש שכבת חורבן מתקופת המשבר.
  46. ^ ייתכן שכוונת הכתובת לאוגרית או אף לצפון סוריה כולה, אשר מלך כרכמיש הופקד עליהן מטעם החתים, Knapp and Manning 2016, עמ' 118
  47. ^ ייתכן שכוונת הכתובת לליקים שבתקופת הברזל ייסדו את ליקיה, Knapp and Manning 2016, עמ' 118
  48. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 118, עמ' 134
  49. ^ מסומן בסימון הקטלוגי RS 20.238, לא ברור אם המכתב לא הספיק כלל להישלח או שנמצא ההעתק שנשאר בארכיון, Knapp and Manning 2016, עמ' 120
  50. ^ מסומן RS 34.129, Knapp and Manning 2016, עמ' 120
  51. ^ ככל הנראה עם מגויי הים, אולי התכ'ר או השקלש
  52. ^ זהו מכתב מגורם החותם בשם "דרדנ", אולי מפקד זוטר באזור אוגרית, לנמען לא ברור שאחראי עליו, מסומן RS 19.011 ולחלופין KTU 4.43, PRU 5 בספרות המחקר, Knapp and Manning 2016, עמ' 120
  53. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 118-120
  54. ^ 54.0 54.1 קנאפ ומאנינג 2016, עמ' 112
  55. ^ Nur, A., & Cline, E. H. (2000). Poseidon's horses: plate tectonics and earthquake storms in the Late Bronze Age Aegean and Eastern Mediterranean. Journal of Archaeological Science, 27(1), 43-63.
  56. ^ Langgut, D., Finkelstein, I., & Litt, T. (2013). Climate and the Late Bronze Collapse: new evidence from the Southern Levant. Tel Aviv, 40(2), 149-175.
  57. ^ Kaniewski, D. et al (2010). Late second–early first millennium BC abrupt climate changes in coastal Syria and their possible significance for the history of the Eastern Mediterranean. Quaternary Research, 74(2), 207-215.
  58. ^ Kaniewski, et al (2019). 300-year drought frames Late Bronze Age to Early Iron Age transition in the Near East: new palaeoecological data from Cyprus and Syria. Regional Environmental Change, 19(8), 2287-2297.
  59. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 113-118
  60. ^ תעודה המסומנת KUB 21.38, Cline 2015, עמ' 142-147
  61. ^ תעודות מצריות מסומנות KRI VI 3 ו-KRI VI 5, Cline 2015, עמ' 142-147
  62. ^ תעודה חתית המסומנת KBo 2810, Cline 2015, עמ' 142-147
  63. ^ פיענוח: איתמר זינגר,
    משה כוכבי, אפק-אנטיפטריס: חמשת אלפים שנות היסטוריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987, עמ' 72.
  64. ^ תעודה מאוגרית מסומנת RS 20.212, Cline 2015, עמ' 142-147
  65. ^ תעודה מתורגמת לאוגריתית המסומנת KTU 2.39/RS 18.038, Cline 2015, עמ' 142-147
  66. ^ כתובת מאוגרית מסומנת RS 34.152, Cline 2015, עמ' 147
  67. ^ RS 94.2002, Cline 2015, עמ' 147
  68. ^ RS 18.147, Cline 2015, עמ' 147
  69. ^ תעודה מאוגרית מסומנת KTU 2.38/RS 18.031
  70. ^ משה כוכבי, אפק-אנטיפטריס: חמשת אלפים שנות היסטוריה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987, עמ' 73-74.
  71. ^ Cline 2015, עמ' 148
  72. ^ Zuckerman, S. 2007. Anatomy of a Destruction: Crisis Architecture, Termination Rituals and the Fall of Canaanite Hazor. Journal of Mediterranean Archaeology 20/1: 3–32.
  73. ^ תעודה מאוגרית מסומנת RS 20.18, Cline 2015, עמ' 151, עמ' 154
  74. ^ Luxor, Karnak, la Valle Dei Re. Ediz. Inglese מאת Giovanna Magi עמ' 113
  75. ^ Management History: Text and Cases מאת Morgen Witzel עמ' 37
  76. ^ מונרו 2009, עמ' 361-363
  77. ^ Cline 2015, עמ' 152
  78. ^ 78.0 78.1 Eliyahu-Behar, A., et al (2012). Iron and bronze production in Iron Age IIA Philistia: new evidence from Tell es-Safi/Gath, Israel. Journal of Archaeological Science, 39(2), 255-267.
  79. ^ בל 2005, עמ' 227
  80. ^ בל 2005, עמ' 176-177
  81. ^ בל 2005, עמ' 226
  82. ^ Yahalom-Mack, N., et al. (2014). New insights into Levantine copper trade: analysis of ingots from the Bronze and Iron Ages in Israel. Journal of Archaeological Science, 45, 159-177.
  83. ^ Artzy, M. 1998. Routes, Trade, Boats and "Nomads of the Sea." In Mediterranean Peoples in Transition: Thirteenth to Early Tenth Centuries BCE, ed. S. Gitin, A. Mazar, and E. Stern, 439–48. Jerusalem: Israel Exploration Society.
  84. ^ בל 2005, עמ' 231-237
  85. ^ Yasur-Landau, Assaf. The Philistines and Aegean migration at the end of the Late Bronze Age. Cambridge University Press, 2014.
  86. ^ Cline 2015, עמ' 152-160
  87. ^ תעודה מאוגרית מסומנת RS 34.129, שמותיהם המפורשים של שני המלכים לא שרדו בה. Cline 2015, עמ' 154-155
  88. ^ Knapp and Manning 2016, עמ' 136-135
  89. ^ Middleton, Guy D. Understanding collapse: Ancient history and modern myths. Cambridge University Press, 2017. pp. 160-163.
  90. ^ Waldbaum, J. C. (1978). From bronze to iron. The transition from the Bronze Age to the Iron Age in the Eastern Mediterranean. In Studies in Mediterranean archaeology (Vol. 54, pp. 106-106).
  91. ^ 91.0 91.1 Drews, Robert. The end of the Bronze Age: changes in warfare and the catastrophe ca. 1200 BC. Princeton University Press, 1993.
  92. ^ Cline 2015, עמ' 164
  93. ^ Middleton, Guy D. Understanding collapse: Ancient history and modern myths. Cambridge University Press, 2017, pp.146-147.
  94. ^ Cline 2015, עמ' 161
  95. ^ מונרו 2009, עמ' 292
  96. ^ 96.0 96.1 Cline 2015, עמ' 270-273
  97. ^ קליין 2015, עמ' 272
  98. ^ קנאפ ומאנינג 2016, עמ' 101
  99. ^ קליין 2015, עמ' 83-96
  100. ^ Eric H. Cline, The Collapse of Civilizations: It’s Complicated, Huffpost, 03/19/2014
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משבר_תקופת_הברונזה_המאוחרת&oldid=2409861"