עריכת המשנה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חתימת המשנה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, מכלולזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
פירוט המסכתות בששה סדרי המשנה על רקע מעמד הר סיני, על פי מסורת חז"ל.

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, והיא מכילה הלכות פסוקות כפי שנמסרו במעמד הר סיני, וכפי שהכריעו כל בתי הדין בעם ישראל עד תקופת התנאים. ישנן דעות שונות מתי הוחל בעריכת המשנה, ולכל המאוחר תחילתה בתקופת הלל ושמאי. בתקופתם חלה תמורה מדינית בארץ ישראל שהשפיעה על מעמד בית הדין הגדול, וגרמה להיווצרות בתי דין מקבילים שלא קיבלו את הכרעותיהם של מקביליהם, וכך התרחבה המשנה בדעות פרטיות של תנאים, כשאין יכולת להכריע כמי מהם. בתקופת רבי יהודה הנשיא אפשר המצב המדיני להכריע במחלוקות רבות ובכך לערוך את המשנה בעריכה סופית. לאחר חתימת המשנה - היא נפוצה בין לומדי התורה בעולם, ואף כשחלקו האמוראים על הכרעות רבי יהודה הנשיא, הם דאגו לפרש את לשון המשנה כפי ההכרעה האמיתית, אך לא לשנות מלשון המשנה[1].

יש שהוכיחו מאופן העריכה ומחסרון כללי הפסיקה בתוך המשנה, שמטרת עריכת המשנה לא הייתה לפסיקת הלכה על פיה כקודקס חוקים, כי אם ליצור אוסף מסורות נאמנות ומדויקות שעל פיהם ילמדו תורה בבית המדרש, ועל פיהן יפסקו. כדי לשמור על אותנטיות המסורות ודיוקם, שמרו עורכי המשנה על צורת המסורות, ניסוחם והקשרם. ולכן לא ניסחו את המשנה מן הכללים אל הפרטים או לפי כל סדר אחיד[2].

רקע

התורה נחלקה לשני חלקים: התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. התורה שבכתב הלכה והתרחבה ממשה רבינו עד סוף ימי הנביאים וחתימתה בידי אנשי כנסת הגדולה, שהבדילו בין דברי הנביאים שמצאו בהם צורך לדורות, ובין הנבואות שלא ראו בהם צורך לדורות וגנזום[3].

התורה שבעל פה נמסרה בעל פה מרב לתלמיד, כשהיא מבוססת על דרשות מפסוקי התורה שבכתב, לפי כללים ידועים - המידות שהתורה נדרשת בהן.

משימת העברת התורה שבעל פה והעיסוק בה היוו מאז ומעולם את מרכז הווי החיים היהודי. התורה הועברה על ידי חכמי הדורות שהקדישו את חייהם זמנם וכישוריהם לעסק התורה, ובמשך כל חייהם חזרו ושיננו את התורה, תוך בדיקה חוזרת ונשנית שאין שום שינוי או טעות בגרסתם. גם בדורות שמלכות ישראל וחלק מהעם לא נהגו על פי התורה, נשארו ביניהם חכמים שהיו רחוקים מניהול ענייניה המדיניים של האומה, ושקדו על העברת התורה שבעל פה במדויק. כך נמסרה התורה הקיימת בידינו מדור לדור, ללא שינוי, כשאף במקום שנחלקו החכמים בתקופות מאוחרות יותר - לא נחלקו רק בפרטי הדינים, ולא בעיקרי הדינים[4]. יש שסייגו, כי בעיקר החכמים הקדומים, כמו בית שמאי ובית הלל, הם לא נחלקו בעיקרי הדינים, אולם החכמים המאוחרים שחיו בתקופות קשות יותר לעם ישראל, אלו יכולים היו לחלוק בעיקרי הדינים, מחמת השכחה והפסקת המסורת בדברים מסויימים[5].

הראשונים והאחרונים נחלקו בשאלה האם נכתבה התורה שבעל פה קודם עריכת המשנה. לדעת רבים לא נכתבה התורה כלל, אלא נמסרה מרב לתלמיד בשלמותה[דרוש מקור]. אמנם לדעת כמה ראשונים ואחרונים, בהם הגר"א[6], דרך לימודם העיקרי היה ברבים, ונצטוו שלא לדרוש ברבים דברים שבעל פה מתוך הכתב[7], אמנם ביחידות הותר לקרוא מתוך הכתב, ואכן היה ליחידים "מגילות סתרים"[8].. כך או כך, לא שיננו את התורה שבעל פה בנוסח אחד, כי אם כל אחד בנוסח והסגנון ששמע מרבו.

מכל אותה תקופה לא נשתמרו מחלוקות בין החכמים, משום שכל ספק הכריעו חברי בית הדין הגדול (או אנשי כנסת הגדולה או הסנהדרין) על ידי שעמדו למניין והכריעו ברוב דעות, כך שכל המחלוקות הוכרעו בשעת מעשה[9]. אף אם כתבו היחידים לעצמם את ההלכות שלמדו, לא כתבו אלא את מסקנת הכרעת בית הדין הגדול. ולכן לא נשארו בידינו שמות חכמי בתי הדין לפני כנסת הגדולה, ושמות חכמי אנשי כנסת הגדולה והסנהדרין שבאו אחריהם, לפי שאם אחד מהם חידש הלכה אחת באמצעות אחת המידות שהתורה נדרשת בהן, הרי שדרשתו נידונה בבית הדין הגדול, ואם נתקבלה - הפכה לחלק מהתורה שבעל פה. כך, לא נקראה אף הלכה על שם חכם פרטי אלא נתקבעה כקונצנזוס[9].

יסוד המשנה

מימות משה עד זמנם של אנשי כנסת הגדולה היו לומדים את התורה שבעל-פה ביחד עם התורה שבכתב, כעין מדרשי ההלכה המצויים בידינו: ספרא וספרי[10]. הלכות אלו נאמרו בלשון חופשית, אולם בנקודת זמן מסוימת ראו חכמי ישראל שאין העם זוכר ומקיים את הנלמד בצורת לימוד זו, ולכן החלו לחבר טקסט אחיד ומחייב ונוסחי הלכות מוסכמות - שיהוו קאנון של כל העם היהודי, אלו נקראו "סדרי משנה".

על זהות יוצרי המשנה וזמנם נחלקו הגאונים: רב שרירא גאון באגרתו כתב כי אנשי כנסת הגדולה הם אלו שניסחו את דרשות הכתובים למשנה סדורה[11][12]. רבי יצחק אייזיק הלוי הוכיח שהם לא רק החלו ביצירת המשנה, אלא גם הניחו את יסודות המשנה, בחלוקה לפי מסכתות, ויצירת סדר המשניות. משניות קדומות רבות אף נשנו כבר אז, וזוהי הכוונה כשנאמר במשנה "זוהי משנה הראשונה". ורבי יהודה הנשיא סידר משנתם עם הוספות המאוחרים להם וקבעם לדורות. משניות אלו כונו במחקר "יסוד המשנה", או "משנה ראשונה", ואלו נשנו כצורתם כ-300 שנה, עד תקופתם של הלל ושמאי.

לפי רבי שמשון מקינון היו המשניות סדורות קודם לרבי והוא רק פסק את ההלכה[13].

דעה אחרת, מובאת בתשובות הגאונים "שערי תשובה"[14], שעד הלל ושמאי היו שונים שש מאות סדרי משנה, ומדורם של הלל ושמאי העמידו את המשנה על ששה סדרים, ואלו שמשו יסוד למשנתו של רבי יהודה הנשיא. רבי דוד צבי הופמן[15] איחר על סמך תשובה זו את זמן תחילת חיבור המשנה עד תקופת הלל ושמאי[16].

מהות יסוד המשנה

אנשי כנסת הגדולה - מניחי יסוד המשנה - כללו במשנה רק פרטי דינים, והשמיטו את ההלכות הבסיסיות שהיו ידועות לכל העם[17], ולכן לא ראו צורך לכלול במשנה במפורש את מצוות התורה, ואפילו תקנות דרבנן רבות שהיו נפוצות בתקופתם, אלא הזכירו רק את פרטי הדינים[18]. מסיבה לא הוזכרו ביסוד המשנה סדרי עבודת בית המקדש, והקרבת תמידים ומוספים, סדרי עבודת יום הכיפורים, קרבן פסח, קרבן העומר, פרה אדומה, הבאת ביכורים ושקלים, וכן צורת בנין המקדש וסדריו, כולם לא הוזכרו ביסוד המשנה, בהיות חלקם דברים ידועים לכל העם, ובחלקם דברים המסורים להוראות בית הדין ואין לציבור צורך בידיעתם, וכך פרקים שלמים, ואף מסכתות שלמות, לא נשנו ביסוד המשנה[19].

משנת בית שמאי ובית הלל

בסוף תקופת הזוגות עם תחילת התקופה הרומית בארץ ישראל חלה תמורה מדינית בארץ ישראל שהשפיעה על מעמד בית הדין הגדול, ובייחוד אחרי המרד של אלכסנדר השני בשנת 57 לפנה"ס ודיכויו בידי מושל סוריה אולוס גביניוס שחילק את ארץ ישראל לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים, והושיב חמשה בתי דין שווים בהתמחותם, ומאז לא היה יותר כח לבית דין אחד של שבעים ואחד דיינים כדי להכריע הכרעות הלכתיות שיתקבלו על כל פלגי העם, בהיות עוד ארבעה בתי דינים שווים להם. ואף כשאיפשר המצב המדיני לכונן שוב בית דין מאוחד, היו בישראל פי כמה וכמה חכמים מהמספר הדרוש, ולא היה מי שיכריע מי מתוכם ראוי להתמנות ולמנות, ומאז התאפשרה המחלוקת בהלכה להתקיים[20].

חוסר היכולת להכריע המחלוקות התחזקה בהיווצרות בתי מדרשם של שמאי והלל, כי בעוד שהלל שנה לכל אדם[21] ולכן היו בית מדרשו ובית דינו גדולים מאוד במנין הדיינים והתלמידים, הרי ששמאי שנה רק לחכמים וענוים ומיוחסים ועשירים[22][20], ולא היו רבים כל כך, אמנם היו חריפים וחכמים הרבה יותר מתלמידי הלל[23], ולכן אף בתקופות שהיו יכולים להתאסף לבית דין מאוחד ולהכריע המחלוקת, ערערו בית שמאי על התמחותם של רבים מבית הלל, ופסלום מלהשתתף בבית דין זה, כך שהרוב הכמותי של בית הלל לא יכול היה לבוא לידי ביטוי[24][25].

בשל קיומם של חילוקי דעות בפרטי דינים שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, הוצרכו ראשי בית שמאי ובית הלל להרחיב את "המשנה הראשונה" ולהכניס בהם את פרטי הדינים שנחלקו בהם. אלא שבעוד בית שמאי לא התחשבו כלל בדעת בית הלל ולא שנו אותה במשנתם, הרי שבית הלל שיננו גם דברי בית שמאי[26], ולכן התקבלה בקרב העם משנתם של בית הלל[26].

גם לאחר פטירת הלל ושמאי המשיכו בתי מדרשם לפעול: בית הלל בראשות הנשיא מצאצאי הלל, ובית שמאי ללא מנהיג מוכרז, אם כי כמה מראשי התנאים[27] היו מתלמידי בית שמאי. ואף צאצאי הלל הנשיאים נהגו לפעמים כשיטת בית שמאי, ואצל רבן גמליאל אף צורת הנהגתו היתה כשל בית שמאי[28], בשל כך המשיכו במדיניות אי ההכרעה בין בית שמאי לבית הלל.

משנת התנאים עד רבי

הרחבת המשנה ביבנה

לאחר חורבן בית המקדש השני היו צריכים להכניס שינויים רבים במשנה, לאור השינויים הרבים שחלו בחיי היהודים כתוצאה מחוסר בית המקדש, וכפי שהתבטא בתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. אולם עיקר מלאכתם בשנים הראשונות לאחר החורבן היה לכלול במשנה ענייני וסדרי עבודת בית המקדש כדי שישננו אותם בני ישראל ויזכרו אותם עד בנין בית המקדש השלישי. לכן העמידו חכמי יבנה את רבי אליעזר בן יעקב, רבי שמעון איש המצפה ורבי חנינא סגן הכהנים, ושאר הכהנים המבוגרים שביניהם, הבקיאים בכל מבואות בית המקדש וסדרי העבודה, ואלו שנו את משנתם בהלכות אלו. מסכתות אחדות התייחדו בכך שנשנו לראשונה ביבנה, ביניהם נמנו מסכת יומא, תמיד ומדות. כמו כן פרקים שלמים במסכתות שקלים ופרה נעדרו מיסוד המשנה, בהיותם דברים המסורים לבית הדין שבמקדש, ולאחר החורבן נשנו ביבנה[29].

לאחר פטירת רבן יוחנן בן זכאי[30] - הלכו תלמידיו הקרובים ליבנה[31], מקום מושב הנשיא רבן גמליאל, ואז החלו לעסוק בבירורי המשנה ובהכרעת המחלוקות[32]. יש שאמרו שבשלב זה עסקו בבירור מחלוקות בית שמאי ובית הלל, וסיימו להכריע בהן לאחר שלוש שנים, ואז סדרו את מסכת עדויות, ולאחר מכן נשמעה הבת קול שהלכה כבית הלל[32]. ויש שצידדו שבשלב זה לא ניסו כלל להכריע במחלוקות אלו בשל חוסר הסכמתם של תלמידי בית שמאי לכך[33].

אף שבתקופה זו דנה הסנהדרין בכל סדרי המשנה והכריעו המחלוקות, נשארו הלכות רבות מפי יחידים במשנה. המשנה במסכת עדיות מסבירה שדבר זה נועד למקרה בו אדם יטען שכך מקובלת בידו ההלכה, לא יקבלו את דעתו מכיוון שזאת דעת יחיד[34] יש המבארים שבשלב זה כבר לא הייתה אפשרות להוציא את שמות החולקים על הרבים מהמשנה, לאחר שהיא כבר נכנסה במשנת התלמידים, ולכן אף כשהוכרעה ההלכה - נזכרו במשנה החכמים החולקים על הרבים[35]. מטרה נוספת היתה בכתיבת דעת היחיד, כדי שאם בשעת הדחק יראו בית הדין צורך לפסוק בניגוד להלכה הקבועה במשנה, יוכלו לסמוך על דעת היחיד כהוראת שעה[36]

ועד בו ביום

לאחר מחלוקת בין רבן גמליאל דיבנה ורבי יהושע - מינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא או לריש מתיבתא[37]. מינויו לווה בהתכנסות רבתית של חכמי ישראל ל"וועד בו ביום", וועד שנמשך ימים או שבועות ספורים. בוועד זה נוספו תלמידים רבים, ומתוך כך רב החידוד והפלפול, ולא הייתה הלכה תלויה בספק בבית המדרש, ופרקים מסויימים במסכת עדויות נשנו בוועד זה. יש הגורסים שבהתקבצות כל חכמי ישראל במעמד אחד רבו בשלב זה חכמי בית הלל, ונקבעה הלכה כמותם, ואז יצאה הבת קול משמים והכריעה כמותם, וכך נקבעה ההלכה במשנת העם[33]. ועד זה אירע בשנת 84 לספירה.

הנדודים

לאחר איחוד העם סביב שיטת בית הלל, ציפו החכמים להמשיך להתכנס לליבון ההלכות ולהכריע בשאלות העומדות על הפרק, ובכך למנוע שוב חילוקי דעות בין התנאים ותלמידיהם. אך התכנסות החכמים ל"ועד בו ביום" משכו את עיני השלטון הרומי שחשדם בתכנון מרד, ולכן הוכרחו החכמים להתפזר[38], ועל אותה שעה התבטאו חז"ל לפעמים ש"נטרפה השעה" לקביעת הלכה מסויימת[39]. ובתחילה עדיין נשארו מספר תנאים ביבנה עד לפיזורה הסופי בשנת 86 לספירה, אז נדדו חלק מהסנהדרין בראשות הנשיא רבן גמליאל לאושא, שם הקימו מתיבתא שפעלה באופן חלקי במשך עשור, עד שנת 96 לספירה.

מספר נסיונות נערכו לחזור לפעילות מלאה בבירורי המשנה, אך אלו לא יצאו לפועל עד תקופת רב עקיבא. בין השאר חזרו ליבנה בשנת מלכותו של נרווה שהטיב ליהודים, אך לאחר שמלך טראיאנוס דרש מהם להתפזר. אז קבע הנשיא מושבו בלוד, אך לא הקים שם מתיבתא מפחד השלטון[40]. אף רבי אלעזר בן עזריה שכיהן לאחר רבן גמליאל, ניסה להושיב מתיבתא בלוד, ללא הצלחה. הנסיון עורר עליו את חמתו של הקיסר טראיאנוס, והוא נאלץ לברוח מיהודה לגליל, כשחלק מהזקנים נשארו ב"עליית בית נתזה" בלוד בראשות רבי עקיבא ורבי טרפון. לאחר פטירת רבי אלעזר בן עזריה[41] - לא הקימו עליהם נשיא, לאחר שלא היה כל משמעות לתפקיד בתקופה זו, ובפרט במרד התפוצות ופולמוס קיטוס בשנותיו האחרונות של טראיאנוס.

תקופת הגזירות והנדודים נמשכה 34 שנה, בהם לימדו התנאים את משנתם לתלמידיהם, ונמנעה ההכרעה במחלוקות התנאים שלאחר "ועד בו ביום".

משנת רבי עקיבא באושא

בשנת ג'תתע"ז (117 לספירה; 47 לחורבן) - מת הקיסר טראיאנוס ומלך בנו המאומץ אדריאנוס, ובתקופה הראשונה האיר פניו לעם בארץ ישראל. בשלב זה החליטו לחזור לאושא שבגליל לכנס את החכמים למתיבתא כוללת. נשיא לא מינו גם בשלב זה מחמת מורא השלטון, וכן משום היות רבן שמעון בן גמליאל בן הדור הבא, ורבי יהושע ורבי עקיבא הם שכיהנו כמנהיגי המתיבתא כ"מופלא שבסנהדרין".

פעילותו של רבי עקיבא באושא בלטה בראשית תקופת אדריאנוס. אף שהוא היה כבר פעיל בבית מדרשם של רבותיו עוד בזמן הבית, ודבריו נקבעו במשנה עוד בימי יבנה הראשונים מדי לאחר החורבן, הרי שבהיותו ראש הדור ומנהיג המתיבתא סידר משנתו לתלמידיו, כשהיא מתבססת ומבררת את משנת קודמיו, כפי שהתבטא מאוחר יותר רבי יהודה הנשיא מסדר המשנה: "לרבי עקיבא קרא לו "אוצר בלום". למה רבי עקיבא דומה, לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ, מצא חטים מניח בה, מצא שעורים מניח בה, כוסמין מניח בה, עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה מטבעות מטבעות"[42].

עוד תיקן עם חבריו באותם ימים את "תקנות אושא"[43], כמו כן תיקן יחד עם חבריו את המדות שהתורה נדרשת בהן[44], ודרש על פיהם הלכות רבות שהיו מכבר למצוא להם מקור ואסמכתא בתורה, והיה מרבה לדייק בשינויי לשון בתורה ולחדש מזה הלכות בפרטים שנתחדשו בדורו ולא חיוו קודמיו דעתם בדבר[45], וכל אלו נכנסו לבסיס משנתו ששנה לתלמידיו[46].

אף שהמתיבתא באושא לא כיהנה כמתיבתא קבועה, ולא התכנסו שם כל החכמים, בשל ריחוקה מארץ יהודה[47], היה לה משקל רב בהכרעת ההלכות של כל השנים הקודמות ובירורי המשנה. אלא שאף שהוכרעה ההלכה - נשארו במשנה החכמים החולקים על הרבים, מאחר שכבר נכנסה במשנת התלמידים.

משנת תלמידי רבי עקיבא

לאחר תקופה אירע מרד בר כוכבא, והגזירות שבאו בעקבות כשלון המרד, הביאו להריגת רבי עקיבא, ובהמשך אף לפיזור המתיבתא באושא, בין השאר בשל הגזרה החדשה על סמיכת זקנים[48]. בשלב זה כבר היה רבן שמעון בן גמליאל לנשיא, והוא אף נרדף בשל כך[49].

בשלב זה ייסדו תלמידי רבי עקיבא: רבי יהודה, רבי מאיר, רבי שמעון, רבי נחמיה ורבי אלעזר, כל אחד בית מדרש פרטי, ואף כשנמנו לפעמים כמה מהחכמים להכריע בהלכה תלויה כלשהי, לא חייבה הכרעתם את מי שלא השתתף במניינם. ולכן הוכרחו התלמידים לשנות במשנתם אף דעות פרטיות מול דעה כללית, כיון שדעת היחיד שלא השתתף עימהם לא בטלה[35].

אולם התלמידים לא היו שווים במשנתם, שכן תלמידי רבי יהושע הוסיפו את הכרעת רבם כדעה עיקרית, וכן תלמידי רבי טרפון, וכן תלמידי רבי עקיבא.

סידור המשנה בידי רבי

בדור החמישי של התנאים, כיהן רבי יהודה הנשיא (כונה: רבי) כנשיא הסנהדרין וכראש המתיבתא, ורוב חכמי ישראל התאחדו בבית מדרשו, כנראה בשל קרבתו לשלטון הרומאי בתקופתו, דבר שאיפשר קיבוץ חכמים במקום אחד. בעת ההיא החל רבי באספת כל המשניות הפרטיות שנשנו עד תקופתו, וסידורם יחד במשנה אחת, תוך הכרעת המחלוקות השונות לפי רוב הדעות בישיבתו.

מספר סיבות הניעו את רבי לעריכת המשנה, העיקרית שהוזכרה ברמב"ם[50] שראה רבי שהשכחה מצויה ואין התורה משתמרת כצורתה. סיבה נוספת מזכיר הרב ראובן מרגליות[51], כי בתקופתו נהג השלטון הרומאי בחשדנות רבה כלפי היהודים, וגם כלפי תורתם[52], לכן החליט רבי לערוך את עיקרי התורה שבעל פה, באופן שירגיע את חשדנות השלטון, שאין בתורת ישראל תעוזה מדינית למרוד בהם. מסיבה זו נמנע רבי מלהכיר במשנה כמה הלכות יסודיות, שהרומיים יכלו להבינם כמצוות לאומיות ולא דתיות, ובכך לגזור על איסור לימוד התורה.

משנתו של רבי התהדרה בהכרעותיה שהתקבלו בישיבה כללית של רוב חכמי הדור, שהכריעו בכל המחלוקות שהתעוררו במהלך הדורות הקודמים. את ההכרעה סגננו כדעה סתמית, אך שנו גם את הדעה החולקת כדי שידעו התלמידים שרבים חלקו עליה, או כדי שיוכלו לפעמים לסמוך עליה בשעת הדחק[53]. לאחר שנסדרה מסכת אחת - שיננוה כל התלמידים, בין בארץ ישראל ובין בבבל ובשאר ארצות[54]; מה שאין כן משנתם של קודמיו לא הכילו את כל הדעות, כי אם את דעתו של החכם בישיבה, ונלמדו רק בקרב תלמידיו[55].

דעה מקורית הביע רבי יעקב חאגיז[56], שהמשנה לא סודרה כלל על ידי רבי יהודה הנשיא אלא ידי רבן שמעון בן גמליאל ובית דינו. ותלו זאת על שם רבי משום שני טעמים: א. משום היותו נשיא בנן של נשיאים, ב. כיון שבשבילו ניצולו כולם, בגלל קשרי ידידותו עם הקיסר אנטונינוס.

סדר המשנה

המשנה נסדרה ב-63 מסכתות, אשר ביחד מרכיבות את השישה-סדרי-משנה. לדעת רבי יצחק אייזיק הלוי וחוקרים נוספים - היו אלו אנשי כנסת הגדולה שייסדו את המסכתות ושמותיהם. ואף הם סדרו אותם לסדרים, סדרי מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. אולם סדר זרעים כמתכונתו הנוכחית לא נסדר עד ימי רבי[57][א], משום שרוב הלכותיו נשנו בסדרים אחרים: מתנות כהונה בסדר קדשים, ומתנות עניים בסדר נזיקין.

אמנם בטעם סידור סדר המסכתות זו אחר זו רבתה התעלומה, אם כי קבעו חז"ל שאין סדר למשנה, הרי שלדעת כמה מן הראשונים - סדר המסכתות יכול להכריע בהלכה כסתם משנה שנשנתה לאחר מחלוקת. כבר באגרת רב שרירא גאון התחבטו השואלים בבעיה דומה, מדוע נשנתה מסכת ראש השנה אחרי מסכתות יומא וסוכה. ואף הרמב"ם בפתיחתו לפירוש המשנה התייחס לכך, ואף שינה מסדר המסכתות לסדר אחר, אך גם הוא לא פתר את כל השאלות.

הרב ראובן מרגליות הצביע על דפוס קבוע בסידור חמשה סדרים אלו, לפיו נסדרו המסכתות לפי מספר הפרקים:

אמנם בסדר זרעים לא קיים סדר זה, שכן מסכת ברכות כוללת 9 פרקים, מסכת פאה - 8 פרקים, מסכת דמאי - 7 פרקים; ושוב מסכת כלאים - 9 פרקים, מסכת שביעית - 10 פרקים, ומסכת תרומות - 11 פרקים. ולסיום: מסכת מעשרות - 5 פרקים, מסכת מעשר שני - 5 פרקים, מסכת חלה 4 פרקים, מסכת ערלה 3 פרקים, ומסכת ביכורים - 3 פרקים. אך כאמור סדר זרעים נסדר רק בזמן רבי. הרב מרגליות משער כי קודם זמנו של רבי היו המסכתות שבסדר זרעים מפוזרות: מתנות כהונה בסדר קדשים, ומתנות עניים בסדר נזיקין[ב], ורבי סדרם בסדר אחד, ללא הקפדה על סידורו לפי סדר הפרקים[61].

לגבי מסכת ברכות הוא מצא בדברי הגאונים שבזמן רבי היה היתה בסדר נפרד, שביעי, יחד עם המסכתות קטנות: הלכות תפילין, מזוזה, ספר תורה וציצית[ג], ורק לאחר שלא עלו המסכתות הקטנות כחלק מהמשנה - נשארה מסכת ברכות לבדה בסדר, ולכן חיברו את שני הסדרים לסדר אחד[61].

חלוקת הפרקים

חלוקת הפרקים בכל מסכת מוזכרת כבר בלשון האמוראים בתלמוד, ואם כי חלו שינויים במספר הפרקים וסדרם, הרי שעיקרם כבר היו מסודרים בתקופת התלמוד.

חלוקה זו היא משמעותית לפסיקת ההלכה, שכן נקבע בכללי הפסיקה שבמקום שיש "מחלוקת ואחר סתם" - במסכת אחת - הלכה כסתם משנה. אך כל זה תקף בוודאות רק כאשר שני ההלכות הסותרות הם בפרק אחד, אך בשני פרקים באותה מסכת - הכלל יהיה תקף רק לאחר שיתברר שהפרקים נותרו בסידור זהה לסידורם בזמן האמוראים[63].

סדר הדעות במשנה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלכה כסתם משנה

בהסבר סדר הדעות במשנה נאמרו מספר דעות. הרב ראובן מרגליות[64]. מסביר שכאשר הובאו במשנה אחת דעות שונות, נשנתה הדעה שההלכה הוכרעה כמותה - באחרונה. ולכן הוזכרה תמיד דעת הרבים, החכמים, באחרונה; כמו כן דעת בית הלל הובאה תמיד לאחר דברי בית שמאי, על אף שהלל היה נשיא הסנהדרין[65]. כלל זה תקף גם כאשר שני תנאים ידועים בשמותיהם חולקים במשנה אחת, נקבעה דעת התנא שההלכה כמותו - באחרונה. מסיבה זו - נסדרו לפעמים דברי התנא המאוחר קודם התנא המוקדם, לאחר שההלכה הוכרעה כדברי התנא המוקדם[64].

פסיקה זו מתבטאת בכלל התלמודי שכאשר יש "מחלוקת ואחר כך סתם" במשנה אחת, הלכה תמיד כסתם משנה, כדעה המוזכרת באחרונה[66].

אך במקרה שרצו לקבוע ההלכה כדעה מסוימת, אך להשאיר את הדעה החולקת כדעה לגיטימית ולאפשר חריגות במקום שימצאו החכמים לנכון, קבעו את ההכרעה ללא שם התנא האומרה, אלא כדעת תנא קמא, ומכיון שדברי היחיד החולק הוזכרו באחרונה - אין הכרח לומר שבמקרה זה ההלכה כסתם משנה, אם כי יש העדפה לפסוק כתנא קמא, אך ההכרעה נתונה ביד בית הדין[64].

במקרים מסוימים קבעו החכמים בדורות הקודמים לחתימת המשנה את ההלכה כתנא מסוים, אך רצו להשאיר את דעת היחיד החולקת כדעה לגיטימית, לכן הם קבעו את הדעה ההלכתית בראשונה ואת דעת היחיד באחרונה. אך כשעסקו רבי וישיבתו בהלכה זו - מצאו לנכון לבטל כליל את דברי היחיד, ולכן כפלו את דעת התנא קמא עם נוספת בסיום המשנה וציינוה כדעת חכמים[64].

אמנם, מכיון שבית דינו וישיבתו של רבי לא היו מקום כינוס כל חכמי ישראל בדורו, לא התקבלו תמיד הכרעותיהם, והאמוראים הרשו לעצמם לחלוק לעיתים על ההכרעות ולהצביע עליהם כדעת יחיד, ולהעדיף דעה אחרת על פני הכרעת רבי במשנה[64].

השמטות המשנה

ישנם נושאים שלכאורה נשמטו מהמשנה, למשל דיני חנוכה, הלכות ציצית ותפילין, עיבור השנה, גרות ומילה, ואלו מצאו את מקומם במסכתות קטנות הנחשבות כברייתות.

הרמב"ם[67] מסביר את ההשמטות בהיות ההלכות ידועות לכל העם בכל כלליהם ופרטיהם. הסבר זה תקף רק למצוות השכיחות מדי יום, אך אין זה מסביר את השמטת דיני חנוכה. רבי יצחק אייזיק הלוי[68] מסביר שהסיבה להשמטה זו נעוצה בעובדה שמניחי יסודות המשנה – אנשי כנסת הגדולה - חיו זמן רב לפני המאורעות, ורבי היה כבול לנוסח שהועבר בשושלת הלל הזקן ולא חידש דבר חדש לגמרי במשנתו. כך גם סבור חנוך אלבק[69].

הרב ראובן מרגליות מסביר זאת על בסיס הסברו למניעיו של רבי בסידור משנה אחת כללית לכל העם, זאת כדי להפיג את חשדנות השלטון הרומאי באשר ללימוד התורה שבעל פה. מסיבה זו הוא נמנע מלהזכיר הלכות שנתפסו בעיני השלטון כהלכות לאומיות, ומכיון שבאותה תקופה גזרו על התפילין[70] ועל המזוזה[71], וכן על הגירות[72] והמילה שהיא חלק מהגירות, לכן לא הזכיר רבי את דיניהם במשנה. כמו כן לא הזכיר את ענייני הגאולה העתידה, וכן את הלכות חנוכה, שנתפס אצל הרומאים כחג לאומי, ולכן לא הזכירם.

ברייתות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברייתא

משניות קדומות בעריכה שונה מזו של רבי יהודה הנשיא, לעיתים עם תוספות שהושמטו או לא נכנסו למשנה, או חילופי נוסח, ואשר ייתכן כי חלקם היוו את הבסיס למשנה נקראו ברייתא (בארמית: החיצוני). אלו שוננו בידי חכמי התלמוד הבבלי והתלמוד "הירושלמי" (האמוראים) בדיוניהם על המשנה, וחלק מדבריהם אף שולב לעיתים בקבצים אלו, בעיקר בדורות הראשונים שלאחר המשנה. קובץ נוסף המצוטט לעיתים בתלמודים כברייתא הוא התוספתא (בארמית: התוספת), לדעת אפשטיין הוא מסודר בסדר המהווה את מקורו של סדר המשניות, ומשקף מסורת ארץ-ישראלית שאומצה לעיתים בידי אמוראי התלמוד הירושלמי ובית מדרשם[73][74].

כן קיימים מדרשי ההלכה - המפרשים פסוקים מן המקרא על פי כללים וקובעים מתוכם את ההלכה, או מעבירים מסורות היסטוריות או אגדתיות. בין הקבצים הללו מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא דברים, וספרי זוטא דברים. חלקים מקבצים אלו מצוטטים כברייתות בתלמוד הבבלי והירושלמי[75]. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו[76].

הסיבה לאי הכנסת הברייתות למשנה נעוצה בעיקר בשל היות בסיס המשנה קדומה לרבי, והוא היה כבול לנוסח כפי שהועבר על פה עד דורו בבתי המדרש שבנשיאות הלל הנשיא וצאצאיו, ולא רצה לסטות ממנו[69].

חתימת המשנה

הניסוח והקאנוניזציה הסופית של המשנה התבצעו על ידי רבי יהודה הנשיא. יש אומרים[77] שהמשנה נחתמה בשנת ג'תתקע"ח, 150 שנה לאחר חורבן בית שני. אמנם, לפי ספר הקבלה[78] נחתמה בשנת ג'תתקמ"ח, 120 שנה לאחר החורבן.

אמרו חז"ל[79] "רבי ורבי נתן סוף משנה". לדברי הרב יצחק אייזיק הלוי[80], 'סוף משנה' משמעותו שהם ערכו את הדברים שכבר נסדרו לפניהם, ופלפלו בהלכות אלו כדי להעמידן על דיוקם, כפי שעשו האמוראים בתלמוד. עם זאת עריכת המשנה נקראה על שמו של רבי, שכן אין מלאכה נקראת אלא על שם גומרה, ובפרט שהסתימות נעשו רק בדורו של רבי.

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות

  1. ^ דבר זה מבסס הרי"א הלוי על המשנה הקדומה במסכת חגיגה (פרק א' משנה ה') "הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות, ועריות, יש להן על מי שיסמכו, הן הן גופי תורה". לדבריו משנה זו מסכמת את המשנה הקדומה מזמן אנשי כנסת הגדולה, ובה מרומזים כל חמשת הסדרים: "הלכות שבת חגיגות והמעילות"=סדר מועד[58], "הדינין" = סדר נזיקין, "והעבודות" = סדר קדשים העוסק בעבודת בית המקדש, "הטהרות והטומאות" = סדר טהרות, "עריות" = סדר נשים.
  2. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי[60] שיער, שמסכתות: תרומות, מעשרות, מעשר שני, חלה וביכורים נכללו בסדר קדשים, שכן הן מתנות כהונה ולוייה; ואילו מסכתות פאה ודמאי נכללו בסדר נזיקין, משום שהם פירות של עניים הנמצאים ברשות אחרים, וכן שביעית נחשבת כאפקעתא דמלכא, ונספחו אליהם דיני כלאים וערלה.
  3. ^ הד לדבריו הוא מוצא בדברי רבי[62] שפרשת ויהי בנסוע נחשבת כספר בני עצמו, ונמצא ספר במדבר מחולק ל-3: עד "ויהי בנסוע", פרשת ויהי בנסוע, והמשך ספר במדבר. אם כן, אף סדר זרעים מורכב משני סדרים. כמו כן, בתלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף יד עמוד א מובא שהמשנה הקדומה כללה 600 סדרים או 700 סדרים, ומשמע שהייתה חלוקה מקבילה לשבע.

הערות שוליים

  1. ^ הבהרה: קיימים חילוקי דעות רבים לגבי המשנה ומקורה ועורכיה, כאשר חוקרי חכמת ישראל הגיעו למסקנות שונות המתחשבות בספרי ההיסטוריה העולמית, וברובן אינן עולות בקנה אחד עם דעת חז"ל. ערך זה נצמד לדעות רבי יצחק אייזיק הלוי, רבי דוד צבי הופמן והרב ראובן מרגליות.
  2. ^ ראו: שלום אלבק, מהר"ח אלבק ושיטתו סיומה של תקופה, בתוך: "סיני" גליון קו, ניסן-אייר תש"נ, עמ' פ
  3. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד ה'.
  4. ^ הקדמת הראב"ד לספר הקבלה.
  5. ^ הרב יהושע ענבל, ‏תורה שבעל פה, ירושלים תשע"ה, עמ' 53, באתר אוצר החכמה.
  6. ^ ביאור הגר"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן מט, סעיף א .
  7. ^ ובתורה שבכתב נצטוו בציווי הפוך, שלא לקרוא בעל פה מן התורה שבכתב ברבים, וכפי שכתב רש"י בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס עמוד ב - דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה.
  8. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ו עמוד א, ובפירוש רש"י ד"ה מגילת סתרים.
  9. ^ 9.0 9.1 הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, עמודים ו-ז.
  10. ^ רבי דוד צבי הופמן, "המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי", עמוד 12-13
  11. ^ "כי לא הוסיפו על מימרי דקמאי מאנשי כנסת הגדולה, אלא טרחו טרחי נפישי דקו דקדוקי רברבי עד דאסיקו מאן דהוו אמרין הנך ראשונים"... איגרת רב שרירא גאון פרק ו'.
  12. ^ תקלין חדתין, מסכת שקלים פרק ה' הלכה א'.
  13. ^ ר"ש מקינון, ספר הכריתות, קעסט-ליבוביץ, פרק חלק חמישי (לשון לימודים) שער ב סעיף נח.
  14. ^ תשובות הגאונים שערי תשובה סימן כ'.
  15. ^ בספרו "המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי", עמוד 12-13
  16. ^ אם כי ייתכן שאנשי כנסת הגדולה ייסדו שש מאות סדרי משנה, ובזמן הלל ושמאי הם התקצרו.
  17. ^ ראה פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מנחות פרק ד'.
  18. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי I, פרקים כ"א-כ"ד, עמ' מ-מח: כך למשל לא הוזכרה ההלכה שיש להתאבל שבעה ושלושים, ועיקר הלכות אבלות נשנו רק אגב הלכות חול המועד.
  19. ^ כפי שהוכיח באריכות רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי I, פרקים כ"א-כ"ד, עמ' מ-מח:
  20. ^ 20.0 20.1 הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד ח'.
  21. ^ כמובא באבות דרבי נתן סוף פרק ב'.
  22. ^ שמאי נהג מנהג בית דין הגדול שלא היו ממנים אלא מיוחסין המשיאין לכהונה, כמובא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לב עמוד א.
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף יד עמוד א.
  24. ^ מלבד מחלוקת הסמיכה שהוכרעה בתקופתם ברוב כמותי של בית הלל, בשעה שבית שמאי נוכחו שיש להם במקרה רוב כמותי, ולכן הסכימו לעמוד למנין; אך בבא בן בוטא, מתלמידי בית שמאי שסבר בזה כשיטת בית הלל, קרא למנין זה לכל התלמידים הסמוכים מבית הלל, וכך כשעמדו למנין הוכרעה ההלכה כבית הלל. וראה יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד יא.
  25. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד י'.
  26. ^ 26.0 26.1 הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד יב.
  27. ^ כמו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי טרפון.
  28. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד יג.
  29. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי I, פרקים כ"א-כ"ד, עמ' מ-מח:
  30. ^ שהתגורר בסוף ימיו בברור חיל
  31. ^ ילקוט שמעוני, קהלת, רמז תתקע"ג. ורבי אלעזר בן ערך סבור היה שהולכים הם אליו, ולא הלך ליבנה עד ששכח תלמודו.
  32. ^ 32.0 32.1 רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק ד'-ה', עמ' קז-קיא
  33. ^ 33.0 33.1 רבי ראובן מרגליות, ‏יסוד המשנה ועריכתה, תל אביב תשט"ז, פרק א', עמ' טז, באתר אוצר החכמה
  34. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק א', משנה ו'
  35. ^ 35.0 35.1 רבי ראובן מרגליות, ‏יסוד המשנה ועריכתה, תל אביב תשט"ז, פרק א', עמ' יז, באתר אוצר החכמה
  36. ^ רבי ראובן מרגליות, ‏יסוד המשנה ועריכתה, תל אביב תשט"ז, פרק א', עמ' יח, באתר אוצר החכמה
  37. ^ ראו: הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, בירורים, בירור ט'.
  38. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק ל"ג, "אחר וועד בו ביום", עמ' 332 והילך.
  39. ^ למשל: תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף יד עמוד א וראו: רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק ל"ה, "הרדיפות הכוללות", עמ' 340.
  40. ^ רבן גמליאל נפטר שם בערך בשנת 105, 35 שנה לחורבן. ראו: רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי II, פרק מ', "בריחתם לארץ הגליל", עמ' 370.
  41. ^ נפטר בציפורי בשנת 108 לספירה.
  42. ^ אבות דרבי נתן, נו"א יח, מהדורת שכטר, עמ' 67.
  43. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק ד', "המתיבתא בגליל ובאושא", עמ' 438.
  44. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ה', הלכה א'
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כט עמוד ב.
  46. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק כ', "יסוד המשנה והבירורים עליה", עמ' רעג והילך.
  47. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי, III, פרק א', "ימי אושא וראשית ימי אדרייאנוס", עמ' 370.
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יד עמוד ב.
  49. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כט עמוד א.
  50. ^ בהקדמתו לפירוש המשנה לרמב"ם.
  51. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמודים כא-כד.
  52. ^ כמשתקף ממספר מקומות בתלמוד, שהשלטון שלח סרדיוטות ללמוד את התורה מפי חכמים, ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לה עמוד א.
  53. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד יח.
  54. ^ אולם הדינים שאינם נוגעים לבני ארץ ישראל לא נשנו במשנה, כמו יום טוב שני של גלויות, וראה כסף משנה הלכות מילה פק א' הלכה טו, וכן משמע בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף עג עמוד ב.
  55. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א', עמוד כ.
  56. ^ שו"ת הלכות קטנות חלק ב' סימן ע"א-ע"ח [מובא בסדר הדורות סדר תנאים ואמוראים אות י']
  57. ^ כך הסיק רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א' כרך חמישי, פרק י' (עמוד רמג ואילך), וראו בהרחבה יסוד המשנה ועריכתה, פרק ג', עמוד כט.
  58. ^ וצירף "מעילות" משום שרוב המעילות היו בעולות ראייה וקרבנות חגיגה הנכללות בסדר מועד.
  59. ^ ראו רלב"ג על התורה פרשת משפטים פרק כא בשורש הרביעי, וכן מובא ברמב"ן על התורה בפרשת כי תצא פרק כא פסוק יג. וראו בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה שמסכת מכות נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה.
  60. ^ דורות הראשונים, חלק ראשון כרך חמישי III, פרק י', "הקבלה והדרשות", עמוד 486
  61. ^ 61.0 61.1 הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק ג', עמוד כט.
  62. ^ בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קטז עמוד א.
  63. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק ד', עמוד ל.
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 64.3 64.4 הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק ה', עמוד לב-לו. אמנם דעתו זו מתאימה לפי כמה מהראשונים, לפירוט שאר השיטות ראו בערך הלכה כסתם משנה.
  65. ^ ואכן באותם המקומות בהם אין הלכה כבית הלל, אלא כבית שמאי או כחכמים, נשנו לפעמים דברי בית הלל קודם גברי בית שמאי.
  66. ^ יד מלאכי סימן תל"ג.
  67. ^ בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת מנחות פרק ד'.
  68. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א' כרך שלישי II, פרק יד, "המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה", עמ' 204-206
  69. ^ 69.0 69.1 מבוא למשנה חנוך אלבק (כרטסת הספרייה הלאומית)
  70. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל עמוד א, "כל המניח תפילין ינקרו את מוחו". ומשום כך עשו חלק מהעם תפילין עגולות, ולפיכך מצא התנא (במסכת מגילה דף כד עמוד ב') צורך להזהיר שמדובר בסכנה, שכן השלטון אינו מבדיל בין תפילין כשרות לשאינם כשרות, ואילו את המצוה אינם מקיימים, וראו שם בדברי התוספות.
  71. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף יא עמוד א, ומשום כך היו עושים פעולות זכר למזוזה. וראו בסמ"ק מצוה כא.
  72. ^ בתקופתם היו מקרי גירות רבים, כמו טיטוס פלביוס קלמנס, מה שהוביל להריגתם באשמת אתאיזם "סעיף שבו הואשמו רבים אחרים שנסחפו אל אורחות היהודים" - כתיאורו של דיו קסיוס.
  73. ^ אפשטיין, יעקב נחום (1957). מבואות לספרות התנאים: מדרש, תוספתא ומדרשי אגדה. ירושלים: מאגנס
  74. ^ ליברמן, שאול (תשט"ו). הקדמה לתוספתא. בתוך תוספתא כפשוטה (עמ' 7–12), ניו יורק: מ"ל רבינוביץ'
  75. ^ מבוא למדרשי הלכה ענת זיידר (אתר מחלקי המים)
  76. ^ הברייתא (אתר האנציקלופדיה היהודית דעת)
  77. ^ רב שרירא גאון בתשובתו המובאת בספר יוחסין, וכן בכוזרי מאמר ג' אות סז. וכן כתב רב ניסים גאון בהקדמה למסכת ברכות
  78. ^ עמוד 57
  79. ^ תלמוד בבלי, בבא מציעא, פ"ו.
  80. ^ בספרו דורות הראשונים חלק ראשון כרך חמישי IV, פרק מו, "רבי ור' נתן סוף משנה", עמ' 819