מותרות (קרבנות)

מותרות
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ז', פסוק ה'
משנה	משנה, מסכת תמורה, פרק ג', משנה ג'
תלמוד בבלי	מסכת תמורה, דף כ' עמוד ב' מסכת שבועות, דף י"ב עמוד ב'
משנה תורה	הלכות פסולי המוקדשין, פרק ד', הלכה י"ג
ספרי מניין המצוות	סמ"ג עשה קפב

מותרות הוא כינוי לכספים המיועדים להקרבת קרבנות שלא ניתן להקריבם כקרבן חובה.

הכלל

דין זה קיים בקרבנות אשם שאינם מכפרים על בעליהם, שמתו או שנתכפרו בקרבן אחר, או כספים שנותרו מכסף שהוקדש לצורך קרבן מסויים (כגון חטאת או אשם), לאחר שהופרש ממנו הסכום הנחוץ לרכישתו, או שלא הוקרב עד שמלאה לו שנה ושוב אינו ראוי להקרבה.

הדין הראשון קיים רק בקרבן אשם ולא בקרבן חטאת שבה במקרה של קרבן שמתו בעליו - הקרבן מומת. חילוק זה נמסר במסורת לחכמים ואינו נלמד מסברא או מפסוק.

במשנה

אשם שמתו בעליו ושכיפרו בעליו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה, רבי אליעזר אומר ימותו, רבי אלעזר אומר יביא בדמיה עולה.

שלושת הדיעות שבמשנה נחלקו מה דין קרבן אשם שלא ניתן להקריבו לשם בעליו, מכיון שהוא נפטר לאחר שהקדישו לקרבן ולפני שהספיק להביאו לבית המקדש:

• לפי החכמים יש לשחרר אותו בשטח שבו הוא ירעה ולא ישתמשו בו לשום מטרה מכיון שיש עליו קדושה. רק לאחר "שיסתאבו" כלומר שיפול בו מום ולא יהיה כשר להקרבה, תפקע ממנו קדושת הגוף שהיא קדושת הקרבן, ותחול עליו "קדושת דמים" שהיא בעלותו המשפטית של בדק הבית, ואז ניתן יהיה למוכרו, ובכספו להביא עולת נדבה.
• לפי רבי אליעזר לא ניתן להביא מכספי הקרבן - עולת נדבה, מכיון שלא הוקדש לשם כך.
• דעת רבי אלעזר בן פדת מוסברת במשנה:

והלא אף נדבה עולה היא, ומה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים? אלא בזמן שהיא באה עולה סומך עליה ומביא נסכים, ונסכיה משלו, אם היה כהן עבודתה ועורה שלו ובזמן שהיא נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל ציבור, אף על פי שהוא כהן עבודתה ועורה משל אנשי משמר

— משנה, מסכת תמורה, פרק ג', משנה ג'

בפרשנות דברי רבי אלעזר ומחלוקתו עם חכמים, נחלקו חכמי התלמוד:

• לפי רב חסדא דעתו האמיתית של רבי אלעזר, כפי שמובאת במשנה הקודמת לענין אדם שהקדיש נקבה לעולה וילדה, היא שיש להקריב את הקרבן עצמו כקרבן עולה, והיא נחשבת קרבן יחיד מכיון שהיא עולתו של האדם שהקדיש את הקרבן, ואילו חכמים סבורים שיש לרכוש בדמיו עולה, הקרבן הוא קרבן ציבור.
• לפי רבא דווקא במקרה שהקרבן עצמו נולד לעולה יש להקריבו לעולה, ואילו במקרה הזה שבעל החיים לא נולד בקדושה, מודה רבי אלעזר שיש למכרו ולהביא בכספו עולה, ולכל הדיעות הקרבן הינו קרבן ציבור.

מקור חובת הרעייה

לפי הסוגיא במסכת זבחים אם הקרבן הוקרב כמו שהוא הוא פסול כנלמד מהפסוק "אשם הוא" שכל זמן שלא פקעה קדושתו על ידי רעייה וקבלת מום יש בו דין אשם. לעומת זאת לפי הסוגיה במסכת שבועות דין זה הוא מדרבנן כדי שלא יבואו להקריב קרבן אשם כקרבן עולה לפני שמתו בעליו.

לפי הרמב"ן מדובר במחלוקת סוגיות. ולפי רבינו תם דין הרעייה הוא מדרבנן, ומהתורה ניתן להקריבו אפילו לפני הרעייה, שכן מהפסוק "אשם הוא" נלמד שרק כאשר הוא ראוי להקריבו כקרבן אשם - חלה עליו קדושה זאת, ואם מתו בעליו - נפקעה קדושת אשם מהקרבן וחלה עליו קדושת עולה.

הלכות נוספות

הרמב"ם קובע כי בעת הקרבת קרבנות אלו אין אומרים שירה מכיון שהם נחשבים קרבן ציבור.

עור המותרות

התקיים דיון בין החכמים מה דין עור של קרבן כזה שמוגדר כקרבן ציבור, האם גם עורו הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה ככל עורות הקרבנות שמוגדרים כקרבן יחיד ועורם לכהנים, או לא. רבי יהודה אמר, כי ששה מתוך 13 השופרות שהיו במקדש שבהם הוחזקו כספי בדק הבית היו כדי להניח בתוכם כספים של קרבנות ציבור מסוג זה, שיוחדו כדי להבדילם משאר הכספים של הקרבנות שעולם לכהנים.

אך רבי נחמיה ולפי גרסא אחרת רבי שמעון הגיב לו במילים ”אם כן ביטלת מדרשו של יהוידע הכהן”, כלומר פסק הלכה זה מנוגד לפסק הלכה של יְהוֹיָדָע הכהן, כהן גדול ואמרכל בתקופת המלכים, ממחדשי קופת בדק הבית, שדרש דתניא על הפסוק "אשם הוא אשם אשם לה'" שכל קרבן שבא ”משום חטאת ומשום אשם, ילקח בו עולות, הבשר לשם עורה לכהנים”, ואכן הוא חזר בו

תמורה

נחלקו התנאים האם חל על המותרות דין תמורה, לפיה בהמה שהוקדשה לקורבן מומרת בבהמה אחרת שתי הבהמות הן קודש, והבהמה המומרת נקראת תמורה. לפי רבי אליעזר ”עולה הבאה מן המותרות עושה תמורה”, ורבי שמעון חולק עליו וסובר שאין עושה תמורה.