סוביבור
.jpg) | |
| צילום אוויר של המחנה בסביבות 1942–1943 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה השמדה |
| מדינה |
 פולין |
| מחוז | לובלין |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 1 במרץ 1942 |
| תאריך סגירה | אוקטובר 1943 |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה | פרנץ שטנגל, פרנץ רייכלייטנר |
| השתייכות האסירים | יהודים. כמה מאות צוענים |
| נתונים | |
| מספר הנספים | 170,000 ל-250,000 |
| מספר תאי גזים | 3 |
 מפת מחנה סוביבור | |
סוֹבִּיבּוֹר (בגרמנית: Sobibor; בפולנית: סוֹבִּיבּוּר Sobibór) היה מחנה השמדה בגליל לובלין בגנרלגוברנמן, שבפולין הכבושה, שפעל בשנים 1942–1943. המחנה שכן לצד מסילת הרכבת בקו חלם-ולודבה ונקרא על שם כפר סמוך. במחנה זה נרצחו בין 170,000[1] ל-250,000 בני אדם[2]. למעט כמה מאות צוענים, כל הנרצחים במחנה היו יהודים.
סוביבור היה אחד משלושה מחנות המוות שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד", שמטרתו הייתה חיסול היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן בפולין (שחולקו למחוזות ורשה, לובלין, קרקוב, ראדום ולבוב).
היסטוריה
הקמת המחנה ותפעולו
עד 1942 היה סוביבור כפר פולני קטן. קצינים נאצים בחרו להקים את המחנה בכפר, בחווה גדולה שחלקה הגדול היה יער הצמוד לפסי רכבת. החווה הוחרמה מבעליה. הקמת המחנה החלה ב-1 במרץ 1942 בידי עובדי כפייה יהודים שנלקחו מהגטאות הסמוכים.
פעולות ההשמדה במחנה החלו בסוף אפריל 1942 ונמשכו עד אוקטובר 1943.
בין סוף יולי לתחילת אוקטובר 1942 הופסקה כמעט כליל פעילות ההשמדה במחנה ומתקני ההשמדה במחנה שודרגו. כמו כן, נבנו שלושה תאי גז נוספים. במקביל החלה הוצאת הגופות מבורות הקבורה ושרפתם במוקדי שרפה גדולים תחת כיפת השמים. עצמות הנרצחים רוסקו במכונה מיוחדת לריסוק עצמות, ולאחר מכן נזרקו עם אפר הנרצחים לבורות הקבורה הגדולים. גופותיהם של הקורבנות שנרצחו במחנה מאוקטובר 1942 ואילך הועברו מתאי הגז באמצעות קרוניות שנעו על מסילה, אל מוקדי השרפה ונשרפו שם.
מבנה המחנה
המחנה תוכנן על ידי אדריכלים גרמנים וכלל ארבעה אגפים נפרדים, שלא ניתן היה לעבור מאחד למשנהו בלא קבלת רשות משלטונות המחנה:
- האגף הראשון כלל את רציף הרכבת אליו הגיעו המשלוחים, אזור בו עובדי כפייה יהודים טיפלו ברכוש שהותירו אחריהם הקורבנות ובתי מלאכה בהם הועסקו עובדי הכפייה בייצור מוצרים מחפצי הנרצחים. בחלק נפרד של אגף זה, התגוררו האוקראינים וחלק מהגרמנים שהועסקו במחנה. כמו כן מוקמו באגף זה מבני המנהלה והפיקוד.
- האגף השני נקרא בשם "רציף ההתפשטות", ובו התפשטו הקורבנות והותירו את כל רכושם. בין האנשים המתפשטים הסתובבו אנשי סגל המחנה ובחרו עובדי כפייה. באגף זה היו גם צריפים שבהם נגזזו שערות הנשים. מן האגף השני יצא שביל שהיה מגודר בגדר גבוהה ומוסווה בצמחייה אל האגף השלישי שהיה מבודד ומגודר בחלקו הצפוני של המחנה.
- האגף השלישי כלל את תאי הגזים, אליהם הורצו הקורבנות העירומים בשביל בן 150 מטרים מהאגף השני. מאחוריהם היו בורות הקבורה ומוקדי השרפה, וכן הצריפים של עובדי הכפייה היהודים שתפקידם היה הוצאת הגופות מתאי הגזים וקבורתם או שרפתם. עובדי כפייה אלו היו מנותקים משאר עובדי המחנה. שלושת תאי הגזים הראשונים במחנה עבדו על בסיס מנוע טנק סובייטי שהזרים עשן פליטה לתוכם (שלא כבאושוויץ בו הרצח בוצע על בסיס הרעלת הקורבנות באמצעות ציקלון B). גופותיהם של הקרבנות שנחנקו בתאי הגז הושלכו בחודשים הראשונים לקבורה בבורות ענק שסוידו בסיד רותח.
- האגף הרביעי כלל אזור יער, שעציו נכרתו לצורך שריפת הגופות.
צוות המחנה
מפקדו הראשון של המחנה היה פרנץ שטנגל (פיקד על המחנה מאפריל עד אוגוסט 1942), שנחשב בעיני הנאצים לקצין מוצלח. בשל כך, הועבר שטנגל לנהל את מחנה טרבלינקה בסוף אוגוסט 1942, עקב ליקויים מערכתיים שהתרחשו במחנה. החליף אותו פרנץ רייכלייטנר (אנ') (אוגוסט 1942 עד אוקטובר 1943). שניהם היו קציני אס אס ממוצא אוסטרי.
רציף הרכבת וגדרות המחנה נשמרו על ידי 125 שבויי מלחמה אוקראינים שהתנדבו לעבודה זאת וצוידו בכלי נשק לצורך זה.
מרבית אנשי הסגל של המחנה התבלטו באכזריותם. הניצולים מספרים סיפורים מסמרי שיער על מעשי זוועות שנעשו ביהודים שנידונו להשמדה מיידית בתאי הגז עם הגיעם למחנה, דוגמת חיתוך גופן של צעירות יהודיות וכן ניפוץ גולגולות של ילדים יהודיים בידי אנשי הסגל הנאצי. נודע לשמצה באכזריותו סגן מפקד המחנה - גוסטב וגנר, שהיה מתאגרף חובב, ונהג להכות אסירים יהודיים עד שנפחו את נשמתם.
תעשיית המוות במחנה
עובדי הכפייה היהודים במחנה נבחרו לאחר סלקציה עם הגיעם אל המחנה. הם היו על פי רוב צעירים מגיל 15 ואילך, שהוצאו מהמשלוחים ונידונו לחיי עבודת פרך והשפלה. בהם היו כמה עובדים שכונו "דנטיסטים", כי בין השאר הם נדרשו לעקור שיני זהב מפיותיהם של הנרצחים.
אל המחנה הגיעו יהודים להשמדה ממחוזות לובלין ולבוב בפולין ומארצות שונות ברחבי אירופה.
הונאת המגיעים למחנה
הנאצים נקטו שיטות של הונאה ואחיזת עיניים כדי להרגיע את הקורבנות לפני שילוחם אל תאי הגז במחנות רבים. בסוביבור, קצין האס אס הרמן מיכל, היה לרוב פונה אל היהודים עם הגיעם, ומסביר להם שהגיעו למחנה מעבר, בדרך למחנות עבודה באוקראינה, בו יעברו חיטוי. לחולים וקשישים הוקצו עגלות על מנת לקחתם ל"מקלחות", כביכול. לרופאים יהודים שהיו בין הקורבנות ניתנו תרופות על מנת לטפל בחולים.
יהודים שהגיעו מהולנד אף נתבקשו עם הגיעם למחנה לכתוב מכתבים לקרוביהם, המספרים על הגעתם למחנה ועל הטיפול המסור שלו זכו. מיד לאחר כתיבת המכתבים ומסירתם למשלוח, נשלחו היהודים אל תאי הגז תוך כדי מעשי התעללות ורציחות. המכתבים הגיעו ליעדם בהולנד.
המשלוחים למחנה
המשלוחים הראשונים למחנה הגיעו מעיירות מחוז לובלין. הם כללו מלבד היהודים המקומיים, גם רבבות יהודים מאוסטריה, גרמניה, צ'כיה וסלובקיה, שגורשו אל פולין בשנים 1941–1942 ונשלחו יחד עם היהודים המקומיים אל מותם בסוביבור. בנוסף, ידוע על משלוחים בודדים שהובאו ביוני 1942 למחנה הישר מווינה וגטו טרזינשטאט שבצ'כיה.
בסוף אפריל 1942 בוצע ניסיון ראשון של פעולת תאי הגז על 250 אסירים יהודים שהגיעו ממחנה העבודה בכפייה קריחוב. בתחילת מאי 1942 החל גל גדול של משלוחי יהודים מהגטאות והעיירות של מחוז לובלין אל המחנה שנמשך עד חודש יולי. תקופה זו היוותה את תקופת השיא של השמדת יהודים במחנה וכפי הנראה קרוב למחצית מקרבנות המחנה נספו בו בחודשים אלו.
המשלוחים שהגיעו למחנה כללו משלוח של 5,000 איש ממחנה מיידנק שהגיע ב-29 ביוני 1942 (באוקטובר אותה שנה הוסב חלק ממחנה מיידנק להיות מרכז להשמדת יהודים באמצעות גז). הריגת האנשים במשלוח זה התעכבה שעות רבות עקב תקלה שהייתה במנוע שהזרים גז לתאים.
משלוח אחר, שהגיע בתאריך 24 ביולי, ובו כמה מאות ילדי הגטו בולודבה הסמוכה, שנזרקו באכזריות לתוך משאיות. אל דרכם האחרונה של הילדים התלווה מרצונו רב הקהילה, הרב מנדל מורגנשטרן.
על פי עדותו של אחד הניצולים במשפט אייכמן, דב פרייברג, הגיע לסוביבור גם משלוח אחד של כמה מאות צוענים, כפי הנראה היה זה בתחילת קיץ 1942.
בתחילת חודש יולי 1942 פסקה תנועת הרכבות למחנה בשל תיקונים שנעשו במסילת הברזל בקו חלם-ולודבה. למרות זאת, הגיעו לאחר מכן למחנה משלוחים נוספים (קטנים יחסית) של יהודים באמצעות עגלות, במשאיות או בצעידה רגלית.
ב-1 באוגוסט 1942 הגיע משלוח ובו 1,000 יהודים מהעיירה ז'ולקייבקה, ביניהם יושב ראש היודנראט של העיירה ליאון פלדהנדלר. אחרי משלוח זה החלה הפוגה בת חודשיים בפעילות ההשמדה. כאמור לעיל בתקופה זו של הקיץ נבנו שלושה תאי גז נוספים, שאפשרו להכפיל את קצב ההשמדה ל-1,200 איש בפעם אחת, וכמו כן החלה שריפת הגופות כחלק ממבצע 1005, מחנה סוביבור היה הראשון מבין מחנות ההשמדה שבו התבצעה שריפת הגופות, בשל בעיות זיהום מי שתייה ועוד בעיות תברואה קשות שנוצרו כתוצאה מהצטברות הגופות. גופותיהם של היהודים שנרצחו במחנה לאחר מכן הועלו על מוקדי השרפה ונשרפו. כמו כן הוצאו מקברי האחים גופותיהם של אלו שנספו לפני כן והושלכו למדורות ענק. את שרידי העצמות כתשו האסירים במכונות מיוחדות.
תנועת הרכבות התחדשה בתחילת אוקטובר 1942, ועמה התגבר קצב ההשמדה. אלפים רבים של יהודים מגטאות מחוז לובלין, ששרדו את גל הגירושים של תחילת הקיץ, נשלחו למחנה. בתחילת דצמבר 1942 החלו להגיע משלוחים אף ממחוז לבוב, מכיוון שפעילות ההשמדה במחנה בלז'ץ פסקה באופן פתאומי, ומשלוחים שהגיעו אליו הופנו לסוביבור.
עד סיומה של שנת 1942 הובאו להשמדה במחנה יותר מ-55,000 יהודים ממוצא פולני ממחוזות לובלין ולבוב, 24,300 יהודים מסלובקיה, וכן לכל הפחות כ -20,000 מ"יהודי הרייך" שקרוב למחציתם יהודים מגטו טרזינשטאט בצ'כיה והיתר יהודים ממקומות שונים באוסטריה וגרמניה.
היהודים הפולנים שהגיעו למחנה במשלוחים מחודש אוקטובר 1942 ואילך היו יותר מודעים לתוכניות ההשמדה של הנאצים וגילו יותר התנגדות. חלק מהקרונות היו הרוסים ושבורים כתוצאה מניסיונות פריצה ובריחה מתוכם. מלאכת השכנוע של הנאצים לשלוח את האנשים ל"מקלחות" נעשתה קשה יותר, והם נאלצו להשתמש ביותר כוח ואמצעי הונאה.
על פי דו"ח שנשלח במברק לברלין בינואר 1943 בידי הקצין הרמן הֶפלֶה (והגיע לידי רשת הביון הבריטית), מספר הקורבנות שנספו בסוביבור בשנת 1942 עמד על 101,370 נפשות (כל הקורבנות היו, כפי הנראה, יהודים, לבד מכמה מאות צוענים).
בשנת 1943 המשיכו להגיע אלפים רבים של יהודים מגטאות שחוסלו במשך אותה שנה במחוזות לובלין ולבוב, וכן ממחנות עבודה בכפייה או מחנות ריכוז בהם הועסקו בכפייה עד כדי חולי ואפיסת כוחות (בהם המחנות בלז'ץ וינובסקה). חלק מהאנשים הובאו למחנה עירומים בתקופת החורף על מנת להקשות על בריחתם. משלוחים מסוימים כללו בני אדם שכמעט כולם כבר לא היו בין החיים, או במצב גסיסה ולאחר הורדת גופותיהם מן הקרונות הם הושמו בקרוניות שהובילו אותם ישירות למוקדי השרפה במחנה 3.
החל מחודש מרץ 1943 החלו להגיע למחנה משלוחים ישירים מארצות המערב, ובהם: ארבעה משלוחים מצרפת ובהם 3,700 נפשות, שני משלוחים ישירים ובהם קרוב ל-1,000 איש כל אחד מגרמניה (אחד מהם נשלח מברלין סמוך ליום הולדתו של אדולף היטלר), ו-19 משלוחים ישירים מהולנד שהגיעו בין החודשים מרץ עד יולי ובהם סך הכל למעלה מ-34,300 נפשות.
בשלהי הקיץ ובסתיו שנת 1943 הגיעו להשמדה בסוביבור 13,700 יהודים משטחי ברית המועצות הכבושים. אלה היו כפי הנראה המשלוחים האחרונים שהגיעו לסוביבור. יהודים אלו היו שרידיהם של גטאות וילנה, לידא ומינסק.
ישנם משלוחים יוצאי דופן שקיימת סבירות קלושה שהגיעו להשמדה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כגון משלוח מסקופיה במקדוניה שהגיע בתחילת קיץ 1943 ובו 2,700 יהודים, ומשלוח ובו 3,000 יהודי מהעיירה מיינדזיז'ץ פודלסקי הנמצאת במרחק לא רב ממחנה ההשמדה טרבלינקה.
בניגוד למחנות ההשמדה טרבלינקה ובלז'ץ, אשר אליהם הייתה רק כניסה ולא יציאה, אלפי צעירים יהודיים, שהגיעו לסוביבור, הופרדו עם הגיעם למחנה משאר היהודים במשלוח, ונשלחו לעבודות כפייה, במחנות עבודה שונים ברחבי מחוז לובלין. דבר זה אפשר הצלה למיעוטם, דוגמת היהודי ההולנדי יולס שלווייס (הו'), שאחר המלחמה עסק בחקר השואה ואף הקים אתר אינטרנט על המחנה. רבים מצעירים יהודים אלו נשלחו כעבור מספר שבועות או חודשים מן מחנות העבודה בהם הועסקו, בחזרה אל מותם בסוביבור, כאשר מצבם הגופני היה ירוד בעקבות עבודות הכפייה והתעללות.
באופן כללי המשלוחים שהגיעו לסוביבור כללו פחות בני אדם בהשוואה למשלוחים שהגיעו לטרבלינקה ובלז'ץ, מכיוון שהגיעו לרוב מיישובים ומגטאות קטנים יחסית בגודלם. בתחילה יועדו יהודי מחוז לובלין להיות מובאים להשמדה בסוביבור, אולם למעשה יהודים רבים יותר ממחוז זה נשלחו לטרבלינקה ובלז'ץ מאשר לסוביבור כתוצאה מקרבה גאוגרפית של גטאות רבים לבלז'ץ שהוקם בדרום מחוז לובלין (ופעילות ההשמדה בו החלה חודשיים לפני סוביבור), ולטרבלינקה ששכן בצפונו של המחוז. כמו כן התיקונים הרבים במסילה המובילה למחנה והשבתת פעילות ההשמדה בו בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 1942 מנעה הגעת משלוחי יהודים רבים אליו.
מחנות מבצע ריינהרד, וסוביבור בתוכם, הוקמו בראש ובראשונה לצורך השמדת יהודי הגנרלגוברנמן שהיוו קרוב לשני שלישים מכל היהודים בפולין שהיו בארץ זו בגבולות 1939 ונמצאו תחת שלטון הנאצים. כתוצאה מכל הסיבות הנזכרות לעיל, מספר יהודי הגנרלגוברנמן שהושמדו בסוביבור אינו עולה על 75,000 איש (פחות מ-3.5% מכל יהודי הגנרלגוברנמן) והוא נמוך ביחס למחנות טרבלינקה ובלז'ץ. כפי הנראה, עובדות אלו הביאו את מפקדי המחנה לדרוש הבאת משלוחים ממקומות רחוקים דוגמת הולנד, צרפת ושטחי ברית המועצות הכבושים על מנת להגדיל את מספר הקורבנות של המחנה.
המחתרת ותוכנית המרידה במחנה
ניסיונות בריחה מהמחנה היו לאורך כל תקופת קיומו. רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו מיידית, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג יחדיו עם אסירים נוספים. לפי עדותו של דב פרייברג, הצליח אסיר יהודי אחד להימלט מן המחנה בקרון רכבת שנשאה את רכוש הקורבנות לגרמניה.
ביוני 1943 הגיעה רכבת של אסירים יהודים ממחנה ההשמדה בבלז'ץ, לאחר שסיימו שם את פירוק המחנה ושריפת הגופות. עם הגיעם לסוביבור האסירים החלו להתמרד ונורו למוות. כמה מהם השאירו פתקים ברכבת וסיפרו על ההשמדה במחנה בלז'ץ ועל חיסולם. אסירי סוביבור מצאו פתקים אלו והבינו את חומרת גורלם.
משלוח אחר ובו אחרוני היהודים בגטו ולודבה התמרד בהגיעו למחנה וחלק מאנשיו התקיפו את הגרמנים בבקבוקי זכוכית ומקלות. גם האנשים במשלוח הזה נורו על הרציף למוות במכת אש שהונחתה מצד הנאצים והמסייעים האוקראינים.
בקיץ 1943 התחזקו ניסיונות בריחה של אסירים יהודים. רבים מהאסירים נתפסו והוצאו להורג, יחד עם אסירים אחרים. בתחילת אותו קיץ נטמנו מוקשים סביב גדרות המחנה על מנת למנוע בריחת אסירים מהמחנה. במקביל, נחפרה מנהרה באותו קיץ אל מחוץ למחנה ויעדה היה לעבור את שדה המוקשים ולהגיע אל היער, אולם היא נתגלתה ועשרות רבות של אסירים שהועסקו באזור ההשמדה הוצאו להורג בעריפת ראש.
בין היהודים שהגיעו באחד המשלוחים ממינסק בספטמבר 1943 הייתה קבוצה של חיילים יהודים שנפלו בשבי, והועסקו במינסק בעבודות כפייה. חלקם לא נשלחו באופן מיידי לתאי הגז כשאר היהודים, אלא הוצאו מהמשלוח והועסקו בעבודות כפייה בסוביבור. תוך זמן קצר נוצר קשר בינם לבין המחתרת שהתגבשה במחנה בפיקודו של לאון פלדהנדלר, שהיה ראש היודנראט בגטו ז'ולקייבקה בפולין. ראש קבוצת החיילים היהודיים - אלכסנדר פצ'רסקי (שהיה קצין בדרגת סגן בצבא האדום), הפך למנהיג הצבאי של המרד.
אנשי המחתרת חשבו על ניסיון בריחה לכלל האסירים. לשם כך הם תכננו הריגה של כל אנשי האס אס הגרמנים שניהלו את המחנה, אספת כל אסירי מחנות 1 ו-2 למסדר, ולאחריה יציאה מסודרת של האסירים מחוץ למחנה דרך השער הראשי, באופן שימנע ירי לעברם מצד הזקיפים האוקראינים ששמרו על המחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות בשל סיבות שונות. לבסוף, היום בו הייתה הבריחה נקבע בשל היעדרותם של כמה מאנשי הסגל של המחנה, ביניהם מפקד המחנה פרנץ קרל רייכלייטנר וסגנו, גוסטב וגנר.
המרד נקבע לשעה 4 אחר הצהריים של 14 באוקטובר 1943, סמוך לשקיעה. הרג אנשי האס אס החל שעה קודם. הם התבקשו להגיע לצריפים מסוימים על ידי הקאפואים של המחנה ושם חוסלו וגופותיהם הוטמנו. האסירים היהודים הצליחו אף לגנוב נשק מצריפי המגורים של הזקיפים האוקראינים ולחלקו בין האסירים. משימת ההריגה של אנשי האס אס לא הושלמה במלואה ורק 11 מהם חוסלו בחשאי על ידי האסירים לרבות יוהאן נימאן שהיה בכיר הקצינים באותה משמרת. אסירי מחנות 1 ו-2 נעמדו במסדר אולם מכיוון שהדבר התגלה על ידי שלושת אנשי האס אס שנותרו בחיים, תוכנית היציאה המאורגנת לא הצליחה לצאת לפועל. ליאון פלדהנדלר ואלכסנדר פצ'רסקי ביקשו מהם לברוח כל עוד הם יכולים על מנת לשרוד ולספר לעולם על השמדת היהודים במחנה. לאחר אות זה מאות אסירים פתחו בריצה מבוהלת לכל הכיוונים, כאשר השומרים האוקראינים המבוהלים מנסים להתעשת ולירות בהם.
במהלך הבריחה נהרגו שלושה שומרים אוקראינים נוספים. האסירים היהודים רצו לכל כיוון ופרצו את השער הראשי ואת הגדרות. 400 מתוך 600 האסירים הכלואים במחנות 1 ו-2 הצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנה, אולם רבים (לפחות 80 איש) נורו למוות בניסיון הבריחה או שעלו על מוקשים. לפי הערכת הגרמנים כ-320 אסירים שניסו לברוח הצליחו להגיע אל היערות, אולם קרוב למאה מהם נתפסו במצוד שנערך ביערות הסמוכים ביומיים שלאחר מכן, עשרות אחרים הוסגרו במרוצת הזמן לחיילי האס אס, או שנרצחו על ידי האוכלוסייה המקומית.
חלק מהאסירים היהודים שלא ברח מן המחנה המשיך להתנגד והתבצר בתוך הצריפים. אולם יום למחרת פרוץ המרד התנגדותם דוכאה בכוח. 400 אסירי מחנה 3, בו היו ממוקמים תאי הגז ומוקדי השרפה, לא השתתפו כלל במרד. וכפי הנראה נרצחו בידי הנאצים זמן קצר אחריו יחד עם שאר האסירים שנותרו במחנה. לאחר המרד הביאו הנאצים כ-100 אסירים יהודים ממחנה טרבלינקה על מנת לפרק את המחנה ולסיים בו את עבודת ההשמדה ושריפת הגופות. גם יהודים אלו הוצאו להורג לאחר מכן. מחשש פן הסוד הנורא - רצח שיטתי של יהודים - יתגלה, הרסו הנאצים את המחנה ושתלו יער אורנים באזור.
מבחינת הנאצים, בריחת האסירים היהודים מהמחנה, והריגתם של 14 אנשי אס אס ואוקראינים היווה כשל חמור. אנשי האס אס שנהרגו במחנה על ידי האסירים היהודים הובאו למחרת לקבורה בעיירה חלם הסמוכה. מפקד המחנה פרנץ רייכסלייטנר, שלא נכח בו ביום המרד, נשלח לאחר סגירת המחנה ליוגוסלביה ושם חוסל על ידי פרטיזנים לאחר שלושה חודשים.
מכיוון שמרד האסירים בסוביבור אירע חודשיים לאחר מרד האסירים בטרבלינקה, היה חשש בצמרת הפיקוד הנאצי שסיפורי המרד והבריחה יתפשטו באזור הגנרלגוברנמן ויעוררו מקרי מרד נוספים. בשל כך נסגרו מספר מחנות ריכוז נאציים באזור לובלין בתחילת נובמבר 1943, או שמספר האסירים בהם דולל בצורה דרסטית (מחנה מיידנק אחד מהם) ו-43,000 מאסיריהם היהודים הוצאו להורג ביריות רובים (מבצע "חג הקציר").
אומדני הנרצחים במחנה
באסירים היו מבוצעות לעיתים תכופות סלקציות נוספות, ואסירים חולים או חלשים נשלחו אל תאי הגז או נורו למוות. אסירים רבים בחרו לשלוח יד בנפשם עקב החיים הקשים במחנה. אסירים רבים נרצחו במהלך "שעשועי ספורט" או מעשי התעללות מחרידים. כמו כן ישנם מספר עדויות על הוצאה של קבוצות יהודים מבין הנידונים למוות לצורך התעללות בלבד. עד לגילויו של "מברק הפלה" בשנת 2001, האומדן המקובל של מספר הקורבנות במחנה סוביבור עמד על 250,000 נפשות בקירוב. אומדן זה התבסס על דבריו של פרופסור וולפגנג שלפר, שנאם בפתיחת משפטי האגן בשנת 1964, שבו נשפטו פושעי מלחמה ששירתו בסוביבור.
כאמור, מברק הֶפלֶה הנמיך את מספר הקורבנות והעמיד את מספרם לכל שנת 1942 (שבה הושמדו מרבית הקהילות) על 101,370 נפשות, אף על פי שאין אפשרות לדעת אם המספר שמסר הֶפלֶה כלל יהודים שנספו במהלך הנסיעה למחנה. איש הס"ס קרל פרנצל, בשיחתו עם ניצול סוביבור תומאס (טוביה) בלאט במפגש שהיה ביניהם בכלא הגרמני ב-1983, טען שלדעתו מספר היהודים שנרצחו בתאי גז בסוביבור אינו עולה על 160 אלף איש. כמו כן טען שהקורבנות שהגיעו לסוביבור היו אך ורק ממוצא יהודי (כפי הנראה אותו משלוח של צוענים הגיע לפני תחילת שירותו של פרנצל במחנה באוגוסט 1942).
באתר של מוזיאון השואה בוושינגטון מופיע אומדן של כ-167,000 בני אדם אשר נספו במחנה.
יולס שלוויס, ניצול סוביבור, שגורש למחנה מהולנד, טוען שאומדן הקורבנות המינימלי בסוביבור הוא 170,165 נפשות. לטענתו 101,370 נפשות נספו בשנת 1942 כפי שמופיע במברק הפלה ו-68,795 נפשות נספו בשנת 1943.
לאחר מלחמת העולם השנייה
על קיומו של מחנה מוות בסוביבור דווח ברחבי העולם כבר בתחילת 1944[3]. דבר המרד בסוביבור פורסם בעיתון המחתרת הפולנית בנובמבר 1943 שהגיע למערב במרץ 1944[4].
עד סיום המלחמה נותרו בחיים כמה עשרות ניצולים (כשליש מהם שבויי מלחמה יהודים שהגיעו במשלוחים ממינסק), ביניהם יוסף סרצ'וק, דב פרייברג, אלכסנדר פצ'רסקי ויוסף דוניץ.
באוגוסט 1965 נפתח בגרמניה משפט של 12 נאצים שהשתתפו ברצח בסוביבור. שלושה, בהם קורט בולנדר, הואשמו ברצח, ותשעה בסיוע לרצח[5]. בשנת 1967 נעצר פרנץ שטנגל בברזיל הוא הורשע ברצח ומת בכלא בשנת 1971. סגן מפקד המחנה גוסטב וגנר ברח לברזיל. בשנת 1978 אותר בידי צייד הנאצים שמעון ויזנטל ואחד הניצולים מסוביבור. לאחר שנה נדקר למוות ומותו נרשם תחת הסעיף: התאבדות.
הנצחה ושימור המחנה
אנדרטה לזכר נספי סוביבור הוקמה בבית העלמין בחולון.
בשנת 1993 הוקם מוזיאון סוביבור בתחנת הרכבת שבה ירדו יהודים ובסמוך לתחנה של העיירה סוביבור נמצא גן ילדים ובית ספר.
בשנת 2008 הגיע למחנה הארכאולוג יורם חיימי שבני משפחת אמו נשלחו אל מותם במחנה זה מצרפת ב-1943 על מנת לבצע בו חפירות בתמיכת מוסד יד ושם[6]. בסיוע תצלומי אוויר ישנים הצליח חיימי לגלות את מיקומם המדויק של תאי הגזים במחנה 3, ואף את מראהו הכללי של המבנה שלהם, שהיה בנוי על עמודי בטון. חיימי גילה שהגופות נדחסו מתאי הגז והופלו מגובה כמה מטרים לתוך קרונות המחוברים למסילה, ומשם נגררו אל הבורות, ומאוחר יותר אל מוקדי השרפה[7]. עבודתו וגילויו זכו לתיעוד בתוכנית עובדה של אילנה דיין[8].
ביולי 2011 הודיעה ממשלת פולין כי בכוונתה לסגור את המוזיאון של סוביבור למבקרים מפאת חוסר תקציב. אחד ממנהלי האתר מארק בם אישר את הדברים. לדבריו הפעלת האתר עולה 361 אלף דולרים מדי שנה ובאמצעות מימון של תרומות פרטיות. אלא שממשלת פולין קיזזה כחצי מתקציב המימון שגרם לצמצומים בצוות העובדים באתר. משרד התרבות הפולני הודיע כי המוזיאון יפתח מחדש למבקרים בשנת 2012[9].
המחנה בתרבות
המחנה בספרות
על סוביבור נכתבו ספרים אחדים:
- הספר "סוביבור מחנה האבדון והמרד" מאת מרים נוביץ שכולל לקט עדויות של ניצולים מהמחנה. נכתב בשנות ה-60 של המאה ה-20, לאחר משפט אייכמן, והיה הראשון שהביא מידע מפורט על המחנה.
- ספר של ריצ'רד ראשקה (Rashke), שהיה בסיס לסרט "הבריחה מסוביבור".
- ספר של מישה לב שפורסם ביידיש ותורגם לעברית ואנגלית.
- הספר "שריד מסוביבור" של דב פרייברג, שהיה אסיר במחנה לאורך כמעט כל תקופת פעילותו.
- הספר "המרד ביער הינשופים" מאת דוד אבידן, על בסיס יומנו של משה בהיר ניצול מחנה סוביבור.
- המאמר Excavating Nazi Extermination Centres שנכתב על ידי י. גלעד, י. חיימי וו. מזורק. פורסם בכתב העת Present Pasts[10].
סרטים על המרד בסוביבור
- על סיפור המרד הופק בשנת 1987 הסרט "הבריחה מסוביבור", שזכה לפרסום ולהצלחה רבה בעיקר בקרב מוסדות חינוך בישראל, בשל היותו סרט הממחיש את גודל מצוקת היהודים בשואה, את מדיניות הסוואת רצח ההמונים שננקטה על ידי הנאצים, ואת הקושי בארגון מרידות. הסרט, שבוים על ידי ג'ק גולד וצולם בשטחה של יוגוסלביה לשעבר, התבסס על ספרו של ריצ'רד ראשקה (Rashke), שהתפרסם תחת אותו השם כמה שנים קודם לכן.
- "Sobibor, 14 octobre 1943, 16 heures" - סרט תיעודי משנת 2001 בבימויו של קלוד לנצמן. בסרט מראיין לנצמן את יהודה לרנר, שהיה עובד כפייה בן 16 עת השתתף במרד.
- סיפור המרד זכה גם לעיבוד קולנועי רוסי בסרט "סוביבור" משנת 2018 ומככב בו קונסטנטין חבנסקי כאלכסנדר פצ'רסקי.
ראו גם
- מברק הפלה - מסמך גרמני המאשר רציחתם של 101,370 יהודים בסוביבור ב-1942
- התנגדות יהודית בשואה
- מוזיאון סוביבור
לקריאה נוספת
- לאה גולדשטיין, ממעמקי סוביבור, יד ושם ירושלים, 64, חורף תשע"ב, 2012, עמ' 8–9.
- דב פרייברג, שריד מסוביבור, 1988.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סוביבור |
- רשימת מאמרים על סוביבור באתר רמב"י
- סוביבור, במאגר המידע אודות השואה באתר יד ושם
- מאמר של יצחק ארד, "מבצע ריינהרד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, באתר יד ושם
- תומאס בלאט, הראיון המלא בין הרוצח הנאצי והקורבן היהודי, באתר nrg, 4 בדצמבר 2009 - ראיון מיולי 1984 שבו תומאס בלאט, מנהיג המרד בסוביבור ואחד מתובעיו של דמיאניוק בהווה, ראיין את קארל פרנצל, מס' 3 במחנה ההשמדה סוביבור
- רשימת משלוחים מגטו טרזינשטט שיעדם הסופי הוא סוביבור
- סיפורי המרד בסוביבור וטרבלינקה, באתר מט"ח
- יורי ילון, לשחזר את המוות, באתר ישראל היום, 2 במרץ 2012
- החפירות לשחזור מבנה מחנה ההשמדה סוביבור, באתר יד ושם
- בית חרושת לכפתורים, דבר, 15 בספטמבר 1944
- סוביבור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- www.sobibor.info/hero.html אתרו של תומאס בלאט, מניצולי המרד בסוביבור.
- אלכסנדר פצ'רסקי באתר יד ושם
- מידע על המרד בסוביבור ותצלום של ותיקי המרד, באתר יד ושם
- אי-פי, ארקדי וייספפיר, ממארגני המרד בסוביבור, באתר וואלה!, 29 בינואר 2018
- ספרו של אלכסנדר פצ'רסקי "המרד בסוביבור" (ביידיש).
עופר אדרת, סמיון רוזנפלד, הישראלי שהשתתף במרד בסוביבור, באתר הארץ, 3 ביוני 2019- עופר אדרת, בין הנרצחים בסוביבור היו יוצאי צפון אפריקה, באתר הארץ, 11 בינואר 2021
- מצמרר: תגיות זיהוי של ארבעה ילדים נמצאו בחפירות ארכאולוגיות במחנה ההשמדה סוביבור | צפו (אתר חדשות 0404, אלדד ממן, 31 בינואר 2021)
- עופר אדרת, תליונים עם דמותו של משה רבנו ותפילת שמע ישראל התגלו בחפירות בסוביבור, באתר הארץ, 27 בינואר 2022
הערות שוליים
- ^ 170,165 לפי יולס שלוויס, באתר שלו - ניצול סוביבור, יהודי מהולנד, שעסק בחקר המחנה
- ^ דן מכמן, "רצח היהודים: הוגיו, מבצעיו, שלביו", בתוך: דן מכמן, חגית כהן (עורכים), בימי שואה ופקודה: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק ב, עמ' 110: "נרצחו בו לפחות 250,000 יהודים".
- ^ הנאצים הנהיגו 'סרטיפיקטים לחיים' בפולין, המשקיף, 20 בינואר 1944
- ^ אישור הידיעה על השביתה הכללית בגטו לודז'; פרטים מחרידים על הטבח במחנות העבודה היהודים, דבר, 2 באפריל 1944
- ^ 12 נאצים, מרוצחי מחנה סוביבור, יועמדו לדין, מעריב, 25 באוגוסט 1965
- ^ ראו: על הפרויקט בוצע בתמיכת יד ושם.
- ^ עופר אדרת, התגלו שרידי תאי הגזים בסוביבור, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2014
עומרי אפרים, נחשפו תאי הגזים במחנה ההשמדה סוביבור, באתר ynet, 17 בספטמבר 2014 - ^ עובדה, עם אילנה דיין, באתר מאקו
- ^ סוביבור: אין כסף להנצחה, ידיעות אחרונות, 7 ביולי 2011.
- ^ (ניתן להורדה ב-http://www.presentpasts.info/article/view/pp.12/2)
