איסור הקמת מצבה
| מקרא | ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ"ב |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו י"א ספר החינוך, מצווה תצ"ג |
איסור הקמת מצבה הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות לפיה אסור להקים מצבה, כלומר מקום מכובד המשמש לפולחן. האיסור הוא דווקא על הקמת מצבה ולא על בניית מזבח, ולפי העמדה המקובלת הוא כולל גם הקמת מצבה לעבודת ה'. למרות שבתקופת האבות מצבה כזו הייתה אהובה - ברבות הימים היא הפכה לסממן אלילי ולכן בתורה נאסר על הקמתה.
מאפייני המצבה לא מוגדרים במקרא, וקיימת עמימות לגביהם. ככלל, המצבה יותר אחידה ממזבח, שעשוי מאבנים רבות. אך יש מחלוקת אם דווקא אבן בודדה נחשבת למצבה או שגם חיבור אבנים שונות יכול להיחשב למצבה. כמו כן קיימת מחלוקת לגבי אופי הפולחן אליו משמשת המצבה.
המצבה בתקופת האבות
בתקופת האבות מצבה הייתה רצויה לפני ה'. יעקב נודע במיוחד בכך שהקים מצבות. בבריחתו של יעקב מעשו אחיו לחרן, לאחר שהתעורר מחלומו על מלאכי הא-להים, הוא הקים מצבה מהאבן שישן עליה, קרא למקום בית א-ל, ונדר שמצבה זו תהיה בית לעבודת ה':
וַיִּירָא, וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ-ל. וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה - יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי - עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ
הקמת המצבה הייתה כה משמעותית עבור יעקב, ולכן ה' מזכיר אותה כאשר הוא מצווה את יעקב לשוב מחרן לארץ כנען: ”אָנֹכִי הָאֵ-ל בֵּית אֵ-ל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר. עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ” (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק י"ג). ואכן, כאשר יעקב חוזר לארצו הוא מקים את המצבה בשנית: ”וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים בֵּית אֵ-ל” (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוקים י"ד-ט"ו). בנוסף למצבה בבית אל, הקים יעקב מצבה גם בעת כריתת הברית עם לבן[1].
מקור האיסור וטעמו
בפרשת שופטים, לאחר איסור נטיעת אשרה, מצווה משה את בני ישראל:
וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ
חז"ל ופרשנים רבים הסבירו שהאיסור כולל גם מצבה שנועדה לעבודת ה': ”אין לי אלא מצבה. עבודה זרה מנין? ודין הוא: ומה מצבה שאהובה לאבות - שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות - דין הוא שתהא שנואה לבנים” (ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קמו). כלומר ההבנה היא שמדובר במצבה שמיועדת לעבודת ה', וממילא מובן שאסור להקים מצבה המיועדת לעבודה זרה. וכך פסקו הרמב"ם ורבי משה מקוצי.[2] לעומתם, האבן עזרא מפרש שהאיסור הוא דווקא על מצבה המיועדת עבודה זרה, ולשיטתו סוף הפסוק מפרש את תחילתו - המצבה האסורה היא דווקא זו שה' שנא כיוון שהיא מיועדת לעבודה זרה.[3] הרשב"ם בפירושו לתורה הציג את האיסור כחזרה על איסור ההקרבה בבמות, שהיה תקף כל זמן שהיה מרכז פולחני כמו משכן שילה או בית המקדש (ותקף גם כיום).[4]
רש"י, רמב"ם, רבי משה מקוצי וספר החינוך הסבירו שהכנענים עשו את המצבה לחוק פולחני בעבודה זרה, ולכן ה' שנא אותה, למרות שבתקופת האבות הייתה רצויה.[5][2][6] הרמב"ן הוסיף על כך שמגמת התורה היא שיחד עם עבודת הקרבנות יש לצמצם את הפולחן כפי שהתפתח בתרבות האלילית:
כי היו הכנענים השטופים בעבודה זרה עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות, ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים, ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן. והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם, ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות עבודה זרה בעולם
— רמב"ן על ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ"ב
דיני המצווה
הגדרת מצבה
אבן אחת
בתלמוד הירושלמי מובאים דברי רבי יוחנן לגבי ההבדל בין מזבח למצבה: ”מצבה - כל שהיא יחידית, מזבח - כל שאבניו מרובות” (תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ד', הלכה ד'). הנפקא מינה המובאת בהקשר זה היא לגבי דרך הביטול של העבודה הזרה - שבמצבה די לפגום מעט, ואילו במזבח יש צורך בפגימת כל אבן ואבן כדי לבטל ממנו את איסור ההנאה מעבודה זרה. אמנם, רש"י, הרמב"ן ורבי אליעזר ממיץ למדו מהגדרה זו גם להגדרת המצבה שאסור להקים, שמדובר דווקא במצבה העשויה מאבן אחת.[6][7][8] לעומתם, הרמב"ם הגדיר את המצבה כ”בנין שהכל מתקבצין אצלה” (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו'), וספר החינוך הרחיב שמדובר ב”בנין גבוה של אבנים או של עפר” (ספר החינוך, מצווה תצ"ג), וביאר הרב יששכר תמר שלשיטתם מצבה יכולה להיות מאבנים רבות, בתנאי שהן מחוברות בבניין, בשונה ממזבח שבנוי מאבנים לא מחוברות.[9]
אופי הפולחן במצבה
- רש"י ורבי משה מקוצי תיארו את המצבה כאבן שמקריבים עליה קרבן.[6][10]
- הרמב"ם תיאר את המצבה כמבנה מכובד שהקמתו אסורה מפני שהגוים מניחים עליו עבודה זרה, בלי קשר לקרבנות בהכרח: ”שהזהירנו מעשות מצבה יתחברו אליה ויכבדוה, אפילו הושמה לעבוד הא-ל עליה, וזה כי יתדמה בעבודה זרה כי כן היו עושין הבונין מצבה ומשימין עליה עבודה זרה” (ספר המצוות, לאו י"א).
- הנצי"ב סובר שהמצבה לא הייתה תשמיש לעבודה זרה, אלא עבודה זרה בעצמה, כמו אשרה.[11]
- הרמב"ן בפרשת שופטים פירש שהמצבה מיועדת לשימושים שונים - הקרבה, הקטרה וכן מקום עליו הכמרים של העבודה הזרה נוהגים לעמוד.[7] בפרשת וישלח פירש הרמב"ן שהמצבה מיועדת לנסכים ואילו המזבח מיועד לקרבנות.[12]
האיסור
האיסור הוא על הקמת המצבה, ואפילו כאשר הכוונה היא לעבודת ה'. ומי שעובר על האיסור - עונשו מלקות, כמו ברוב מצוות הלא תעשה.[2] בניית מזבח לה' הוחרגה מהאיסור, כפי שכתוב ”אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ” (ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ו').[5]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- היחס בין מזבח למצבה, הרב יצחק לוי, באתר תורת הר עציון
הערות שוליים
- ^ ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק מ"ה
- ^ 2.0 2.1 2.2 משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו'; סמ"ג לאו מא
- ^ אבן עזרא על התורה, דברים טז,כב
- ^ רשב"ם על התורה, דברים טז,כב
- ^ 5.0 5.1 ספר החינוך, מצווה תצ"ג
- ^ 6.0 6.1 6.2 רש"י על ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ"ב.
- ^ 7.0 7.1 רמב"ן על התורה, דברים, טז,כב
- ^ יראים סימן שעז
- ^ עלי תמר, ירושלמי עבודה זרה ד,ד
- ^ סמ"ג לאו מא
- ^ העמק דבר, דברים, טז,כב
- ^ רמב"ן על התורה, בראשית, כח,יח
