בדואים בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף בדואי-ישראלי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נער בדואי בנגב
בדואי מוזג תה לאורחים במוזיאון לתרבות הבדואים שבמרכז ג'ו אלון

הבדואים בישראלערבית: بدو اسرائيل) הם אחת מהקבוצות האתניות הערביות בחברה הישראלית שמאמינות בדת האסלאם.[1]

הבדואים מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.[2]

רקע היסטורי

הבדואים הם שבטים שמיים אשר מקורם בחצי האי ערב, ממנה החלו להתפשט צפונה כדי למצוא שטחי מרעה ואזורי מחיה.

הבדואים מתחלקים לשני פלגים לפי מסורתם: האחד מתייחס לבני יקטן, נינו של ארפכשד בן שם; והשני מתייחס לישמעאל בן אברהם והגר. הראשון קדום יותר ומתיימר להיות האציל מבין שניהם, בגלל קרבתו לשם.

כבר במאה השנייה לפני הספירה הגיעו הבדואים בנדודיהם לחצי האי סיני. לאזורי הנגב, לעבר הירדן המזרחי ולמדבר הסורי. חדירת הנוודים מחצי האי ערב נמשכה במשך כל תקופת השלטון הרומי. בתקופה הביזנטית לבשה החדירה צורה של גלי התקפה שהיוו את שיא ההתפשטות בתקופה העתיקה. פלישות רבות נוספות בוצעו ברגעי חולשה של השלטונות עקב סכסוכים פנימיים ומלחמות בינלאומיות.


הסיבה העיקרית בעטיה נדחפו שבטי הבדואים אל תחומי מושב אלה היו תנאי המדבר הקשים בשנות הבצורת השדופות. במרכז חדירות אלה עמדה המטרה להתבסס בטריטוריה חדשה – בדרומה של ארץ ישראל ולהגיע לסוריה המרכזית ולחלקו הדרומי של הפרת. נדודיהם ופלישתם של הבדואים הביאו לפעמים לכך שהיישובים הקיימים נדחקו ונהרסו.

במרחבי המדבריות אליהם חדרו הבדואים, במדבר הסורי ובמדבר העבר ירדני הייתה יכולת קיום של היישוב ללא הפרעות. לעומת זאת בנגב עד לעת החדשה הסתמנה שיטת הפלישה כהסתננות תחילה עד לגבול יישוב. במקומות בהם היישוב היה דליל ולא מוגן ניסו הבדואים לדחוק אותו בכוח, ובמקומות בהם היו מספר יישובים מבוססים ומוגנים היטב הסתפקו בקביעת גבולם לידם.

אוכלוסייה

בארצות הגובלות במדבר הערבי הגדול ישנה חלוקה אופיינית במבנה החברתי של האוכלוסייה, וכך גם בארץ ישראל. תושבי הארץ הערבים מתחלקים ליישוב קבוע (כפריים ועירוניים, בערבית: "חדארה") ולנודדים (רבים: "בּדוּ", יחיד: "בּדוי"). בארץ ישראל אין נודדים-לחלוטין (בערבית: "רֻחַאל"), אלא נודדים-למחצה ("שִבְּהְ-רֻחַאל") בלבד. הנודדים-למחצה מתאפיינים בכך שאזור נדידתם הולך ונעשה מסוים ומוגדר, שבו הם קובעים לעצמם מקומות חנייה ראשיים שרק ביניהם הם נודדים, ועם הזמן הם עוברים לחיי חקלאות קבועה, אך עוברים ממקום למקום לפחות פעמיים בשנה. עם התגברות קביעותם במקום מושבם והתגברות קשריהם עם היישוב הקבוע שבסביבתם, הם מתחילים לבנות בתים, עד שהמחנה הבדואי הופך לכפר רגיל. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, היו בארץ ישראל בין 70 ל-90 אלף בדוים (בין 55 ל-65 אלף מתוכם בנגב), שהיוו כ-7-9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ. כבר אז, רובם נמצאו בדרגות שונות של עזיבת חיי הנדידה ומעבר לחיי יישוב. מספרם הכולל של הבדואים, כולל הבדואים לשעבר, שכבר לא היו נוודים, הוערך אז בין 110 ל-140 אלף.[3]

הבדואים כיום

הבדואים במדינת ישראל נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

  1. הבדואים בנגב (כ-220,000 נפש בשנת 2013), בהם יש נוודים למחצה ותושבי כפרים בלתי מוכרים ועיירות.
  2. הבדואים בצפון, המתגוררים בכפרים ובעיירות רובם ככולם (כ-60,000 נפש בשנת 2004).

בנוסף לשתי קבוצות אלה, מתגוררים מעט בדואים במקומות נוספים ברחבי הארץ, בין היתר ניתן למצוא ריכוזים של בדואים בחלק מהערים המעורבות (לוד, רמלה וחיפה).

בסך הכל מהווים הבדואים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל, כאשר המגזר הערבי והמוסלמי כולו בישראל מהווה כמעט 20% מכלל האוכלוסייה.[2]

בנייר רקע שהוכן במועצה לביטחון לאומי בשנת 2005 הוערך שיעור הריבוי הטבעי של הבדואים בנגב בכ-5.5% לשנה, שמשמעו הכפלת האוכלוסייה מדי 13 שנה לערך.[4][5] שיעור הפריון באוכלוסייה הבדואית בנגב היה בירידה מאז 1998 והוערך בשנת 2006 בכ-5.4.[6] על פי ארנון סופר, חל מהפך דמוגרפי בקרב הבדואים לאחר צמצום קצבאות הילדים בנובמבר 2002.[7] בשנת 2009 משפחה בדואית ממוצעת מנתה 6.8 ילדים.[8]

פוליגמיה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פוליגמיה בקרב הבדואים בישראל

למרות החוק האוסר על פוליגמיה, תופעת ריבוי הנשים בקרב הבדואים בישראל ממשיכה להתקיים, וזוכה לברכתם של כהני דת המקיימים טקסי נישואין גם לגברים נשואים, אם כי נישואים אלו אינם נרשמים במרשם האוכלוסין. כתוצאה מכך נוצר מצב בו, על פי הנתונים הרשמיים, יש, נכון לנתוני סוף 2008, 5,800 נשים הרשומות כרווקות אולם הן אמהות לילדים (חלקן אמהות למספר רב של ילדים).[9] לפי נתונים משנת 2009, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות.[10]

הבדואים בנגב

בדואים במדבר יהודה, בסמוך ליישוב קידר

נכון לאמצע 2013, באזור הנגב חיים כ-220,000 בדואים, חלקם הגדול תושבי העיר רהט (62,000) ובעיירות הקבע – כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה והשאר הם תושבי הפזורה (כפרים לא מוכרים). דוגמאות לכך הן השבטים אפיניש, קודייראת א-צאנע, ג'נאביב, אטרש, אבו עמרה, אעצם, אבו רוקייק, אבו ג'ווייעד, קוואעין, אבו כף, עוקבי, הוואשלה, נצאצרה והוזייל, שעדיין לא קיבלו מעמד מוניציפלי. חלק מכפרים אלו הוכרו עם הקמת המועצה האזורית אבו בסמה שבאה להתמודד עם בעיה זו.

במאה ה-19 הרשויות העות'מאניות עשו מאמצים רבים על מנת ליישב אותם ובמידה מסוימת אף הצליחו - בתחילת המאה ה-20 מרביתם של הבדואים באזור היו מיושבים או עברו מנוודות לנוודות למחצה והיו מעורבים בחקלאות. כך למשל מעיד החוקר אדוארד האל (Edward Hull) שסייר באזור תל הרור בשנת 1883 ”האזור המשתרע הוא בעל טבע פורה ביותר.. המחוז מעובד באקסטנסיביות על-ידי ערביי תראבין (Tarabin Arabs), ועל-ידי קבוצות קטנות של פלאחים המגיעות לאזור לעונה שבין הזריעה לקציר וחיים עם משפחותיהם באוהלים המוקמים בנקודות מוגנות. כאן משתמשים בגמלים בעיקר לחריש, כאשר גמל אחד שווה לשני שוורים ודמותו הכחושה והגבוהה של "ספינת המדבר" מופיעה לעיתים קרובות על קו הרקיע נעה לאיטה לפני החורש והמחרשה.. היקף הקרקע המעובדת כאן, כמו גם כל הדרך לעזה, הוא עצום, ויבול התבואות כגון חיטה, שעורה ותירס, עולה בהרבה על צרכי התושבים. למעשה, כמויות גדולות של מוצרים חקלאיים הגדלים באזור זה מיוצאים כל שנה מיפו וערים אחרות”,[11] גם יצירתם של גבולות בינלאומיים גרמה לירידת הנוודות ועודדה השתקעות ומעבר לחקלאות. עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. אליהו קראוזה שחיבר ב-1915 דו"ח על הפוטנציאל החקלאי באזור באר שבע מתאר את עיבוד האדמה על ידי הבדואים בצפון הנגב כלומר האזור שגבולו הצפוני בקו שבין אל-מג'דל (אשקלון) לחברון ובדרומו בקו שבין רפיח לקצה הדרומי של ים המלח

כיצד מעבדים כעת את האדמות של אזור זה? חלקן הגדול מיושב על ידי הבדואים, אשר עם גידול הבקר מגדלים גידולי פלחה (מיני דגן: חיטה, שעורה, סורגום). שיטות העיבוד שלהם פשוטות ופרימיטיביות... הם חוזרים כל שנה, אחרי הגשמים הראשונים, לאותן האדמות, זורעים עליהן, ועל ידי חריש מרווח מאד במחרשה פרימיטיבית מכסים את הגרגרים...דרושים להם גשמים מרובים יחסית כדי לקבל יבול בינוני

, אליהו קראוזה, תזכיר בדבר אפשרויות הגידולים במדבר סיני[12]

חלק מהאוכלוסייה מצא פרנסה גם במפעלי סלילה ופיתוח תשתיות של שלטונות המנדט.[13] מעבר הבדואים לחקלאות הואץ בתקופת המנדט. לפי נתוני ממשלת המנדט ב-1928 עובדו בנגב 1.5 מיליון דונם ובשנים 5–1934 נמצאו בעיבוד חקלאי 2,109,234 דונם. החוקרת רות קרק העריכה כי שטח מעובד זה, בהתחשב בכך שהבדואים עיבדו את קרקעותיהם לסירוגין (שנה שנתיים של הפסקה לאחר שנת עיבוד), משמעו שטח עיבוד כללי של כ-3.5 מיליון דונם, אך שנתונים אלו מופרזים. 80% מהשטח נוצל לגידול שעורה ואחריה חיטה, דורה, אבטיחים ועדשים.[14]

נוכח היותם נוודים למחצה, מספרם המדויק של הבדואים בנגב ערב מלחמת העצמאות אינו ידוע ואולם ככל הנראה התגוררו בנגב כ-70,000 בדואים שנמנו על שבעה מטות (אחיואת, ג'באראת, חנאג'רה, סעידיין, עזאזמה, תיאהא ותראבין) וכ-100 שבטים שונים.[15] בשנת 1946 הוערך מספר הבדואים בין 57,000 ל-95,000, הם נקראו לרוב "ערביי באר שבע" והשם "בדואים" היה כינויים בפי יושבי הקבע (הפלחים).[13] במהלך מלחמת העצמאות רובם נדדו או ברחו, בעיקר לרצועת עזה, בין אם מפחד מן היהודים או מחשש שיגויסו לצבאות הערביים, כפי שדרש הועד הערבי העליון.

בשנת 1951 נמנו בנגב 12,740 בדואים, רובם ממטה תיאהא. באותה שנה, עם החלת הממשל הצבאי על כל ערביי ישראל, אולצו הבדואים בנגב לעבור לאזור הסייג - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע.

מרוץ גמלים בדואי מסורתי שנערך בפסטיבל בדואי בצפון הנגב, סמוך לערד. 2005

חוק רכישת מקרקעין משנת 1953, שקבע כי מי שאדמתו אינה בחזקתו באפריל 1952 מאבד את זכותו עליה, גרם לאובדן זכויותיהם של הבדואים בקרקעותיהם שמחוץ לאזור הסייג, אליהן לא יכלו לחזור. במקביל, החל תהליך של פיתוח אדמות שהבדואים טענו כי הם שטחי מרעה לצאן ושטחי העיבוד החקלאי שבחזקתם לצורכי הקמת יישובים יהודיים, שמורות טבע ושטחי אש ומחנות צבא. לעומת זאת בשנת 1954 זכו הבדואים בנגב לאזרחות ישראלית והונפקו להם תעודות זהות. בשנת 1960 נמנו בדרום 17,800 בדואים ובשנת 1969 נמנו 25,320.[16]

לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד. מצב זה נמשך עד לשנת 1974, אז החליטה המדינה לחתור להסכם פשרה עם הבדואים. ניסיונות הפשרה לא צלחו. במקביל נמשך גם המאבק המשפטי, למרות החלטה תקדימית של השופט חלימה, שקבע כי לבדואי, מעצם הגדרתו, לא יכולה להיות זיקה לאדמה.

ב-1976 הוקמה הסיירת הירוקה. תלונות על התנכלויות לבדואים מצד פקחי הסיירת לא אחרו לבוא.[17] בין פעולותיה של הסיירת הירוקה נגד תושבי הפזורה הבדואית: השמדת יבולים,[18] הרס יישובים[19] והחרמת עדרים.[20]

בשנת 1980 נמנו בדרום 37,000 בדואים, בשנת 1989 כ-86,000 ובשנת 2000 כ-120,000, כאשר כ-52,000 מתוכם חיו בפזורה - לא בישובי קבע.[16]

בשנת 2003 הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, על תוכנית שמטרתה - פתרון בעיית הכפרים הלא המוכרים. תוכנית זו כוללת מצד אחד הכרה בשבעה יישובים בדואים חדשים (קסר אל-סיר, אם תנאן, דריג'את, מכחול (מרעית), ואדי גוין, אום בטין, ביר הדאג' ותראבין א-צאנע, שיכללו במועצה אזורית אבו בסמה, ומצד שני - הגברת האכיפה בסוגיית הבנייה הבלתי חוקית ופלישה לקרקעות.

ב-15 ביולי 2007, מכוח החלטת ממשלה 1999, הוקמה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. תפקידיה העיקריים: הסדרת תביעות הבעלות על הקרקע; הסדרת מגורי הקבע ובכלל זאת תשתיות ושירותים ציבוריים, הן לגבי יישובים קיימים הן לגבי יישובים חדשים; סיוע בהשתלבות בתעסוקה; תיאום שירותי חינוך, רווחה וקהילה.[21]

בשנת 2007 התפרסות האוכלוסייה הבדואית בפועל בדרום הייתה במרחב ששטחו כ-240 אלף דונם. בצירוף שטחים שנתפסו לחקלאות ושטחים נוספים שעומדות לגביהם תביעות משפטיות, שטחו של מרחב התפרסות האוכלוסייה הבדואית היה כ-800 אלף דונם.[22] ב-11 בדצמבר 2008 הגישה "הועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב וסוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.

בתי דין שבטיים

עד לתחילת המאה ה-20 פעלו בנגב בתי דין שבטיים שעסקו הן במשפט פלילי והן ביישוב סכסוכים ללא הפרדה פורמלית בין התחומים. בבסיס ההשקפה המשפטית של בתי דין אלו עמדה האחריות הקולקטיבית של בית אב למעשי בניו והשופטים נבחרו בהסכמה בכח המוניטין שרכשו בקהילותיהם. השלטון העות'מאני ניסה להחיל את מערכת המשפט שלו גם על הבדואים בנגב עם הקמת בית משפט שרעי בעיר באר שבע בשנת 1906. הבריטים החזירו לבית הדין השבטי את סמכויותיו מתוך תפיסה קולוניאלית שרווחה באימפריה שראתה בילידים בלתי כשירים לקבל עליהם מערכת משפט מערבית ולכן נזקקים לבתי דין על פי מסורתם. לפתרון סכסוכים בין-שבטיים נרחבים כינס המושל הבריטי שופטים שבטיים מהנגב, סיני ועבר הירדן. פעילות בתי דין אלו חודשה לאחר קום המדינה בשנת 1955 והם פעלו עד לסיום הממשל הצבאי לצד בתי הדין הצבאיים עד שנת 1966 אז נפתחה בפני הבדואים בנגב האפשרות להתדיין בבתי משפט אזרחיים ובבית הדין השרעי בבאר שבע שהוקם בשנת 1971. אף על פי שבתי הדין השבטיים בוטלו רשמית בדצמבר 1966 הם ממשיכים לפעול באופן לא רשמי לצד מערכת המשפט הכללית עד היום.[23]

מצב סוציו-אקונומי

פרנסתם של הבדואים בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מספר תהליכים מקבילים גרמו לירידת ההכנסות מחקלאות:

  • ירידה כלל עולמית בהכנסות מחקלאות - שיטות ייצור חדשות הגדילו את הייצור העולמי במידה ניכרת וגרמו לעודפי היצע, שבתורם גרמו לירידת מחירי התוצרים החקלאיים. כתוצאה מכך הצטמצמו הכנסותיהם של אוכלוסיות שהמשיכו לעסוק בחקלאות בשיטות לא-ממוכנות.
  • עיור כפוי - העברתם של הבדואים לעיירות הקבע על ידי המדינה מנעה מהם לעסוק בחקלאות.
  • איבוד של שטחי מרעה לצאן, שהוא העיסוק ומקור הפרנסה המרכזי של הבדואים שהפכו שטחי אש שימשו לפיתוח עירוני והתיישבותי.
  • גידולי שדה הנמצאים על שטחים שהבעלות עליהם נתונה במחלוקת בין הבדואים למדינה מרוססים מהאוויר בקוטלי עשבים.

כל אלה הביאו את הבדואים לחיפוש מקורות פרנסה נוספים על החקלאות, אך מיקומם בפריפריה של מדינת ישראל והעדר תשתיות לתעשייה בעיירות הבדואיות לא אפשרו להם לפתח מקורות חליפיים.

כתוצאה מהמצב שתואר לעיל, אוכלוסיית הבדואים בנגב היא האוכלוסייה הממוקמת במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי בישראל. לפי נתוני הלמ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי. גם בשיעור מקבלי הבטחת הכנסה ובשיעור הבעלות על רכב פרטי מיקומן של העיירות נמוך מאוד. מידע על הכפרים הלא מוכרים לא נאסף על ידי הלמ"ס, אך משערים שהמצב שם אף יותר גרוע.

תעסוקה והכנסה בקרב הבדואים בנפת באר שבע[24]
פרמטר ממוצע בדואים בנגב ממוצע ישראל ממוצע נפת באר שבע שנה
שעור השתתפות בכוח העבודה 36% 54% 52% 2003
אבטלה 26 11 14 2003
משכורת לשכיר (שקל בחודש) 3,585 6,061 5410 2001
הכנסה לנפש (שקל בחודש) 1,104 2,943 2,543 2001

שינוי באורח חיים גרמו לא רק לירידה במצב הסוציו-אקונומי אך הובילו גם לתופעות לוואי אחרים, כמו אחוזים גבוהים של פשיעה. לאחר כמה אירועי פשיעה בנגב שבהם היו מעורבים בדואים, בין היתר, היו אלה מקרים של סחר בסמים בגבול מצרים, אלימות במשפחה וקטטות בין חמולות שהסתיימו לא פעם ברצח, באפריל 2012 המשטרה הקימה יחידה חדשה למאבק בפשיעה הבדואית. היחידה הזאת מונת כ-250 שוטרים אשר פועלים נגד עבריינים בדואים בדרום, רובם לוחמי יס"מ וחלקם בלשים, אנשי מודיעין, חוקרים ותובעים משטרתיים. בראשה עומד קצין בדרגת ניצב משנה, והיא תפעל נגד עבירות שונות, ביניהן נהיגה פרועה, מעשי גניבה, אירועי אלימות ופלישה לשטחי מדינה.[25]

מאז שנות ה-90 מנהלים ארגוני זכויות אדם שונים בישראל, ובמיוחד האגודה לזכויות האזרח, עדאלה ורופאים לזכויות אדם מאבק ציבורי ומשפטי לשיפור השירותים הממשלתיים הניתנים ביישובים המוכרים והלא מוכרים כאחד. בעקבות עתירות שונות שהוגשו לבג"ץ הוקמו לראשונה בתי-ספר תיכון בחלק מהיישובים, בתי-הספר ביישובים הלא מוכרים חוברו לראשונה לחשמל, הוקמו מרפאות ושופרו שירותים ממשלתיים נוספים. עם זאת, עד לשנת 2007, רמת השירותים הממשלתיים והמוניציפליים ביישובי הבדואים היא נמוכה מאד.

ממשלת ישראל יזמה בניית אזורי תעשייה חדשים על מנת לתת יותר אפשרויות תעסוקה למגזר, הגדול בינם הוא אזור תעשייה עידן הנגב ליד העיר הבדואית רהט.[26] זה פרויקט ייחודי, הפארק התעשייתי מתפרס על פני 2000 דונם, בנוסף להקצאה של 270 דונם לבית חולים שני בנגב ו-70 דונם למכללה המיועדת לקום באזור. מדובר בשותפות עסקית: מועצה אזורית בני שמעון 39% של מניות, רהט - 44% ולהבים - 17%.[27] בנוסף, ממשלת ישראל מקימה בימים אלה את אזור תעשייה שוקת[28] שהוא אזור תעשייה משותף לארבע רשויות : מיתר, מועצה אזורית בני שמעון, חורה ולקיה, בשטח כולל שגודלו 4,228 דונם, אשר יתמחה בפעילויות תעסוקה, מסחר, תעשייה, תיירות, משרדים, ספורט ובניני ציבור.[29]

תוכנית פראוור

על פי החלטת ממשלה מאוקטובר 2007,[30] הוקמה ועדת גולדברג שנדרשה להמליץ לממשלה על מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בינואר 2009, לאחר בחינת דו"ח ועדת גולדברג,[31] מינתה הממשלה צוות יישום ויישוב הסתייגויות אשר נדרש להגיש מתווה מפורט ובר-יישום להסדרת התיישבות הבדואית בנגב. בראש הצוות מונה אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה.

א.ת. עידן הנגב, אתר בנייה, 2012

ב-31 במאי 2011 צוות יישום לדו”ח גולדברג להסדרת התיישבות הבדואים בנגב והגיש את המלצותיו. ב-11 בספטמבר 2011, בהחלטה מס' 3707, אישרה ממשלת ישראל את תוכנית פראוור.[32]

באותו היום אישרה הממשלה גם תקציב של 1.2 מיליארד ש"ח ליישום התוכנית. מטרתה להביא לשילוב טוב יותר של הבדואים בחברה הישראלית. התוכנית נועדה גם לצמצום משמעותי של הפערים הכלכליים והחברתיים בין האוכלוסייה הבדואית בנגב לכלל החברה הישראלית. מדובר בקידום מנופי צמיחה תוך דגש מיוחד על נשים וצעירים בתחומי התעסוקה והתשתיות התומכות בה. התוכנית תתמקד בפיתוח אזורי תעשייה, הקמת מרכזי תעסוקה ביישובים, קידום הכשרות מקצועיות ועוד. יופנו משאבים לתחומים תומכי תעסוקה ובמרכזם חינוך, תשתיות (לרבות מבני ציבור ותחבורה), חברה וקהילה וכן ביטחון אישי של התושבים. כל אלו צפויים לקדם באופן משמעותי את מצב התעסוקה במגזר, את מצבם הכלכלי של התושבים והיישובים ושיפור בתנאי החיים בהם.[33]

אנשי השבט תראבין עברו ליישוב החדש הבנוי עבורם, תראבין א-צאנע, אוגוסט 2012

תחום ההתיישבות כולל תהליך תכנון מקיף במסגרתו יורחבו יישובים בדואים קיימים. כן יקלטו תושבים ביישובי המועצה האזורית אבו בסמה ויוקמו יישובים במסגרת תוכנית המתאר המחוזית באר שבע. אופי של כלל ההתיישבות - חקלאית, כפרית, פרברית או עירונית - יותאם לאופי האוכלוסייה וייעשה בשיתוף פעולה עמה. ההערכה היא כי מקום מגוריהם של כשני שלישים מתושבי הפזורה יוסדר בקרבת מקום.

לפי החלטת הממשלה, תביעות הבעלות על הקרקע יוסדרו באמצעות מנגנון אחיד ושקוף שייקבע בחוק, ולפיו יינתנו תמורות בקרקע ובכסף בהיקף משמעותי. כך למשל, עבור כל תביעת בעלות של תובע שמחזיק בקרקע, שתוסדר במלואה, יקבל 50% מסך תביעתו, לעומת 20% בלבד המוצעים לו. החוק קובע כי מי שיאחר בהגשת התביעה או שהדיון בבקשתו לא יסתיים עד לתאריך קובע יאבד את זכותו בה אפילו אם בעלותו הוכחה.[34] מי שיישאר על הקרקע צפוי על פי הצעת החוק לעונש של שנתיים מאסר.[35]

במסגרת התוכנית מתוכננת שכונה חדשה לבני שבט אל-עזאזמה בשטח שעליו הם יושבים ליד יישוב קבע בדואי שגב שלום.[36] שבט אל-עזאזמה מונה כ-14,000 איש, היושבים באזור רמת בקע, רמת חובב וכלא באר שבע. לפי הרשות, הושגה הסכמה עם כמחצית מבני השבט על בניית השכונה החדשה בשטח שעליו הם יושבים, צמוד ליישוב. התושבים יקבעו יחד עם אנשי התכנון את אופן חלוקת המגרשים, את מיקום המסגד, המרפאות וסניף טיפת החלב, ואת פיזור החממות והלולים.

דוגמה אחרת - יישוב בדואי חדש, תראבין א-צאנע. בעבר אנשי השבט ישבו ליד היישוב עומר. אחרי מספר הסכמים עם השלטון כל השבט עבר ליישוב החדש הנבנה עבורו לא רחוק מבאר-שבע.

בספטמבר 2012 משרד הפנים אישר להרחיב את היישוב הבדואי לקייה בנגב בשלוש שכונות שיכללו 2,000 יחידות דיור, חלקן גם בבנייני קומות.[37]

הפרלמנט האירופי מתח ביקורת על התוכנית ודרש מישראל לעצור את יישום תוכנית פראוור[38] גם ועדת האו"ם למניעת אפליה גינתה את התוכנית. בדצמבר 2013 התקיימו הפגנות נגד תוכנית פראוור בחורה, בחיפה ובירושלים, וב־12 בחודש הודיע בגין כי הדיון בתוכנית ייפסק וכי ראש הממשלה קיבל את ההמלצה להסיר את החוק.

בשנת 2014 הורחבו פעולות ההריסה של מבנים השייכים לבדואים בנגב. נהרסו 1073 מבנים בהשוואה ל 697 הריסות בשנת 2013, מכלל המבנים 718 נהרסו בידי בעליהם כדי להימנע מהריסה משטרתית. המשרד לביטחון פנים מעריך כי פעולות ההריסה הן הגורמות להיענות הבדואים לתוכניות ההסדרה המוצעות להם.[39]

הבדואים בצפון הארץ

באזור הגליל התגוררו עד קום המדינה שבטים בדואים רבים, רובם נודדים למחצה. בזמן מלחמת העצמאות חלקם עזבו לסוריה וירדן. אך לקראת תום המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמהלך מלחמת העצמאות סייעו בדואים רבים לצה"ל מתוך אמונה שהשלטון הישראלי החדש ייטיב עימם. בשנת 1949 מנו הבדואים בצפון ישראל כ-6,500 נפש.[40]

נכון לשנת 2004, מתגוררים כ-60,000 בדואים בצפון ובמרכז מדינת ישראל,[2] ובעיקר בגליל ובעמק יזרעאל המשתייכים לכ-75 שבטים שונים.[41]

עם הריבוי של אוכלוסין בגליל ועיבוד אינטנסיבי של הקרקעות חל אצל הבדואים של צפון הארץ מעבר מזורז להתיישבות קבע. הממשלה תמכה בכך ובנתה יישובים קבועים במיוחד לבדואים עם קרקעות זולות ותשתית ציבוריות מפותחות - בתי-הספר, קופות-חולים וכו', כנ"ל גם תשתיות של מים, ביוב וחשמל.

אזור גוש שגב היה תחום הנדידה המסורתי של שני שבטים: שבט ערב אל סוועאד (צפונה לכביש סכנין) ושבט ערב אל חוג'יראת (אנשי הסלעים / האבנים)[42] המתגורר דרומה ממנו על רכס יוטבת. שני השבטים הבדואים האלה הם הגדולים באזור הגליל. בתחילת שנות ה-1980 שבט החוג'יראת מונה כ-3,500 נפש, ושבט הסוואעד - כ-3,000 נפש. מרביתם של בני השבט חוג'יראת מתגוררים בכפר ביר אל-מכסור, והשאר נשארו על הרכס ביישוב הישן דהרה הנמצא ליד יודפת העתיקה.

היישובים בגליל ושבטיהם

יישובי הבדואים בצפון ושבטיהם
יישוב שבטים
אבטין עומרייה, אבו קמיר, קמיראת, תורכמאן, זובידאת, חואלד, חילף
אום אל-גנם סעאידה
בועיינה-נוג'ידאת נוג'ידאת
ביר אל-מכסור חוג'ייראת
שפרעם זייוד, כעביה, סואעד
בסמת טבעון זבידאת, סעדיה
בענה סואעד
דהרה חוג'ייראת
דמיידה חוג'ייראת
ואדי אל-חמאם אלוקיב, ע'וארנה
זרזיר מזאריב, אלהייב, ג'ואמיס[43]
חוסנייה סואעד
סוואעד חמירה סואעד
טובא-זנגרייה אל-זנגרייה, אלהייב
כעביה אבו סויד, אבו עיד, טואהרה, סלאמנה, ברק, כעביה, גוזלי, ועוד משפחות קטנות.
כמאנה סואעד
מנשייה זבדה זבידאת, סעאידה
מקמאן חוג'ייראת
סלאמה סואעד
ערב אל עראמשה
ערב אל נעים אלנעיים
שיבלי סבייח
ראס אל-עין סואעד
רומת אל-הייב אלהייב
אום מתנאן אלענאמי

השבטים לפי יישובים

שבט יישובים
אלהייב טובא-זנגרייה, רומת אל-הייב, זרזיר
אלוקיב ואדי אל-חמאם
אלחלף חילף
אלנעיים ערב אל נעים
גואמיס זרזיר
גריפאת זרזיר
דלאיקה בסמת טבעון
זייוד שפרעם, אבטין
זבידאת בסמת טבעון, מנשייה זבדה
חג'אג'רה חג'אג'רה
חוג'ייראת ביר אלמכסור, דמיידה, מקמאן, דהרה
חמדון עילבון
טבאש טבאש
כעבייה כעבייה, שפרעם, עוספיא, מדינת ירדן
מואסי אעבלין, שפרעם, דיר חנא
מזאריב זרזיר
מריסאת טמרה, אעבלין
נוג'ידאת בועיינה-נוג'ידאת
סבייח ערב אל שיבלי (ערב אלסבייח),כפר מצר
סואעד בענה, סלאמה (הגליל), כמאנה, חוסנייה, ראס אל-עין, סוואעד חמירה
סויטאת טבאש
סעאידה אום אל-גנם
סעדיה בסמת טבעון
ערב אלעואדין / תורכמאן אבטן, ח'רבת לד, סולם, שכונת הבדואים נצרת, קרקור, הנגב
ע'וארנה ואדי אל-חמאם
מואסי, אבו קמיר, קמיראת אבטין
עיאדאת זרזיר

שירותי בריאות

ישנם סניפים של קופות חולים בכל יישובי קבע בדואים המוכרים על ידי המדינה: כללית, מכבי, מאוחדת ולאומית. כן נפתחו תחנות טיפת חלב. לעומתם, בדואים של הפזורה נאלצים להגיע ליישובי קבע או לבאר-שבע על מנת לקבל שירותי בריאות.

60% מבין הגברים הבדואים מעשנים, רובם מגיל צעיר מאוד.

בשנת 2009 התפרסם דו"ח של משרד הבריאות לפיו ילדים בדואים סובלים מבעיות גדילה, חוסרים תזונתיים ועוד. למרות הניסיונות לשיפור מצבם, בריאות הילדים ירודה.[44] שיעור תמותת תינוקות במגזר הבדואי הוא בין הגבוהים במדינה - תמותת התינוקות עד גיל שנה במגזר הבדואי גבוהה פי ארבעה ויותר בהשוואה ליישובים היהודיים בישראל (הנתונים של 2011).[45] אבל על-פי ממצאי הדו"ח של משרד הבריאות (2009), משנת 2004 נצפית מגמת ירידה בשיעורי תמותת תינוקות בקרב הבדואים בנגב מ-16.9 ל-1,000 לידות בשנת 2004 ל-11.5 ל-1,000 לידות בשנת 2007.[44] משרד הבריאות מקצה תקציב שנתי לפרויקט מיוחד להפחתת תמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית בנגב. הגורם העיקרי לתמותת תינוקות באוכלוסייה הבדואית הוא מומים מולדים ומחלות תורשתיות, שגרמו ל-43% ממקרי התמותה בשנים 2004–2006.

90.4% מהילדים הבדואים בנגב מקבלים את כל המנות של החיסונים השגרתיים המומלצים על ידי משרד הבריאות בתוכנית חיסוני השגרה בילדות המוקדמת. כתוצאה מקבלת החיסונים, משנת 1999 לא התקבלו דיווחים על מקרי תחלואה בחצבת, חזרת, אדמת, קרמת (אסכרה), טטנוס (פלצת), פוליו (שיתוק ילדים) ודלקת כבד B בקרב ילדים בדואים מתחת לגיל 5 שנים. משנת 2001 התקבלו דיווחים על מקרים ספורים בלבד של דלקת קרום המוח ואלח דם שנגרמו על ידי המופילוס אינפלואנזה b (בממוצע 1.2 לשנה). כמו כן, משנת 2001 אובחנו מקרים בודדים של דלקת נגיפית A עקב הכנסת החיסון נגד המחלה לשגרת החיסונים הניתנים בתחנות טיפת חלב ברחבי המדינה ב-1998; ועדיין מאובחנים מדי פעם מקרים מעטים של שעלת בקרב ילדים בדואים (בממוצע 7.3 לשנה).

השכלה

עד שנות ה-50 רוב מוחלט של הבדואים בישראל לא ידעו קרוא וכתוב. חוק לימוד חובה יושם בתחילה באופן חלקי ביותר. בתקופת הממשל הצבאי, בין השנים 1948–1966, הוגבלה הניידות של האוכלוסייה הערבית-הבדואית, ונדרש היתר מיוחד לתעסוקה וללימודים. כתוצאה מכך נמנעה מרבים, ובמיוחד מנשים, הזכות לחינוך. רק בשנות ה-70 המאוחרות החלה המדינה ליישם את חוק לימוד חובה בנגב. שני בתי-ספר נבנו בשני יישובים בדואים. בניגוד לנשים הערביות מצפון הארץ, שהייתה להן גישה למערכת חינוך מפותחת, לנשים הערביות הבדואיות לא הייתה כמעט גישה למערכות חינוך פורמליות. רק ב-1976 האישה הבדואית רכשה השכלה גבוהה ורק ב-1988 קיבלו 12 נשים בדואיות את התואר הראשון. למרות זאת, יישום חוק לימוד חובה חולל מהפכה במגזר. במהלך דור אחד השתנתה רמת האוריינות מ-25% ל-95%. אלה שעדיין אינם יודעים קרוא-וכתוב הם על פי רוב קשישים. רמת הנשירה מבתי-הספר עודנה גבוהה מאוד, בין הגבוהות בישראל. לפי נתוני 2010, שיעור הנשירה במגזר נע בין 4.1% (בחורה) ל-10.6% בשבט בדואי אל-אעצם.[46] בשנת 1998 האחוזים היו גבוהים עוד יותר: רק 43% מהצעירים הבדואים התחילו ללמוד בכיתה י"ב.

מאמצים רבים נעשים על מנת לשפר את המצב. באוניברסיטאות לדוגמה, יש מלגות מיוחדות לבדואים. זה גרם לעלייה חסרת תקדים בכמות הסטודנטיות מהמגזר - פי 6 רק בחמש שנים - בין השנים 1996 ל-2001.

בקיץ 2012 אותרה מגמה חדשה - מאות בדואים מתקבלים ללימודים גבוהים באוניברסיטאות הפלסטיניות. שכר הלימוד הגבוה בישראל, הדרישה לעבור מבחן פסיכומטרי ומחסור במקצועות שמעניינים את הבדואים, גורמים למאות מהם לנהור לאוניברסיטאות בחברון ובג'נין.[47]

סימניה - רקמה בדואית במסגרת הפרויקט רקמת המדבר של נשות הכפר לקיה

מעמד האישה ותעסוקת נשים

שנים רבות הייתה הזנחה של הנשים הבדואיות בתוך המגזר אך לאחרונה חל שיפור ומעמד האישה התחזק. הסיבה לכך היא קבלת השכלה גבוהה ויציאה הדרגתית של נשים בדואיות לשוק העבודה.[48] הנשים הבדואיות זכאיות למלגות מיוחדות.

כמו כן הן משתתפות בקורסי הכשרה מקצועית אשר הן עוברות במסגרת פרויקטים שונים. לדוגמה, קיים פרויקט האריגה בנגב בכפר לקיה - קורס הכשרה בעיבוד טקסטיל, תפירה, וייצור בגדים במשך השנתיים האחרונות. המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי הוביל יוזמה בשיתוף פעולה עם משרד התעשייה, המסחר והעבודה בקרב הקהילה הבדואית בכפר לאקיה, וסיפק ל-20 נשים בדואיות הכשרה מיוחדת. הפרויקט כלל הכשרה בעניין התעסוקה, הכשרה בניהול עסקים, עזרה בבניית עסק, והדרכה ממושכת. זה היה פרויקט מאד מוצלח - ארבע משתתפות הקימו עסק שיתופי של עיצוב וייצור אופנה לנשים מוסלמיות; 9 משתתפות הקימו מפעל תפירה, ואחרות התחילו לתפור בגדים באופן אינדיבידואלי מהבית.[49]

שיעור הנשים הבדואיות המשתתפות בשוק העבודה נמוך במיוחד ועומד על 11.4%. הסיבות לשיעור הנמוך קשור למחסור בהשכלה ובניסיון רלוונטי לשוק העבודה והיעדר תשתיות תחבורתיות נאותות (Amar Abu-Qarn).[50] פלוג קרנית וניצה קסיר הצביעו על אפליה בשוק העבודה, רמת ההשכלה ביישובים הבדואיים ומחסור במקומות עבודה מתאימים באזור כגורמים מהותיים בהסבר של שיעורי התעסוקה הנמוכים של הנשים בחברה הבדואית.[51]

יחס הבדואים לצה"ל

אף שהבדואים אינם מחויבים בשירות בצה"ל, כבר משנות ה-50 שולבו מספרים מועטים של בדואים כגששים ביחידת המיעוטים לשעבר.

כיום רק אחוזים בודדים מתוך הבדואים שחיים בישראל בוחרים לשרת בצה"ל.[1]

מבין הבדואים שכן בחרו לשרת הם צפויים להתגייס אל יחידת הגששים, או אל הגדס"ר הבדואי (סיירי המדבר),[52] או למשמר הגבול. בספטמבר 2016 נפתחה פלוגה חדשה אחת בבסיס מחווה אלון בשם פלוגת "אייל" שמטרתה לאפשר לבדואים הזקוקים לכך לשפר את רמת העברית שלהם ובכך להשתלב בצורה טובה יותר בצבא הגדול, ולפתוח בפניהם אפשרויות שיבוץ נרחבות מלבד היחידות המוכרות למגזר.

הגיוס בקרב בני העדה שנוי מאד במחלוקת. בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה, תחושת האפליה של רבים במגזר והתחזקות התנועה האיסלאמית בקרב התושבים, נרשמה ירידה באחוז המתגייסים הבדואים.[53] עם זאת מאז 2002 הסתמנה מגמת עלייה בשיעור המתגייסים, והתייצבה על כ-300–400 חיילים בדואים בשנה. בשנת 2004 שירתו בצה"ל כ-1000 בדואים, רבים מהם בשירות קבע.[54] כמו כן נרשם מקרה ראשון של גיוס אישה בדואית אמירה אל הייב מהצפון, שהתגייסה למג"ב, וכן גיוס של בדואים בודדים לעתודה האקדמית.

לזכר הבדואים שנפלו בעת שירותם בצה"ל הוקמה אנדרטת הלוחם הבדואי.

כל חברי הכנסת הבדואים שכיהנו התנגדו לגיוס המגזר לצה"ל. ח"כ טלב א-סאנע הצהיר שהוא מסרב לשירותם של הבדואים בצה"ל, ואף הציג חיילים אלו כ"חלק ממכונת הג'נוסייד של ישראל כנגד הפלסטינים" וקרא להם לחזור, כדבריו, למקומם הטבעי בקרב עמם.[55]

נציגים בולטים של הקהילה בישראל

  • חוסיין אלהייב, לוחם צה"ל, מפקד יחידת הגששים, הבדואי הראשון בצה״ל אשר הגיע לדרגת אלוף משנה. נחשב לגיבור ישראל וזכה להערכה רבה ממפקדיו שהעניקו לו במהלך שירותו 3 צלש״ים מנהיג שתרם רבות לביטחון המדינה ולגיוס בני העדה הבדואית בפרט.
  • עמוס ירקוני, לוחם צה"ל, מפקד סיירת שקד, במהלך שירותו הצבאי הוענקו לו עיטור המופת ושלושה ציונים לשבח.
  • איסמעיל חלדי, הדיפלומט הבדואי הראשון.[56]
  • חסן כעביה סגן אלוף במיל' ודיפלומט במשרד החוץ
  • טלב א-סאנע, חבר כנסת בדואי.
  • מוחמד כעביה, פעיל לשילוב העדה הבדואית בחברה הישראלית, פעיל הסברה למען המדינה בכל רחבי העולם, ונבחר בין ה-30 אנשים שמשפיעים ביותר על פני החברה על ידי הנשיא ומערכת ערוץ 10.
  • אסמעיל אבו סעד, פרופסור במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעיל חברתי ישראלי.
  • עודה תראבין, אזרח ישראל שנעצר על ידי השלטונות המצריים באשמת ריגול לטובת ישראל.
  • עליאן אל-קרינאווי, פרופסור, ראש המחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון[57] ונשיא המכללה האקדמית אחוה.
  • סלימאן א-שאפעי, עיתונאי, בעבר כתב חדשות ערוץ 2 לענייני פלסטינים.
  • אמירה אל הייב' הלוחמת הבדואית הראשונה בצה"ל.[58]
  • נאסר אבו טהא - השופט המחוזי הבדואי הראשון
  • מוחמד אלנבארי - ראש הרשות המקומית הבדואית הראשון שמקבל פרס ניהול תקין מהתנועה לאיכות השלטון.
  • מוניר סואעד - מקבל פרס שר הביטחון לגיבור ישראל תשע"ד, שירת בחטיבת הצנחנים כלוחם ונפצע במלחמת לבנון אשר איבד את רגלו, והציל את חיי הלוחמים.
  • סא"ל במיל' ווספי סואעד - המג"ד הבדואי הראשון שפיקד על גדוד הסיור המדברי.
  • סא"ל ווחיד אלהוזייל - לוחם צה"ל ואחד ממפקדי גדוד הסיור המדברי אשר קיבל שני צל"שים על פעילות מבצעית בגבול עזה.
  • לואי אבו סויד - עובד בלשכה להכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון, וזוכה בתעודת העובד המצטיין של המגזר הציבורי לשנת 2015.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הבדואים - דת ואמונה, באתר lib.cet.ac.il
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 הבדואים במדינת ישראל, באתר הכנסת
  3. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 133-132.
  4. ^ החברה הבדואית בישראל בראי עולם התעסוקה
  5. ^ אהוד פראוור, לירית סרפוס, הבדואים בנגב: מדיניות, קשיים והמלצות, המועצה לביטחון לאומי, עמוד 5
  6. ^ האוכלוסייה הבדווית בישראל, עמ' 26
  7. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 69.
  8. ^ ילדים באוכלוסייה הבדווית בנגב: מאפיינים, צרכים ודפוסי שימוש בשירותים, 2009
  9. ^ מירב ארלוזורוב, החופש החדש של הנשים הבדוויות, באתר TheMarker‏, 21 באפריל 2009
  10. ^ ד. בן רבי, ש. עמיאל, פ. ניג'ם, ט. דולב, ילדים באוכלוסייה הבדווית בנגב: מאפיינים, צרכים ודפוסי שימוש בשירותים
  11. ^ E.(1885). Mount Seir, Sinai and Western Palestine. London: Richard Bentley עמוד 139
  12. ^ מצוטט ב"עיונים במאמצים ליישוב הנגב מאז העלייה הראשונה ועד העלייה הגדולה לישראל", שמעון רובינשטיין, 2,000
  13. ^ 13.0 13.1 Cédric Parizot. "Gaza, Beersheba, Dhahriyya: Another Approach to the Negev Bedouin in the Israeli-Palestinian Space"; Bulletin du Centre de recherche français de Jérusalem, 2001
  14. ^ קות קרק, תולדות ההתיישבות החלוצית היהודית בנגב עד לשנת 1948, הוצאת אריאל 2002, עמוד 57
  15. ^ יוסף בן דוד, הבדווים בנגב, 1960-1900, באתר מטח
  16. ^ 16.0 16.1 יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 68.
  17. ^ הבדווים מאשימים הסיירת הירוקה קציני צה"ל והמשטרה בהתעללות, דבר, 15 במרץ 1979
  18. ^ הלוחמה הכימית של מינהל מקרקעי ישראל באתר התאחדות חקלאי ישראל
  19. ^ תושבי אל-עראקיב בונים מחדש את הכפר שנמחק כליל מכוח צווי הריסה, "אפוק טיימס", 7 באוגוסט 2010
  20. ^ חוק העז השחורה מאת יצחק ביילי, באתר סנונית
  21. ^ הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב
  22. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 72.
  23. ^ קאסם אלצראיעה, משפט שבטי: אינטגרציה או סגרגציה, לקסי-קיי גליון 7, המכללה האקדמית קיי, 2017
  24. ^ אהרון זהר, התוכנית הלאומית-אסטרטגית לפיתוח הנגב, 2005
  25. ^ אבי אשכנזי, המשטרה מקימה יחידה חדשה למאבק בפשיעה הבדואית, nrg מעריב, אפריל 18, 2012
  26. ^ עידן הנגב
  27. ^ אזור התעשייה עידן הנגב
  28. ^ העבודה על אזור התעשייה שוקת מתחילות
  29. ^ אזור תעשייה שוקת ברשות מקרקעי ישראל
  30. ^ הקמת ועדה לשם הצעת מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב, החלטה מספר 2491 של ממשלת ישראל ה-31, משנת 2007, באתר של משרד ראש הממשלה
  31. ^ דין וחשבון להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב (ועדת גולדברג), החלטה מספר 4411 של ממשלת ישראל ה-31, משנת 2009, באתר של משרד ראש הממשלה
  32. ^ דו"ח הצוות הבינמשרדי ליישום המלצות הוועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב - המשך הדיון והעברת שטח פעולה ממשרד למשרד
  33. ^ שלמה פיוטרקובסקיהממשלה אישרה "תכנית פראוור" לישוב הבדואים, באתר ערוץ 7, 11 בספטמבר 2011
  34. ^ סעיף 67 לחוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב טיוטת חוק 2013
  35. ^ סעיף 71 לחוק להסדרת התיישבות בדואים בנגב טיוטת חוק 2013
  36. ^ יניר יגנה, לראשונה: בדואים ישתתפו בתכנון שכונתם החדשה, באתר הארץ, 1 ביולי 2012
  37. ^ אריאל נוי, בלעדי ל"כלכליסט" - הבדואים עולים קומה: מיישובים לא מוכרים לבניינים משותפים, באתר כלכליסט, 6 בספטמבר 2012
  38. ^ ג'קי חורי, הפרלמנט האירופי נגד התוכנית לפינוי בדואים מכפרים לא מוכרים בנגב, באתר הארץ, 8 ביולי 2012
  39. ^ המשרד לביטחון הפנים, מנהלת דרום לתיאום האכיפה של דיני המקרקעין, דו"ח שנתי, 2014
  40. ^ יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, ישראל 2007–2020: על דמוגרפיה וצפיפות, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007; עמ' 67.
  41. ^ יואל פרץ, סיפורי אם בקרב שבטי הבדווים בגליל, 1982
  42. ^ נסיעה לאבטליון
  43. ^ לילי גלילי, הנפקד הכי נוכח, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2007
  44. ^ 44.0 44.1 בריאות ירודה לילדי הבדואים, פברואר 8, 2009
  45. ^ דן אבן, עלייה בשיעור תמותת תינוקות במגזר הבדואי, הארץ, אפריל 24, 2011
  46. ^ שיעורי הנשירה של תלמידים ממערכת החינוך, 2011
  47. ^ יניר יגנה, מוותרים על ישראל. זינוק במספר הבדואים שלומדים ברשות הפלסטינית, הארץ, יולי 30, 2012
  48. ^ משהו קורה אצל הבדואים בנגב
  49. ^ פרויקטים של בדואים המרכז יהודי-ערבי לפיתוח כלכלי
  50. ^ Abu-Qarn, Aamer, Determinants of Labor Force Participation of Arab Women in the Negev, The Robert H. Arnow Center for Bedouin Studies and Development.
  51. ^ Karnit Flug and Nitsa (Kaliner) Kasir,"Poverty and Employment and the Gulf between them", Israel Economic Review, Vol. 1, p. 55-80, 2003
  52. ^ שירות הבדואים בצה"ל, אגף כוח האדם, באתר צה"ל
  53. ^ עמוס הראל, מספר הבדווים המתגייסים לצה"ל ירד ביותר מחצי, באתר הארץ, 14 ביוני 2001
  54. ^ ‫שלמה סבירסקי‬ ו‫יעל חסון‬, ‫אזרחים שקופים‬, ספטמבר 2005, באתר מרכז אדוה (מידע על שוויון גיליון מספר 14 - ספטמבר 2005)
  55. ^ דן שיפטן, ‏זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002
  56. ^ צח יוקד, טיול שורשים, nrg, אוקטובר 2007
  57. ^ משרד הרווחה יוצא למאבק - בפוליגמיה הארץ, מרץ 26, 2008
  58. ^ דני ברנר, בעקבות הגששים, nrg מעריב, אוקטובר 5, 2003
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0