יום קבורה

יום קבורה
(מקורות עיקריים)

הלוויה בבית הקברות בהר הזיתים
משנה	משנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משנה א'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ט עמוד ב'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות יד החזקה, פרק הלכות ביאת המקד"ש, הלכות ב'–י'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימנים שמ"ג-שס"ח, משנה ברורה

יום קבורה הוא יום שבו נקבר אחד משבעת קרוביו של האדם, ביום זה חלים עליו דינים מסויימים השוים לדיני אנינות.

רקע

ערך מורחב – אונן (הלכה)

התורה מצווה על אדם שמת אחד מקרוביו לעסוק בקבורתו אף אם הוא כהן. בנוסף, ביום הפטירה של אותו קרוב, חלים עליו הלכות יחודיות לאותו יום, חלקן חמורות יותר מדיני אבל בשבעת ימי האבלות, (כמו האיסור להניח תפילין), וחלקן קלות יותר (כמו האיסור להתחתן).

כאשר לא עלה ביד המשפחה לקבור את קרובם באותו יום, והוא נקבר למחרת או ביום אחר, נחלקים דיניו של האונן: ישנם הלכות של 'אונן' שחלים על האדם גם ביום הקבורה אף שאינו יום המיתה, וישנם הלכות שחלים אף על יום הקבורה.

בנוסף, ישנה דעה שגם ההלכות של אונן שחלים עליו ביום המיתה של קרובו, חלות עליו מהתורה רק אם קבר את קרובו ביום פטירתו, אבל אם שני הגורמים לאבילות נפרדים זה מזה, ולא נקבר קרובו ביום המיתה, חלים עליו דיני אונן רק מדרבנן, מכיון שדיני אונן תלויים מן התורה הן בפטירה והן בקבורה שהיו באותו יום, וראיה לכך מכך שחז"ל התירו לחתן שנפטר אביו ביום חופתו לאחר שכבר הכינו את צרכי החתונה, להתייחד ולהתקרב לאשתו כדי שיחולו עליו דיני חתן, שלא תלך סעודת החתונה לאיבוד ומכאן שאיסור קרבה לאשתו אינו מהתורה אלא מדרבנן לפני הקבורה, ויש מקשים על כך.

במשנה

במשנה מובא כי אונן אינו חולק בקדשים, לא בבשר הקרבן ולא בעורות קדשים, אבל מותר לו לאכול קדשים, ”אוֹנֵן, נוֹגֵעַ, וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל לָעָרֶב”.

לפי רב אסי משנתינו המתירה לאונן לאכול קדשים בערב עוסקת ביום קבורה, כלומר באדם שקרובו נפטר יום קודם לכן אך הוא קברו למחרת, ואנינות יום הקבורה שהיא מדרבנן אינה חלה על הלילה שלאחריה במקרה שהיא חלה בליל י"ד בניסן שבה קיימת מצות אכילת פסחים מהתורה.

לעומת זאת, הברייתא הקובעת שגם בלילה שלאחרי יום האנינות אסור לאונן לאכול קדשים, עוסקת באונן רגיל, שקבר את מתו ביום פטירתו, ושם גם בלילה נאסר עליו לאכול קרבן פסח. כך יישוב הסתירה לפי רב אסי.

בהסבר דברי רב אסי קיימים שני אפשרויות: א) רב אסי סובר שיום קבורה הוא מדרבנן ולכן לא גזרו החכמים על הלילה שלאחריו. ב) יום קבורה הוא מהתורה, ורק שאנינות הלילה שלאחרי יום האנינות ויום הקבורה הוא מדרבנן, ולא גזרו החכמים בלילה שלאחר יום הקבורה.

תירוץ אחר הוא של רב מרי, שלפי שיטתו הן המשנה והן הברייתא עוסקים ביום הקבורה שהוא מדרבנן, ובמשנה מדובר בחג הפסח שבו התירו חכמים את יום הקבורה לצורך אכילת פסחים, והברייתא עוסקת בלילה רגיל שבו לא התירו חז"ל את האיסור של ליל יום הקבורה.

בברייתא

בתלמוד מובא עוד כי נחלקו בזה רבי יהודה הנשיא וחכמים בברייתא: ”עד מתי מתאונן עליו? כל היום. רבי אומר כל זמן שלא נקבר”. לכאורה נראה מהברייתא שרבי יהודה הנשיא מקיל וסובר שיום הקבורה אינו חל על הלילה שלאחריו, ואילו חכמים הם המחמירים וסוברים שאנינות יום הקבורה חלה על הלילה שלאחריו, ואכן כך סובר רב יוסף. אך ההשוואה לברייתא אחרת הביאה את רבי ירמיה למסקנת התלמוד שהוא מחמיר וגוזר אף על הלילה של יום הקבורה, בניגוד לדעתו של תנא קמא:

”עד מתי מתאונן עליו? כל זמן שאינו נקבר, אפילו מכאן ועד עשרה ימים דברי רבי. וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד”. ומברייתא זה נראה שרבי יהודה הנשיא מחמיר מאוד בדיני יום הקבורה, והוא זה שסובר שיום הקבורה חל גם על הלילה שלאחריו לעומת חכמים שסוברים שרק הלילה שלאחר יום האנינות נחשב כחלק מיום האנינות, ואילו הלילה שלאחר יום הקבורה אינו נחשב כחלק ממנו וזאת למרות שלדעתו הלילה של יום האנינות אסור רק מדרבנן, מכיון שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.

להלכה

להלכה פוסק הרמב"ם כחכמים: ”ומת ששהה ימים ואחר כך נקבר, כל אותם הימים שאחר יום המיתה הוא אונן מדבריהם, וכן יום הקבורה ואינו תופש לילו, לפיכך מי שמת לו מת (וקברו) לאחר יום המיתה, כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם, וטובל ואוכל לערב”.

בענין חיוב הנחת תפילין ביום הקבורה, נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שרק אונן ביום המיתה אסור להניח תפילין, ולא ביום הקבורה וכן דעת הרמב"ן שהוכיח כן מדברי הריטב"א, וכן דעת בעל העיטור. ויש שהוכיחו כן מדברי הירושלמי . וכן פסק המנחת אלעזר ממונקאטש. וכן כתב המהריט"ץ.

ויש שכתבו שגם ביום קבורה שאינו יום הפטירה פטור מלהניח תפילין, וכן דעת הרמב"ם שפסק "שהאבל אסור ביום ראשון מן התורה", כלומר ביום ראשון משבעת ימי האבלות שהוא יום הקבורה, וכן כתב בדגול מרבבה.

ובשו"ת יביע אומר, הביא שהמנהג בירושלים להניח תפילין בלי ברכה ביום קבורה שאינו יום מיתה.

נקבר בלילה

אם המת נקבר בלילה, חלים על קרוביו דיני יום קבורה באותו לילה, ויש שכתבו שאין דינים אלו חלים על היום שלאחריו, כי כשנקבר ביום גזרו חז"ל אנינות לילה מכיון ש"בקדשים הלילה הולך אחר היום", אבל כשנקבר בלילה לא שייך לגזור מאותה סיבה על היום שלאחריו, אבל המשנה ברורה פוסק שאין להניח תפילין ביום זה מכיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים, אבל אם מת או נקבר בחול המועד מניח תפילין בין ביום הקבורה (למנהג אשכנז המניחים תפילין בחול המועד) ללא ברכה ובין לאחר המועד אף שהוא יום ראשון לאבילות וביום השני מניחן לאחר הנץ החמה.

קישורים חיצוניים

• יום היארצייט לפי יום הפטירה או הקבורה באתר "דין"
• קביעות יום השנה בשנה הראשונה באתר "עולמות"

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.