נבות היזרעאלי

"אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאום ה'". ציור מהמאה ה19 של נבות בכרמו

נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי הוא אישיות מהתנ"ך המופיעה לראשונה בספר מלכים א^[1]. בבעלות נבות היה כרם בשכנות לאחוזתו של אחאב מלך ישראל. אחאב ביקש לצרף את השטח לאחוזתו ולהפכו לגן ירק. הוא פנה אל נבות בהצעה לרכוש ממנו את הכרם תמורת כרם טוב יותר וגם תמורת כסף, על פי בחירתו. נבות סירב מפני שהכרם היה נחלת אבותיו (יש הדורשים את שמו של נבות כקיצור של "נחלת אבות"). אחאב חוזר לביתו ”סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי”^[2].

על מנת להיפטר מנבות דרשה איזבל אשת אחאב מזקני עירו לטפול עליו אשמת שווא של פגיעה בכבוד המלכות, להעמידו למשפט בליווי עדי שקר, ולגזור עליו מוות. נבות הועמד לדין, נמצא אשם ונסקל למוות. אחאב הלך לרשת את הכרם אך שם חיכה לו אליהו הנביא וניבא לו נבואת חורבן.

הסיפור המקראי

איור מפראג של המאה הארבע עשרה: משמאל סצנת סקילתו של נבות, ומימין כרמו

תחריט נחושת של סקילת נבות

ערך מורחב – כרם נבות

על פי המסופר בספר מלכים א', פרק כ"א, כרמו של נבות היזרעאלי שכן בסמוך לארמונו של אחאב מלך ישראל ביזרעאל. אחאב ביקש לספח את השטח לארמונו ולהופכו לגינה. הוא פנה לנבות בהצעה לקנות את הכרם בתמורה לכרם אחר מאיכות טובה יותר, או בתמורה לתשלום. נבות סירב להצעה במילים: "חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". אחאב שב לביתו מדוכדך, שכב במיטתו וסירב לאכול. אשתו איזבל הבחינה במצוקתו ושאלה לשלומו. כשסיפר לה אחאב את המעשה, עודדה איזבל את רוחו והבטיחה לו: "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי". איזבל שלחה איגרות, חתומות בחותמו של אחאב, אל נכבדי יזרעאל ובהן הורתה להם להכריז על צום ולכנס את תושבי העיר לאספה מיוחדת. באספה יתנהל משפט מבוים: שני עדי שקר יעידו נגד נבות, שקילל את אלוקים ואת המלך, ונבות ייענש בהתאם בסקילה. המשפט התנהל כמתוכנן, ונבות הוצא להורג. איזבל הודיעה על כך לאחאב: "קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף, כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת", ואחאב עשה כמצוותה וירד לרשת את הכרם, ששכן ליד היכל אחאב, כמובהר בפסוקים^[3]:

כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.

על פי דברי יהוא^[4] (ראו להלן) נראה שגם בניו של נבות נרצחו על מנת שלא יירשו את כרם אביהם.

בתגובה למאורעות התגלה ה' לאליהו הנביא ושלח אותו אל אחאב. במעמד זה קרא אליהו אל אחאב את קריאתו המפורסמת: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!". אליהו הטיל על אחאב את האחריות לפשע וניבא את מותו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה", ואת הכרתת שושלתו. על איזבל התנבא אליהו, שגופתה תיאכל על ידי כלבים. אחאב הפגין חרטה כנה, ובעקבות זאת נדחתה השמדת שושלתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי נותר בעינו וכעבור שלוש שנים מתייעץ אחאב עם נביאי שקר אם לצאת למלחמה נגד הארמים על רמות גלעד, והם ענו לו שיצא וינצח, אבל הנביא מיכיהו מספר לו משל איך ה' שולח את רוחו של נבות היזרעלי^[5] לפתות אותו על ידי נביאי השקר לצאת למלחמה כדי שימות, אבל אחאב לא נשמע למיכיהו ויוצא למלחמה ומת ודם המכה נשפך על המרכבה, הכלבים לקקו את דמו ממרכבתו, כנבואת אליהו.

עונשה של איזבל בוצע על ידי המלך יהוא. יהוא היה מצביא ישראלי, ואלישע הנביא, תלמידו של אליהו, משח אותו למלך לפי מצוות ה'. במהלך המרד הרג יהוא את יורם בן אחאב מלך ישראל, את אחזיה מלך יהודה והשמיד את כל בית אחאב. כשהגיע לבירה שומרון הרג יהוא את איזבל על ידי שהורה למשרתיה להשליכה מחלון ארמונה, והכלבים עטו על בשרה כפי שניבא אליהו לאחאב.