עולת העוף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עולת העוף
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק א', פסוק י"ד - א', י"ז
משנה מסכת זבחים, פרק ה', משנה ד'
משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות, פרק ו'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ס"ג
ספר החינוך, מצווה קט"ו

עולת העוף הוא אחד מהמינים של קרבן עולה שהיו מקריבים בבית המקדש, מקבוצת הקרבנות הקרויים "קדשי קדשים". ניתן להביא תור בוגר או גוזל של יונה, זכרים או נקבות. ביחד עם העולה מקריבים מנחת נסכים – סולת בלולה בשמן המוקטרת על אש המזבח, ויין הנשפך על גג המזבח[1].

עולת העוף - יונה (או תור)

מקור המצוה

יד וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. טו וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. טז וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. יז וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

רמב"ן

אבל רצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם, שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו, כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות.

רמב"ן ויקרא פרק א פסוק יד

בטעם שבחרה התורה בשני עופות אלו מכל שאר סוגי העופות מסביר הרמב"ן[2] שסיבת הדבר הוא מכיון שהתורים אינם מחליפים את בן זוגם, וגם גוזלי היונה קשורים נפשית זה לזה בשנה הראשונה לחייהם שבהם הם קשורים לקן גידוליהם.

עולת העוף נעשית בכמה שלבים:

מליקה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מליקה

בשונה מתהליך השחיטה בשאר הקרבנות, מצוה התורה על מצוות המליקה. הכהן עולה על כבש המזבח, פונה לסובב (שטח בגובה שש אמות – כששה מטרים – וברוחב אמה – כחצי מטר – המקיף את המזבח, ועליו היו הולכים הכהנים כדי להגיע למקומות שונים מסביב למזבח), פונה לימינו לקרן הדרומית מזרחית של המזבח[3]. הכהן אוחז את העוף בין אצבעותיו וחותך את צוואר העוף מצד העורף (הצד המופנה לאחור) בציפורן אגודלו. הכהן צריך "להבדיל" כלומר לחתוך את שני ה"סימנים" (שני הצינורות העוברים בצוואר העוף) – הקנה והוושט (זאת בניגוד לחטאת העוף, בה נאמר בתורה ש"לא יבדיל", ודי בחיתוך אחד משני ה"סימנים")[4].

במידה ושינה את צורת הקרבת עולת העוף וביצע אותה בדומה לחטאת העוף, דהיינו: עשה את המליקה בחלק התחתון של המזבח, וגם ביצע לאחריה הזאה בדומה לחטאת העוף, נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע: לפי רבי אליעזר הקרבן נחשב לעולה פסולה ולכן יש איסור מעילה לכהנים להשתמש בקרבן זה, ולפי רבי יהושע הקרבן מקבל התייחסות הלכתית כמו חטאת העוף, ולכן הוא נחשב כקרבן כשר שלאחר שחיטתו אין בו איסור מעילה[5].

בטעמו של רבי יהושע מסביר רב אדא בר אהבה: "אומר היה רבי יהושע, עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת, כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף"[6]. סברה זאת שייכת רק בשינוי עולת העוף למעשי חטאת העוף, מכיון שכאשר הכהן חתך את הסימן הראשון משני סימני השחיטה, הוא מבצע פעולה שנחשבת "עבודה" בחטאת העוף (שבה די בחיתוך סימן אחד) ואילו בעולת העוף אין בה כל משמעות (מכיון שבה יש לחתוך את שני הסימנים), ומכיון שכך נמצא שהוא מבצע בעוף עבודת הקרבה המתאימה באופן מדויק לצורת ההקרבה של חטאת, מה שהופך אותה בפועל לקרבן חטאת[7].

מיצוי הדם

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיצוי הדם

התהליך השני בתהליך ההקרבה, מיצוי – הכהן מצמיד את ראשו של העוף לקיר המזבח, כך שדמו ייסחט על קיר המזבח, ולאחר מכן הוא עושה את אותה הפעולה בגוף העוף. אם מיצה רק את הדם שבגוף העוף – המיצוי כשר, אך אם מיצה רק את הדם שבראש העוף – המיצוי פסול, כיון שעיקר הדם נמצא בגוף.

לפי דעת רוב חכמי התנאים, ניתן לבצע את המיצוי גם באמה למטה מהסובב, מכיון שחוט הסיקרא היה במרחק של למטה מאמה מהסובב, ומשם ומעלה כבר התחיל החצי העליון של המזבח. ולמרות שבאותה קרן לא היה יסוד למזבח, וזאת מכיון שקרקעיתו של שטח זה היה שייך לשבט יהודה[א], ולכן היתה כעין בליטה קטנה בגובה של 3 טפחים מעל הקרקע, שאליה נפלו טיפות הדם של המיצוי[8]. כלל זה אינו סותר לכלל האומר כי המליקה צריכה להיות "סמוך למקום הקטרה"[9]. מכיון שלפי דעה זאת גם הסובב כשר להקטרה, ונמצא שגם אם הכהן מיצה את דמה של עולת העוף למטה מהסובב בשישה טפחים שמתחת לסובב ואשר הם מעל החצי העליון של המזבח[ב] - הקרבן כשר.

על כך חלוקים רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב, וזאת בהתאם לשיטתם שהסובב פסול להקטרה, וממילא מיצוי הדם מתחת למקום הסובב אינו קרוב למקום ההקטרה, ולכן הם סוברים שאם דמו של הקרבן הנמלק נתמצה מתחת לסובב, הוא פסול[ג].

הקטרה

השלבים הבאים הם:

הקטרת הראש – הכהן מולח את ראש העוף ומקטירו על גבי המזבח.

הוצאת הקרביים – לאחר מכן, מוציא הכהן את קרבי העוף (הזפק ושאר בני המעיים) וזורקם לבית הדשן – מקום שהיה ממזרח לכבש המזבח, בו היו מניחים את הדשן שהיו מורידים בכל יום מהמזבח בשעת קיום מצוות תרומת הדשן.

שיסוע – הכהן אוחז בכנפי העוף ומְשַׁסֵּעַ (קורע) אותו, אך אינו מבדיל (אינו מפריד את שני חלקי העוף זה מזה לגמרי).

הקרבת הגוף – הכהן מולח את גוף העוף ומקטירו על המזבח.

אם הכהן לא עשה את הפעולות שלאחר המיצוי כדינן, או אף אם לא עשאן כלל – אין הדבר מעכב בדיעבד, והקרבן כשר.

ביאורים

  1. ^ לשון הגמרא זבחים נד א: אמר רב נחמן בר יצחק אימר כך התנו, אוירא דבנימין קרקע דיהודה
  2. ^ כפי הנדרש שעולת העוף תהיה במחצית העליונה של המזבח
  3. ^ כך פירשו אביי ורבא במסכת זבחים, דף סה עמוד א.

הערות שוליים

  1. ^ במדבר טו, א-יב.
  2. ^ על ויקרא פרק א פסוק יד
  3. ^ המליקה נעשתה בקרן זו משום שהיא הקרובה ביותר ל"בית הדשן", אליו היה הכהן משליך לאחר מכן את בני המעיים של העוף. במקרה שכהנים רבים עוסקים במליקת עולת העוף בקרן זו, יכול הכהן לפנות לקרן הדרומית-מערבית – משנה מסכת זבחים ו, ב.
  4. ^ משנה מסכת זבחים ו, ה.
  5. ^ זבחים סו ב
  6. ^ זבחים סז א
  7. ^ רש"י שם ד"ה נחית
  8. ^ רש"י על זבחים נד, א ד"ה אימר כך וכו': ואיכא למימר למעלה מג' דלאו קרקע הוא עשוי כמין בליטה קטנה, כנגד אותה הקרן לקבל בה דם עולת העוף שלא יפול לארץ וקיר מזבח מיקרי
  9. ^ רש"י שם ד"ה עושה מערכה