שם הוי"ה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הוי"ה (שם))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שם הוי"ה(י-ה-ו-ה)[1] (נקרא גם השם המפורש, השם המיוחד, ושם בן ארבע אותיות). הוא שמו של ה' כפי שהוא מופיע במקרא. מאחר שהוא אחד משמות הקודש שאינם נמחקים נוהגים לכותבו בכינוי באחת מן הצורות הבאות: ה', ד', י"י, ידוד, או יקוק.

משמעות השם הוא "היה הוה ויהיה", שהקדוש ברוך הוא הינו היה הוה ויהיה[2].

משמעות השם הוי"ה במקרא

הפירוש של שם הוי"ה הוא היה הווה ויהיה תמידי, על פי השורש הלשוני הי"ה. יש שפירשו, על פי הארמית, שנקרא "השם המפורש" בהוראת "פלאי".[דרוש מקור]

על פי הנאמר בתורה, אלקים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְדֹוָד. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּקֵל שַׁקָי וּשְׁמִי יְדֹוָד לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

במקרא מופיע השם הוי"ה לצד שמות נוספים, כאלקים, אדני ועוד.

איסור הגיית השם

במשנה כתוב ש"במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו"[3], כלומר, רק במקדש מותר לומר את השם ככתבו. בתלמוד מוסיפים שמותר גם לומר את השם המפורש כדי להתלמד בהגייתו, אבל לא בפרהסיא[4]. במשנה ובתוספתא מובאים דברי התנא אבא שאול שמונה את ה"הוגה את השם באותיותיו"[5] בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא[6]. הרמב"ם פירש[7] שהכוונה לשם הוי"ה. על מהות איסור להגות את השם באותיותיו (או בגרסה משנה דפוס ונציה כתוב הוגה את ה' באותיותיו) סובר רש"י כי מדובר על השם בן מ"ב אותיות[8] ואילו תוספות סבור כי הכוונה לשם הוי"ה בלבד[4]. בעל ספר הערוך פירש שהמושג "הוגה" הוא מלשון ליעוג וצחוק. הרמ"ע מפאנו משווה את הקורא את השם ככתבו (בתפילה) לאיסור כינוי אביו או רבו בשמם הפרטי[דרוש מקור]. יש שכתבו שחברי אבא שאול חלקו עליו ודבריו לא התקבלו להלכה, שהרי הרמב"ם לא הביא את ההוגה את השם באותיותיו בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא רק כאיסור גרידא[9], וגם הרי"ף ורבינו אשר לא כתבו את דברי אבא שאול בעניין בפסקיהם ההלכתיים[10].

קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPs) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של הוי"ה נכתבו בכתב העברי הקדום, כך: יהוה. ייתכן שיש בכך רמז לזהירות שנהגו בתקופה זו (שלהי בית שני) בשם זה, כך שנמנעו מלציין אותו בכתב הרגיל כדי להזכיר הקורא על איסור הגיית השם או מטעמים אחרים שאינם ידועים לנו

לפי מסורת חז"ל הגייתו הופסקה כבר במיתת שמעון הצדיק (תחילת תקופת בית שני)[11], ובאותה תקופה התחילו הכהנים לברך במקדש בשם "אֲדֹנָי" - חוץ מהכהן הגדול שהמשיך לברך בשם המפורש עד תקופת רבי טרפון הכהן (שלהי תקופת בית שני);[12].

אנו קוראים את השם כאילו כתוב "אדוֹנָי" "אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת" (פסחים נ, א)[13]. בכתבים שאינם חלק מהמקרא או מסידור התפילה, ובכדי שלא לגרום למישהו לקרוא את השם כפי שהוא נכתב, נהגו עד ימי הביניים לכותבו בשניים או שלושה יודים רצופים. ולאחר מכן ועד היום, כיום נוהגים לכותבו באמצעות האות ה' או ד' (עם גרש ה', ד'). בשל האיסור להזכיר את שם ה' ללא צורך, שלא תוך כדי תפילה או קריאה בתורה הוא נקרא לרוב בצורה "השם".

כיצד היה נהגה

על אף המסורת שהועברה בעל-פה על צורת הגיית השם, מהכתיב המקורי אין אפשרות לדעת בבירור את צורת ההגייה המקורית[14]

בערך במאה ה-8 לספירה פיתחו בעלי המסורה את הניקוד הטברני (שעליו מתבסס ניקוד העברית בת ימינו); כשניקדו את המקרא פעלו לפי הגייה זו, ועל־כן ניקדו את שם הוי"ה, כאשר בא לבדו, כיְקִֹוָק, לפי ניקוד המילה "אֲדֹנָי" (כשהחטף פתח שתחת האל"ף מומר בשווא תחת האות יו"ד); לעומת זאת, בסמיכות לשם "אדוני" ניקדוהו יֱקִִֹוִק, כדי לציין שהגייתו היא "אֱלֹהִים". בתחילה נטו להשמיט את החולם בה"א הראשונה, ייתכן מכיון שלא תרם להבחנה בין ההגיות, ואת הגיית "אלקים" כתבו גם כן בשווא, שהתחלף עם הזמן בחטף סגול ככל הנראה לצורך בהירות; לדוגמה בכתר ארם צובא מנוקד לרוב יְהוָה להגיית "אדוני" ויְהֹוִה להגיית "אלקים".

היחס לשם הוי"ה והגייתו

שם יהוי"ה כתוב על גבי "מכתב" (אוסטרקון) שנשלח בין רעים, שנת 597–587 לפנה"ס, "ישמע הוי"ה את ה' .... יבַכֵּר. הוי"ה את ה'".(מכתבי לכיש, אוסטרקון מס' 2)

נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים ישם הוי"ה בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות.[דרוש מקור] כמו כן במשנה במסכת ברכות נאמר שחכמים התקינו לברך האחד את השני באזכור שמו של האלקים (אם כי לא פורש במשנה האם תקנת חכמים האמורה התירה להשתמש בשם המפורש, "שם הוי"ה", או שמא רק בכינוי שלו, כפי שנוהגים להגותו בימינו "אדני" או "אלקים"):

והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות, ב', ד') וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה.

בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. ועל פי המסופר במשנה (מסכת יומא, ו, ב), העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ב, ו).

גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף לח עמוד א). לאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכוהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לט עמוד ב; רש"י ותוספות).

גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, כמו מגילת התהלים הגדולה, הכתובה כולה באלפבית הארמי (כתב מרובע), נכתב השם המפורש באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש, כדוגמת כתיבת ה' בימינו. מכיון שבמגילת התהלים השם נוקד בכדי לסמן מחיקה, מסתבר כמו האפשרות הראשונה). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם הוי"ה באותיותיו העבריות ללא תרגום[15].

כן ניכרת נטייה להחליף את שמות הוי"ה בשמות שנחשבו קדושים פחות – כמו "אדוני" ו"אלקים". כך, בספרי המקרא המאוחרים ישנו שימוש פחות בהרבה בשם המפורש, לעומת השמות האחרים. במזמור השני והשלישי שבספר תהילים למשל, ישנו שימוש כמעט בלעדי בשם אלקים, וכאשר משווים למזמורים מקבילים במקומות אחרים נראה שהוחלפו השמות המפורשים בשמות אלוקים – ייתכן שמטעם זה. נטייה זאת קיימת גם בשמות אחרים כמו בכינוי "צבאות" אם כי מטעמים הפוכים, של שירוש שמות המזוהים עם פולחן זר.

החלפתו בכינויים

שם הוי"ה ושמות נוספים של ה' נחשבים קדושים, ישנו איסור הלכתי למוחקם ונהוג להימנע או לצמצם את השימוש בהם. בקריאת פסוקים בהם מופיע שם הוי"ה נהוג להחליפו בכינוי אדונָי, המשמש ככינוי לקל גם בפסוקים, לעיתים יחד עם שם הוי"ה בראשית, ט"ו, ב' ולעיתים כשלעצמו בראשית, י"ח, כ"ז. מאחר שגם אדוני הוא אחד משבעת השמות הקדושים, בדיבור חופשי נהוג לומר "השם" או כינוי אחר, ובכתב לכתוב "ה'" או לעיתים "ד'" - גימטריה של מספר האותיות. בחיבורים שונים שם הוי"ה והשם אלקים (ומאוחר יותר גם השם אדוני) הוחלפו בסימנים מוסכמים כמו 'י"י' או 'הוי"ה' במקום שם יקוק, והליגטורה , בה הלמ"ד מחוברת לאל"ף במילים 'א-ל' 'א-לוה' ו'אלקים'. לחלופין נוסף מקף או גרשיים בתוך השם על מנת להפסיק בין אותיותיו - לדוגמה י-ה או אדנ"י, או אף בחילופי אותיות - 'אלוקים' וכן 'ידוד', או בראשי תיבות - ד', ה' וכן י' או א'[16]. מחייתה במים של פרשת סוטה, הכוללת את שם הוי"ה, כלולה במצוות השקיית הסוטה, ועל סמך כך התיר רבי ישמעאל גם מחיקת השם שנכתב בספרי הנוצרים: "מה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה שיימחו הן והזכרותיהן."[17]

בסידורי תפילה ובהגדות של פסח, נהגו לכתוב י"י. בספרי הקבלה העוסקים בשם המפורש נהוג לכנותו "שם הוי'ה". הגרש נוסף לביטוי מאחר שגם הסיומת שלו, "יה", שהיא תחילת שם הוי"ה, היא אחד משבעת השמות הקדושים. יש המוסיפים לו גרש או מחליפים את האות ה' באות א' גם כשהצירוף משמש למטרת חולין, למשל את השם 'יהודה' כותבים "יהוד'ה" או "יאודה".

מחיקת השם

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחיקת השם

על פי ההלכה יש איסור למחוק את השם לאחר שנכתב, ואם כבר נכתב ונמצא מיותר, יש לגונזו. יש האוסרים גם לקלוף את השם בשלמותו ולהשתמש במקומו[18]. לרוב הדעות אין בעיה הלכתית בכתיבת ובמחיקת השם מעל גבי המחשב.

שימושים בשם המפורש

  • הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קודש להוי"ה.
  • בנבואת זכריה הנביא מוזכר, כי לעתיד לבוא יהיה רשום שם המפורש על מצילות הסוס.
  • בספר הזוהר מובא, על חרבו של דוד המלך היה חקוק השם המפורש. דבר שיש לו סימוכין בדברי דוד לגוליית שם: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א', י"ז, מ"ה) (אם כי בזמן מלחמתו בגוליית לא הייתה חרב בידי דוד).
  • על מטהו של משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את הנסים במצרים[19],
  • מדרש אחר מתארת את החרב של מתושלח ואברהם שהיה חקוק בה שם המפורש, ובחרב זו הם ניצחו במלחמות[20].

בהלכה

על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'.

ישנו דיון בספרות הפוסקים אם שם ה' הכתוב בהדפסה (עיתונים ועלוני שבת) או בצילום טעון גניזה, פוסקים רבים אינם מצריכים גניזה[21] ויש מחמירים[22].

במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי: "בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?... בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו."

כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו זו אחר זו, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי"[23]. מפני שנכתב בתלמוד הבבלי במסכת פסחים "שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם" (פסחים נ, א), בכל מקום שכתוב שם הוי"ה, נוהגים לבטא אותו אדוני, אם מדובר בלימוד או בתפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.

במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י"ב, ג'-ד'). ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, וא-ל, וא-לוה, ואלקים, וא-היה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.

בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם כיצד לנהוג בטקסטים שבהם מופיעים שמות אלה, כך שלא תיפגע קדושתם.

ניתוח לשוני

מאפיין ייחודי של השם שהוא מורכב מאותיות המשמשות תנועות (אמות קריאה) וגם עיצורים, בדרך שלא מאפשרת לדעת אם שתי האחרונות נהגות כעיצורים או כתנועות.

יש שקישרו את המילה לשורש העברי הי"ה, ולפיכך משמעות השם קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, כלומר, "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה"[24], הווייתו בכל הזמנים, עבר הווה עתיד, היא אחת, מבלי שיחול שינוי בדעתו[25].

על פי פירוש רש"י לתורה, שם זה מורה על המידה האמיתית של הקל, שהוא "נאמן לאמת דבריו", אלקים לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטחות הזרע וירושת הארץ לא התגשמו בימיהם, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה[26]. על פי רס"ג, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של הקל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת הקל עצמו; זו גם דעת הרמב"ם[27] ור' יוסף אלבו[28]. זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" – כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על הקל. גם ריה"ל הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלקים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלקים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו[29].

לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלקים היווה, מהווה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים")[30]. באמונה הקבלית, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוקיות.

לשיטתו הקבלית של הרמח"ל, שם הוי"ה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוקים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.

במחקר ההיסטורי

בכל האזכורים החוץ מקראיים (כמו גם המקראיים) הברורים שנמצאו - שם הוי"ה מוזכר רק בהקשר לאלוקי ישראל[12]. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי (המאה ה-14 לפנה"ס) מוזכרת קבוצה של נוודי המדבר ("שוסו" ) המתוארת כ"שסו של יהו". הם מוזכרים גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס) מאמארה המערבית בנוביה (Amara West). יש המזהים אותם או את חלקם עם עם ישראל, אך אחרים שיערו שמדובר בשבטים שישבו במדין והאמינו באלוהות[31]. עוד שנויה במחלוקת הופעתה של התבנית "יהו" או "י-ה" בשמות מלכים נוכריים, שכן אם מדובר בשמות תיאופוריים היא עשויה להעיד על קיומו של הא-ל בפנתאונים כנעניים מאות רבות של שנים לפני הופעתו של עם ישראל. כך, בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, מופיעים מספר שמות בעלי הסיומת "י-ה" או "יהו", ובהם מיכיה, עבדויה, פטריה, ושומיהו[32].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לניקוד השם והגייתו ראו להלן
  2. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ה, סעיף א
  3. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה ו'
  4. ^ 4.0 4.1 תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יח עמוד א
  5. ^ קריאת השם כפי שהוא כתוב, ויש פירושים אחרים למהות האיסור[דרוש מקור: אילו פירושים אחרים?]
  6. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'; תוספתא, סנהדרין יג, ה
  7. ^ בפירושו למשנה
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קא עמוד ב ד"ה 'ובלשון עגה'
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י"ד, הלכה י'
  10. ^ ספר משיב נפש למשנה תורה להרמב"ם הלכות תשובה ג יד, דף ריט -הרב שלום הכהן שפירא, בני ברק ה'תש"ד
  11. ^ תוספתא סוטה יא ח, ושם; "משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם" (וגרסאות אחרות "נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם") הרמב"ם ביאר כי חששו פן ישמעו אנשים בלתי הגונים וישתמשו בשם המפורש לצורכיהם (הלכות תפילה יד י), ואילו פרשני התוספתא ה"מנחת יצחק" וה"מנחת ביכורים" כתבו: שהפסיקו הכהנים לברך את העם בשם הוי"ה כי לא זכו לגילוי השכינה אחר מיתת שמעון הצדיק.
  12. ^ 12.0 12.1 משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹקִים; במקרא; שמות; 4.", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
  13. ^ פרט למספר מקומות במקרא שבהם נקרא שם זה כ"אלקים", בדרך כלל כאשר מופיעים הכינויים ברצף: "אדֹנָי הוי"ה". השם מנוקד לפי הוראת הקריאה, כ"אדני" או "אלקים"
  14. ^ זאת משום שהכתב העברי הקדום (כמו גם האלפבית המאוחר יותר, הנוכחי) בהם כתובים ספרי המקרא הוא אלפבית מסוג "אבג'ד", שאין בו מידע על התנועות בהם הוגים את העיצורים. אמות הקריאה נוספו רק בשלהי תקופת בית שני (המאות האחרונות שלפני הספירה), והניקוד אותו אנו מכירים בכתב העברי של היום הוא פיתוח מאוחר מהמאה ה-7 -8 לספירה, כך שאין לנו מידע טקסטואלי על צורת הגייתו המקורית.
  15. ^ אוריגינס, הירונימוס (בהקדמתו לספרי מלכויות, ראו תרגום לאנגלית) ואסוביוס מעידים על תופעה זו. במאה העשרים התגלו מגילות ופפירוסים כאלו במחקר הארכאולוגי במגילות קומראן, מדבר יהודה ובמקומות נוספים
  16. ^ תופעות כאלו נמצאו כבר בכתבי היד שנמצאו במערות קומראן ובמקומות נוספים, ובהן השתמשו באותיות עבריות קדומות לכתיבת השם, ייתכן מפני קדושתן הקדמונית של אותיות אלו, אך ייתכן לצורך אי כתיבת שם הוי"ה.[דרוש מקור]
  17. ^ תוספתא שבת ומקבילות
  18. ^ ראו, הרב שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק ד סימן קלח. באתר היברובוקס. כאן
  19. ^ אוצר המדרשים (איזנשטיין), משה, עמוד 360
  20. ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ה פסוק כב. יעקב דילישקאש, ספר אמרי נועם, פרשת תולדות. ספר לקט שמואל, אדם, אות כ"ב.
  21. ^ הרב יצחק אלחנן ספקטור שו"ת עין יצחק סימן ה-ז. הרב משה פיינשטיין, אגרות משה חלק א' סימן קעב כתב שאינו בודק בעיתונים אם יש שם שמות, אלא משליכם לאשפה, אבל במקרה שראה בעיתון שם ה' המליץ לגזור את המקום ולגונזו.
  22. ^ צבי שיימן, שימו לב: עיתון הארץ של היום חייב גניזה באתר סרוגים. כמו כן, ב 1970 הוציא דואר ישראל בול של בית הכנסת הגדול בתוניס, אשר בחזיתו מותקן מגן דוד גדול ובו חקוק השם הוי"ה. ברבנות הראשית מחו על בזיון שם ה'[דרוש מקור]
  23. ^ רדב"ז ח"ה אלף ת"ח
  24. ^ כלי יקר על שמות ו' ג'
  25. ^ מהר"ל
  26. ^ רש"י על שמות ו', ב
  27. ^ שם
  28. ^ ספר העקרים מאמר שני פרק כח
  29. ^ "הכוזרי," מאמר רביעי אות א-לא
  30. ^ ספר התניא, שער הייחוד והאמונה פרק ד'
  31. ^ Karel van der Toorn, Family Religion in Babylonia, Ugarit, and Israel: Continuity and Change in the Forms of Religious Life (Leiden: E. J. Brill), p. 283
  32. ^ G Pettinato, The Royal Archives of Tell Mardikh-Ebla, The Biblical Archaeologist, 1976


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0