הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק
לידה 11 במרץ 1903
פטירה 8 באפריל 1993 (בגיל 90)
השתייכות יהדות אורתודוקסית, ציונות דתית
תחומי עיסוק ראש ישיבה, אקזיסטנציאליזם
רבותיו הרבנים רבי חיים סולובייצ'יק, רבי חיים הלר, רבי משה סולובייצ'יק
תלמידיו ראה תלמידיו
חיבוריו ראה ספריו

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד או הרי"ד;מכונה גם J,B, י"ב באדר ה'תרס"ג, 11 במרץ 1903י"ח בניסן ה'תשנ"ג, 8 באפריל 1993) היה רב, ראש ישיבה, פילוסוף דתי, מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית.

ראשית חייו

נולד בפרוז'ני, חבל גרודנו, כיום בלארוס, בי"ב באדר ה'תרס"ג (1903), לרב משה סולובייצ'יק, בנו של רבי חיים מבריסק. בן-נינו של הנצי"ב. מצד אימו היה נכדו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ני, ומחבר הספר "הליכות אליהו" (דודו של הרב משה פיינשטיין, כך שאמו של הרב סולובייצ'יק הייתה בת דודה של הרב משה פיינשטיין).

בצעירותו גדל בעיירה חסלביץ', שהייתה בה קהילת חסידי חב"ד גדולה. בתקופה זו החל אביו ללמדו באופן אישי, לאחר שמלמדו, שהיה חסיד חב"ד, הרבה ללמד אותו את ספר התניא והזניח את לימודי הגמרא. השינוי אירע לאחר שאמו הבחינה שבנה איננו מתקדם בלימודו, וקבלה על כך לחמיה, רבי חיים.

על החוויה של ילדות בצל לימוד התורה הוא סיפר במאמרו "וביקשתם משם"[1]:

"כד הווינא טליא (כשהייתי ילד), נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט נפגשנו!
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שמה עמדה מיטתי. דרכי הייתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם... אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם: "אין אנו מבינים לא את הסברה של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיה"... "הראב"ד בהשגותיו צודק"...
אני עשיתי אוזני כאפרכסת והייתי מאזין אל דבריו. לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר. א) הרמב"ם מוקף מתנגדים ו"אויבים" הרוצים לעשות לו רע. ב) המגן היחידי הוא אבא מרי, לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם...
לאט לאט פגה המתיחות. אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיה נתפרשה, הרמב"ם יצא כמנצח.... הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי:"אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את ראב"ד, אבא עזר לו, כמה נפלא הוא אבא".

הגרי"ד לא למד בצעירותו לימודי חול פורמליים, אך קרא בעקבות אמו את ספריהם של המשכילים אלכסנדר פושקין, חיים נחמן ביאליק, הנריק איבסן ואחרים. בסוף שנות העשרה שלו רכש בצורה מרוכזת השכלה ברמת גימנסיה ובגיל 22 החל ללמוד באוניברסיטת ברלין, לפי עדות עצמו שהשתמרה בתיקו האישי בברלין, למד עוד קודם לכן באוניברסיטת ורשה. באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין למד פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה, ופסיכולוגיה (לפי עדות גיסו פרופ' הנרי ליסמן). אולם, בעיקר למד פילוסופיה, תוך התמקדות בניאו קאנטיאניזם, וב-1932 קיבל את הדוקטורט, אותו כתב על משנתו של הפילוסוף היהודי-הגרמני הרמן כהן. שנה אחת למד גם בבית המדרש לרבנים בברלין, בו התוודע לשיטת "תורה עם דרך ארץ" של רבי שמשון רפאל הירש. הוא פיתח יחס חם לראש הסמינר, הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל שו"ת שרידי אש. הגרי"ד גם התקרב לרב חיים הלר, בו ראה את אחד מרבותיו המובהקים.

פועלו כרב ומנהיג

ב-1931 נישא לטוניה לוויט וב-1932 היגר לארצות הברית. בבוסטון, שם נתמנה לרב, נתקל בנושאים הדתיים הבוערים של אותה תקופה, כגון הכשרות, כמו גם בבורות הדתית של יהודי אמריקה. בניסיון לפתור בעיה זו הקים הרב בית ספר יהודי ראשון- "הרמב"ם" ("Maimonides") הקיים עד היום. בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל, נפגש עם הרב קוק, והעביר שיעור בישיבת מרכז הרב שאליו הגיעו ותיקי ישיבת וולוז'ין ואפילו תלמידים מישיבת חברון. הרב משה צבי נריה תיאר שיעור זה: "זכרה של וולוז'ין קם וניצב לנגד עינינו במלוא יפעתו והודו... ברחבות, בביטחון, התחיל את קושיותיו על הגמרא, על הרמב"ם... אכן 'בית הלוי' לא איכזב".

בעת מסע זה היה הרב מועמד להיות רבה הראשי של תל אביב, אך לבסוף נבחר הרב משה אביגדור עמיאל, שהיה אחד האידאולוגים של הציונות הדתית. היה זה ביקורו היחיד של הגרי"ד בארץ, ובשנת 1959 סירב להתמודד על משרת הרב הראשי לישראל, למרות שבחירתו הייתה מובטחת. לימים הסביר זאת כך: "אחת הסיבות... חששתי מפני היותי פקיד המדינה... אני מעריך את רבני ארץ ישראל על האומץ שהם מגלים ועל הגבורה הכמעט בלתי אנושית שהם מגלים. אולם, עצם העובדה שמפעם לפעם נדונות בעיות הלכתיות בנושאים פוליטיים בישיבות הממשלה - הסגה על ריבונותה של הרבנות".

לאחר פטירת אביו, הרב משה סולובייצ'יק, בג' שבט תש"א (1941), ירש את מקומו בראש ישיבת רבי יצחק אלחנן, למרות התנגדות כמה גורמים, אך בתמיכתו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי מלובביץ' דאז. בישיבה יוניברסיטי, שבה העביר שיעורים במשך למעלה מארבעים שנה וכיהן גם כפרופסור להגות יהודית, הפך למנהיג רוחני של יהודים רבים בארצות הברית, ורבים מרבניה היו תלמידיו. הרב היה ער לשינויים שחלו בחברה היהודית ובשנת 1960 שינה את שפת הרצאותיו ושיעוריו מיידיש לאנגלית.

הרב סולובייצ'יק משוחח עם הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל

היה פעיל מאד ב'הסתדרות הרבנים של אמריקה' (ה-RCA) וב-1953 נתמנה לוועדת ההלכה שלה. בתפקיד זה השפיע רבות לכיוונים שונים. למשל פסק שעדיף לא לשמוע תקיעה בשופר בראש השנה מאשר לשמוע בבית כנסת שישיבתו מעורבת בין גברים לנשים. לעומת זאת, בניגוד לרבנים אחרים הנחה את הארגון שלא לנתק את הקשרים עם הקבוצות הלא אורתודוקסיות במה שכינה "ענייני חוץ", אלא רק במה שקשור להלכה.

בשנת 1958 ייצג הרב סולובייצ'יק את הקהילה היהודית ב"ועדה המייעצת לשחיטה הומנית" ובעקבות אישור לשני מכשירים חדשניים צומצמה מאד התנגדותם של ארגוני "צער בעלי חיים" לשחיטה היהודית.

בתחילה, היה חבר ב"אגודת ישראל דאמריקה", ואף נתמנה ליו"ר הוועד הפועל הארצי ולחבר מועצת גדולי התורה של אמריקה. למרות שפרש אחר כך, עדיין שמר על קשרים טובים עם הארגון ותמך ברשת "החינוך העצמאי" בישראל. ב-1956 קיבל את הזמנתו של רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת לייקווד, והדמות המרכזית ביהדות החרדית בארצות הברית, לשאת את הדרשה המרכזית בסעודה החגיגית לכבוד "החינוך העצמאי".

לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, הצטרף לתנועת המזרחי בהשפעת דודו הרב מאיר בר-אילן, והיה עד לפטירתו "נשיא לשם כבוד" בתנועה. ביום העצמאות תשט"ז (1956) נשא נאום, שנקרא אחר כך קול דודי דופק והפך לאחד מניירות העמדה של הציונות הדתית, שבו קרא להפנות תשומת לב לנסים שהתחוללו עם הקמת המדינה, אותם כינה "דפיקותיו" של הקל על הדלת, להודות לו על הטובה, ולא להחמיץ את השעה. את הצטרפותו לתנועה הסביר בדרשותיו המפורסמות ("חמש דרשות"), בכך שהשווה בין ה"מזרחי" ליוסף שסלל את הדרך לחיי ישראל במצב החדש שפגשו במצרים. הוא עודד את הציונות הדתית להדגיש את החינוך ולא חקיקה דתית.

ביחס לשאלות המדיניות, סבר הרב שצריך לפעול בהן על פי חוות הדעת של המומחים, ויש מקום לוויתורים על שטחים במקום שהמומחים הצבאיים אומרים שיש פיקוח נפש. הוא התנגד לעמדה ה"ממלכתית" המקדשת את המדינה וראה בה דבר המנותק מראייה משיחית קונקרטית.

בהדרגה הפך הרב למנהיגה הבלעדי של "האורתודוקסיה המודרנית" והמונים באו להרצאותיו והושפעו ממנו. אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4-5 שעות רצופות. למרות זאת, הוא לא הרגיש בנוח בתוך האורתודוקסיה המודרנית, ואמר שהיא "קצוצת כנפיים להגביה עוף ונטולת השורשים לחבור לעומק החוויה הדתית". עמדותיו, בעיקר עמידתו בראשות ישיבה יוניברסיטי, עוררה הסתייגות בקרב חוגי אגודת ישראל בארצות הברית, שראשיה התנגדו ללימודי חול בישיבות ולגישתו כלפי המודרנה בכלל. ב-1962, בעת הלווייתו של רבי אהרן קוטלר, מנעו ממנו המארגנים לשאת הספד[2]. הגרי"ד שמר על קשרים הדוקים עם רבי מנחם מנדל שניאורסון (האדמו"ר האחרון של חב"ד), שהיכרות ארוכת-שנים הייתה ביניהם. הוא השתתף בהתוועדויות של הרבי ושניהם לא הסתירו את הערכתם ההדדית.

הרב סולובייצ'יק העיד על עצמו כי היה פרפקציוניסט קיצוני[דרוש מקור], ולכן כתב בעצמו רק שלוש מסות, שיצאו בשני ספרים: "איש ההלכה - גלוי ונסתר" (1944) ו"איש האמונה הבודד" (1965). בשנותיו האחרונות יצאו עוד ספרים של סיכומים משיעוריו, אך רבים מכתביו פורסמו רק לאחר מותו, בהתבסס על הרצאות וכתבי יד שהכין לקראתן. בכתביו יש איכות פיוטית והוא מרבה להשתמש בשלל מושגים פילוסופיים מקצועיים.

הרב סולובייצ'יק נפטר בערב שבת חול המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשנ"ג (8 באפריל 1993). את מקומו כראש ישיבה מילא אחיו, הרב אהרן סולובייצ'יק משיקגו.

ילדיו

לרב סולובייצ'יק ולאשתו שלושה ילדים:

מתלמידיו

ספריו

קבצים של שיעורי הגות שנערכו ונדפסו לאחר מותו על ידי עמותת 'מאוצר הרב'

ספרי הגות

ספרי עיון תלמודי

ספרים באנגלית שלא תורגמו לעברית (רשימה יותר עשירה של ספריו באנגלית ראה בוויקיפדיה באנגלית, ערך Joseph B. Soloveitchik):

Confrontation, Tradition 6:2 p5-9, 1964. Reprinted in "A Treasury of Tradition", Hebrew Publishing Co, NY, 1967.

Halakhic Mind, edited by SETH PRESS, distributed by FREE PRESS, London 1986, מסת"ב 0-68-486372-3

Sacred and Profane, Kodesh and Chol in World Perspective, Gesher, Vol. 3#1, p5-29, 1966. This article has been reprinted with expdanded notes in Jewish Thought, Volume 3 #1, p55-82, 1993

The Community, p7-24 ;Majesty and Humility, p25-37; Catharsis, p38-54; Redemption, Prayer and Talmud Torah, p55-73; A Tribute to the Rebbetzin of Talne, p73-83 are all printed in Tradition 17:2, Spring, 1978. Several of Soloveitchik's responsa for the RCA Halakha commission are contained in Challenge and mission: the emergence of the English speaking Orthodox rabbinate, L. Bernstein, Shengold, NY, 1982.

Fate and Destiny: From Holocaust to the State of Israel Ktav Publishing, Hoboken NJ 1992 and 2000.

משפחת סולובייצ'יק


לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראה אור בספר: "איש ההלכה - גלוי ונסתר" ירושלים תש"ם 1980
  2. ^ Jeffrey S. Gurock, Orthodox Jews in America, Indiana University Press, 2009, עמ' 225.