שחיטת הקרבן

שחיטת קרבן
(מקורות עיקריים)

שחיטה כשרה על פי ההלכה
מקרא	ספר ויקרא, פרק א', פסוק י"א
משנה	משנה, מסכת זבחים, פרק ג', משנה א'
תלמוד בבלי	מסכת יומא, דף מ"ב  ; מסכת זבחים, דף י' עמוד ב' ו-דף י"ג ו-דף י"ד ו-דף כ"ו

שחיטת הקרבן (בלשון המשנה: זביחה) היא עבודה בבית המקדש, הראשונה מתוך ארבעת העבודות שבהם תלויה כשרות הקרבן המוקרב על המזבח, והמתבצע רק בבהמה. התהליך המקביל בקרבן עוף (בחטאת העוף ועולת העוף) הוא מליקה.

הפעולה

בדומה לכל שחיטה של בעל חי לשם אכילתו, השחיטה מתבצעת על ידי חיתוך עמוק ומהיר של צווארו של בעל החיים מצד הפנים, בסכין חדה וחלקה מפגימות, ובתהליך זה נכלל חיתוך קנה הנשימה, והעורקים. לאחר מכן הכהן מקבל את דמו בכלי שרת, וכהן אחר מוליכו אל המזבח, שם מתבצעת זריקת הדם על המזבח. על השחיטה להיות שחיטה כשרה למרות שבחלק מהקרבנות הקרבן אינו נאכל כלל, אלא מוקרב כולו על המזבח.

מקום ואופן השחיטה

הקדשים נחלקים במהותם לשניים, כמבואר בברייתא:

• קדשי קדשים - שחיטתם רק כשהקרבן ומעשה השחיטה בצד צפון של העזרה. אך אם השוחט עצמו לא היה בצד צפון, ורק הושיט את ידו לצפון - הקרבן כשר.
• קדשים קלים - שחיטתם בכל מקום בעזרה. אך אם השוחט עצמו לא היה בעזרה, ורק הושיט את ידו לעזרה - הקרבן כשר.

אביו של שמואל לימד אותו מספר הלכות בשחיטת הקרבן:

• על הקרבן להיות כולו בתוך העזרה, ואפילו אם רגלי הקרבן בחוץ - הוא פסול, שנאמר "והביאום לה'" עד שתהא כולה לפנים.
• אם הכהן תלה את הקרבן על וו ושחט, הקרבן פסול, שנאמר ”וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ”, על הקרבן להיות על רצפת העזרה.
• אם הכהן עצמו נתלה על וו ושחט, הקרבן כשר, שכן רק השחיטה צריכה להיות על רצפת העזרה, אך אין נדרש זאת מהשוחט עצמו. כלל זה סוייג על ידי אביי רק בקדשים קלים, אבל לא בקדשי קדשים, ששם גם במקרה כזה הקרבן פסול.

שחיטה בזר

פעולה זאת היא היחידה מבין ארבעת עבודות הקרבן שכשרה גם אם השוחט הוא אדם שאינו כהן, ויש המסבירים זאת בכך שהשחיטה אינה נחשבת עבודה בבית המקדש. הלכה זאת היתה מקובלת בידי הכהנים, אך כאשר שמואל הנביא הגיע בילדותו לפני עלי הכהן הוא לימד את הכהנים שאין צריך לחזר אחר הכהן אפילו לכתחילה, כשהוא לומד זאת מהפסוק ”והקריבו הכהנים”, שמשמעותו היא שהכהנים מקבלים את הדם מידי השוחט ומקריבים אותו למזבח, ומכיון שקבלת הדם היא לאחר השחיטה, נלמד מכאן שרק מקבלה ואילך מצות כהונה והשחיטה כשרה בזר.

וכך נתפרש במשנה: ”כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחָטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּזָּרִים, בַּנָּשִׁים, וּבָעֲבָדִים, וּבַטְּמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים”..

שחיטת פרה אדומה ופר יום הכיפורים

קיימת מסורת שאחת משני קרבנות אינם צריכים כהן, ונחלקו האם אחת מהם היא שחיטת פרה אדומה, או שמא היא צריכה כהן למרות שהיא קדושה רק בקדושת בדק הבית, והפטור מדין כהן הוא בפר ושעיר של יום הכיפורים. הדיעה הסוברת שפרה אדומה היא זאת שכשרה זר, נמצא ששחיטתו של פר כהן גדול הינה רק על ידי כהן. בתלמוד נחלקו בכך רב ושמואל, לפי רב שחיטת פרה אדומה פסולה ושחיטת פר יום הכיפורים כשרה בזר, ולפי שמואל - ההפך. כדעתו של רב ששחיטת פרה פסולה בזר, סבורים גם רבי זירא, רבי יהושע בר אבא, ורבי יצחק נפחא, וכדעתו של שמואל סבור גם רבי אמי.

מחשבות הפוסלות

מכיון שגם זר או אשה ואפילו אדם טמא כשרים לשחוט, משמעות מחשבותיהם והשפעותיהם על הקרבן, שוות לאלה של הכהן לענין מחשבת פיגול או מחשבת פסול, וכלשון המשנה: ”שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּזָּרִים... לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בַּמַּחֲשָׁבָה”..

אך כל זאת רק אם השוחט את הקרבן חשב בשעת השחיטה שהינו עושה זאת על מנת לזרוק את דמו או להקטיר אותו על המזבח, חוץ לזמנו, חוץ למקומו או שלא לשמו. אך אם חשב בשעת השחיטה שהוא רוצה לבצע את השחיטה עצמה שלא בזמנו או במקומו, אין למחשבה זאת כח לפסול את הקרבן, וזאת משני סיבות: 1. מכיון שהוא עצמו במעשיו סותר את מחשבתו, שהרי השחיטה הינה בפועל בזמן ובמקום הנכון. 2. מכיון שמקור הפסול הוא הפסוק "ואם אכל יאכל ביום השלישי", שמשמעותה היא שהמחשבה הפוסלת את הקרבן יכולה להיות הן מחשבה לאכול מן הקרבן אחרי הזמן שנקבע לאכילתו, והן מחשבה להקריב (שגם היא נקראת "אוכל המזבח") חלקים מן הקרבן על המזבח לאחר הזמן המיועד לכך.

מחשבה נוספת הפוסלת "מחשבת שינוי בעלים", שהיא הכוונה להקריב את הקרבן לשם אדם אחר ולא לשם בעליו של הקרבן, המחשבה פוסלת רק אם היא על זריקת הדם, כלומר אם שחט או קיבל או הוליך כדי לזרוק את דמו לשם אדם אחר, וזאת מכיון שהקשר של הבעלים למהלך ההקרבה הוא רק אל תהליך הכפרה עצמו (שנעשה כדי לכפר על חטאו), ואילו התהליכים האחרים הנעשים לשם שמים בלבד.