פרשת גיורי הרב דרוקמן
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
פרשת גיורי הרב דרוקמן היא פרשה ציבורית שהתחוללה בישראל בין השנים תשס"ז-תשע"ב (2007–2012). בשיא הפרשה, באדר תשס"ח (מרץ 2008), פרסם הרכב בראשות הרב אברהם שרמן מבית הדין הרבני הגדול פסק דין לפיו הרב חיים דרוקמן ודיינים ממערך הגיור בראשותו הם "רשעים", "מזידים" ו"אפיקורסים", ולפיכך אלפי גיורים שביצעו בטלים למפרע. לדברי הרב שרמן, פסק הדין פורסם תחת הוראה ישירה של הרב יוסף שלום אלישיב.
פרסום פסק הדין עורר סערה ציבורית גדולה. ארבע שנים לאחר מכן, באייר ה'תשע"ב (אפריל 2012), אימץ בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ את עמדת הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, וקבע שפסק הדין נעדר תוקף חוקי ומשפטי.
הפרשה הציפה אל השיח החברתי והרבני שלל סוגיות מרכזיות, ביניהן קבלת המצוות בגיור, כפיפותם של רבנים ל"גדולי הדור" (ומי הם "גדולי הדור"), האפשרות של ביטול גיור, שאלת האפשרות של בית דין לפסול את הכרעותיו של קודמו, הגדרת רבנים ודיינים כ"רשעים",[1] שיקולים לאומיים בהליכי גיור ועוד. מבחינה חברתית חידדה הפרשה את הקרע בין הציבור הציוני-דתי ורבניו ובין הציבור החרדי-ליטאי ורבניו, כאשר האחרונים מאשימים את הראשונים בסטייה מ"מסורת הפסיקה" ומן המחויבות לתורה ולהלכה. פרשת גיורי צה"ל ששיאה התחולל בשבט תשע"א (ינואר 2011) מזוהה במידה רבה עם פרשה זו.
הרקע לפרשה
המתקפות נגד גיורי הרבנות הראשית
החל מראשית שנות ה-70 תקפו בשיטתיות רבנים המזוהים עם הציבור החרדי בארץ ובעולם את הגיורים שנערכים תחת אחריותה של הרבנות הראשית (באותה תקופה בידי בתי הדין האזוריים). זכורות במיוחד בהקשר זה מתקפות חריפות כנגד גיורה של הלן זיידמן, פרשת גיורי וינה, גיורן של רעייתו ובתו של עמוס בן-גוריון ועוד, וכן המאבק שהוביל הרבי מלובביץ' במסגרת פולמוס מיהו יהודי לתיקון חוק השבות, כך שיוגדר שהגיור בישראל נקבע רק כאשר נעשה "כהלכה". חסידיו של הרבי מלובביץ' הובילו את המאבק במסגרת "הועד למען שלמות העם" שהקימו חסידי חב"ד בישראל.
עם בחירתו של הרב שלמה גורן בתחילת שנת ה'תשל"ב (1972) לרב הראשי לישראל, הועצמו המתקפות כנגד גיורים שנערכים תחת הרבנות בראשותו. הרב גורן הרחיב את פעילות הגיור תחתיו. באמצע שנות ה-70 הקים בתי דין ייעודיים אשר אויישו בידי רבנים ציונים דתיים ופעלו בין השאר לגיור מתנדבות ומתנדבים בקיבוצים. לפי הערכות שונות במסגרת זו גויירו לא פחות מ-1,000 גרים. פעילות זו גררה מתקפות קשות ביותר כנגד הגיורים, בעיקר כנגד מהימנות קבלת המצוות בגיור. המתקפות בוצעו באמצעים שונים, עיתונאיים, פרלמנטריים, שתדלתניים, תורניים ועוד.
עם היחלשות מוטת עיסוקו של הרבי מלובביץ' בסוגיית ה"גיור כהלכה" והתחזקות הציבור החרדי-ליטאי במדינת ישראל, היווה הרב יוסף שלום אלישיב הגורם התורני המרכזי שהוביל את המאבק.[2] בהשראת הרב אלישיב ותחתיו פעלו אישים רבים, דוגמת הרבנים אליעזר גולדשמידט, חיים קרייזווירט, גדליהו אקסלרוד, שמחה הכהן קוק, אברהם שרמן ועוד,[3] הטוען הרבני צבי וינמן, ועוד.
המתקפות העקביות נמשכו גם בזמן כהונת הרבנים הראשיים הבאים, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. בזמן כהונתם פרסמו פעילים חרדים את הספר "שערוריית הגיורים המזויפים" (1989). חיבור זה סוקר בהרחבה מנקודת מבט חרדית, פולמוסנית ואקטיביסטית, את המאבק בישראל ובעולם כנגד הגיורים שנערכים במסגרת הרבנות הראשית. חרף המתקפות, הרב אליהו והרב שפירא המשיכו את מדיניות הגיור שהייתה מקובלת בזמנו של הרב גורן, אולם במקביל פעלו להמעיט את העניין הציבורי בתחום הגיור.
הקמת מערך הגיור הממלכתי
בשנת ה'תשנ"ג (1993), עם בחירתם של הרבנים הראשיים לישראל הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון והרב ישראל מאיר לאו, החליט הראשון על הקפאת פעילות בתי הדין הייעודיים לגיור. לאחר כשנתיים, בשנת 1995 הקים את "מינהל הגיור" אשר פעל תחת הנחיותיו, אשר החמירו יותר מהנהוג עד זמנו ותאמו דרישות של רבנים חרדים. בהמשך, בשנת 2000, פעל הרב בקשי-דורון להקמת "מערך הגיור" אשר פעל אף הוא תחת הנחיותיו הישירות.
הרב חיים דרוקמן ראש מערך הגיור
הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון, רב ציוני-דתי בולט ואיש ציבור ששימש במשך תקופה גם כחבר כנסת, החל לשמש כדיין ואב בית דין לגיור מטעם הרבנות הראשית בשלהי שנות ה-70, תחת הרב הראשי הרב שלמה גורן. הוא המשיך בתפקיד זה גם כאשר הוקם "מנהל הגיור" תחת מכון צומת בשנת 1995. בשנת 2000 סגרה ממשלת ישראל ה-28 את "מנהל הגיור", והקימה את "מערך הגיור" בתוך הנהלת בתי הדין הרבניים.
בשנת 2003 הכפיף ראש הממשלה אריאל שרון את מערך הגיור למשרד ראש הממשלה, והעמיד את הרב דרוקמן בראש המערך. במסגרת תפקידו וכן מכוח אישיותו המוערכת והיותו דיין גיור במשך שנים רבות, עסק הרב דרוקמן בגיבוש מדיניות הגיור במערך, אשר אוייש באותן שנים בעיקר בידי רבנים המזוהים עם הציונות הדתית. עם סיום תפקידו כראש המערך בשנת 2012, ציין הרב דרוקמן כי במשך השנים חתם פורמלית על כ-50,000 תעודות גיור.[4]
הרב דרוקמן נחשב לדיין בעל גישה מקלה בגיור, ואשר רואה ערך בגיורם של צאצאי יהודים ("זרע ישראל").[5]
טענות ראשונות נגד הרב חיים דרוקמן
בחודש אדר ה'תש"ס (2000) פנה הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת שהיה אמון על מנהל הגיור, אל הרבנים הראשיים לישראל הרב מרדכי אליהו והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. הרב רוזן טען כי הרב חיים דרוקמן, אב בית דין לגיור אשר שימש באותה תקופה כחבר כנסת מטעם המפד"ל, חתם על "מעשה בית דין לגיור", למרות שבפועל לא נכח בהליך הגיור ומותב בית הדין כלל שלושה רבנים אחרים. כן טען כי הרב יוסף אביאור, איש אמונו של הרב דרוקמן אשר עסק בפועל בגיור בבית הדין, הוא שהעביר את התעודות לחתימת הרב דרוקמן. שש שנים מאוחר יותר, כתב הרב רוזן כי בתגובה העירו הרבנים הראשיים לרב דרוקמן שלא יחתום על "מעשה בית דין" שבו לא נכח, ובכך הסתיים העניין.[6]
באפריל 2005 הובאה הפרשה לראשונה לידיעת הציבור. בכתבה באתר מחלקה ראשונה תחת הכותרת "הזיוף של הרב דרוקמן", דיווח אליעזר לוין כי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, הרב עו"ד שמעון יעקבי, פנה אל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, וביקש שמזוז יורה לפרקליטות המדינה לבחון את מעשיו של הרב דרוקמן. לפי הפרסום, הרב דרוקמן חתם גם בשנת תשס"ד על "מעשה בית דין לגיור" למרות שלא נכח בעצמו בבית הדין.[7] בחודש מאי הודיע מזוז כי מצא טעם לפגם בהתנהלות הרב דרוקמן, אולם לאחר שנועץ בדבר החליט לסגור את התיק.[8]
פסילת גיורי הרב דרוקמן בבית הדין האזורי באשדוד
באדר ה'תשס"ז (2007) דחה הרב אברהם עטיה (ה'תש"ו-ה'תש"פ),[9] דיין בבית הדין הרבני האזורי באשדוד, בקשה של בני זוג לקבל לידם תעודת גירושין. לדבריו, האישה עברה תהליך גיור בבית דינו של הרב חיים דרוקמן, ולפיכך היא מעולם לא הייתה יהודיה, היא מעולם לא נישאה מבחינה הלכתית, שלושת ילדיה אינם יהודים ואינם ילדיו של האב (היהודי), והגט נמסר מלכתחילה שלא לצורך.
הנימוק המרכזי לפסילה למפרע של הגיור היה הקביעה שהרב דרוקמן והדיינים בבית דינו הם "רשעים... אפיקורוסים ופושעים המשמידים את עם ישראל וגורמים להתבוללות", והם פסולים לשמש כדיינים משום שהם עוברים על ההלכה ומגיירים ב"מזיד" מי שאינם מקבלים עליהם את המצוות, נחשבים כמגלים פנים בתורה שלא כהלכה באופן שיטתי, ועוברים במזיד על איסור לפני עיוור. במקרה זה, הסתמך הרב עטיה על אמרת אגב של האישה בהליך הגירושין לפיה מעולם לא שמרה שבת, כשרות ונידה. הרב עטיה לא הסתפק במקרה שהובא לפניו, והוסיף וטען שיש לפסול למפרע את כל אלפי הגיורים שבוצעו במשך שנים בידי הרב דרוקמן ודייני בית דינו, מאותם נימוקים. בהקשר זה ציטט מדבריו של הרב משה שטרנבוך ב"תשובות והנהגות".[10]
באופן חריג כלל פסק הדין גימטריות וראשי תיבות בגנות הרב דרוקמן וחברי בית דינו.[11] בפסק הדין לא נזכר הרב דרוקמן בשמו אלא רק בכינוי: "הרב המתחיל באות 'חטא'".[12] חלקים נרחבים מפסק הדין פורסמו במהרה בעיתון החרדי ליטאי "יתד נאמן", ובהמשך צוטטו בהרחבה בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול (ראו להלן). בהספד על הרב עטיה, התבטא הרב יצחק יוסף כי פסק הדין "היה אמת לאמיתה, ממש אמת לאמיתה לא תגורו מפני איש... התפעלתי מהאומץ שלו".[13]
בתגובה לפרסומים התראיין הרב דרוקמן לרדיו החרדי "קול חי" ואמר כי הרב עטיה מעולם לא שוחח עמו, וכי האחרון הוא "אדם שמנבל את פיו, מדבר לשון הרע ומוציא לעז על עשרות תלמידי חכמים", וככזה הוא לא ראוי לשמש כדיין.[14]
פסילת גיורי הרב דרוקמן בבית הדין הרבני הגדול
האישה שיהדותה נפסלה ערערה על כך בפני דייני בית הדין הרבני הגדול בירושלים בהרכב בראשות הרב אברהם שרמן, ולצדו הרב חגי איזרר והרב אברהם שיינפלד. בד' באדר א' ה'תשס"ח (2008) דחו דייני ההרכב את הערעור.[15] בפסק דין ארוך במיוחד צוטטו בהרחבה נימוקיו של הרב עטיה, הכוללים את הביטויים הקשים ביותר כנגד הרב חיים דרוקמן והדיינים בבית דינו, תוך שנוספים עליהם נימוקים והרחבות נוספים. מסקנת הדיינים הייתה שכשם שיש לפסול את גיורה של המערערת, כך יש לפסול את כל הגיורים שעליהם חתם הרב חיים דרוקמן בשבתו כראש מערך הגיור הממלכתי.
בפסק הדין צוטטו באריכות טענותיהם של הרב רוזן והרב עו"ד יעקובי, וכן הכתבה באתר מחלקה ראשונה. נטען כי הרב דרוקמן עבר על עבירות של עדות שקר, זיוף, גנבת דעת, לפני עיוור וחילול השם, ולפיכך נפסל מלשמש כדיין החל משנת תש"ס (2000) – המועד שבו כאמור לעיל טען הרב ישראל רוזן על פגם בהליכי החתימה על הגיורים.
עוד נטען כי אין משקל לעובדה שחתימתו של הרב דרוקמן על "מעשה בית דין" נועדה לצרכים פרוצדורליים בלבד, ושלושה דיינים אחרים עסקו בפועל בגיור. לשיטת הדיינים, אין כל ראיה שהליך הגיור "האמיתי" בוצע כדין, וכמו כן – הדיין המרכזי הרב יוסף אביאור היה שותף למעשה הזיוף, ויש לפוסלו מאותם טעמים שנזכרו לעיל. משנפסלו הרב דרוקמן ורבני בית דינו מלגייר, לשיטת דייני בית הדין הגדול האמורים, נפסלו למפרע כל הגיורים שנערכו על ידם.
השימוש בטענת "גדולי הדור"
בפסק הדין נידונה בפירוט עמדתו החולקת של הרב שלמה דיכובסקי, אב בית דין נוסף בבית הדין הגדול. לדברי הרב דיכובסקי לא ניתן לבחון למפרע את כנות קבלת המצוות ברגע הגיור, ולפיכך יש לדחות ערעורים מאוחרים על גיורים.[16] תגובת הרב שרמן הייתה ש"גדולי הדור" פסקו שניתן לבחון את הדבר באמצעות התבוננות על אורחות החיים העכשוויים של הגרים, ולפיכך דעתו של הרב דיכובסקי בטלה.
בהקשר זה צוטטה בהדגשה מודעה רבנית שהפיק הרב שרמן בשנת ה'תשמ"ד (1984),[17] אשר קראה לרשמי נישואין לבחון את כנות קבלת המצוות של המתגיירים במסגרת הרבנות הראשית (כן צוטטו מודעות נוספות). על המודעה חתמו הרב יעקב ישראל קניבסקי ("הסטייפלר"), הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב אלעזר מנחם שך והרב יוסף שלום אלישיב. הללו הוגדרו "גדולי הדור" שלא ניתן לסטות מהדרכתם.[18]
כן הותקפו דבריהם של רבנים ציונים דתיים העוסקים בגיור, דוגמת הרב שלמה רוזנפלד והרב דוד בס. נטען שהללו לא רואים במעשה הגיור "צורך רוחני דתי" של המתגייר, אלא עניין לאומי גרידא.[19] נטען כי גישה זו מנוגדת להלכה, ומשקפת את עמדתם של הרב דרוקמן ודיינים נוספים במערך הגיור.[20]
כתיבת פסק הדין בהיעדר הרב דרוקמן וחברי בית דינו
חברי בית הדין לא שוחחו עם הרב דרוקמן או מי מחברי בית דין דינו בטרם כתבו את פסק הדין. מסיבה זו סירבו הרבנים המגיירים להתייצב לאחר מכן בפני חברי בית הדין הגדול.[21] כאשר נשאל הרב שרמן מדוע כתב את פסק הדין בלי ששוחח קודם עם הרב דרוקמן ודייני בית דינו, השיב:
אין כללי הצדק הטבעי כשעוסקים בהגנה על עם ישראל. אנחנו רצינו לשמור מפני פרצה נוראה שעלולה להתרחש... ובמקרה כזה אין הכללים אלא מפני שההלכה מצווה. אנחנו – בית הדין – מצווים להעמיד את משפטי התורה על תילם. אנחנו שליחים של כל הקהל לבוא ולפעול במקום כזה. אנחנו ראינו את הגיור על ידי הבית דין הזה כנקודה לא נקודתית... וברגע שנתגלתה לפנינו הפרצה החמורה הזאת של בית דין לא ראוי, וקבלת מצוות אין, אז באנו ואמרנו. אנחנו חייבים לעורר, כי פה עמד הרכב שהיה המגייר הגדול ביותר.
פרסום פסק הדין
פסק הדין של הרב שרמן וחבריו הועבר לעיונו של נשיא בית הדין הגדול, הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר,[22] והוא הורה לחברי בית הדין לא לפרסם את פסק הדין בלי רשותו.[23] במשך כחודשיים וחצי עוכב פרסום פסק הדין בידי הרב עמאר. בעקבות זאת הורה הרב יוסף שלום אלישיב לרב שרמן לפרסם את פסק הדין בכל דרך,[24][25] והאחרון פרסם את פסק הדין בכנס דיינים שנתי בתור "טיוטה" המיועדת לשיעורו על סוגיית ביטול גיור.[26] פסק הדין הופץ במהירות רבה בכלי תקשורת, רשת האינטרנט ועותקים מודפסים שעברו מיד ליד.[27]
בתחילת מאי 2008 פנה עורך הדין יעקב נאמן אל השופטת טובה שטרסברג-כהן, נציבת תלונות הציבור על שופטים ודיינים, וביקש ממנה לבחון כיצד למרות הוראה מפורשת של נשיא בית הדין הגדול הרב שלמה משה עמאר, פרסם הרב אברהם שרמן את פסק הדין. לדברי נאמן, על פניו, התנהלות זו "דורשת הדחה... זו הכרעה פוליטית של דיינים על פי השקפתם האישית".[28]
התגובה הציבורית לפרסום פסק הדין
פסק הדין של חברי בית הדין הרבני הגדול הפוסל עשרות אלפי גיורים שנערכו במערך הגיור הממלכתי, תוך האשמת ראש המערך הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבה ורב ותיק ומוערך, כ"אפיקורוס" ו"רשע", נחשב לחסר תקדים ופרסומו חולל הדים ציבוריים עצומים.[29]
בשלהי ניסן ה'תשס"ח (4 במאי 2008) טענו הרב אלי בן-דהן, מנכ"ל בתי הדין הרבניים, וכן לשכתו של הרב שלמה משה עמאר, נשיא בית הדין הגדול, כי פסק הדין לא ביטל את כל הגיורים של הרב חיים דרוקמן אלא רק קרא לבחון אותם.[30] עם זאת, סמוך לאחר הפרסום ציין הרב משה קליין, סגן ראש מערך הגיור, כי כעת מעמדם של 25 אלף גרים אינו ברור.[31]
ביום א' באייר ה'תשס"ח (מאי 2008) דנה בפרשה ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת. הרב דרוקמן הופיע בפני הוועדה, ואמר כי בשל העובדה שדייני בית הדין הגדול חרצו את דינו, השמיצו והכפישו אותו בלשון שלוחת רסן בלי לשמוע אותו, "לא מדובר כאן בפסק דין". עוד אמר כי הוא מוכן לעמוד מאחורי הגיורים בפני כל מותב דיינים, אבל לא "בפני הדיינים שישבו בהרכב – הם פסולים לזה, כי כבר חרצו את דיני ופרסמו בשער בת רבים".[32] בדיון נוסף בוועדה, טען הרב שמחה הכהן קוק כי תחת ידיו רשימה של 167 שמות של מתגיירים אשר קבלת המצוות בגיור שלהם נבחנה בשנית ונשללה, ולפיכך הם מוגדרים כפסולי חיתון.[33]
תמיכה חרדית בפסק הדין
כשבוע לאחר מכן, לקראת כנס של ועידת רבני אירופה, פרסמו הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרון ליב שטינמן מכתב תמיכה פומבי ברב אברהם שרמן, וכנגד "אשר רבים עושים במירמה בגיורים". בנוסף, "ועד הרבנים העולמי לענייני גיור" בראשות הרב נחום אייזנשטיין, מנאמניו של הרב אלישיב, פרסם ביומון החרדי-ליטאי יתד נאמן "גילוי דעת" לפיו "גיור שנעשה על ידי דיינים פסולים שאינם מקפידים על קבלת מצוות אמיתית – אינו גיור אף לא בדיעבד, ודינו של אותו מתגייר כגוי גמור".[34]
בי' באייר פורסם "גילוי דעת" נוסף, עליו חתמו הרב אלישיב והרב שטינמן, ולצדם הרבנים החרדים: שמואל הלוי ווזנר, מיכל יהודה ליפקוביץ, חיים פינחס שיינברג, נסים קרליץ, חיים קניבסקי, שמואל אוירבך, יצחק שיינר, גרשון אדלשטיין, מאיר צבי ברגמן, נסים טולידנו, נתן צבי פינקל ויוחנן סופר, בכרוז זה הוקעו "פורצי גדר" אשר טוענים "כאילו אפשר לגייר בלא קבלת מצוות".[35]
באב ה'תשס"ח (אוגוסט 2008) נאם הרב שרמן על סוגיית הגיור בכנס במוסד הרב קוק. נאומו הופרע שוב ושוב בידי מפגינים שמחו כנגד דבריו כנגד הרב דרוקמן, תוך חילופי צעקות ומהלומות.[36] בתגובה לאירוע פרסמה הנהלת המוסד מודעה ביתד נאמן בה הותקפו המפגינים נגד הרב שרמן. באותו גיליון נדפסו גם ידיעות בהן הושמץ הרב דרוקמן (תואר "הרב" הוסר משמו, כמקובל בעיתונות החרדית ובפרט ב"יתד נאמן" עד לפטירתו). במקביל תואר הרב שרמן כמייצג את "דעת ההלכה הצרופה".[37]
תמיכת הרב יונה מצגר
בסיוון ה'תשס"ט (יוני 2009) השתתף הרב שרמן בכנס "לביצור חומת הגיור" של ארגון "נצח משפחת ישראל". הוא קרא לרבני ערים ורשמי נישואים לפקפק בכל תעודת גיור מטעם מערך הגיור. הרב יהודה דרעי, הסכים עם דבריו.[38] במסגרת הכנס הביע הרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר תמיכה מלאה ב"גאון הרב שרמן [ו]בפסיקה שלו". לדברי הרב מצגר, הרב שרמן פעל על פי הנחיות ישירות של הרב אלישיב "פוסק דורנו". דוברו של מצגר הכחיש לאחר מכן את התמיכה בפסק הדין נגד הרב דרוקמן.[39]
התנגדות ציונית דתית לפסק הדין
פרסום פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול גרר ביקורת נרחבת בעיקר בקרב חוגי הציונות הדתית. הללו קבלו בעיקר על פגיעה בכבודו של הרב חיים דרוקמן וחברי בית דינו, שהוגדרו בפסק הדין "אפיקורוסים" ו"רשעים" תוך שנטען שאלפי גיורים שערכו במשך שנים בטלים למפרע.[40]
בתחילת אייר ה'תשס"ח דווח כי ב"כנס חירום" שערך ארגון רבני צהר קרא הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, להגיב "במחאה גדולה" נגד הפגיעה ברב דרוקמן. הוא צוטט: ”כמה שנאה, כמה טינה, כמה עוינות יש בפסק הדין האיום והנורא הזה... בנקודה הזאת צריכים להיות תקיפים. אסור להשלים עם הסגנון הזה ועם הגישה... היכן שמענו או ראינו כי כל הסומך על מיעוט הפוסקים, בניגוד לדעה הרווחת, אפיקורס במזיד יקרא? אוי לאוזניים שכך שומעות ואוי לבית דין מגמתי שכזה אשר כך התבטא”. הרב צפניה דרורי קרא להחרים את הדיינים "שדיברו סרה" ברב דרוקמן.[31]
ביום י' באייר ה'תשס"ח (15 במאי 2008) פורסמה כרזה מטעם ארגון רבני צהר, עליה חתמו 80 רבנים מן הציונות הדתית, בהם הרבנים יעקב אריאל, צפניה דרורי, אהרן ליכטנשטיין, שאר ישוב הכהן, זלמן מלמד, אברהם צוקרמן, יואל בן-נון, רא"ם הכהן, יעקב מדן, דוד סתיו, ישראל רוזן, דניאל שילה, אליעזר שנוולד, יובל שרלו, אלישע אבינר ואחרים. במכתב הובעה מחאת הרבנים "על בזיון תלמידי חכמים ובהם מורנו ורבנו הרב חיים דרוקמן שליט"א, גדול בתורה וביראת שמים, שהעמיד רבבות תלמידים". כן הובעה תמיכה במדיניותו של הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר, ו"מאמציו לקדם ולחזק את מעמד בתי הדין לגיור בישראל".[41]
הרב ישראל רוזן תקף את פסק הדין וטען כי מעולם לא עלה על דעתו שדבריו ישמשו לביטול גיור ולפגיעה בכבודו של הרב דרוקמן ואחרים. הוא פרסם דברים חריפים נגד פסק הדין וחתם לימין הרב דרוקמן.[6]
ביום ב' בסיוון ה'תשס"ח נערך בישיבת אור עציון "כנס מחאה" לכבודו של הרב דרוקמן העומד בראשה. בכנס השתתפו רבים, ביניהם הרבנים יעקב אריאל, צפניה דרורי, שאר ישוב הכהן, אהרון ליכטנשטיין, ועוד.[42] לדברי הרב דרורי, "כל העסק הזה זו שנאה כבושה... ומתוך שנאה מגיעים לשיבוש הלכה". לדברי הרב אריאל, פסק הדין עשוי לפתוח פתח לערעור הרבנות הראשית וחיזוק גיורים של התנועה הרפורמית. לדברי הרב ליכטנשטיין, הדיינים פסלו אלפי גיורים בלי לבדוק את התיקים, וחרגו מן הדין הקובע "בצדק תשפוט עמיתך".[43] במקביל לכנס זה נערכה הפגנת תמיכה נוספת ברב דרוקמן מול בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בה השתתפו יולי אדלשטיין, בנימין איש שלום, אביעד הכהן, צבי צמרת, הרב יהודה גלעד, אמנון שפירא, צבי זוהר ואחרים.[44]
בתשרי ה'תשס"ט (2008) פרסם הרב יהודה הרצל הנקין, מחבר שו"ת "בני בנים", מאמר בו שלל את פסק הדין. בין השאר, טען כי בשעת הדחק ניתן להקל כדעת מיעוט פוסקים ולגייר גם מי שאינם שומרים מצוות. כן שלל בתוקף את הקביעות האישיות כנגד הרב דרוקמן ובית דינו, וטען כי "הרב שרמן... התעלם מהם [סעיפי הלכה ב'שולחן ערוך'] וכתב דברים מנטיות לבו".[45]
בשלהי אייר ה'תשס"ח (2008) כתב פרופ' מיכאל קורינאלדי כי פסק הדין הפך את כל הגיורים לגיורים על תנאי, בכפוף ל"בדיקה האם הגר מקיים הלכה למעשה מצוות לאורך חייו", בניגוד לעמדה המקובלת של הרבנות הראשית. הוא הציע לנשיא בית הדין הגדול הרב עמאר לכנס הרכב מורחב של בית הדין ולדון שנית, וכן לגרים עצמם וליועץ המשפטי לממשלה לעתור לבג"ץ בטענת שבית הדין הגדול חרג מסמכותו ופעל בניגוד לדין.[46]
קולות ביניים
באייר ה'תשס"ח (מאי 2008), במענה לשואל השיב הרב דוב ליאור שבשל העובדה שלא בחן בעצמו את הנושא, הוא אינו יכול להביע דעה ביחס לפסילת גיוריו של הרב דרוקמן.[47] בריאיון לעיתון "בשבע" טען הדיין הרב אברהם יצחק כלאב יש לפסול רק גיורים בהם לא נכח הרב דרוקמן אולם חתם על "מעשה בית דין", ואילו השאר כשרים.[48]
ביטול פסק בית הדין הגדול בבית הדין האזורי תל אביב
שמונה חודשים לאחר פרסום פסק הדין כנגד הרב חיים דרוקמן, בחשוון ה'תש"ע (נובמבר 2009), העביר נשיא בית הדין הגדול הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר את התיק של האישה המערערעת לבחינה מחודשת בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. בראש ההרכב ישב הדיינים הרב נסים בן שמעון, ולצדו הרבנים אפרים כהן וזבדיה כהן. הנימוק להעברת התיק היה פרוצדורלי: הכרעת הדין ניתנה בהרכב חסר.
עשרה חודשים לאחר מכן באלול ה'תש"ע (ספטמבר 2010) פורסם פסק הדין בדעת הרוב (הרבנים בן שמעון, כהן וכהן). פסק הדין ביטל את ביטול הגיור של דייני בית הדין הרבני הגדול, וקבע כי המתגיירת וילדיה יהודים. עוד קבע כי בית הדין לא יכול לשפוט למפרע אם קבלת המצוות הייתה כהוגן בשעת הגיור, ובמקרה זה הייתה לכל הפחות קבלת מצוות חלקית. בנוסף, לא היה שום מקום לפסילת בית הדין לגיור, אף אם דייניו טעו בהבנת ההלכה בעניין קבלת המצוות. בהקשר זה צוטטה הקדמתו המפורסמת של הנצי"ב לפירושו על התורה "העמק דבר", המוקיעה הוצאת תלמידי חכמים מחוץ לגדר.[49]
תגובת הרב אברהם שרמן
חרף הסערה הרבנית והציבורית לא נסוג בו הרב שרמן. למעלה מחצי לאחר מכן, בשלהי סיוון ה'תשס"ט (יוני 2009), דווח כי בהרכב לצד הרבנים חגי איזירר וציון אלגרבלי, פסל הרב שרמן בשנית גיור של אישה שהתגיירה "לחומרא" במערך הגיור הממלכתי. הוא חזר על פסק דינו הראשון, וכן תקף את פסיקת בית הדין האזורי בתל אביב.[50] בתגובה אמר הרב חיים דרוקמן, כי "הדבר הזה של פסילת הגיורים מעביר את הרב שרמן על דעתו, עד שאין בכלל דיונים ענייניים בנושא".[51]
באייר ה'תשע"א (מאי 2011), במסגרת עימות בשנערך בכנס של ארגון הלל באוניברסיטה העברית, טען הרב אברהם שרמן כי לא בפסק דינו לא ביטל את גיוריו של הרב דרוקמן, ואף לא גיור אחד, אלא רק התייחס לחובה לבחון את הגיור בזמן רישום נישואין וגירושין. כן תקף את הרב חיים אירם, רב היישוב אלעזר ומהרבנים שגיירו לצד הרב דרוקמן: "מעולם לא היית דיין, אתה סתם מזלזל ומסלף". הרב אירם השיב כי הגיורים במסגרת מערך הגיור נעשים על פי דין, ואף מחמירים מעבר למקובל בבתי דין חרדיים דוגמת בית דין צדק בני ברק ("קרליץ").[52]
בריאיון לעיתון "הארץ" באייר ה'תשע"א (מאי 2011), שב והשווה הרב שרמן את הרב חיים דרוקמן לחברי התנועה הרפורמית וחברי התנועה קונסרבטיבית, ש"אינם חרדים מפני אובדן הזהות היהודית", בניגוד לרבנים החרדים אשר "מייצגים את ההלכה בטהרתה". עוד הבהיר כי לא ראה צורך לשמוע את הרב דרוקמן קודם שהגדיר אותו כ"אפיקורוס", מפני ש"אין כללי הצדק הטבעי כשעוסקים בהגנה על עם ישראל". לדבריו, פסק הדין של דייני בית הדין בתל אביב "נועד לרצות גורמים פוליטיים ומשפטיים, ואינו מבוסס כלל מבחינה הלכתית". כן תקף את הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר שנטל מבית הדין הגדול את הסמכות לפסול גיורים, ולדברי הרב שרמן מידר "במחי יד את כל דייני ישראל, שגדולתם בתורה הוכרה והוסמכה".[53]
בשנת ה'תשע"ג, לאחר פרישתו לגמלאות, פרסם הרב שרמן את הספר "בירור הלכתי בתקפו של הגיור ההמוני" בו חזר על עמדותיו ועל פסק דינו בפרוטרוט.
פסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ
בסיוון תשס"ח (יוני 2008) – עוד קודם שהועבר התיק לבית הדין האזורי בתל אביב – הגישו שתי המערערות, וכן שורת ארגוני חברה אזרחית, ערעור על הכרעת הדין בבית הדין הרבני הגדול בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בדין ישבו נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, וכן השופטים אילה פרוקצ'יה (שהוחלפה לאחר מכן בידי מרים נאור) ואליקים רובינשטיין אשר כתב את הכרעת הדין המרכזית.
בחוות דעת שהגיש תחילה לבג"ץ היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נטען שמלכתחילה לבית הדין הרבני הגדול לא הייתה סמכות לדון בתקפותם הכוללת של גיורי מערך הגיור, וקביעותיו לא מחייבות את המערך ואת רשמי הנישואין של הרבנות הראשית. עוד נטען כי ההליך בבית הדין האזורי בוצע בניגוד לכללי הצדק הטבעי (לא נשמעה דעתם של המצדדים בתקינות הגיור, וכן בדין ישב רק דיין אחד), ולפיכך הוא בטל מעיקרו.
שינויים במצב המשפטי בישראלי
על רקע החשש של הרבנות הראשית לישראל שבית המשפט יכריע בניגוד לעמדתה, חלו במרוצת הזמן שבו התנהל התיק בבג"ץ שינויים משמעותיים במצב המשפטי של הגיורים בישראל בכלל ובתיקים המדוברים בפרט. תחילה, בשבט ה'תש"ע (ינואר 2010), בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה, קבע נשיא בית הדין הרבני הגדול הרב שלמה משה עמאר "כללים והנחיות לקביעת הרכבים ולסדר דין בענייני גיור". בין השאר נקבע שתיקים מורכבים יידונו בפני הרכבים מיוחדים אשר ייקבע נשיא בית הדין הגדול.[54] מסיבה זו, כאמור לעיל, הועברו שני התיקים המדוברים להרכב בית הדין האזורי בתל אביב, אשר ביטל את הכרעות בית הדין הגדול ובין הדין האזורי באשדוד, ואישר את שני הגיורים שעמדו במחלוקת.
שנית, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים הביעה ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו את מחויבותה לקידום חקיקה ממשלתית בנושא הגיור. לצד זאת, הגיש חבר הכנסת דוד רותם הצעת חוק לפיה רק בית הדין המגייר יוכל לדון לאחר מכן בתקפותו של הגיור.[55] שלישית, בצל החשש שרשמי נישואים המשתייכים לציבור החרדי – בעיקר המזוהה עם הזרם הליטאי בהנהגת הרב יוסף שלום אלישיב – יסרבו לרשום לנישואין מי שהתגיירו במערך הגיור, נקבעו תקנים לארבעה רבנים הרושמים לנישואים בכל הארץ לכל מבקש אשר התגייר במערך.
פסק הדין של בג"ץ
כארבע שנים מיום הגשת הערעור, באייר ה'תשע"ב (אפריל 2012), ניתן פסק הדין. שופטי בג"ץ קיבלו את עמדת היועץ המשפטי לממשלה המעודכנת, ולא הכריעו אם יש סמכות לבתי הדין הרבניים בתחומי הגיור. לצד זאת ביקרו חברי ההרכב רובינשטיין ונאור קשות את פסקי הדין של בית הדין באשדוד ובית הדין הגדול, אשר נעשו בניגוד לכללי הצדק הטבעי, ולבסוף בוטלו כאמור בידי מותב דיינים אחר.[56] הרב שלמה אבינר בירך על פסק הדין.[57]
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב אברהם שרמן, 'סמכותם הייחודית של גדולי הדור ופוסקיו בענייני גירות ועגונות', כנס הדיינים – תשס"ט, הנהלת בתי הדין הרבניים, עמ' 164–175
- הרב יעקב אפשטיין, 'כולם גרים הם – לפולמוס הגיור בימינו', חבל נחלתו, כרך ח סי' כה, שומריה תשס"ט, עמ' 167–209; התכתבויות עם הרב אביגדור נבנצל והרב יעקב אריאל, עמ' 209–212 (קישור לויקיטקסט; קישור לגרסת PDF באתר אסיף)
- הנ"ל, 'גדולי הדור וסמכותם בהלכה', חבל נחלתו, כרך ט סי' לב, עמ' 220–254; המשך התכתבות עם הרב נבנצל והרב אריאל, עמ' 255–257 (קישור לויקיטקסט; קישור לגרסת PDF באתר אסיף)
- הנ"ל, 'בענייני גיור' – מענה למאמרו של הרב שרמן בכתב העת תחומין לא – חבל נחלתו, כרך יא סי' לז, שומריה תשע"א, עמ' 242–265 (לצד המאמר נדפסו הערותיו של הרב נבנצל, וכן תשובת המחבר להערות) (קישור לויקיטקסט)
- הרב אברהם שרמן, 'גדרי הכלל 'בית דין בתר בית דין לא דייק בגיור', כנס הדיינים – תש"ע, הנהלת בתי הדין הרבניים, עמ' 187–198
- הרב שלמה דיכובסקי, ''דעת תורה' בהלכה', כנס הדיינים – תש"ע, הנהלת בתי הדין הרבניים, עמ' 99–122 [תגובה למאמרו של הרב שרמן בכרך הקודם]
- הרב עו"ד שמעון יעקבי, ביטול גיור עקב חוסר כוונה בקבלת מצוות, ירושלים תש"ע, עמ' 5–8
- הרב אברהם שרמן, 'בדיקה חוזרת של גיור בבית דין אחר', תחומין לא, תשע"א, עמ' 230–236; הרב ישראל רוזן, 'נספח: האם בי"ד לגיור נחשב בי"ד לכל דבר', שם, עמ' 236
- הגיור האזרחי והצהל"י – לקט ממצאים חמורים על המתרחש במערכות הגיור הצה"לי והאזרחי, גיורי אמת תשע"ב (מהדורה שנייה), 202 עמודים
- הרב אברהם שרמן, בירור הלכתי בתקפו של הגיור ההמוני – בירור תוקפו ההלכתי של הגיור ההמוני [50,000 נכרים ונכריות] שנעשה על ידי מערך הגיור הממשלתי והצבאי ואיסור הכנסתם לכרם בית ישראל בטרם בדיקת תוקף הגיור, ירושלים תשע"ג (183 עמודים)
הרב עו"ד דוד בס – קבלת מצוות וגיור ממלכתי (עיון בפרשת גיורי הרב דרוקמן), סרטון בערוץ "ערוץ חוק ומשפט – המשפט העברי", באתר יוטיוב (אורך: 01:19:15)
קישורים חיצוניים
- פסק הדין של בית הדין הגדול כנגד גיורי הרב דרוקמן (תיק מספר: 5489-64-1) – חלק א (פרקים א-ה), חלק ב (פרקים ו-יא), חלק ג (פרקים יב-טז), באתר דעת
הערות שוליים
- ^ ראו לדוגמה: הרב אליעזר בן פורת, 'גדרו של בית דין לעניין גרות', נעם אליעזר, ירושלים תשס"ט, עמ' רכו-רכט
- ^ ראו: י. סגל, השקדן, כרך א, ירושלים תשע"א, עמ' 183–187 (פרק ח – "מלחמתו נגד מפירי התורה בקרב הרבנים המזויפים)", עמ' 215–223 ("פרשיות נגד גיורים פיקטיביים")
- ^ ראו לדוגמה: ד"ר נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2015 ,עמ' 34–36
- ^ צבי שיימן, אחרי 50 אלף גיורים, הרב דרוקמן פורש ממערך הגיור, באתר "סרוגים", 8 בפברואר 2012
- ^ שמעון כהן, הרב דרוקמן: מצווה לגייר מי שמזרע ישראל, באתר ערוץ 7, 25 באוקטובר 2009
- ^ 6.0 6.1 נטע סלע, הרב רוזן: הרב קוק מנסה לסכסך בין הציונים, באתר ynet, 27 במאי 2008
- ^ בהמשך הוסרו הכתבות מן האתר (נוסחן זמין בפורום בחדרי חרדים)
- ^ מזוז יסגור התיק נגד הרב חיים דרוקמן, באתר וואלה!, 10 במאי 2006
- ^ משה ויסברג, לאחר ההבדלה בביתו: הדיין נפטר באופן פתאומי, באתר בחדרי חרדים, 23 באוגוסט 2020
- ^ כרך ד, סי' רל: "שגירות צריך בית דין, ש'משפט כתיב בו', ואלו הדיינים הם רשעים ר"ל מהרסין ומחריבים קדושת עם ישראל ומביאים עלינו חרון אף ה' ח"ו. והיאך היו הם הדיינים שיורו במשפט והם רשעים ופסולים. ובפרט שלכמה פוסקים, גירות מועיל בזה"ז רק מכח שליחותיהו דקמאי, עבדינן וקמאי בודאי לא עבדי רשעים כאלו לשלוחם לגירות".
- ^ רבקה לוביץ', עורו, עורו רבני הציונות הדתית, באתר ynet, 22 במאי 2007; רבקה לוביץ', גבירתי הנכבדה, את לא יהודיה, באתר ynet, 14 במאי 2007
- ^ פראפרזה עם האות העברית ח', בה מתחיל השם הפרטי של הרב חיים דרוקמן (בג"ץ 5079/08, בג"ץ 2448/09, פסקה ז)
- ^ אחד היה אברהם (על הרב אברהם עטייה), חמ"ד וחש"ד, עמ' כב
- ^ קובי נחשוני, הרב דרוקמן עולה להתקפה, באתר ynet, 28 במאי 2007. יצוין זמן מה קודם לפרסום פסק דין, באייר ה'תשס"ו (אפריל 2006), פרסם הרב עטיה פסק דין נוסף ודומה, אולם פרסומו לא חולל הדים ונבלע בפרסום פסק הדין השני.
- ^ פסק הדין של בית הדין הגדול כנגד גיורי הרב דרוקמן (תיק מספר: 5489-64-1) – חלק א (פרקים א-ה), חלק ב (פרקים ו-יא), חלק ג (פרקים יב-טז), באתר דעת; פסק הדין נדפס במלואו גם בספר: עם לבדד ישכון, בני ברק תשע"ד, עמ' 25–101. יש לציין כי החל מסוף שנות ה-80, כמה דיינים – ביניהם הרב גדליהו אקסלרוד והרב אברהם שרמן – פסקו על ביטולי גיור אחדים, אולם היו אלה מקרים אחדים שלא שיקפו את המצב המשפטי בישראל (ד"ר נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2015 ,עמ' 144).
- ^ הרב דיכובסקי פרסם את הדברים בנימוקים לפסק דין על ערעור בתיק מס' 309919363-12-1 (פורסם גם בקובץ תורה שבעל פה, מד; וכן אצל הרב דיכובסקי, לב שומע לשלמה, כרך א, בני ברק תשע"ד, סי' כג – 'ביטול גיור למפרע', עמ' שסז-שצז; חלקים ממנו פורסמו גם תחת הכותרת 'ביטול גיור למפרע', תחומין כט, תשס"ט. ראו עוד אצל הרב דיכובסקי, קבלת הגר וקבלת מצוות, מוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 31 במאי 2013). בתיק זה, משנת תשס"א, גברה דעת הרוב של הרב דיכובסקי והרב עזרא בר-שלום על דעת הרב שרמן שנותר במיעוט. דעת הרוב קיבלה ערעור על החלטת בית הדין הרבני ברחובות לבטל גיור שנתגלעו בו ספקות, וקבעה כאמור כי לא ניתן לבטל למפרע גיור על סמך מידת שמירת המצוות (ערעור 6743-12-2). עם זאת, עמדת המיעוט של הרב שרמן נתקבלה כבר אז בבתי דין חרדיים (ראו לדוגמה: פסקי דין בדיני ממונות ובבירור יוחסין, כרך ז, הנהלת בית דין צדק, ירושלים תשס"ב, עמ' תלח). שבע שנים לאחר מכן, בתיק גיורי הרב דרוקמן, הצליח הרב שרמן לגבש רוב כדעתו בבית הדין הגדול. ראו עוד: פרופ' אביעד הכהן, '"להציל עשוק מיד עושקו": לדמותו של דיין בישראל – על פועלו ההלכתי והשיפוטי של הרב שלמה דיכובסקי', משפחה במשפט ו–ז התשע"ג–התשע"ד, עמ' 66–68
- ^ י. סג"ל, השקדן, כרך א, ירושלים תשע"א, עמ' 217.
- ^ עוד נטען בפסק הדין כי הכלל "בית דינא בתר בית דינא לא דייקי" – לפיו, על פי ההלכה, בית דין מאוחר לא יכול לבחון ולבטל פסק של בית דין מוקדם – לא חל במקרה זה. בין השאר, נטען כי פרטים עובדתיים חדשים, כגון עדותה של המתגיירת שמעולם לא שמרה מצוות, מחייבים את הדיינים לבחון מחדש את מעשי בית הדין הראשון. ביחס לדברי הרב דיכובסקי, לפיהם בית הדין הגדול אינו יכול לדון בהכרעות על גיורים שבוצעו במערכת מנהלתית אחרת (מערך הגיור), נטען כי קריאתם האמורה של "גדולי הדור" שוללת קו מחשבה זה, ולא ניתן לחלוק עליהם. כן נטען כי עמדה זו משקפת גישה "פורמלית" שאינה מתאימה לרוחה של ההלכה שעל פיה בתי הדין יכולים ומחויבים לבחון את כשירותו של גיור, גם למפרע.
- ^ בהקשר זה ראו תגובתו של הרב ישראל רוזן. לדבריו, אכן על פי ההלכה יש להיבטים לאומיים משקל גם בסוגיית הגיור (ואוהב גר, אלון שבות תשע"א, עמ' 43).
- ^ יש לציין כי גם על פסק הדין הראשון של הרב עטיה, שנזכר לעיל, הוגש ערעור. אולם המערערת לא התייצבה לדיון בפני בית הדין הגדול, ולפיכך הוא בוטל מאליו.
- ^ יאיר אטינגר, מי אמר ריב ומדון ולא קיבל, באתר הארץ, 14 במאי 2008
- ^ מוטי לוי, הרב שרמן: רוב הגיורים דורשים בדיקה מחודשת, באתר וואלה!, 26 באפריל 2011
- ^ הרב חיים אירם, על הגיור ועל כבוד התורה, באתר צהר; נטע סלע, הרב דרוקמן: לפסול הדיינים שביטלו את הגיור, באתר ynet, 6 במאי 2008
- ^ "לפי דברי הרב שרמן, הגרי"ש הוא זה שהורה לו להוציא את נימוקי פסק דינו בנושא זה לקהל, ולא לטומנם עמוק בתיק [כאשר קבע הרה"ר להחביא את התיק המדובר ולסלקו], באומרו לו: זה לא עניין פרטי שלך, אינך רשאי למנוע את הגילוי מכלל ישראל שהדבר נוגע אליו! אם יש העתק במחשב – תוציא אותו!" (י. סג"ל, השקדן, כרך א, ירושלים תשע"א, עמ' 223); מוטי לוי, הרב שרמן: רוב הגיורים דורשים בדיקה מחודשת, באתר וואלה!, 26 באפריל 2011; ועוד
- ^ "רבנים אורטודוקסיים מבצעים בקהילות אירופה גיורים שלא כהלכה" - מרכז רבני אירופה, באתר מרכז רבני אירופה, 4 ביולי 2009
- ^ ראו: הרב אברהם שרמן, 'היתרי נישואין בשעת הדחק לגרים ולבת נכרי לכהן', בתוך: כנס הדיינים – תשס"ח, הנהלת בתי הדין הרבניים, עמ' 96–108
- ^ ראו לדוגמה: הרב פרופ' יהודה ברנדס, פולמוס הגיור המתחדש, אקדמות כ"א, אלול תשס"ח, עמ' 98 הע' 2: "הפסק טרם פורסם באופן רשמי ועותקים שלו צולמו ועוברים מיד ליד, ובדואר אלקטרוני".
- ^ יאיר אטינגר, דיון סוער בוועדת החוקה על פסילת הגיורים; נאמן: יש חשש לעבירות פליליות, באתר הארץ, 7 במאי 2008
- ^ ynet, בית הדין הרבני: יהדותם של אלפי גרים - מבוטלת, באתר ynet, 2 במאי 2008
- ^ אבישי בן חיים, "הגיורים של הרב דרוקמן לא בוטלו", באתר nrg, 4 במאי 2008; אבישי בן חיים, ביקורת קטלנית - כן. ביטול הגיורים - לא, באתר nrg, 5 במאי 2008
- ^ 31.0 31.1 קובי נחשוני, עצומת רבנים למען הרב דרוקמן, באתר ynet, 15 במאי 2008
- ^ נטע סלע, הרב דרוקמן: לפסול הדיינים שביטלו את הגיור, באתר ynet, 6 במאי 2008
- ^ נטע סלע, "יש רשימה של 167 גרים שהוכרזו פסולי חיתון", באתר ynet, 26 במאי 2008
- ^ נטע סלע, סערת הגיור: הרב אלישיב משיב אש, באתר ynet, 13 במאי 2008
- ^ עם לבדד ישכון, בני ברק תשע"ד, עמ' 102
- ^ נטע סלע, מוסד הרב קוק: "פוצץ" נאומו של הרב שרמן, באתר ynet, 5 באוגוסט 2008
- ^ נטע סלע, החרדים נגד דרוקמן, מוסד הרב קוק עם שרמן, באתר ynet, 8 באוגוסט 2008
- ^ קובי נחשוני, הרב שרמן לרשמי הנישואים: אל תכירו בכל גיור, באתר ynet, 15 ביוני 2009
- ^ קובי נחשוני, הרב הראשי מצטרף למתנגדי גיורי דרוקמן, באתר ynet, 16 ביוני 2009
- ^ יאיר שפירא, כפייה חרדית, באתר ערוץ 7, 11 במאי 2008
- ^ קובי נחשוני, עצומת רבנים למען הרב דרוקמן, באתר ynet, 15 במאי 2008; חדשות, באתר כיפה, 15 במאי 2008
- ^ מודעת ההזמנה לכנס.
- ^ טליה רוט, "יש כאן שנאה כבושה ושיבוש הלכה", באתר ערוץ 7, 5 ביוני 2008; לכבודה של תורה, באתר מועצת יש"ע; יוסי גרינפלד, חומרה שלא שמענוה מעולם, באתר מוסף שבת של מקור ראשון, 10 במאי 2013
- ^ הערב ייערכו עצרות תמיכה ברב דרוקמן - נאמני תורה ועבודה, באתר נאמני תורה ועבודה, ביוני 2008
- ^ הרב יהודה הרצל הנקין, 'על הפסיקה בענייני בתי הדין לגיור', צהר, תשרי תשס"ט
- ^ על פסילת הגיורים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 26 במאי 2008
- ^ הרב דב ליאור, גיורי הרב דרוקמן, באתר ישיבה
- ^ הלל גרשוני, שורת הדין, באתר ערוץ 7, 24 במאי 2012
- ^ פסק הדין פורסם בספר השו"ת של הרב בן שמעון משפטי הבשן, כרך ד סי' קלב, בני ברק תשע"ז, עמ' שפט-שצה; וכן בכתב העת "הדין והדיין: פסקי דין רבניים בנושאי משפחה", גיליון 26, אדר א' תשע"א, ע'מ 5–7. בפסק דין נוסף, בתשרי ה'תשע"א (אוקטובר 2010), ביטל בית הדין הרבני כי גם את פסק הדין הראשון של הרב עטיה, ואשרר את הגיור. פסק דין זה ניתן פה אחד.
- ^ קובי נחשוני, שוב: הרב שרמן פוסל גיור של המדינה, באתר ynet, 22 ביוני 2009
- ^ קובי נחשוני, דרוקמן: "נושא הגיור מעביר את שרמן על דעתו", באתר ynet, 23 ביוני 2009
- ^ מוטי לוי, הרב שרמן מתעקש: "לא ביטלנו ולו גיור אחד", באתר וואלה!, 26 במאי 2011; חדשות, באתר כיפה, 25 במאי 2011
- ^ יאיר אטינגר, שומר הגבול העצבני שבין דת ומדינה, באתר הארץ, 18 במאי 2012
- ^ קובי נחשוני, הרב עמאר קבע: דיינים לא ידונו עוד בביטול גיורים, באתר ynet, 1 בפברואר 2010
- ^ הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון מס' 3) (סמכות בענייני גיור), התש"ע-2010, באתר הכנסת
- ^ בג"ץ 5079/08 ובג"ץ 2448/09; יובל יועז, בג"ץ מותח ביקורת חסרת תקדים על גיור בבתי דין רבניים, באתר גלובס, 29 באפריל 2012
- ^ הרב שלמה אבינר, גיורי הרב דרוקמן: בשעה טובה, באתר דעות, מקור ראשון, 30.4.12
