ספר שופטים

מתוך המכלול
(הופנה מהדף שופט (מקרא))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סֵפֶר תבנית:שם הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה מלכות ה' על ישראל בתקופת השופטים , היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

שם הספר

שם הספר, שופטים, עתיק, ונמצא כבר בברייתא במסכת בבא בתרא, בה מנויים ומסודרים ספרי התנ"ך. השם נובע מהשופטים - מנהיגי העם בעת ההיא, עליהם נסב חלקו העיקרי של ספר שופטים. בשם זה נקרא הספר גם בתרגום השבעים ובשאר תרגומי המקרא.

השם שופט, במובנו הרחב, מבטא לא רק את הדנים בין אנשים בעסקי ממונות, אלא גם מושלים ומצביאים, ההולכים בראש צבא עמם כדי להושיעו ולשפוט בינו לבין אויבו. שימוש כזה נמצא במספר מקומות במקרא, למשל בספר שופטים ג': "וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ. וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה."[1]. גם תרגום יונתן מתרגם את המילה "שופטים" כ"נגידין" - כלומר מנהיגים. הפשיטתא מתרגם את שם הספר כ"ספר פרוקי" - ספר מושיעים. שימוש דומה בביטוי "שופט", אפשר לראות גם בפונית המכנה את המושלים בקרתגו וצפון אפריקה כ-Suffet או Suffete[2].

תוכן הספר

את ספר שופטים ניתן לחלק על פי תוכנו לשלושה חלקים עיקריים.

חלק ראשון, המסתיים בפרק ב' פסוק ה', עוסק בנושא התנחלות בני ישראל בארץ, כהמשך למסופר בספר יהושע. הכתוב מתאר את כיבוש נחלות יהודה ושמעון על ידי שני השבטים ואת חלוקת האדמות. בהנגדה לסיפור זה, מופיע פירוט של שבטים שלא סיימו ליישב את שטחי ארצם ולגרש מהם את השבטים הכנעניים, תושביה הקודמים של הארץ. בסופו של החלק, מופיע קטע תוכחה על ההזנחה של כיבוש הארץ, הנאמר על ידי מלאך ה', העולה אל העם מן הגלגל אל הבוכים.

בחלק השני, המסתיים בפרק ט"ז, מתוארת בצורה כרונולוגית ומסודרת תקופת השופטים. מובאים בה מעשיהם של השופטים - עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, יעל אשת חבר הקיני, גדעון, אבימלך, תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, יפתח הגלעדי, אבצן מבית לחם, אילון הזבולוני, עבדון בן הלל הפרעתוני ושמשון. בראש חלק זה מופיעה סקירה קצרה על הדפוס ההיסטורי המרכזי של התקופה: עם ישראל עובד עבודה זרה, כעס ה' על עמו ושעבודם בידי עמים זרים, שוב העם אל ה', שליחת שופט ביד ה' שמושיע את העם, וחוזר חלילה.

החלק השלישי, הכולל את הפרקים י"ז-כ"א, כולל שני סיפורים מתחילת תקופת השופטים המשקפים את מצבו הרוחני של העם בתקופה זו, שבה "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (כ"א, כה). הסיפור הראשון, סיפור פסל מיכה, הוא מעשה של גזל ועבודה זרה, השם ללעג את עובדי העבודה הזרה, ההופכים כסף גנוב לאל, תוך כדי הונאה נוספת, ולבסוף ה"אל" עצמו נגנב מהם בכוח הזרוע. הסיפור השני, מעשה פילגש בגבעה, הוא תיאור של ירידה מוסרית, שראשיתה בגילוי עריות וברצח, וסיומה במלחמת אחים, ובהיכחדו כמעט של שבט מישראל. שני סיפורים אלו, מצורפים לספר כנספח, בהקשר לתקופה ולנסיבות.

השופטים

לפי מניין זה היו 12 שופטים כמניין השבטים. וישנה מימרה בחז"ל[7] שבתקופת השופטים עמדו לישראל שופטים מכל אחד מהשבטים.

שופטים נוספים

מצינו בכתוב ובמפרשים כי היו שופטים נוספים על הכתובים בספר שופטים: א'. בועז. ב'. אלימלך ואולי אף בניו. ג'. בדן המוזכר בדברי שמואל[8]. ד'. יעל. יעבץ.

"שופטים מושיעים" ו"שופטים קטנים"

מקובל לסווג בין השופטים לפי היקף סיפורם:

"השופטים הגדולים" הם המושיעים, אנשי החיל שהצילו את עמם מהאויבים: עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, דבורה, גדעון, יפתח הגלעדי, שמשון, ועל פעולותיהם מסופר בהרחבה. תקופות השלום שבאו בעקבות מעשי ישועתם הן במספרים עגולים (40, 20, 80 שנה).

"שופטים קטנים" (או שופטים רצופים). מכונים השופטים שיש לגביהם הערה ביוגרפית קצרה בלבד (משך כהונתם, משפחתם ומקום קבורתם), ללא סיפור מעשי הישועה שעשו: תולע בן פואה (שופטים י' א-ב), יאיר הגלעדי (י' ג-ה), איבצן מבית לחם (י"ב ח-י), אילון הזבולוני (י"ב יא-יב), עבדון בן הלל הפִּרְעתוני (י"ב יג-טו).

נחלקו המפרשים אם שמגר בן ענת, ברק בן אבינועם, ואבימלך בנו של גדעון נחשבו גם כן לשופטים.

חיבור הספר

בספר שופטים נמצאים כמה מוטיבים עתיקים בתולדות עם ישראל. השאלה אותה שואל העם הוא "וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת" (פרק ו', פסוק י"ג), שייכת לתקופה בה עוד לא ידע העם סבל רב, והיא סמוכה ככל הנראה לתקופת ההתנחלות והניצחונות על עמי הארץ. עם זאת, מהפסוק החוזר על עצמו בחלקו השלישי של הספר "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"[9] נראה כי המחבר היה כבר בתקופה בה היה מלך, ככל הנראה בתקופתם של שאול, דוד או שלמה - מלכים שהנביאים היו מרוצים משלטונם.

אמרו חז"ל"...שמואל כתב ספרו ושופטים ורות..."[10], נכתב ספר שופטים על ידי שמואל הנביא, חותמה של תקופה זו. לדעתם של חלק מהמפרשים, כוונת חז"ל בעניין זה כי הספר נכתב על ידי שמואל ותלמידיו, ולאו דווקא על ידי איש אחד.

כתובים בספר שופטים המעידים על איחור

  • פרשת פסל מיכה מכילה את הסיומת:"וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי-דָן, אֶת-הַפָּסֶל; וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי, עַד-יוֹם, גְּלוֹת הָאָרֶץ". הכתוב נראה כמספר את חורבן שומרון שמתוארך לשנת ג'ר"ה. יתרה מזו, השימוש בלשון עבר מראה כי לא מדובר על נבואה (אז סביר היה למצוא למשל את ו' ההיפוך בטקסט). תירוצם של חלק מהמפרשים לפיה הגלות מתייחסת לנפילה בשבי של ארון הברית דחוקה כמובן, הראשון שמצינו שהעיר זאת במפורש הינו האברבנאל, אך יש לכך סמך כבר בדברי חז"ל בירושלמי[11].
  • הכותרת הן של סיפור פילגש בגבעה והן של סיפור פסל מיכה היא:"בַּיָּמִים הָהֵם" המעידה על רטרוספקטיבה. המשכה של הכותרת "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל" מעיד כי בזמן כתיבת הסיפורים כבר נוסדה המלוכה, וסופה "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" מעיד כי מלכים באותה תקופה זוהו עם עשיית הישר בעיני ה' ולא בעיני עצמם.

דגשים ובחינות מנוגדים בתוך ספר שופטים

  1. היחס למלוכה בספר הוא אמביוולנטי: מחד סירובו הנוקב של גדעון לשלטון בהורשה שושלתית וגינויו כחטא ("לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם") ומאידך הכותרת המסבירה כי: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". ניכרות כאן שתי דגשים, נגד ובעד המלוכה.[12]
  2. באופן דומה את היחס לשבט יהודה: מחד בפרקים הראשונים בני שבט יהודה הם החלוצים ההולכים לפני המחנה בכיבוש הארץ, מאידך במחזור סיפורי שמשון הם מהווים גורם שלילי המסגיר את שמשון לפלשתים ובשאר הספר אינם מופיעים כלל.
  3. יחס שנוי זה מקבל גם שבט בנימין, בשירת דבורה מוצגים כראשוני המתנדבים למלחמה, ואילו בכיבוש ירושלים נכשלים בהורשתה. גם בפילגש בגבעה הם נתפשים כגורם שלילי, אם כי כלוחמים מעולים.
  4. ההסברים לאי הורשת כל העמים הזרים מהארץ מגוונים, בין כעונש לבני ישראל על חטאיהם, בין כמוקש לנסות בו את בני ישראל (האם ילכו אחרי אלילי העמים או ישארו נאמנים לאמונה באלוקי אבותיהם?), ומסיבות פרקטיות כגון רכבי ברזל של העמים.

הכרונולוגיה של הספר

בספר שופטים מתוארים שופטי ישראל בסדר עוקב, כשמפורטות שנות שפיטתם ושנות השעבוד שביניהן. מחיבור זה, אפשר לקבוע את מספר השנים המדויק של התקופה. להלן יפורט החישוב:

שעבוד לכושן רשעתיים 8 שנים
שפיטת עתניאל בן קנז 40
שעבוד לעמון ועמלק 18
השקט שלאחר מעשה אהוד בן גרא 80
שעבוד לכנענים 20
דבורה הנביאה וברק בן אבינעם 40
שעבוד למדין 7
שפיטת גדעון 40
אבימלך 3
תולע בן פואה 23
יאיר הגלעדי 22
שעבוד לפלשתים ועמון 18
שפיטת יפתח 6
אבצן 7
אילון הזבולוני 10
עבדון בן הלל הפרעתוני 8
שעבוד לפלשתים ושפיטת שמשון 40

לפי חישוב זה, אורכה הכולל של תקופת השופטים הוא כ-390 שנה.

לעומת זאת בנאומו של יפתח למלך בני עמון, מציין יפתח כי ארץ בני עמון כבר אינה בידיהם שלש מאות שנה[13]. לפי החשבון לעיל, יוצא שמראשית תקופת השופטים עד לאותו מעמד עברו כ-319 שנה, ואם להוסיף זאת לכ-28 שנה של תקופת יהושע[14], עולה החשבון ל-347 שנה, ולא לשלוש מאות. לשאלה זו ניתנים מספר תירוצים. ספר סדר עולם וכן רוב הראשונים מבארים כי שנות השעבוד לארם נהריים, לעמון ולכנענים, מובלעות בתוך שנות השפיטה של השופטים הקודמים להן וכי תולע בן פואה ויאיר שפטו יחד רק 44 שנה, ושנותיהם - 22 ו-23 מעוגלות כלפי מעלה. מפרשים אחרים[15] מסבירים זאת בכך שדברי יפתח עגולים בלבד ולא מדויקים.

צורתו הסיפורית של הספר

רובו של ספר שופטים כתוב בצורת סיפורית, אך יש בו גם מעט קטעי שירה.

סגנונו הסיפורי של ספר שופטים נאה מאד, והוא בולט בייחודו גם מבין ספרי המקרא האחרים. התיאור חי ומפורט, עשיר בפרטים מן הווי החייים וקריא ביותר. בין השיטין ניתן להבחין גם ברוח וברגש הקשורים למעמד - סגנון חריף ושנון בתיאור מעשי שמשון[16] וסיפור מלכותו של אבימלך[17], וצער כבוש עם נפילתו של שמשון במות הגיבורים שלו[18] ובהקרבת בת יפתח לעולה על מזבח בורותו של אביה[19]. לעתים, באירועים דרמטיים, הופכת הפרוזה לפרוזה שקולה[20].

הנאומים בספר כתובים רובם בסגנון של תוכחת, דומה לסגנון של ספר דברים. ראוי לציון מיוחד נאומו של יותם בן גדעון, ובו המשל המפורסם הלועג לאנשים הרודפים אחר השלטון בעוד הם ריקים מתוכן, חסרי יכולת להגן על עמם ואינם מסוגלים לשום מלאכה מועילה יותר.

בספר מספר פסוקי שירה קצרים כמו למשל חידת שמשון ופתרונה[21] ושיר ההלל הפלישתי: "...נָתַן אֱלֹקינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ. ...נָתַן אֱלֹקינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ" (פרק ט"ז, פסוק כ"ג). חשובה במיוחד השירה הגדולה - שירת דבורה[22]. רובה של השירה הוא הלל לה', ויש בו גם ביקורת על השבטים שלא סייעו בקרב, שבחים ליעל וברק, תיאור ציפייתה הנכזבת של אם סיסרא לשוב בנה מהקרב וסיומת של קללה לאויבי ה' וברכה לאוהביו.

מעגל ספר שופטים

מעגל ספר שופטים הוא סדר קבוע של חטא, עונש, זעקה וישועה. מעגל ספר שופטים מתרחש כך: ראשית, בני ישראל מבצעים חטא (בדרך כלל כאשר בני ישראל חטאו הם עבדו אלוקים אחרים). שנית, לאחר שבני ישראל ביצעו את החטא, ה' מענישם (כאשר בני ישראל חוטאים, העונש שלרוב ה' נותן הוא "מכירת בני ישראל". שלישית, זעקה: לאחר שבני ישראל נענשו הם זועקים (מבקשים עזרה) אל ה' ומבקשים ישועה (כלומר, אדם שיושיעם). לבסוף, לאחר שבני ישראל זועקים אל ה', ה' שולח לבני ישראל ישועה, כלומר אדם שיושיעם.

מעגלים בולטים בספר שופטים

פרק ד'

חטא: "ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת". בני ישראל עשו מעשה רע בעיני אלוקים, ככל הנראה בני ישראל עבדו אלוקים אחרים.

עונש: "וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו - סיסרא והוא יושב בחרושת הגויים". ה' "מוכר" את בני ישראל לכנענים.

זעקה: "ויצעקו בני - ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה". בני ישראל זועקים ומבקשים עזרה מה'.

ישועה: "ודברה אשה נביאה אשת לפידות היא שפטה את ישראל בעת ההיא". ה' שולח ישועה (במקרה זה מושיעה) לבני ישראל כדי שתושיעם.

פרק ו'

חטא + עונש: "ויעשו בני - ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד - מדין שבע שנים". בפסוק זה, ניתן לראות שבני ישראל מבצעים חטא וה' מענישם. בני ישראל עשו מעשה רע בעיני ה', ככל הנראה בני ישראל עבדו אלוקים אחרים. בשל המעשה הרע של בני ישראל ה' הענישם בכך ש"מכרם" למדין במשך שבע שנים.

זעקה: " וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני - ישראל אל - ה' ". בני ישראל מבקשים עזרה מה' ושישלח להם ישועה.

ישועה: "וישלח ה' איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר ה' אלוקי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים ואוציא אתכם מבית עבדים". ה' משיב לישראל ואומר כי ישלח מושיע והוא יושיעם.

מגמות הספר

מגמותיו העיקריות של ספר שופטים, הנובעות מהמבט ההיסטוריוסופי שלו, ברורות מהכתוב עצמו. החלק הראשון מסתיים בפסוקי תוכחה על הזנחת כיבוש הארץ. פסוקים אלו מפרשים את עובדת הישארותם של שבטי כנען בארץ ישראל ואולי גם את היאחזותם של הפלשתים בארץ - עובדות שגרמו לחלק ניכר מהמלחמות בארץ בתקופת השופטים ובתקופות מאוחרות יותר - כעונש על זלזולם של בני ישראל בציווי ליישב את הארץ ולגרש את יושביה הקודמים. החלק השני פותח גם הוא בהסבר היסטוריוסופי, הרואה את חטאי העם, בעיקר עבודה זרה, כסיבה לשעבוד תחת עמים אחרים ואילו את חזרתם בתשובה כגורם שמביא לישועתם. בחלק השלישי, חוזר על עצמו הפסוק האומר כי ההפקרות והירידה המוסרית נבעו בעיקר מהעדרו של שלטון מסודר.

מחיבורו הכולל של ספר שופטים, נראה כי הנביא ידע כי כל בעיות הדור המוסריות והדתיות מקורן בהשארת עמי הארץ ובהתבוללות עמם. הסדר מדורג - בתחילה עצם הזלזול במצוות ההורשה, לאחר מכן עבודה זרה, ולבסוף מעשה פילגש בגבעה. יתכן כי בשני הסיפורים האחרונים בספר ישנה גם מגמת תמיכה במלכות יהודה, על ידי הנגדה בין מקרים אלו בהם מעורבים לוויים ואישים מהר אפרים ומבית לחם יהודה, ובין דוד המלך שהיה גם הוא מבית לחם ונמשח על ידי שמואל הנביא - לוי מהר אפרים.

הרקע ההיסטורי של תקופת השופטים

עם תחילת תקופת השופטים, מעט לאחר תום תקופת הכיבוש וההתנחלות, החלו תהליכים שונים שגרמו לשינויים אזוריים. שארית הכנעני יושב הארץ החלה מתחזקת בעמקים ודוחקת את בני ישראל לכיוון הר אפרים - אזור שלא נתיישב בתקופה הקודמת. אף־על־פי שהיישוב בהר אפרים ובהרי הצפון התחזק, נותרו שבטים רבים כשהם יושבים בעמקים, לעתים כמעט מעורבים עם תושבי הארץ הכנענים. הקשיים אותם עבר כל שבט לבדו - בין אם בבעיות של הקמת יישובים חדשים או בבעיות ביטחון - גרמו להפחתת הקשר בין השבטים, דבר שמנע התארגנות לשליט מסודר ואף הפחית את הסולידריות בין השבטים, כפי שהתגלה למשל במלחמת סיסרא. באזורים מסוימים נוצרה מתיחות בין ישראל לכנעני, ואילו באזורים אחרים נוצרה התקרבות מסוימת שכללה דו קיום ולימוד מערכיהם ותרבותם של העמים השכנים. חולשה זו של עם ישראל ככלל, הביאה את העמים שממזרח לישראל כעמון, עמלק ומדין לבוא לארץ ישראל לשם ביזה ומלחמה.

בשלב מאוחר יותר, נכנסו לארץ הפלשתים - לוחמים מאומנים בעלי צבאות סדירים שבאו מכיוון הים, לחצו את שבטי ישראל והדפום הרחק משפלת יהודה אל ההר. לעומת הכנעני שהובס פעם אחת ולא חזר יותר, ולעומת עמי המזרח שהיו באים רק לעתים, היוו הפלשתים איום קבוע על העם, והם הפכו להיות הגורם הצבאי המשמעותי ביותר במאות השנים הבאות. למעשה, עד ימי דוד לא ירד עולם של הפלשתים מצוואר בני ישראל. כנראה, היה האיום הפלישתי אחד הגורמים העיקריים לבקשת העם למנות להם מלך - ובכך גם לבוא תקופת השופטים אל קיצה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

בית המקדש הראשוןבית המקדש השנימשכן שילהבית המקדש השלישייציאת מצריםקבלת התורהגלגלאוהל מועדגירוש ספרד ופורטוגליהושע בן נוןמשה רבינותקופת השופטיםנביאיםאנשי כנסת הגדולהתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםשעבוד מצריםהגויים הנשאריםמלכות אשורמלכות בית דודגלות בבלמלכות פרסמלכות יוןגלות אדוםהשואהעקבתא דמשיחאגאולה העתידהאלף השלישיאלף הרביעיאלף החמישיאלף השישיסנהדרין במקומהבית המקדשגלותגאולה העתידההיסטוריה של עם ישראל
ב'תקט"ז-ב'תתפ"א - תקופת השופטים


הערות שוליים

ציוני המקורות בפרק ופסוק ללא שם הספר מתייחסים לספר שופטים.

  1. ספר שופטים, פרק ג', פסוקים ט'-י'
  2. suffete במילון קולינס
  3. ספר שופטים, פרק ג', פסוקים ט'-י"א
  4. ספר שופטים, פרק ג', פסוקים ט"ו-כ"ט
  5. כך לפי ספר סדר הדורות
  6. ספר שופטים, פרק ג', פסוק ל"א
  7. סוכה כ"ז:
  8. שמואל א' יב יא, ועיין בפירוש תלמיד רס"ג ד"ה א' ז י"ז
  9. פרק י"ז, פסוק ו' או פרק י"ח, פסוק א' או פרק כ"א, פסוק כ"ה.
  10. מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
  11. סנהדרין פי"א ה"ה
  12. ההסבר המקובל במפרשים אומר, כי הדרך האידיאלית הינה, 'ה' ימשול בכם', אך אם כל אחד עושה הישר בעיניו, יש למנות מלך שיאכוף את דיני התורה על העם.
  13. פרק י"א, פסוק כ"ו.
  14. סדר עולם פרק י"ב; דעה זו מקובלת גם במחקר.
  15. אברבנאל, מצודת דוד ועוד.
  16. פרק ט"ו, פסוק ד' או פרק ט"ו, פסוק י"ד או פרק ט"ז, פסוק ב'.
  17. פרק ט', פסוק כ"ז או ספר שופטים, פרק ט', פסוק ל"ו ועוד.
  18. פרק ט"ז, פסוק כ"ו.
  19. פרק י"א, פסוק ל"ד.
  20. פרק י"א, פסוקים ל"ה-ל"ח; או פרק ט"ז, פסוק ד' והלאה; או פרק כ', פסוקים ד'-ו' ועוד.
  21. פרק י"ד, פסוק י"ד.
  22. פרק ה'.


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0