תהילים נ"ה

תהילים נ"ה לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מַשְׂכִּיל לְדָוִד.
א לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מַשְׂכִּיל לְדָוִד. ב הַאֲזִינָה אֱלֹקִים, תְּפִלָּתִי; וְאַל-תִּתְעַלַּם, מִתְּחִנָּתִי. ג הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי; אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה. ד מִקּוֹל אוֹיֵב--מִפְּנֵי, עָקַת רָשָׁע: כִּי-יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן, וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי. ה לִבִּי, יָחִיל בְּקִרְבִּי; וְאֵימוֹת מָוֶת, נָפְלוּ עָלָי. ו יִרְאָה וָרַעַד, יָבֹא בִי; וַתְּכַסֵּנִי, פַּלָּצוּת. ז וָאֹמַר--מִי-יִתֶּן-לִי אֵבֶר, כַּיּוֹנָה: אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. ח הִנֵּה, אַרְחִיק נְדֹד; אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה. ט אָחִישָׁה מִפְלָט לִי-- מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר. י בַּלַּע אֲדֹנָי, פַּלַּג לְשׁוֹנָם: כִּי-רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר. יא יוֹמָם וָלַיְלָה--יְסוֹבְבֻהָ עַל-חוֹמֹתֶיהָ; וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ. יב הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ; וְלֹא-יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ, תֹּךְ וּמִרְמָה. יג כִּי לֹא-אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי, וְאֶשָּׂא: לֹא-מְשַׂנְאִי, עָלַי הִגְדִּיל; וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ. יד וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי; אַלּוּפִי, וּמְיֻדָּעִי. טו אֲשֶׁר יַחְדָּו, נַמְתִּיק סוֹד; בְּבֵית אֱלֹקִים, נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. טז ישימות (יַשִּׁי מָוֶת), עָלֵימוֹ--יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים: כִּי-רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם. יז אֲנִי, אֶל-אֱלֹקִים אֶקְרָא; וַה' יוֹשִׁיעֵנִי. יח עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם, אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה; וַיִּשְׁמַע קוֹלִי. יט פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי, מִקְּרָב-לִי: כִּי-בְרַבִּים, הָיוּ עִמָּדִי. כ יִשְׁמַע אֵ-ל, וְיַעֲנֵם-- וְיֹשֵׁב קֶדֶם, סֶלָה: אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ; וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹקִים. כא שָׁלַח יָדָיו, בִּשְׁלֹמָיו; חִלֵּל בְּרִיתוֹ. כב חָלְקוּ, מַחְמָאֹת פִּיו-- וּקְרָב-לִבּוֹ: רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן; וְהֵמָּה פְתִחוֹת. כג הַשְׁלֵךְ עַל-ה' יְהָבְךָ-- וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ: לֹא-יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט-- לַצַּדִּיק. כד וְאַתָּה אֱלֹקִים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת-- אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם; וַאֲנִי, אֶבְטַח-בָּךְ.

תהילים נ"ה הוא המזמור ה-55 בספר תהילים.

רקע לשיר

לפי ילקוט ואלשיך מזמור זה מתאר את מרד אבשלום בדוד.

במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך. דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית".

בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הברית אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הברית מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוקים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת ה' ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהוראת דוד נותר חושי הארכי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.

פגישה עם שמעי בן גרא

בברוח דוד מירושלים אל בחורים, שמעי בן גרא קילל וסקל באבנים אותו. שמעי קרא לעבר דוד: ”צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל”. שמעי התכוון בדבריו בעיקר להריגת אבנר בן נר ולמותו של איש בושת, שר צבאו ובנו של שאול, בהתאמה. ייתכן שעוינותו של שמעי לדוד נבעה מכך שהוא ראה בדוד את מי שהוריד את בית שאול מהשלטון. אבישי בן צרויה ביקש מדוד את הרשות להרוג את שמעי אך דוד סירב לכך. על פי המסופר במקרא, דוד ראה בעלבון שהוא סופג משמעי עונש משמים.

אבשלום בירושלים

אבשלום ואנשיו יצאו ממקום ההתכנסות בחברון על מנת לכבוש את מרכז השלטון בירושלים אך גילו שדוד המלך ואנשיו ברחו מלבד חושי הארכי שנשאר ונשבע אמונים לאבשלום. אבשלום ניצב עתה בפני שתי בעיות שנובעות מהצורך לבסס את ניצחונו, אחיזתו בכס וסילוק האיום מצד דוד ונאמניו.

ביסוס שלטונו של אבשלום

אבשלום פנה לאחיתופל ביקש את עצתו. אחיתופל ייעץ לאבשלום: ”בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת”. מטרת המהלך היא להפוך את המרד והקרע בין דוד לאבשלום לבלתי הפיך, כך ייאלצו תושבי ירושלים, יהודה וישראל לקבוע את הצד בו הם תומכים וללא חשש מהסכם שירקם בין המורד למלך שיוביל לחזרת דוד למלכותו, וענישת מי שתמך באבשלום בפומבי. אבשלום קיבל את עצת אחיתופל, אך במקום לעשות את המעשה ולהפיץ את השמועה, אבשלום החליט לעשות מעשה נחרץ עוד יותר, והוא בעל את הפילגשים באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע.

העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו". בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:

"ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך".

הניסיון להסיר את איומו של דוד המלך

בשלב הבא של המרד פנה אחיתופל לאבשלום והציע תוכנית להשלים את מהלך תפיסת השלטון ולהסיר את האיום היחיד שנותר לאבשלום כמלך - דוד. אחיתופל מציע לגבש יחידה צבאית ולבוא על דוד המלך בלילה. אבשלום בוחר להתייעץ גם עם חושי. בתשובה לפניית אבשלום חושי הדגיש כי העצה שיעץ אחיתופל אינה טובה. לדברי חושי, אם יצאו אבשלום וצבאו מיד לקראת דוד הם יפעלו מבלי שגורם הפתעה יהי לצידם ויסכנו את הישגיהם השבריריים. במקום זה חושי הציע לאסוף צבא ענק מכל אנשי ישראל, ולזכות בניצחון מכריע. בדבריו נזהר חושי להזכיר את אבשלום כמי שעומד בראש הפירמידה וכמי שכל פעולה נסבה סביבו, עם זאת, כשחושי עבר לתאר את הגורל הצפוי לדוד, הוא מקפיד לדבר עליו בגוף שלישי ונמנע מאזכור שמו. דברי חושי לאבשלום עמוסים בדימויים ציוריים שיצרו ערפול ומאידך שבו את לבו של אבשלום, ומעל לכל נמנע חושי מלהתייחס לעצמו ובכך האדיר את דמותו של אבשלום. מטרתו האמיתית של חושי הייתה להרוויח זמן בתקווה שהמרד ידעך ודוד המלך ייהנה מפסק זמן להתארגנות. בסיכומו של דבר בחר אבשלום לנהוג על פי עצת חושי אך המספר המקראי מציין כי החלטתו של אבשלום לא נבעה מתהליך "אנושי" בו מעורבת חכמת חושי ומחשבת אבשלום בלבד, אלא הייתה כאן מעורבות אלוקית ישירה.

אחיתופל שנוכח לדעת שלא שמעו לעצתו (הנכונה), הלך לביתו ושלח יד בנפשו. מן הכתוב ”וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה, כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-בֵּיתוֹ אֶל-עִירוֹ, וַיְצַו אֶל-בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק” (שמואל ב', י"ז, כ"ג), הסיקו חז"ל שבטרם התאבד השאיר אחריו צוואה, ובה ציווה שלושה דברים: "אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים."

פגישה מחודשת עם שמעי בן גרא בחזרה לירשולים

לאחר שצבאו של דוד ניצח את צבאו של אבשלום ועבר את הירדן במסעו חזרה לירושלים בקש שמעי את סליחתו של דוד על מעשהו. המקרא מספר ששמעי בא לפני דוד ועמו כאלף איש, דבר המלמד על חשיבותו של שמעי בקרב בני שבטו. גם כאן בקש אבישי בן צרויה ששמעי יענש על העלבונות שהטיח בדוד אך דוד סלח לשמעי והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוקים. ייתכן שסיבת הסליחה לשמעי היה רצון של דוד לפייס את בני שבט בנימין. עם זאת בצוואתו של דוד לבנו שלמה, הוא מורה לדאוג לכך ששמעי יתחייב מיתה כעונש על מעשיו.

שלמה מלא אחר הוראת אביו. הוא מורה לשמעי לעבור לגור בירושלים ומצווה אותו שלא לצאת ממנה. כשלוש שנים ממלא שמעי אחר הצו שלא לעזוב את ירושלים ובכך הוא מונע משלמה את האמתלה אותה חפש על מנת להורגו. כעבור שלוש שנים יוצא שמעי לגת עקב בריחה של שני עבדיו לתחום ממלכתו של אכיש מלך גת. עקב מסעו זה מורה שלמה להורגו.

תוכן השיר

השיר נפתחת בתכליתו, "מַשְׂכִּיל לְדָוִד", דהיינו שיר שמטרתו ללמוד מוסר השכל. המתפלל פונה לאלוקים שישמע את תפילתו ולא יתעלם מתחינתו בעתות בהם יתפלל לה' ובעתות שלא יתפלל לו.

ישמע את תפילתו ”מקול אויב” כלומר מפני שמעי ומפני ”עקת רשע” זהו אחיתופל, ששיטו על דוד בשל מעשי עוולה שעשה בעברו ומתתרצים כי בשמם ימות. ייתכן כי כוונת דוד למעשיו עם בת שבע וכן אבנר בן נר ולמותו של איש בושת, בשל כך דוד ירא ומפחד מאוד, ומתאווה להיות כיונה שיכולה לעוף ולמצוא מקום לשכון בו שאין שם מלחמה. מבחינתו גם אם יהיה המקום הזה מדבר אך אפשרות זו נלקחת ממנו מפני שאחיתופל הציע לאבשלום לרדוף אחרי דוד בלילה ולהמיתו במדבר ורק חושי הארכי הציעה עצה אחרת בניגוד לעצת אחיתופל. על כן מבקש דוד מאלוקים שיופלגו לשתי כתות ויבלע עצת אחיתופל מפני שאבשלום ואנשיו, יומם ולילה בצעו מעשי און בעיר בפרסיה, והכוונה היא למעשה העינוי של נשות דוד, ולא רק אלא טענו כי הם מבצעים את המעשים בשל דוד או יותר נכון במעשיו ובראשם עומד החם שלו, אחיתופל, אביה של בת שבע שלכאורה נוקם על מעשי דוד בה.

דוד מתאר את גודל העוולה שנעשתה לו: ”כי לא אויב יחרפני” או מאיש שמאז ומעולם שנא אותו, מהם יכול היה דוד להסתתר אלא בני משפחתו שלו: בנו – אבשלום וחמו – אחיתופל.

”וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי”. בפסוק זה דוד פונה ומוכיח את אחיתופל: אתה שהיית איש ערכי, כלומר אדם חשוב כמוני, אלופי – שר שלי, ואחד מיועצי עמו הייתי מתייעץ על עניינים שונים הנוגעים למצפון הלב. למשל כשדוד חשש שיעלה קול "רגש", מרידה, היו מדברים כיצד ילכו הוא ואחיתופל לבית המקדש (שם לא היו הורגים שום אדם) וכך תשקוט המרידה. עם זאת, אחיתופל מעל בתפקידו. בעת המרד יעץ לאבשלום שגם אם ינוס דוד או אנשיו לבית אלקים - יהרוג אותו בבית המקדש, וזאת בניגוד לעצה שנתן לדוד. לכן דוד מתאונן כי יוכל להסתר מאויבו אך לא יוכל להסתר מאוהבו בהגידו לו את כל אשר על לבו.

בפסוק זה גם דברי מליצה של דוד: דוד מושל בכפל משמעות את אחיתופל - הוא לא רק היה איש סודו אלא איש סודו של המוות ולכן ידע את שעומד לקרות ובחר להותיר צוואה ולהתאבד ולנהוג כאילו היה שליח המוות בעצמו. כאילו דובר הפסוק הוא המוות שאומר לאחיתופל: אתה שר מוות כמוני, כלומר כמו מלאך המוות, מפני שמסרת למיתה רבים. לא לחינם הרגת נפשות רבות מפני שחלקת סודות עמי, מלאך המוות, כמו שאלך עמך לבית המקדש בעת מרד. כאן דוד רומז מדוע נפל אחיתופל: הוא אפשר למלאך המוות לטמא את בית המקדש ומכאן שהוא לא רק איש סודו של המוות אלא גם הביא על עצמו את דינו.

דוד ממשיך ומתאר כיצד הוא ואחיתופל היו הולכים אל בית המקדש בהמון חוגג עם ראש הסנהדרין, זקני עם וחכמים. על כן דורש דוד אחד מבין השניים: א) שימות ויבלעו כקורח מהעולם כדי שכל העם ידע כי האנשים האלו נאצו את ה' ב) שיפצל קולם לשתי מחנות.

דוד בפסוק הבא מדבר בלשון עתיד: אקרא אל אלקים והוא יצילני - כלומר דוד רומז שטרם יתפלל לטל והוא כבר יצילו. כיצד? טרם שלש התפילות ”עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם” דוד דבר ונאנח אל ה' וכבר אז שמע קולו ופדה את חובו טרם תפילתו שעכשיו פודה. כי רבים עמדו באותה תקופה נגד דוד ושלושה אויבים ידועים: דואג האדומי אחיתופל ושמעי, אשר ה' השפילם כי לא יראו מפניו. בניגוד לאחיתופל אותו נשא המוות ולא נותרו אחריו צאצאים צדיקים נוספים, לא כך היה לשמעי ששב קדם, חזר בתשובה, וממנו יצאו אסתר ומרדכי.

דוד חוזר אל אחיתופל ”שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ”. כלומר אחיתופל שלח ידו ביקיריו. הרי דוד היה רבו של שלמה המלך, נכדו של אחיתופל וכך חלל את בריתו. יתר מזאת, כאשר דוד הרגיש שיש רחשים של מרד חלק זאת עם אחיתופל וזה נהג בלשון רמיה ואמר לו לא לחשוש ממרד כאשר לבו היה כבר בקרב - במלחמה. כלומר כבר בעת עצתו לדוד, אחיתופל למעשה פתח כנגדו מלחמה בלי ידיעת דוד. מילותיו רכות משמן כשהם למעשה כחרבות שלופות למלחמה כנגד דוד שסמך על אחיתופל.

דוד פונה לא-ל ואומר אתה, כלומר אלוקים, לא אתה תמית אותם כי הם עצמם יהרגו עצמם אלא אתה תורידם לבאר שחת" לגיהנום לבל יזכו לעולם הבא. כי על ידי דמם, אנשי מרמה קיוו לחלק את ימי חייהם לשני חצאים : חציו בעולם הזה וחציו לעולם הבא, "ואני" שלא קצבת לי כלום כי הייתי עתיד להיות נפל ”אבטח בך” שתתן לי חיים ואת החצי שתסיר מהם תיתנם לי.

ניגון פדה בשלום

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תהילים נ"ה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30029307תהילים נ"ה