קראים

מזוזה קראית

המרכז הקראי ברמלה

הרב הקראי הראשי משה פירוז (משמאל) וסגן יו"ר המועצה העליונה, אלי אלטחן, 2016

שער הכניסה לחצר הקראים, שם נמצא גם המרכז הקהילתי הקראי, ברחוב הקראים שברובע היהודי בירושלים

היכל שלמה, בית המרכז העולמי של היהדות הקראית, ברמלה

הקָרָאִים הם כת יהודית הכופרת בתורה שבעל-פה. הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את דברי חז"ל ודרשותיהם וכן את תקנות חכמים, והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד ("תורה שבכתב").

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של כמה חוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים, לעומת זאת כיום, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

כינויים

הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק.ר.א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד ואינם מקבלים את התורה שבעל פה כאלוקית.

שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.

עקרונות היהדות הקראית

הקראים מקבלים רק את אלוקים כקל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוקים. הם כופרים בתורה שבעל פה ולכל תוספת מאוחרת לתנ"ך, ומוכנים לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוקי ישיר או מתועד ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה.

מקורות ההלכה הקראית

רב נטרונאי גאון מסר כי ענן אמר להולכים אחריו: 'עזבו דרך המשנה והתלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי'. עם זאת השתמש ענן בכללים ובמידות שקבעו חז"ל כדי לבסס את ההלכות שקבע, בהוסיפו עליהם כללי דרש חדשים.

הקראים נשענים על שלושה סוגי מקורות:

• המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות, בין אם הן מצוות עשה ובין אם הן מצוות לא־תעשה, שאותן קיבל משה רבנו בהר סיני, והן כתובות בתורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.
• ההיקש - ההיקש הם הדרכים שבאמצעותם פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בתורה. קביעת הלכה זאת נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך או על פי ההגיון, וכוללים שבעה מרכיבים: 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך -גזרה שווה (בניגוד לדעת חז"ל שאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קבלה מרבו); 4. היקש קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי. בעבר חכם קראי שהבהיר הלכה בדרך ההיקש היה מקבל ומעביר לצאצאיו את התואר 'נקש' ('נקש בן נקש' אם צאצא הבהיר עוד הלכה בדרך ההיקש).
• סבל הירושה - נקרא גם העתקה משתלשלת - הוא כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוקים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.

פירוש התורה בקרב הקראים

בעוד שלגישת היהדות, החכמים מוסמכים לתקן תקנות ולגזור גזירות שתוקפם מדרבנן, ואיסור התורה בל תוסיף ובל תגרע חל רק על שינוי דיני התורה עצמם, הרי שלגישת הקראים, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מכך חסרת תוקף ואף עוברת על איסור 'בל תוסיף'.

הקראים כופרים בזה שביחד עם התורה שבכתב ניתנו למשה פירושים אלוקיים. לגישתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. על אף כן, הם מסתכלים על ספרות חז"ל כספרי חכמים, והיסודות של הקראים מתבססים במידה רבה על היסודות שקבעו חז"ל בקרב היהדות הרבנית. אולם במקומות שלטענתם ספרים אלה סותרים את ספרי התנ"ך - אין הם מקבלים אותם.

פסיקה אישית

ביסודה של דעת הקראים עומדת הפסיקה האישית. בספרות קראית מאוחרת ייחסו את ניסוח העקרון הזה לענן בן דוד שאמר על פי המסורת הקראית: "חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי", כלומר "חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דברי", אך ספרו של ענן, "ספר המצוות", לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים ^{[דרוש מקור]} טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. עקרון זה נותן לכל פרט את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוקים. זאת מתוך סילוף פירוש הכתוב בספר דברים.

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

— ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד

מאחורי עקרון זה עומדת התפיסה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת ה'חכם' הקראי סהל בן מצליח הכהן: "דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלקינו את דברי המצטדק ואומר:'כך נהגוני רבותי'". דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר: "כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה" (מתוך האגרת לתפוצות). דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה, לדבריו, את האדם מהקל.

למרות זאת הקהילה הקראית לא הייתה בעלת אופי אנרכיסטי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים המכונים: "חכמים", בעלי בקיאות במקרא ובמסורת הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה כמדריכיה, כמלמדיה ודייניה.

על אף התמיכה בפסיקה אישית, רוב הציבור הקראי דוגל בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות. הקראים מסבירים את הדבר בשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם, הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, אם התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא.

עם השנים עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רשמי את הפסיקה האישית, אך 'מנהיגים רוחניים' מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.

ב"אדרת אליהו" כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות...".

גם ה'חכם' הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".

עם חזרתם של הקראים לארץ ישראל, המסגרת של הקהילה ותקנותיה נחלשה וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם עתה חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.

אמונות

ברוב נושאי האמונות והדעות לא נחלקו הקראים והרבניים. עיקרי האמונה שכתב החכם הקראי יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לאלה שציין הרמב"ם להבדיל, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר חובה להתמצא בעברית עתיקה למען קריאת התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".

בעקבות ספר דניאל מקבלים הקראים את קיומו של "קץ הימים" ואת תחיית המתים. כמו כן מאמינים הם בביאת המשיח.

היסטוריה של הקראים

ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראית

הופעת הקראות כתנועה דתית נקשרת עם דמותו של החכם ענן בן דוד בן המאה ה-8. אמנם לא ידוע לנו על קהילה קראית או על אישים קראים לפני תקופתו של ענן, אך ההשערה היא שענן לא המציא את הקראות יש מאין, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי שהתנגדו לתורה שבעל פה ולסמכות גאוני בבל. אחרי שנודע לכליף געפאר אלמנצור כי ענן וחסידיו אינם מקבלים את מרות חנניה אחי ענן שנבחר על ידי היהודים בהסכמתו לריש גלותא - ציוה לכלוא את ענן, כדי להינצל טען ענן כי דתו שונה מדת היהודים, הקראים מקדשים את החודש ע"פ הראיה כמו המוסלמים ולא כמו היהודים, ולכן אין לראש הגולה ולהם דבר, בכך השיג ענן חופש פוליטי ודתי לקבוצות אלו, שמשערים ששורשיהן עתיקים, מידי השלטונות הערבים.

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן-דוד ייסד תנועה של יהודים שנקראו על שמו "ענניים", אשר התקיימה בנפרד מהקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר האורות והמגדלים של יעקב הקירקיסאני, חכם קראי בן המאה העשירית, שמספר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זאת ארעה ההתנתקות הגמורה של הקראים מהיהדות בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

לדברי רוב החכמים מימי הביניים, הייתה שנאת ענן בן דוד לגאונים וראשי ישראל בבבל על שבכרו את אחיו הצעיר חנניה במשרת הנשיאות ולא נתנוה לענן, מפני שחסרה בו יראת שמים, וגם פריצות מצאו בו. הדבר גרם שיסד את כת הקראים, והדיח והסית את ישראל מקבלת חז"ל.

וחבר ספרים והעמיד תלמידים ובדה מלבו חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהן. כי אחר חורבן הבית נתדלדלו הצדוקים (נ"א: המינים) עד שעמד ענן וחזקם

— הראב"ד בספר הקבלה הוצאת גייבויער 68-4

פריחת הקראות בימי הביניים

תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שבארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שקראה לעליה לארץ ישראל וחבריה נהגו מנהגי אבלות על החורבן. 'חכמים' קראים כמו דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני, פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בתפוצות ישראל ופעילותם נשאה פרי וקהילות קראיות היו בכל תפוצות ישראל. באותם זמנים היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו רב סעדיה גאון שיש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית^{[דרוש מקור]}. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין היהודים מאמיני התורה שבעל פה.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה הקהילה הקראית בירושלים ושוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול 'חכמים' קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר "עץ חיים", ו"גן עדן" ואליהו בשייצי מחבר ספר ביאור המצוות המקיף "אדרת אליהו", שהוא ספר ביאור המצוות הנפוץ ביותר אצל הקראים. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים. המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקרבה מאד את פסיקתם לזו הרבנית.

המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות (כמו שרידים והשפעות אחרות מהאמפריה הביזנטינית). במחצית השנייה של המאה ה-17 היו כ-30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). בסוף המאה ה17 התחילו רבים מחכמי הנוצרים הפרוטסטנטים להתעניין בקראים. העובדה שהקראים מחזיקים בתורה שבכתב וכופרים בתורה שבע"פ גרמה להם לחשוב כי יעלה בידם להביאם במסורת הנצרות. החל מהמאה ה-19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. בעקבות פעילותה חלק מקהילות הקראים לא נהרגו בשואה. יחד עם זאת, היו קראים ששיתפו פעולה עם הנאצים, השתתפו בהתעללות ביהודי המקום (-לוצק), ואף גויסו ליחידות גרמניות. היו שמסרו רשימות מדויקות של הקראים כדי שיהודים לא יוכלו להתחזות לקראים ולהינצל. בסוף המאה ה-19 היו כ-13,000-12,000 קראים בעולם. בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק ונחשב במשך דורות. אחרי הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהקראים לארץ ישראל, אף על פי שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

הקראים במדינת ישראל

מוצאם של רוב רובם של הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי עיראק, טורקיה, רוסיה ובכאלו שקיבלו על עצמם את הקראות. מספר הקראים מוערך בישראל בכ-40,000 נפש (ובעולם חיים עוד כ-10,000 נפש). קהילות קראיות קיימות ברמלה (שני מרכזים קהילתיים) ובה נמצא גם מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד (שני מרכזים קהילתיים), באופקים, בבאר שבע, בקריית גת, בבת ים, ראשון לציון, בערד, בירושלים ובמושבים מצליח, בית עזרא ורנן. בסך הכול ישנם 13 מרכזים קהילתיים קראיים בישראל, ב-10 יישובים.

המרכז הקהלתי הקראי באשדוד, "כתר התורה"

היום התרבתה התבוללות בין יהודים לקראים. בדומה לתהליכים כלליים שהתרחשו בעת המודרנית בזרמים שונים, גם בקרב הקראים יש תופעה של חילון וישנם קראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.

במשך שנים רבות היה מעמדם של בתי הדין הקראים בעייתי, שכן החוק אינו מכיר בקראים כעדה דתית נפרדת. אף שבדרך כלל ניתנו פסקי הדין בענייני גירושים ונישואים בידי בית הדין העדתי, הדרך הייתה פתוחה לפני אחד הצדדים, אם חפץ היה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. בית המשפט העליון שינה מצב זה ב-1995, ביטל בכך את הקביעה הקודמת, והפך את המשפט הקראי למחייב עבור בני זוג אנשי העדה. בשנת 2014 בית המשפט העליון פסק כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו של בית הדין הקראי בחוק.

בישראל אימצו לעצמם קראים מנהגים רבניים כמו בר מצווה ועליה לתורה בגיל 13, בניגוד לטענה הקראית המקורית שהבגרות של אנשים שונים לא באה באותו גיל. הקראים טוענים שאין במנהג זה כל רע.

בשנים האחרונות^{[דרושה הבהרה]} חל שינוי^{[דרוש מקור]} ביחסה של היהדות הקראית לעניין קבלתם של יהודים שלא נולדו כקראים, והתקבלה החלטה במוסדות הקראיים, לפיה תתאפשר קבלה של יהודים לקראות, וכבר ישנם כאלה שניצלו החלטה זו.

ב-2011, עקב תביעה שהוגשה נגד הרבנות הראשית בסוגיה של כשרות קראית, בית משפט השלום ברמלה הכיר בשחיטה הקראית כבעלת זכות לתעודת כשרות מיוחדת. מקרה התביעה אירע עקב אטליז בשר שהכריז על עצמו כ'כשר בהשגחת הרבנות הקראית'. הכרזה זו, מאחר שלא הייתה מלווה בקבלת תעודה כשרות של הרבנות האורתודוקסית, גררה קנס על ידי הרבנות הראשית לאטליז בעבור הטעיית הציבור. בתביעת הנגד, מצד הרבנות הקראית, זכה האטליז לביטול הקנס והכרה חוקית של הכשרות. המדינה ערערה על פסק הדין, שניתן לפני הגשת כתב אישום, וב-2012 ביטל אותו בית המשפט המחוזי, אך הותיר על כנו את ביטול הקנס, עד להגשת כתב אישום.

מנהגי הקראים

בית התפילה הקראי

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר

המרכז הקהלתי הקראי ברמלה

המרכז הקהלתי הקראי במושב מצליח

המרכז הקהלתי בירושלים

הקראים רואים בבית התפילה 'מקדש־מעט', ומקום מרכזי וייחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי התפילה הקראיים לא נועלים נעליים מפאת 'קדושת' המקום: הקראים אומרים שמן הראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום ולא להיכנס אליו בנעליים אשר דורכים בהן במקומות מזוהמים וטמאים. רצפת המרכז הקהילתי הקראי מכוסה בשטיחים עליהם מקיימים את כל תנאי הפולחן הנלמדים מתוך התפילות שמצוינות במקרא.

בראשית המאה ה-21 נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי תפילה ומרכזים קהילתיים קראים פעילים, ועוד כמה שאינם עוד בשימוש. רוב המרכזים הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.

לוח השנה וחגים

ערך מורחב – הלוח הקראי

הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. שיטה זו במקורה היא שיטה רבנית חז"לית, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין מפורשות במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה ועונות השנה, קיבלו הקראים עליהם את שיטת קידוש החודש החז"לית כשיטתם בפועל, אולי גם בשל כך שהם לא הכירו כל שיטה אחרת לחישוב החודשים. שהרי לא היה ידוע בראשית הקראות על הכתות היהודיות מימי הבית השני, שהנהיגו לוח שנה שמשי החולק על שיטת קידוש החודש הפרושית. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.

לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, הקראים טוענים שצריך להתחיל לספור ממחרת שבת בראשית שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". ושאת הספירה צריך לסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת", וכך יוצא שלחג השבועות אין מועד קבוע בלוח העברי. זאת בניגוד לדברי חז"ל שפירשו שבביטוי "ממחרת השבת", המקרא התכוון ליום טוב ראשון של פסח. שכן מצינו שהביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן ממחרת השבת. לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע, פרק ה'). הרבניים מביאים לטענתם זו ראיות נוספות מהמקרא.

הקראים מנמקים את עמדתם בכך שהמילה 'שבת' בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. הקראים אומרים שלא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום טוב ופעם שבוע. ולכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון. לעומתם, חז"ל מציינים שהמילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה במועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים, בראש השנה וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת. כמו כן מציינים הרבניים, שאי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק על ספירת העומר בהקשר של "שבת בראשית", שכן אמנם כתוב "ממחרת השבת" אך לא מפורש על איזו שבת מדובר - אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן המשך הפסוק מורה שהמילה "שבתות", משמעה "שבועות", שכן כתוב: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ואם מפרשים זאת על "שבת בראשית" הביטוי "שבתות תמימות" איננו מובן - איך אפשר לספור שבת לא שלמה? אלא אם מפרשים ש"שבתות" הם "שבועות", הדבר מתבאר כ"תספרו שבע שבועות שלמות בלי להחסיר אף יום", ובכך הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" מקבל משמעות של "עד ממחרת השבוע השביעי".

נימוק נוסף שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, והדרך לחישוב מועד החג היא באמצעות ספירה. לפי שיטת חז"ל יש לחג תאריך קבוע, כמו כן קשה על פירושם - אם סופרים מהיום הראשון של חג המצות יכול היה להיות מצב שבו יהיו שמונה שבתות בין פסח לשבועות, דבר הסותר את כוונת התורה באמרה "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת". חז"ל לעומת זאת טוענים שגם לפי שיטתם אין לחג השבועות תאריך קבוע, שכן הלוח התלמודי אינו לוח קבוע, ושני ראשי החודשים שבין חג המצות לחג השבועות יכולים להיות מקודשים (חודש חסר) או לא מקודשים (חודש מלא), ובכך חג השבועות יכול לצאת בשלושה תאריכים שונים. ורק בלוח הקבוע הנוכחי, שנקבע כך עקב גזירות הנוצרים על הסנהדרין, הוא זה שגרם לכך שיתבטל קידוש החודש, וחג השבועות יחגג תמיד בתאריך ו' בסיוון. ולגבי "שבתות תמימות", מפרשים הרבניים את המילה "שבתות" כ"שבועות", ובכך אין סתירה, כנזכר לעיל.

לקראים אין "יום טוב שני של גלויות" שאינו כתוב בתורה. בנוסף על כך, אפילו יום תרועה (שמו המקראי של ראש השנה) נמשך אצל הקראים יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, שכן לפי לוח השנה המקראי הראשון בחודשים הוא ניסן. המסורת היהודית קובעת שהציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" שמצווה ה' את משה ואהרן מדבר על חודש ניסן, וקובע אותו כראשון למנין החדשים אך לא כתחילת השנה.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז; ומציינים את פורים במשך שני ימים בכל מקום שהוא.

דיני אישות וטהרה

בעבר פירשו הקראים בדרך מיוחדת את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו : לדעתם, היות הגבר והאשה "בשר אחד" הופכת את קרובי האשה לפסולי חיתון עבור קרובי הבעל, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת הריכוב בעריות. בשל היותם של הקראים מועטים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הריכוב בהסכמה כללית. על פי היקש מהתורה אוסרים הקראים נישואים בין אישה לבין דודהּ, אחי אביה או אחי אימהּ, נישואים שמותרים אצל הרבניים.

הקראים מחמירים בדיני טהרה. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית התפילה. טומאת נידה אצל האישה נמשכת רק שבעה ימים "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ", ואין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כבטומאת זבה. נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות^{[דרוש מקור]}. זמן הנידה מגיע לשבעה ימים לאחר לידת בן ולארבעה עשר ימים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה שלושים ושלושה ימים ללידת בן, ושישים ושישה ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.

הקראים כופרים בהלכה שחובה להיטהר מטומאה במקווה, ואומרים שאפשר להיטהר מטומאה בכל מים זורמים ואפילו במקלחת.

בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה נשמרת הרחקת הטמאים^{[דרושה הבהרה]}, אך עדיין מקפידים עליה מאד בבית התפילה.

מעמד האישה

הקראים טוענים שהנשים שוות לגברים לגבי חיובי התורה, ולכן

• הקראים אינם מברכים "ברוך שלא עשני אישה", אלא הגברים והנשים מברכים את אותה ברכה "ברוך ... הבוראי בצלם אנוש", על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן תקנה של חז"ל.
• אין לנשים פטור ממצוות שהזמן גרמן. הקראים אומרים שהתורה אומרת במפורש מתי מצווה פונה רק לנשים, ומתי היא פונה רק לגברים, בכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
• עדות אישה, מתקבל אצל הקראים, שווה בדיוק לעדות גבר .
• הקראים לא אסרו על נשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה-11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מונתה אשתו שנקראה אל-מועלמה (המורה) לתפקיד החכם בספרד.
• לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.

גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה-19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.

• בבתי התפילה הקראיים לא נאסר על נשים לדבר או לשיר - הקראים כופרים בזה ש'קול באישה ערווה'. במרכזים קראיים ישנה הפרדה במקום התפילה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירת הצניעות - בבית התפילה הקראי משתחווים אפיים ארצה, וכאשר אישה משתחווה יש חשש לצניעות.

עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים שבמשך שבעה ימים (זמן נידתן) צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).

במרכזים הקהילתיים הקראים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה.

שבת

בעבר החמירו הקראים מאד באיסורים בשבת, למשל חלקם לא קיבל את הכלל לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן אסרו בתחילה להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו או חיממו את בתיהם ומזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית (למעט תפילה וצרכים חיוניים) בשבת ואף למול. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת כי לפי פירושם הביאה דומה לחריש וקציר וכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כב). כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה-11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו, הותר להשאיר אש למאור מערב שבת לשבת, וחלק אף קיבלו את ההלכה של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. בכל זאת, עדיין גישתם מחמירה יותר מזו הרבנית.

כיום, היות שרוב ככל הקראים מפרשים את התורה על פי פסיקה אישית, ישנם המסיקים מן התורה שאיסור ביעור האש הוא איסור על הצתת אש בלבד, ואינו מדבר על חשמל. על כן ישנם קראים המשתמשים במכשירים חשמליים בשבת, ואשר מקור האנרגיה שלהם הינו מבודד וכי נטען מבעוד מועד (כלומר מלפני השבת). כך לדוגמה ישנם קראים המשתמשים בטלפון סלולרי בשבת. זאת בעוד קראים אלה יסיקו ששימוש בחשמל שאינו מבודד, כלומר כזה המסופק מתחנת כוח, אינו כשר בשבת מחשש שהתחנה המספקת אותו מחללת שבת, אם מדובר בתחנה כדוגמת זו המפיקה חשמל מביעור סולר או פחם.

את עניין פיקוח נפש דוחה שבת למדו הקראים, בדומה לחכמי התלמוד, מהפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כאשר הם מסיקים מהביטוי "וחי בהם" כי החיים קודמים למצוות.

דינים נוספים

ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג הקראים

הקראים אינם משתמשים בתפילין מתוך פירוש מסולף שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטאפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי הא-ל על הנפש או לקשור אותם.

המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדברות (שנחשבות דבר ה' העילאי), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", ובתורה אף לא ניתן מעמד מיוחד למצוות שבעשרת הדברות על פני שאר מצוות התורה.

בברית המילה הקראית יש כריתת הערלה, אך אין פריעה (באצבעות המוהל) ומציצה (של הדם בשפתיו), שאינן כתובות בתורה.

הקראים קובעים שמוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.

הקראים מתירים לאכול בשר וחלב יחדיו, ורק בישול "גדי בחלב אמו" נאסר, כמו שכתוב בתורה. אם כי ישנם המסיקים מהפסוק שבישול כל בעל חיים יונק כשר בחלב אימו אסור הוא, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר קראיים.

לקראים יש בציצית פתיל תכלת כמו שנכתב בתורה "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת". לשיטתם צבע התכלת יכול לבוא מכל מקור שהוא, בניגוד לדברי חז"ל שיטת הרבניים שגורסת שמקורו היחידי הכשר של צבע תכלת הציצית הוא בדמו של חילזון מסוים.

את דברי התורה "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטם, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי פירוש חז"ל - כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת עין). אמנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, ועקרון דינא דמלכותא דינא מקובל על הקראים.

יחסי היהודים הקראים והיהודים הרבניים

לאורך ההיסטוריה, ראו עצמם הקראים כחלק בלתי נפרד מעם ישראל וניסו להשפיע על עם ישראל מבחינה אמונית מבפנים. היו גם מהפוסקים הרבניים שראו את הקראים כחלק מעם ישראל אבל חלק חוטא^{[דרוש מקור]}. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה-20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה.

הרבניים טוענים כנגד הקראים שגם לקראים נוצרה במרוצת הדורות תורה שבעל פה משלהם. הקראים מצידם מדגישים את ההבדל שבין הלכות שהתקבלו כפירוש סביר לתורה (ולא בהכרח יחייבו את הפוסקים הקראים של הדורות הבאים) לבין המסורת הרבנית שמדברת על תורה שבעל פה שהועברה למשה בסיני, ושלדברי הקראים כל תוספת בה מחייבת את הדורות הבאים. היו בין הרבניים שטענו שהקראים באו מתוך הצדוקים והבייתוסים, אולם קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית, לפי מה שידוע לנו עליה, לבין ההשקפה הקראית (אמנם, חוקרים שונים שיערו שהשקפות צדוקיות עמדו בבסיס הקראות והשקפות שאולי הושפעו מהאיסיות השתלבו במסורת הקראית).

יחסם של הקראים לרבניים

אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה-19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה-19

עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים. אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים הנחשבים אצל קראים לגילוי עריות מותרים ביהדות הרבנית. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע בידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"

בתקופתנו מתירים^{[דרוש מקור]} הקראים לבני עדתם להינשא לבן זוג שלא נולד כקראי אם בן הזוג בוחר להקרא (כלומר להיות קראי) ולקבל על עצמו לשמור את התורה שבכתב בלבד. חתונה כזאת מתנהלת על ידי חכם קראי על פי מנהג הקראים ומוכרת על ידי מדינת ישראל. כאשר הכלה היא קראית והחתן רבני, הזוג מתחתן חתונה רבנית. עם זאת, ילדיהם של זוג כזה נחשבים קראים ומתקבלים בעדה.

יחסם של הרבניים לקראים

יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל יחסם של הפוסקים האשכנזיים היה חסר סובלנות יותר מאשר הפוסקים הספרדים ובני עדות המזרח. דוגמה בת זמננו מופיעה אצל כותבים תורניים, המוסיפים את כינוי הגנאי החריף שר"י ("שם רשעים ירקב") לאחר אזכור שמו של מנהיג הקראים, ענן בן דוד. יחס זה נובע מכפירתם המוחלטת של הקראים בתורה שבע"פ.

הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה כי מי שאינו מאמין בתורה שבע"פ יש לו דין "כופר בתורה" ואין לו חלק לעולם הבא. בהלכות עבודה זרה כותב הרמב"ם כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, יש לו דין "מורידין ואין מעלין": אֲבָל מוֹסְרֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַמִּינִים, וְהָאֲפֵיקוֹרוֹסִין--מִצְוָה לְאַבְּדָן בַּיָּד, וּלְהוֹרִידָן עַד בְּאֵר שַׁחַת: מִפְּנֵי שְׁהֶן מְצֵרִין לְיִשְׂרָאֵל, וּמְסִירִין אֶת הָעָם מֵאַחֲרֵי ה', כְּיֵשׁוּעַ הַנּוֹצְרִי וְתַלְמִידָיו, וְצַדּוּק וּבַיְתּוֹס וְתַלְמִידֵיהֶם--"שֵׁם רְשָׁעִים, יִרְקָב" (משלי י,ז)." (הלכות עבודה זרה, פרק י' הלכה ב')

רוב פוסקים קובעים כי הקראים הינם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים לספק ממזרים (אם כי למצב זה יש פתרון על ידי נישואין עם גרים בהליך מיוחד). הטענה היא שהקידושין בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה היהודית, אך לא כך לגבי הגירושין. ייתכן, אם כן, שקראי נולד לאשה שהתחתנה שוב אחרי שהתגרשה שלא לפי ההלכה והרי הוא ממזר. את עמדתם הציגו הפוסקים הסבורים כן במשפט: "הקראים אינם מתאחים" (פרפרזה על המילה קרעים). כך פסקו רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, וגם הפוסק האשכנזי, הרמ"א.

למרות זאת, בבתי הדין הרבניים מאפשרים בעשורים האחרונים את קבלתם של קראים ליהדות. זאת, בעקבות פסיקות של רבנים כמו הרב עובדיה יוסף, שהתיר את הקראים לבוא בקהל, כשנימוקו העיקרי הוא שלילת תוקף הקידושין הקראיים, מפני שאינם נעשים בעדים כשרים, ולכן למעשה לא היו נישואין – ומותר ביהדות הרבנית להתחתן עם מי שנולד מחוץ לנישואים. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את הנוהג הזה עורר ב-1994 סערה גדולה. ^{[דרוש מקור]}

ראו גם

• קראי מזרח אירופה
• ענן בן דוד
• הלוח הקראי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קראים בוויקישיתוף

מאמרים ומחקרים

• היהודים הקראים, פעמים 32, תשמ"ז 1987
• היהודים הקראים, פעמים 89, סתיו תשס"ב
• יהודים קראים במזרח, פעמים 90, חורף תשס"ב
• שמואל ספקטור, ‏הקראים באירופה שבשליטת הנאצים בראי מסמכים גרמניים, פעמים 29, תשמ"ז
• יורם ארדר וחגי בן-שמאי, ‏דיון: המפגש של הקראות עם המגילות הגנוזות והספרות האפוקריפית הקרובה לה, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 86-53
• היהדות המקראית בעברית
• אמיר משיח, המפנה במאבק הרבני-קראי מהמאה הי"ח ואילך, בין דת, לאום וארץ א (2014), עמ' 180-165.
• על היווסדות הקראות ומצוותיה, בעלון השבועי של רב הקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן
• הרב זאב סולטנוביץ', ‏הפילוג הקראי, באתר ישיבה
• רשימת מאמרים על היהדות הקראית באתר רמב"י
• צופיה הירשפלד, קראים - היהודים האבודים, באתר ynet, 3 באוגוסט 2011

קראים בישראל

• החלטת בג"ץ הקובעת כי אין תוקף לגירושין על ידי בית הדין הקראי
• יוסף אלגזי, קשה יותר להיות קראי בישראל, הארץ, 5.9.1997
• בן ישי דניאלי, תורה למעשה: סיפורה המפותל של העדה הקראית, באתר nrg‏, 19 ביולי 2011
• מכתב בן-גוריון לוועד העדה הקראית בעניין מעמד האישה וחובת השרות, באתר ארכיון צה"ל

הערות שוליים

ערך מומלץ