מלאכת קוצר
מְלֶאכֶת הַקּוֹצֵר (ידועה גם בשם מְלֶאכֶת תּוֹלֵש) היא אחת מל"ט מלאכות שבת. המלאכה היא תלישת דבר צומח ממקום צמיחתו, מלאכה זו אינה רק לצמחים אלא כל המנתק ותולש דבר ממקום חיותו, עובר על מלאכת קוצר. אב המלאכה במשכן היה שקצרו את הזרעים שהכינו לצורך הסממנים.
שיעורה
שיעורה, תלוי במטרת הקצירה; לצורך מאכל אדם – כגרוגרת; לצורך מאכל בהמה – כמלוא פי גדי; לצורך הסקה – כדי לבשל שיעור כגרוגרת מתוך ביצת תרנגולת[1].
תולדות ואיסורים דרבנן
מתולדותיה כל פעולה של איסוף פירות (קציר/בציר/קטיף)[2], והפרדת דבר ממקום גידולו (כגון הרמת רגב עפר שצומחים בו עשבים והפרדתו מהקרקע[3]).
איסורים דרבנן הקשורים למלאכה זו
- איסור שימוש בעצים (המחוברים לקרקע), כגון להניח עליהם חפצים בשבת[4].
- תלישת דבר ממקום שאיננו מקום גידולו (הרגיל) (עציץ שאין לו נקב המחברו לקרקע)[5].
- רדיית דבש[3]
- רכיבה על סוס.
מחלוקת התלמודים
נחלקו התלמודים האם מלאכת קוצר היא רק בגידולי קרקע או לא. לפי דעת התלמוד ירושלמי[6] גם הדייג נחשב ל"קוצר", מכיוון שכל הפרשת דבר ממקום גידולו נחשב ל"קוצר", והפרשת הדג מהמים גם היא כזו. לעומת זאת, כותבים הראשונים שהתלמוד בבלי אינו סבור כך, ולכן המושיט ידו למעי בהמה ודלדלה את העובר במעיה (הפרידו ממקור חיותו)[7] אינו חייב משום קוצר אלא משום נטילת נשמה. כמו כן כתב הריטב"א, שלפי הירושלמי גם חליבה, נחשבת ל"קוצר".
נחלקו האחרונים, בשיטת הירושלמי, האם גם חובל בעל חיים ומוציא ממנו דם או שוחט נחשב ל"קוצר", המנחת חינוך כותב שגם זו היא קצירה מכיוון שמפריד את הדם ממקום חיותו, אך ה"אש דת"[8] חלוק עליו, והוא סובר שחלוק דין החובל והשוחט המפריד שני דברים שכל אחד זקוק לשני כדי לחיות, מפעולת חליבה.
אחת מהדוגמאות למלאכה זו, הוא המוציא דג מהמים שחיובו הוא משום שהוא מוציא אותו ממקום חיותו. לעומת זאת, כל תלישה של דבר שאינה ממקום חיותו, כגון הוצאת פרח תלוש מהמים, ענבים תלושים מאשכול ענבים, אינם נחשבים לתולש.
דוגמאות אקטואליות
אף התולש חלקיק עור או שיער מגוף אדם, חייב משום קוצר (בנוסף למלאכת גוזז), וזאת אם הוא מבצע את המלאכה באופן הרגיל - בכלי. אם הוא אינו עושה את המלאכה כדרכו, אלא ביד, הוא אינו נחשב לקוצר. אם כי יש המצדדים לומר, שהתולש שער או חתיכת עור קטנה מגוף האדם גם הוא חייב מהתורה משום קוצר, שכן מלאכה מסוימת זו של תלישת שער בודד, אין דרכה ליעשות בכלי. כך גם אסור לתלוש עלים מעציץ שנקוב בתחתיתו, אם הוא נקוב כדי שורש קטן, שכן עציץ כזה יונק מהקרקע[9].
רדיית דבש מכוורת, שנויה במחלוקת. לפי דעתו של רבי אליעזר היא כרוכה באיסור מהתורה של מלאכת תולש. רבי אליעזר מביא ראיה לדבריו מפסוק בספר שמואל[10]: ”ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש, וישב ידו על פיו ותאורנה עיניו”. את המילים "ביערת הדבש", מפרש רבי אליעזר[11]: "מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש התולש ממנו בשבת חייב חטאת". כלומר, כשם שהתולש בשוגג מעצי היער, שהם מחוברים לקרקע, חייב קרבן חטאת, כך גם התולש בשוגג דבש מהכוורת, חייב חטאת, שכן נחשב הדבר לתולש דבר ממקום חיבורו.
שאר החכמים חלוקים על רבי אליעזר והם סבורים שאין בדבר איסור מהתורה, למרות זאת אסרו חז"ל לתלוש מכוורת, שכן הדבר דומה לתולש, שתולש דבר ממקום חיבורו, כי מקום גידול הדבש הוא בכוורת, והחשיבוהו חז"ל כמחובר[12].
ברדיית הדבש מהכוורת, ישנם שני שלבים: האחד הוא רדיית חלות הדבש מהכוורת, השלב השני הוא הפרדת הדבש מהשעווה, ושלב זה כלול באיסור מפרק.
מתעסק במלאכת תולש
בתלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף י"ט עמוד ב' משמשת המלאכה כדוגמה למתעסק. רבא מחדש, שלא רק אדם שאינו מתכוון למלאכה כלל נחשב מתעסק, אלא אדם שמתכוון למלאכה מסוימת המותרת בשבת, אך בטעות יצאה לו מלאכה אחרת האסורה בשבת, גם הוא נחשב על פי ההלכה למתעסק. דוגמה המובאת בגמרא הוא אדם שהתכוון לחתוך חלק מפרי מסוים שכבר היה תלוש מהעץ ובטעות חתך פרי אחר שהיה מחובר לארץ, אינו חייב קרבן חטאת על מלאכת קוצר, מכיוון שאין זו מלאכת מחשבת[13].
במקום פיקוח נפש
למרות שהותרה חילול שבת במקום פיקוח נפש, אין לגרום חילול שבת מיותר, ולמשל אם יש לתלוש מהעץ פרי לצורך רפואת חולה, עדיף לתלוש ענף שיש בו פירות מעטים יותר. אודות כך הובאה שאלה מעניינת בהלכה: אם נדרשו שני פירות בלבד לרפואת החולה, ומצאו שלושה ענפים: על שנים מהם יש רק פרי אחד, ועל השלישי יש פירות מרובים. האם עדיף לתלוש ענף שיש בו פירות מרובים - כך שמלאכת התלישה נעשית רק בפעם אחת, או שמא עדיף לתלוש את שני הענפים, מכיוון שעל ידם נתלשים פחות פירות מהעץ. ההלכה מכריעה כי עדיף לתלוש את הענף הבודד שעליו פירות מרובים, כי עיקר מלאכת תולש היא תלישת הענף ולא תלישת הפירות מהעץ, שהיא רק תוצאה עקיפה[14].
שלא לצורך התלוש
המלאכה היא תלישה לצורך מה שנתלש, ולכן תלישה כאשר לא זקוקים לו אלא לתלישה עצמה, זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. כך לדוגמה, אם עוקרים שן, העקירה אינה לצורך השן עצמה, ועל כן זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוצאת שן חולה הגורמת לצער גדול, אם הצער גורם לכך שחלה ממנו כל גופו מותר לומר לגוי להוציאו, אך לפי הדעה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה", מכיוון שאין הוא צריך להוצאת השן, מותר לעשות זאת גם אם לא חלה כל גופו[15].
קישורים חיצוניים
- מלאכת קוצר מתוך אגלי טל, באתר ויקיטקסט
- מלאכת קוצר בשבת באתר הלכה יומית
- הערך "קוצר", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב יהודה חיון "ספרי אנציקלופדיה תורנית מרוכזת")
הערות שוליים
- ^ משנה תורה, זמנים, שבת, ח, ה
- ^ בבלי, שבת, עג, ב
- ^ 3.0 3.1 ירושלמי, שבת, פ"ז, ה"ב (מח, ב בדפוס וילנא)
- ^ משנה, ביצה, ד, ב
- ^ בבלי, שבת, קח, א
- ^ מסכת שבת פרק כ"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"ז עמוד א'.
- ^ מלאכת הזורע והקוצר עמ' סד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ג', הלכה ג'.
- ^ שמואל א יד, כז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס"ו עמוד א'.
- ^ שולחן ערוך סימן שכ"א סעיף י"ג ובמשנה ברורה שם.
- ^ תוספות בכתובות ה' ע"ב בד"ה "את"ל".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ד עמוד ב', ט"ז ולבוש סימן שי"ח ס"ק ט"ז, שולחן ערוך הרב סימן שי"ח סעיף י"ח.
- ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שכ"ח סעיף ד'.
