רבי יעקב וייל
| לידה |
בין 1380–1390 וייל דר שטאדט (אנ') |
|---|---|
| פטירה |
לפני 1460 לפני ה'ר"כ |
| כינוי | מהרי"ו |
| תחומי עיסוק | פוסק אשכנזי |
| רבותיו | מהרי"ל, רבי זלמן רונקיל |
| תלמידיו | רבי ישראל ברונא, רבי יוחנן לוריא |
| חיבוריו | שו"ת מהר"י וייל |
רבי יעקב בן יהודה וייל, ידוע גם כמהר"י וייל או מהרי"ו[1] (בין 1380–1390 - לפני 1460), חי ופעל בגרמניה, במחצית הראשונה של המאה ה-15 לספירה. היה מגדולי הפוסקים האשכנזים בדורו, וכתביו בעלי מעמד חשוב בפסיקה האשכנזית.
חייו
נולד בעיר וייל (אנ') ולמד בצעירותו בישיבת המהרי"ל במגנצא. בנוסף, למד גם בישיבתו של רבי זלמן רונקיל במגנצא.[2]
בשנת ה'קפ"ז (1427) הוסמך לרבנות על ידי מהרי"ל שאף הציע לו לכהן כראש ישיבה בעיר נירנברג. באותו זמן כבר כיהן במקום רבי זלמן כ"ץ, ולמרות שעל פי הדין המשרה לא הקנתה לרבי זלמן "חזקה" המונעת ממהרי"ו לכהן במקום כראש ישיבה[3][דרוש מקור מלא], מהרי"ו סירב כדי לא להסיג את גבולו. מהרי"ו המשיך להתגורר בנירנברג מבלי לשאת במשרת רבנות, וכיהן כדיין בבית דינו של רבי זלמן כ"ץ.
בשנת ה'קפ"ט (1429) החל לכהן כרב העיר אאוגסבורג, וייצג את הקהילה כלפי חוץ. השפעתו בקהילה היהודית של אאוגסבורג הייתה רבה, והוא קבע וחיזק את מנהגי אאוגסבורג ותקנותיה. שם העמיד מספר תלמידים שהתפרסמו לאחר מכן, כרבי יוסף בן משה בעל לקט יושר ורבי אברהם קצנלבוגן. מהר"יו עזב את העיר לאחר החלטת העירייה לגרש את יהודי העיר.
בשנת ה'ר"ג (1443) מונה כרב העיר ארפורט, שהיתה מהקהילות היהודיות הגדולות בגרמניה. מתוקף תפקידו בדק את מנהגי הקהילה וביטל מנהגים הנוגדים את ההלכה, כמו הדלקת נר החנוכה בבית הכנסת בנר גדול המורכב מכמה נרות מודבקים.
פטירתו
תאריך פטירתו אינו ידוע בוודאות, אבל סביר להניח שנפטר לפני שנת ה'ר"כ (1460), מאחר ורבי ישראל איסרלן, שנפטר בשנה זו, מתייחס אליו בתשובותיו כמי שאינו בין החיים. לפי גרץ הוא נפטר לפני שנת ה'רט"ז (1456).
צאצאיו
בניו היו רבי יוזל מרגנשבורג ומהר"ם מאולם, מאבותיו של רבי נתנאל וייל מחבר הספר קרבן נתנאל. נכד נינו היה רבי העשיל מקראקא.
צאצא אחר שלו היה המלחין קורט וייל.[4]
דרכו
שיטת פסיקתו
מהרי"ו השתדל שפסיקותיו יהיו מבוססת על הוכחות ברורות בלבד, למרות שבזמנו רווח הלימוד בשיטת הפלפול:
כי ודאי כשאנו מפלפלין ולומדים חריפות כגון בזמן התוספות, אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחילוקים דקים, כמיעל פילא בקופא דמחטא אבל לפסוק הדין או להתיר האיסור אנא בראיות ברורות ומחוורות מתוך פשטים סוגיא דשמעתתא ולא מתו' הדקדוק
— שו"ת מהרי"ו סי' קס"ד
תשובותיו מצטיינות בבהירותן וקיצורן. גם את טענות בעלי הדין הוא מתמצת, וכדי למנוע טעות היה כותבן לעיתים ביידיש.
שאלות נשלחו אליו מרחבי אירופה. בין הפונים אליו היו בעל "תרומת הדשן" ותלמידו רבי ישראל ברונא.
כתביו
מכתביו שרד רק "שו"ת מהר"י וייל" (ונציה, 1549), וספר "שחיטות ובדיקות".
חיבוריו זכו למעמד חשוב בקרב הפוסקים. ספרו "שחיטות ובדיקות" הודפס ב-71 מהדורות עד כה, וזכה לפירושים שונים. בין מפרשיו נמנה המהרש"ל.
אופיו
היה עניו ונטה להעדיף את השלום, כמו שצויין לעיל בהחלטתו לוותר על ראשות הישיבה בנירנברג, כדי שלא לפגוע ברב המכהן.
נטייתו לשלום ניכרת ממנהגו כדיין: ”ותיתי לי שכל ימי לא דנתי על שום אדם בעל כרחו, ותמיד אני מונע את עצמי מן הדין בכל מאמצי כוחי אפילו כששני בעלי הדין מתרצין לדון לפני מרצון נפשם”[5].
למרות זאת, לא היסס מהרי"ו ללחום נגד האלימים כדי להגן על החלשים; מחותנו אברהם היה איש עשיר ותקיף שהסתובב בארמונות נסיכי גרמניה. פעם תפש דוכס אחד את אשתו ונכדתו של אברהם, כלא אותם ודרש עבורם אלף זהובים לפדיון, ואיים שיטביל את הילדה לנצרות. יהודי בשם דוד הצליח לשחררן אחר חמישה חודשים, אבל אברהם סירב לפצותו על הוצאותיו הרבות. למרות שאברהם היה מחותנו, מהרי"ו כתב שכיון שהוא "קרוב אל החלל", מוטל עליו ”לבטל מחשבתו הרעה שלא תהא כזאת בישראל, כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים ושלא יתחלל שם שמים בפרהסיא”. אחרי שהוא מוכיח כי על פי ההלכה אברהם חייב לפצות את דוד על כל הוצאותיו הוא מוסיף אזהרה ”כי אם יעבור ולא יקיים הוראתו החמורה בעניין זה, יחול על ראשו גזירת נח"ש ויהיה מובדל מכל דבר שבקדושה”[6].
מהרי"ו היה חריף במיוחד כלפי רבנים שביקשו לעצמם זכויות או כבוד מפאת מעמדם, ואף טען כי המושג תלמיד חכם המופיע בגמרא אינו חל על רבים מרבני תקופתו[7].
קישורים חיצוניים
- שו"ת מהר"י וייל, באתר היברובוקס.
- שחיטות ובדיקות, באתר היברובוקס.
- הרב נפתלי יעקב הכהן, "מוהר״ר יעקב ווייל בן רבי יהודה ז״ל", אוצר הגדולים אלופי יעקב, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
- ↑ להבדיל מרי"ו שמכוון בדרך כלל לרבינו ירוחם
- ↑ שו"ת מהר"י וייל, סימן קנא.
- ↑ תשובה קנ"א
- ↑ Kim H. Kowalke, Speak Low (When You Speak Love): The Letters of Kurt Weill and Lotte Lenya, University of California Press, 1997. עמ' 23.
- ↑ שו"ת מהרי"ו, תשובה קמ"ו.
- ↑ שו"ת מהרי"ו, תשובה קמ"ח.
- ↑ שו"ת מהרי"ו, תשובה קס"ג
יעקב וייל33126852Q827747