רבי יעקב וייל
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שפה לא אנציקלופדית ופרטים מיותרים ולא קשורים.
| |
| לידה |
בין 1380–1390 וייל דר שטאדט (אנ') |
|---|---|
| פטירה |
לפני 1460 לפני ה'ר"כ |
| כינוי | מהרי"ו |
| תחומי עיסוק | מגדולי הפוסקים האשכנזים |
| רבותיו | מהרי"ל, רבי זלמן רונקיל |
| חיבוריו | שו"ת מהר"י וייל |
רבי יעקב בן יהודה וייל, ידוע גם כמהר"י וייל או מהרי"ו (בין 1380–1390 - לפני 1460), חי ופעל באשכנז, במחצית הראשונה של המאה ה-15 לספירה. היה מגדולי הפוסקים האשכנזים בדורו, וכתביו שנאספו ב"שו"ת מהר"י וייל" היו בעלי מעמד חשוב בפסיקה האשכנזית בדורות העוקבים. על פי ההיסטוריון גרץ הוא נפטר לפני שנת 1456.
חייו
נולד בעיר וייל (אנ') ולמד תורה בצעירותו בישיבת ר' יעקב ב"ר משה הלוי מולין (מהרי"ל) במגנצא. בתשובותיו מהרי"ו מזכיר את רבו פעמים רבות בניסוחים כמו "וראיתי מהגאון נר ישראל מוהר"י מולין ז"ל" או "וראיתי מעשה ממורי". בתשובה אחת הוא אף מכנה אותו "המאור הגדול אשר עיני כל ישראל עליו". נוסף על כך למד גם בישיבתו של רבי זלמן רונקיל במגנצא.[1]
בשנת ה'קפ"ז (1427) הוסמך ר' יעקב לרבנות על ידי מהרי"ל שאף הציע לו לכהן כראש ישיבה בעיר נירנברג. באותו זמן כבר כיהן במקום הרב זלמן כ"ץ ולמרות הפסק כי מעיקר הדין מותר היה לו לקבל את ההצעה "ולא שמענו מעולם שהיה לזה חזקה יותר מזה", (תשובה קנא) מהרי"ו סירב כדי להימנע מהסגת גבול. התנהגות זו אופיינית לאישיותו של מהרי"ו – צניעות ובריחה מעימותים לא נחוצים. מהר"י וייל המשיך להתגורר בנירנברג, מבלי לשאת במשרת רבנות, שיתף פעולה עם רבי זלמן כ"ץ, וכיהן כדיין בבית דינו.
בשנת ה'קפ"ט (1429) החל רבי יעקב וייל לכהן כרבה של העיר אאוגסבורג ומשנה זו ועד ה'קצ"ח (1438) מופיע שמו בין יהודי העיר בכל רשימות שלטונות המס של אאוגסבורג. במהלך תקופה זו ייצג את הקהילה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. השפעתו בקהילת היהודית של אאוגסבורג הייתה גדולה ופסיקותיו נתקבלו ללא עוררין והוא היה זה אשר קבע וחיזק את מנהגי אאוגסבורג ותקנותיה.
באאוגסבורג העמיד הרב וייל מספר למדנים גדולים שנודעו לתהילה בעולם היהודי, כגון ר' יוסף בן משה בעל לקט יושר, ורבי אברהם קצנלבוגן.
לאחר החלטה של עירית אאוגסבורג (שהושפעה מהכנסייה) לגרש את יהודי העיר עזב את העיר והציון ליד שמו ברשימת שלטונות המס של העיר הופסק.
מאוחר יותר בחייו, מהרי"ו מונה כרב העיר ארפורט בשנת ה'ר"ג (1443), אשר הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגדולות בגרמניה, ואולי אף הגדולה ביותר בגרמניה באותו הזמן. בתוקף תפקידו זה בדק את מנהגי קהילתו החדשה והקפיד להבדיל בין המנהגים המעוגנים בהלכה למנהגים הנוגדים את ההלכה, לדוגמה, מצא שבקהילתו נוהגים לקחת כמה נרות חנוכה ובבית הכנסת, ומדביקים אותם ביחד ומדליקים לנר אחד, דבר הנוגד את ההלכה.
אחרית חייו
תאריך פטירתו אינו ידוע בוודאות, אבל מסתבר שנפטר לפני שנת ה'ר"כ (1460). רבי ישראל איסרלין שנפטר בשנה זו מתייחס אליו בתשובותיו לאחד שכבר נמצא בין המתים. כללית אנו יכולים להסיק שנפטר קרוב לוודאי לפני ה'רט"ז (1456). הוא הותיר אחריו מורשת של למדנות גדולה ותלמידי חכמים גדולים שידעה יהדות אשכנז.
צאצאיו
בניו היו רבי יוזל מרגנשבורג ומהר"ם מאולם שהיה מאבותיו של הרב נתנאל וייל מחבר הספר קרבן נתנאל.
נכד נינו היה הרבי ר' העשיל אב"ד קראקא ומגדולי הדור.
צאצא אחר שלו היה המלחין קורט וייל.[2]
דרכו
שיטת לימודו
בזמנו של המהרי"ו לימוד התורה נחלק לשני חלקים שלכל אחד מהם יועד זמן מיוחד: לימוד על פי הפשט עם פירוש רש"י לעומת לימוד בפלפול עם פירושי התוספות. זמני הלימוד השונים אף נקראו בשמות "זמן הפירוש" ו"זמן התוספות" (עי' שו"ת מהרי"ו סי' קס"ד, ומהרי"ק, שו"ת סי' קס"ט). בחצי הראשון של השנה למדו הלכות בלא תוספות עד שהיו שגורים בפיהם, ובחצי השני למדו תוספות בעיון ואז היו רגילים לפלפל בחילוקים דקים. ר' יעקב הכיר את ערכו של הפלפול אבל השתדל כי פסיקותיו ההלכתיות יהיו מבוססת על אדני ההיגיון והשכל הישר בלבד.
כי ודאי כשאנו מפלפלין ולומדים חריפות כגון בזמן התוספות, אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחילוקים דקים, כמיעל פילא בקופא דמחטא אבל לפסוק הדין או להתיר האיסור אנא בראיות ברורות ומחוורות מתוך פשטים סוגיא דשמעתתא ולא מתו' הדקדוק
(שו"ת מהרי"ו סי' קס"ד)
שמו כפוסק הלכות יצא לפניו ושאלות נשלחו אליו מרחבי אירופה. בין הפונים אליו בשאלות היה ר' ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן" ותלמידו ר' ישראל מברונא. תשובותיו מצטיינות בבהירותן ובקיצורן. גם את טענות בעלי הדין הוא מתמצת בצורה בהירה ומרוכזת כאילו היו פסקי דין בעצמם ולכם כדי למנוע טעות הוא לפעמים כותב אותם בלשון אשכנז - יידיש.
כתביו
מתוך כתביו של מהרי"ו שרד רק אוסף של פסקים והלכות המקובץ תחת השם שו"ת מהר"י וייל (ונציה, 1549). וייל צרף לסוף הספר קובץ בשם שחיטות ובדיקות העוסק בהלכות שחיטה ובדיקה של טרפות. השו"ת זכה למעמד חשוב בקרב פוסקי הלכה במשך הדורות, וחיבורו "שחיטות ובדיקות" הודפס ב-71 מהדורות עד כה וזכה לפרשנויות ומהדירים שונים. הגהות וביאורים על תשובותיו נכתבו על ידי כמה גאונים, כולל ר' שלמה לוריא (המהרש"ל).
אופיו
ככלל, היה עניו באופיו, ונטה להעדיף את השלום. נטייה זו באה לידי ביטוי כבר בהחלטתו לדחות את הצעת מהרי"ל לכהן כראש ישיבה בנירנברג, כדי שלא לפגוע ברב המכהן. ניתן ללמוד על צניעותו וענוותנותו גם מכמה אמרות שלו: "אחר מי רודף מלך ישראל – אחר פרעוש אחד, אחר כלב המת? מי אנוכי כי באתי עד הלום כי מששת את כל כלי, לית בי לא כחול ולא שרק ולא יעלת חן וצעיר אני לימים ובינת אדם אין לי ועדיין לא הגעתי לדרגת פעוטות" (נ"ב); "איני כדאי להודיע עניותי במקום עשירות באתרא דכהנא רבא דכל רז לא אניס ליה ומכל מקום בשביל השלום אדון בקרקע מן הצד אבל דין תורה לא ידענא" (כ"ח); "הארז הגדול בלבנון על מים רבים .... הלך לנוע על האטד בארץ הנגב אשר אין שם מים, אכן ענותך תרבני למשקל ולמטרח בשמעתתיה בהדי טיבותא דמר" (א'); "אף על פי שלא הגעתי למידה זו למידן דינא מכל מקום בשביל השלום אודיעכם עניות דעתי" (כ"ב). על תשובותיו הוא חותם "הקטן יעקב וויילא" ולפעמים "רודף שלוותא, הקטן והצעיר שבישראל" (קס"ד).
נטייתו אל השלום עולה מעדותו על מנהגיו כדיין: "ותיתי לי שכל ימי לא דנתי על שום אדם בעל כרחו, ותמיד אני מונע את עצמי מן הדין בכל מאמצי כוחי אפילו ככשני בעלי הדין מתרצין לדון לפני מרצון נפשם". (תשובה קמו)
למרות דרכיו אלה, כאשר חשב זאת לנכון, לא היסס מהרי"ו ללחום נגד אנשים אלימים וחזקים כדי להגן על החלשים. מחותנו, ר' אברהם עזרא, היה איש עשיר ותקיף שהסתובב בין ארמונות נסיכי אשכנז. מסופר כי פעם אחת תפש דוכס אחד את אשתו ונכדתו של ר' אברהם, כלא אותם ודרש עבורם אלף זהובים לפדיון. בנוסף, הדוכס איים "שיהפוך הילדה לדתו". ר' דוד צעהנר הצליח לשחרר את האסירים כעבור חמישה חדשים, אבל ר' אברהם סירב לפצות את ר' דוד בעבור הוצאותיו הרבות. למרות שר' אברהם היה מחותנו, ר' יעקב וייל לא נמנע מללמד עליו חובה ואמר "וכיון שאני קרוב אל החלל אמינא עלי דידי רמיא למעבד מילתא לבטל מחשבתו הרעה שלא תהא כזאת בישראל, כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים ושלא יתחלל שם שמים בפרהסיא" (קמ"ח). אחרי שהוא מוכיח כי על פי ההלכה ר' אברהם חייב לפצות את ר' דוד לכל הוצאותיו הוא מוסיף לו אזהרה: "כי אם יעבור ולא יקיים הוראתו החמורה בעניין זה, יחול על ראשו גזירת נח"ש ויהיה מובדל מכל דבר שבקדושה" (שם).
מהרי"ו היה חריף במיוחד כלפי רבנים שביקשו לעצמם זכויות או כבוד יתר מפאת מעמדם ואף טען כי המושג תלמיד חכם המופיע במקורות התלמודיים אינו חל על רבים מרבני בתקופתו (תשובה קס"ג).
השפעה
רבי יוסף קולון (מהרי"ק) מתייחס אליו ואל רבי ישראל איסרלין בעל ספר תרומת הדשן כאל גדולי יהדות אשכנז כפי שנכתב בספר השו"ת שלו
והלא מוהר"ר איסרליין זל מאושטרייך ומהר"י ווייל זל וכל גדולי ישראל...
גם בדורות מאוחרים יותר, נחשב, לצד מהרי"ל, כעמוד תווך של מנהגי אשכנז.[3]
קישורים חיצוניים
- שו"ת מהר"י וייל מאתר hebrewbooks.org
- שחיטות ובדיקות מאתר hebrewbooks.org
- הרב נפתלי יעקב הכהן, "מוהר״ר יעקב ווייל בן רבי יהודה ז״ל", אוצר הגדולים אלופי יעקב, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
- ^ שו"ת מהר"י וייל, סימן קנא.
- ^ Kim H. Kowalke, Speak Low (When You Speak Love): The Letters of Kurt Weill and Lotte Lenya, University of California Press, 1997. עמ' 23.
- ^ רבי שניאור גונדרשהים, מקור חיים, סימן קצז ס"ק יג, באתר HebrewBooks; רבי ידידיה טיאה וייל, שו"ת, אבן העזר, סי' מח–מט, באתר HebrewBooks; וראו עוד אצל הרב בנימין שלמה המבורגר, מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים תשמ"ח, מבוא, עמ' 104–105.
