רב זביד (השני)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רב זביד (השני)
תקופת הפעילות דור רביעי וחמישי לאמוראי בבל אמוראים
השתייכות ישיבת פומבדיתא
רבותיו אביי, רבא
תלמידיו רב כהנא
בני דורו רב פפא, רב אשי, אמימר, מר זוטרא

רב זביד היה אמורא בבלי בדור הרביעי והחמישי. היה תלמידם של אביי ורבא ובר פלוגתא של רב פפא. רב כהנא היה תלמידו.

לפי הכתוב באגרת רב שרירא גאון, כיהן שנים אחדות כראש ישיבת פומבדיתא.

נשא לאישה את אמו של רב זוטרא בר טוביה, אך לאחר זמן מועט גירשה[1].

תורתו בעניני חזקה ומחאה

רבים מפסקיו של רב זביד עוסקים בהלכות חזקה, במיוחד בהלכות חזקת קרקעות ומחאה המבטלת חזקה זאת. כך למשל פוסק רב זביד כי "טוענין ללוקח". כלומר אדם שקנה קרקע מאדם אחר, ויש המערערים על בעלותו מכוח מסמכים או ראיות אחרות המוכיחים שהם בבעלותם, אך לבעלים העכשויים יש ראיה שהמוכר הוחזק בו שלוש שנים, הוא אינו צריך להוכיח או להסביר כיצד רכש המוכר את הקרקע, אלא בית דין טוענין במקומו שהמוכר קנה את הקרקע מאותו אדם שיש לו מסמכים שהקרקע היתה שלו[2].

רב זביד גם מתייחס לפסק מפורסם של רבי אבא שפסק שאם אדם מערער על בעלותו של אדם אחר, אך יש עדים המעידים על כך שהמערער בעצמו סייע לבעלים העכשווים ללקט פירות, הרי זה ראיה שהוא מכר לו את הקרקע, כי אם בגזל היתה בידו, לא היה זוכה לסיוע מהבעלים הראשונים. על כך קובע רב זביד שאם הבעלים הראשונים טוענים שהסיוע היה מכיון שהוא רכש את זכיון לקיטת הפירות לאותה שנה, הוא נאמן על כך[3].

בקשר להלכות מחאה על אדם המחזיק בקרקע, קובע רב זביד שהמחאה צריכה להיות מפורשת, ולא מספיק באמירה "פלוני גזלן הוא", אלא על המערער לומר בפירוש "פלוני מחזיק בקרקע שלי בגזל ואתבע אותו בקרוב לפני דין תורה"[4]. הוא גם קובע שאם המוחה אומר לאנשים שהוא מוחה בפניהם שלא יגידו לאדם שמחזיק בקרקע שהוא מחה, אין המחאה נחשבת כמחאה[5].

ישנם מקרים שבהם אין כל ערך לחזקת שלוש שנים. אחד מהמקרים שאותם מביא רב זביד כדוגמא, הוא אדם המקים בית הכסא סמוך לשטח השייך לחבירו. לדבריו, העובדה שאין אדם בעולם שיסכים לדבר כזה ברורה כל כך, שאין צורך כלל למחות על כך[6].

מותו

בתלמוד מסופר[7] שכשרבי חייא פרוואה היה בביתו של ריש גלותא, הוא התיר לאכול ביצה שנצלתה על ידי גויים, משום שכך סוברים חזקיה ובר קפרא. כששמע זאת רב זביד, הוא אמר לאנשי ביתו של ריש גלותא לא לשמוע לדברי רבי חייא, ולהימנע מאכילת ביצה כזו, משום בישולי גויים, כי כך סוברים רבי יוחנן ואביי. התלמוד מספר, שבשלב זה "אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה". על פי פירוש רש"י פירוש משפט זה הוא, שאנשי בית גלותא כעסו על פסקו המחמיר של רב זביד, ולכן הרגו אותו על ידי שהשקוהו בכוס של חומץ[8].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנא עמוד א
  2. ^ בבא בתרא כג א
  3. ^ בבא בתרא לה ב
  4. ^ בבא בתרא לח ב
  5. ^ בבא בתרא לט א
  6. ^ בבא בתרא נ ב
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף לח עמוד ב
  8. ^ ראו בעניין זה את מאמרו של הרב דוד כוכב בפורטל הדף היומי - הריגה באמצעות שמים, שטוען שבלתי אפשרי למות על ידי שתיית כוס חומץ, ומבאר שרב זביד השקה את רבי חייא כוס חומץ כעונש על פסקו המקל, ומשמים נגרם שימות על ידי זה


P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים ובנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0