תקיעת שופר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תוקע)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תקיעת שופר
(מקורות עיקריים)
תקיעה בשופר
תקיעה בשופר
מקרא במדבר, כ"ט, א'
משנה מסכת ראש השנה, פרקים ג'-ד'
משנה תורה הלכות שופר וסוכה ולולב, פרקים א'-ג'
שולחן ערוך אורח חיים, סימנים תקפ"ה-תקצ"ו
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ק"ע
ספר החינוך, מצווה ת"ה

תְּקִיעַת שׁוֹפָר היא מצוות עשה מן התורה, לתקוע בשופר בראש השנה. יום ראש השנה מכונה בתורה ”יום תרועה“[1] ו”זכרון תרועה“,[2] וחז"ל למדו מכך שיש מצוה להריע בשופר בראש השנה. השופר ומצוות התקיעה בו תופסים מקום רחב בעולמה של ההלכה, האגדה והמחשבה היהודית.

סוג התקיעות בשופר

תקיעה, שברים, תרועה ושוב תקיעה
תקיעה בשופר לקראת כניסת שבת, בין 1934 ל-1939. מאוסף ספריית הקונגרס.

חז"ל קבעו שתקיעת שופר בראש השנה דומה לתקיעה של היובל, ומכך שהמונח "תרועה" מופיע בהקשר של ראש השנה והיובל שלוש פעמים,[3] נלמד שיש להריע שלוש פעמים. כמו כן, מהפסוק "והעברת שופר תרועה ... תעבירו שופר בכל ארצכם" למדו חז"ל שיש לתקוע בשופר תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה.[4] בהתאם לכך, המצוה מהתורה כוללת תשעה קולות - שלוש תרועות ושש תקיעות.

עם זאת, הסתפקו חכמים מהי התרועה המקראית: האם היא הקול המכונה "שברים", "תרועה" או שניהם בזה אחר זה (שברים-תרועה):

  • שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות.
  • תרועה - מספר רב של קולות קצרים ביותר (לדעת רוב האנשים שלושה, ונהוג לעשות לפחות תשעה). מכונה בתלמוד גם יבבות. לדעת פרשנים אחרים התרועה היא קול אחד רועד[5]
  • שברים-תרועה - גניחות ואחריהן יבבות

לדעת רב האי גאון אין מדובר בספק אמיתי מהי התרועה המקראית אלא באופני ביצוע שונים שנהגו במקומות השונים, ואילו לדעת הרמב"ם מדובר בספק ממשי מהי התרועה המקראית.

כדי לצאת ידי השיטות השונות בתרועה המקראית, קבעו חכמים לתקוע שלוש פעמים כל אחת מאפשרויות התרועה המקראית, כאשר לפני כל אחת מהן ואחריה תוקעים תקיעה - קול ארוך ומושך.

ובסך הכול תוקעים 30 קולות (18 תקיעות, 6 שברים, 6 תרועות).

קולות אלו נשמעים באחד משלושת הרצפים הבאים:

  • סדר תשר"ת (במקורות קדמוניים קשר"ק) - תקיעה, אחר כך שברים, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
  • סדר תש"ת (במקורות קדמוניים קש"ק) - תקיעה, אחר כך שברים ואחר כך תקיעה.
  • סדר תר"ת (במקורות קדמוניים קר"ק) - תקיעה, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.

מספר הקולות וזמנן

בגמרא מסופר שנהוג לתקוע בשני זמנים במהלך התפילה: תקיעות הנקראות "תקיעות דמיושב" (מפני שהשומעים מותרים אז לישב), שהם נעשות לפי רוב השיטות לפני תפילת מוסף, וגם "תקיעות דמועמד", בהן הציבור עומד, והן מבוצעות לרוב השיטות בתוך תפילת מוסף, לאחר כל אחת מהברכות מלכויות זכרונות ושופרות. בהתאם לכך, לפני מוסף תקעו 30 קולות ("דמיושב"), כדי לצאת ידי מצוות התורה, ובתוך מוסף היו מנהגים שונים:

  • הרמב"ם[6] כותב שמפאת טורח הציבור יש לתקוע במוסף רק עשרה קולות, כלומר שלאחר מלכויות תקעו תשר"ת, לאחר זכרונות תש"ת, ולאחר שופרות תר"ת, כך שסה"כ תוקעים 40 קולות (ישנם ראשונים נוספים הסבורים כדעת הרמב"ם).
  • רבינו תם וראשונים אחרים הורו, לעומת זאת, שיש לתקוע במוסף 12 קולות "תשר"ת" לאחר כל אחת מהברכות, כך שסה"כ תוקעים 42 קולות. מנהג זה נפסק להלכה ברמ"א.[7]

לפי הדעה הראשונה בשולחן ערוך,[7] תוקעים תשר"ת אחד בסוף ברכת מלכיות, תש"ת אחד בסוף זכרונות, ותר"ת אחד בסוף שופרות, כדעת הרמב"ם הנ"ל. מובא שם דעה שנייה שיש לתקוע לאחר מלכויות 3 פעמים תשר"ת, לאחר זכרונות שלוש פעמים תש"ת ולאחר שופרות שלוש פעמים תר"ת.[7] אולם ערוך השולחן כותב שזה מן הסתם טעות והכוונה הייתה שלאחר כל ברכה יתקעו תשר"ת, תש"ת ותר"ת.[8] מנהג זה דחק את רגלי המנהגים האחרים וכיום ברוב העדות תוקעים לאחר כל ברכה עשר קולות. יוצאים מן הכלל הם התימנים וקצת מקהילות אשכנז המערבי הנוהגים כדעת הרמב"ם לתקוע רק תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, קצת מהספרדים במערב אירופה המקפידים לעשות 3 תשר"ת למלכויות, 3 תש"ת לזכרונות ו-3 תר"ת לשופרות, וקהילת וויען בירושלים (ואולי במקומות אחרים) שנוהגים כהרמ"א ורבינו תם לעשות תשר"ת אחד אחרי כל הברכות.

בקהילות החסידים מתפללי נוסח ספרד וברוב קהילות הספרדים נהוג לתקוע 30 קולות בתוך תפילת הלחש של הציבור, באופן דומה לתקיעות במהלך חזרת הש"ץ. על פי נוהג זה תוקעים שלושים קולות לפני מוסף, 30 קולות בתפילת הלחש ועוד שלושים קולות בחזרת הש"ץ. מנהג אשכנז, איטליה והספרדים במערב אירופה הוא שלא לתקוע במהלך תפילת הלחש.

ברוב הקהילות נהוג להשלים את מניין התקיעות למאה על ידי שמיעת עוד 10, 40 או 60 קולות (בהתאם לכמה שתקעו לפני כן) לאחר סיום מוסף, לעיתים באמצע הקדיש שלאחר חזרת הש"ץ. מספר זה מכוון כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת.[9]

אצל יהודי ספרד ותימן נהוג להוסיף בסוף התפילה תרועה אחת בודדת וארוכה הנקראת תרועה גדולה ובכך הם מגיעים לרוב ל-101 קולות. חסידי חב"ד נוהגים להוסיף בסוף התפילה עוד 40 קולות על אף שהם תוקעים גם בתפילת הלחש, כך שהם תוקעים סך הכל 130 קולות. לעומת זאת, מנהג הספרדים במערב אירופה הוא שלא תוקעים בשופר במהלך תפילת הלחש ולתקוע רק 10 קולות בסוף התפילה ולכן הם תוקעים רק 71 קולות.

ישנו מנהג עתיק לתקוע 30 קולות לפני תפילת שחרית בלא ברכה. מנהג זה נהוג אצל יהודי תימן והיה נהוג בעבר גם בקהילות ספרדיות רבות ביישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, במצרים ועוד, אך בשל דרישת חכמי הקבלה בוטל המנהג ונשאר רק אצל יהודי תימן.

אצל רוב האשכנזים נהוג להאריך בתקיעה האחרונה לאחר כל פרק של 30 תקיעות, ותקיעה זאת נקראת תקיעה גדולה.

ברכת התקיעה

קודם תקיעת שופר, מברכים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר.

בנוסף, ביום הראשון של ראש השנה (או ביום השני כשחל בשבת) מברכים שהחיינו. לגבי שהחיינו ביום השני (כשיום הראשון לא חל בשבת), נחלקו הפוסקים: לדעת השולחן ערוך, אין לברך שהחיינו,[10] ואילו לדעת הרמ"א יש לברך.[11] בקהילות אשכנז המערבי, לא נתקבל פסק הרמ"א, ונוהגים שלא לברך שהחיינו בשופר של יום השני, אלא אם חל חל יום הראשון בשבת.[12]

מצוה לתקוע או לשמוע

המצוה מתקיימת בדרך כלל בצורה ציבורית, על ידי אדם אחד שתוקע בשופר, כשכל האחרים מקשיבים ושומעים את התקיעות. ואולם, שאלה גדולה התעוררה לגבי עיקרו של החיוב ומהות המצוה: האם לתקוע בשופר או שמא לשמוע קול שופר. שמא המצוה מתקיימת דווקא בפעולת התקיעה האקטיבית, ומה שגם השומעים יוצאים ידי חובה הוא רק משום שכולם נחשבים כמצטרפים אל תקיעתו של התוקע, על פי דין שומע כעונה או אולי שהמצוה היא השמיעה עצמה ולא התקיעה.

אחת התוצאות המעשיות מדיון תאורטי זה היא השאלה שעלתה כבר בתקופת הגאונים ביחס לנוסח הברכה הנאמרת לפני התקיעה: "לשמוע קול שופר" או "על תקיעת שופר", כשהדעה המקובלת היא לברך "לשמוע".[13] גם הרמב"ם הביא ראיות לכך שהמצוה היא לשמוע,[14] אך מן האחרונים היו שהביאו הוכחות לכך שהמצוה היא גם בפעולת התקיעה[15] שהיא ההשמעה לפני ה' וכמו שאומרים בתפילת לחש בברכת שופרות "שומע קול תרועת עמו ישראל".

כשרות השופר לראש השנה

שופר מקרן איל, הנהוג ברוב עדות ישראל.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שופר

קיימת מחלוקת מאיזה חיה מותר להכין שופר של ראש השנה. על פי הרמב"ם, רק שופר של כבש כשר לתקיעת שופר של ראש השנה.[16] אולם לפי דעות אחרות, כל שופר כשר לראש השנה חוץ מאלו המיוצרים מקרניים של בקר, ובכל אופן ישנה עדיפות לשופר של כבש[17] כיון שהוא מזכיר את עקדת יצחק.[18] המחלוקת באה במיוחד לידי ביטוי סביב כשרותו של שופר הקודו אשר יהודי תימן נהגו לתקוע בו מאז ומקדם.

המחויבים במצוה

במצוות השופר מחויבים כל אדם מעם ישראל מלבד נשים (מצוות עשה שהזמן גרמה), חרש, שוטה וקטן. ואולם, חרש עליו דיברו חז"ל בכל מקום, הוא שאינו שומע ואינו מדבר, מה שאין כן במצוות השופר, שאפילו מדבר ואינו שומע אינו בן חיוב ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.[19]

תקיעה לנשים

בתלמוד נחלקו האם נשים כשרות לתקוע.[20] בעלי התוספות (שם) האריכו לבאר שההלכה היא שמותרות ואף רשאיות לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". וכך פסקו הפוסקים ביהדות אשכנז, אלא שהשאגת אריה[21] ביאר שלא כל הראשונים סוברים כך ועל כן עדיף שאיש יתקע בשופר בעבורן ולא הן בעצמן.

לעומת זאת השולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפט, סעיף ו

פסק שנשים יכולות לתקוע ויכולים לתקוע להן, אבל אינן יכולות לברך ולא מברכים עבורן, וכך נוהגים יהודי ספרד:

אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע; וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן.

בבתי כנסת רבים נהגו לקיים תקיעת שופר מיוחדת עבור נשים בשעות הצהרים או אחר הצהרים.

ראש השנה שחל בשבת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס התקיעה בשבת

בימינו אין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, גזרה מחשש שתוקע שלא יודע לתקוע היטב ילך למבין בדבר, ויטלטל את השופר ברשות הרבים במקום ללא עירוב, דבר המהווה חילול שבת. לכן, בשנה שבה חל ראש השנה בשבת תוקעים בשופר רק ביום טוב השני של ראש השנה החל ביום ראשון בשבוע. (ראש השנה חל בשבת לאחרונה בשנת ה'תשפ"א, ויחול בשבת בפעם הבאה בשנת ה'תשפ"ד.)

הדיון בעניין תקיעה בשופר בשבת מופיע במשנה:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד

על סמך דברי המשנה, פסק הרי"ף שבראש השנה החל בשבת יש לתקוע בכל בית דין חשוב, אף על פי שאינו סמוך וכך גם נהג הלכה למעשה,[22] אך דעתו לא התקבלה להלכה: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל" (ריטב"א), "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת" (שיבולי הלקט). ואף תלמידיו אחריו לא נהגו לעשות כן (הרא"ש), וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, הטור ובשולחן ערוך.

אולם, שאלת התקיעה נתעוררה שוב, שנים רבות לאחר מכן, בירושלים בשנים ה'תרס"ה וה'תרס"ו שבהן ראש השנה, שנה אחר שנה, חל בשבת. רעש גדול התעורר כשר' עקיבא יוסף שלזינגר קרא לתקוע בירושלים בשבת של ראש השנה ואף פרסם שורה של מאמרים הלכתיים על כך במאסף התורני תל-תלפיות שהופיע בהונגריה בשנים ההן. לדבריו, הסכימו לו ר' שמואל סלנט והאדר"ת. התנגדות עצומה קמה בירושלים שלבסוף לא נתנה לו להפיק את רצונו.

גם בדורנו התבצעה תקיעת שופר בשבת, על ידי חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", בראש-השנה של ה'תשס"ז[23] וה'תש"ע,[24] וכן בשנת ה'תשפ"א.[25] פרופ' הלל וייס,[26] מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש.

מעבר לתקיעת השופר, בראש השנה שחל בשבת יש שינויים נוספים: בתפילה מציינים ”זכרון תרועה“במקום ”יום תרועה“, האשכנזים לא אומרים "אבינו מלכנו",[27] לפי שאין שואלים צרכים בשבת[28]; ובקהילות אשכנז, ובכמה מקהילות ספרד נהוג לדחות את אמירת התשליך ליום השני של ר"ה.[29]

ראש השנה בימות החול

בראש השנה החל ביום חול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצוה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים[30] אולם יש החולקים ואומרים שכל שתוקע לצורך מצוה כמו המלכת ה' מותר[31] וכמו שמוספים עוד תקיעות כדי להגיע ל-100 תקיעות.

טעמי המצוה

שופר בפסיפס מעון שהעתקו מוצג בפתח בית הנשיא יצחק בן-צבי.

לדעת רב סעדיה גאון[32] ישנם עשרה טעמים למצוות תקיעת שופר

  1. "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה... מָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיָּצָא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וּמִנְהָג יָדוּעַ כִּי בְּיוֹם שֶׁיִּמְלֹךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יִתְקַבְּצוּ עֲבָדָיו וְיִתְקְעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת לְפָנָיו... וְכֵן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהלים, צ"ח, ו')."
  2. "לְהַכְרִיז: הָרוֹצֶה לָשׁוּב יָשׁוּב, וְאִם לֹא יָשׁוּב – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְלֹא יִתָּכֵן לִהְיוֹת הַתְרָאָה גְּדוֹלָה מִזֹּאת."
  3. "שֶׁנִּזְכֹּר תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר בְּיוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות, י"ט, י"ט)."
  4. "שֶׁנִּזְכֹּר דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים, שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִּבְרֵיהֶם לָנוּ כִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה" (יחזקאל, ל"ג, ד')."
  5. "שֶׁנִּזְכֹּר חָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיָה בְּקוֹלוֹת וְשׁוֹפָרוֹת וּתְרוּעוֹת מִלְחֶמֶת הָאוֹיְבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעְתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיה, ד', י"ט)."
  6. "כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ר"ה טז, א): אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וַאֲקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם וְאַצִּילְכֶם מִיַּד אוֹיְבֵיכֶם וְשׂוֹטְנֵיכֶם."
  7. "כְּשֶׁנִּשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר נִירָא וְנִפְחַד מִקּוֹלוֹ וּתְרוּעָתוֹ, שֶׁכָּךְ הוּא מִנְהָגוֹ וְטִבְעוֹ, וְעַל כֵּן נִכָּנַע לִפְנֵי יוֹצְרֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר" וגו' (עמוס, ג', ו')."
  8. "כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וּנְפַחֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרוֹב יוֹם־ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה" (צפניה, א', י"ד-ט"ז)."
  9. "שֶׁנִּכְסֹף שֶׁיְּקַבֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" וגו' (ישעיה, כ"ז, י"ג)."
  10. "שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הִמְשִׁיל אוֹתוֹ הַנָּבִיא בְּאוֹתָם שֶׁיָּקוּמוּ לְחַיִּים, שֶׁיִּתָּקַע לָהֶם שׁוֹפָר וְיִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם בִּשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיה, י"ח, ג')."

סדר התקיעות

הסדר הנהוג בזמננו ברוב המקומות,[33] לאחר קריאת התורה[34] עולים לבימה התוקע בשופר (מכונה בעל תוקע, או תוקע), ולצידו המקריא. התוקע הוא בדרך כלל אדם המיומן במלאכה זו, והמקריא הוא בדרך כלל האדם החשוב שבקהל, רב, אדמו"ר, או ראש ישיבה. תפקידו של המקריא הוא להקריא את סדר התקיעות, כל תקיעה במקום המתאים, ובמידת הצורך מורה לו לחזור על קולות שלא נשמעו יפה.

ששת פסוקי "קר"ע שט"ן"

קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי (מגילת איכה, פרק ג', פסוק נ"ו). [35].
ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ק"ס).
ערב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קכ"ב).
שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קס"ב).
טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ס"ו)
נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ק"ח)

לפני התקיעות אומרים שבע פעמים מזמור "למנצח לבני קרח מזמור תהילים, מ"ז, ולאחר מכן אומר התוקע או המקריא ששה פסוקים המתחילים באותיות קר"ע שט"ן, ופסוק "עלה א-להים בתרועה ה' בקול שופר"[36] והקהל חוזר אחריו. לאחר מכן מתפלל התוקע בלחש, ומברך את ברכת המצוות "אקב"ו לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", ותוקע שלש פעמים תשר"ת, שלש פעמים תש"ת, ושלש תר"ת.[37] סך הכל שלושים קולות. לאחריהם אומר כל הציבור שלשה פסוקים, אשרי העם יודעי תרועה וגו' ושני הפסוקים שאחריו (ספר תהילים, פרק פ"ט, פסוק ט"ז).

בחזרת הש"ץ בתפילת מוסף תוקעים לאחר סיום כל ברכה ממלכויות זכרונות ושופרות תשר"ת[38] תש"ת ותר"ת. ולאחריהן אומרים 'היום הרת עולם' ו'ארשת שפתינו'. בנוסח ספרד - תוקעים אף בתפילת הלחש. ובסוף התפילה משלימים למאה קולות. יש המוסיפים לאחר התפילה לשמוע תקיעות על פי מנהגים נוספים.[39]

יהי רצון או וידוי בין התקיעות

יש שנוהגים לומר וידוי בין סדר אחד של תקיעות למשנהו (לדוגמה בין תשר"ת תשר"ת תשר"ת לבין תש"ת תש"ת תש"ת). כך נוהגים על פי שער הכוונות.[40] מנהג זה הובא על ידי פוסקים רבים.[41] היו שחששו בכך להפסק בין הברכה לתקיעה, ולכן אמרו להרהר את נוסח הווידוי ולא לומר אותו בפה.[42] בדורנו חיזק הכרעה זו הרב עובדיה יוסף,[43] וחלקו על דבריו רבי יוסף שלום אלישיב[44] ורבי בן-ציון אבא-שאול.[45]

בקרב יהודי אשכנז יש נוסח "יהי רצון" שמודפס במחזורים בין סדרי התקיעות. בחלק מהמחזורים מופיע נוסח "ישוע שר הפנים" שרבים טענו שהוכנס בזדון על ידי הצנזורה הנוצרית וראו בכך סיבה נוספת שלא לומר את הנוסח שבין התקיעות.[46]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר במדבר, פרק כ"ט
  2. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג
  3. ^ ספר במדבר, פרק כ"ט, ספר ויקרא, פרק כ"ג ופרק כ"ה
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף לג עמוד ב-לד.
  5. ^ רב סעדיה גאון בסידורו, הרמב"ם ומגדל עוז.
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ג', הלכה י'
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצב, סעיף א
  8. ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השלחן, אורח חיים תקצ"ב, סעיף ג', באתר HebrewBooks
  9. ^ הערוך ערך ערב, הובא בטור אורח חיים סימן תקצ"ב.
  10. ^ שו"ע או"ח תר.
  11. ^ רמ"א או"ח תר.
  12. ^ מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז לשנת תש"ף, בתוך ירושתנו יא, עמ' 7.
  13. ^ אוצר הגאונים ראש השנה סימנים קא-קד וקיא
  14. ^ שו"ת פאר הדור, סימן נא
  15. ^ שאגת אריה סימן ו
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק א', הלכה א'.
  17. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפו, סעיף א .
  18. ^ על פי דברי רבי אבהו שבתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף טז עמוד א.
  19. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפט, סעיף ב .
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף לג עמוד א.
  21. ^ סימן קד.
  22. ^ ראו ר"ן, ריטב"א ומלחמות לרמב"ן באותה סוגיה
  23. ^ עידן יוסף, רב העיר העתיקה: לא מתנגד לתקיעת שופר בשבת, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 28 בספטמבר 2006
  24. ^ רועי שרון, תקיעה גדולה: ברובע היהודי תקעו בשבת בשופר, באתר nrg‏, 23 בספטמבר 2009
  25. ^ ארנון סגל, תקיעת שופר גם בשבת: הייתכן?, מקור ראשון.
  26. ^ ה' ויס, "בעניין שופר בראש השנה שחל בשבת"
  27. ^ הר"ן ראש השנה פ"ד
  28. ^ מגן אברהם תקפ"ד
  29. ^ פרי מגדים
  30. ^ מגן אברהם ומחצית השקל סימן תקפח סעיף קטן ד
  31. ^ שו"ת רדב"ז מכתב יד - אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן סד. תשובות הגאונים שערי תשובה סה; ובערוך השולחן ר"ה
  32. ^ מובא בשמו, בספר אבודרהם הלכות ראש השנה דף רס"ט, ובספר מנורת המאור (אבוהב) סימן רצ"ד.
  33. ^ בהרבה מקומות מפסיקים לאחר קריאת התורה קודם התקיעות לעשיית קידוש וטעימה קלה משום אריכות התפילה
  34. ^ במקומות רבים נהוג כי הרב נושא דרשה לפני התקיעות ובחלק מן הישיבות מקיימים סדר מוסר
  35. ^ למנהג חב"ד: קולי שמעה כחסדך ה' כמשפטך חיני (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קמ"ט)
  36. ^ ספר תהילים, פרק מ"ז, פסוק ו'
  37. ^ בתקיעות אלו המנהג הנפוץ לתקוע 'שברים תרועה' בנשימה אחת
  38. ^ בתקיעות אלו מנהג אשכנז הנפוץ לתקוע בשתי נשימות
  39. ^ כדוגמת שברים פשוטים ובצורות נוספות נשימה אחת כדעת החזון איש, תרועה תימנית ועוד. על המהרי"ל דיסקין מסופר כי היה יושב עד לשקיעה לשמוע תקיעות נוספות, שמא לא עלו הראשונות יפה
  40. ^ ראו שער הכוונות, הקדמה לדרושי ראש השנה: "ואמנם אפילו בלחש לא היה נוהג להתודות אלא בעת תקיעת שופר דמיושב".
  41. ^ השל"ה, מגן אברהם, היעב"ץ, ושער הציון לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצב, סעיף ג סעיף קטן יט.
  42. ^ כך הסיק בדרך החיים, והובא במשנה ברורה לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצב, סעיף ג סעיף קטן יב.
  43. ^ ראו יביע אומר חלק א סימן לו וחלק ג סימן לב.
  44. ^ דבריו מובאים ביביע אומר חלק ג סימן לב.
  45. ^ שו"ת אור לציון חלק א סימן לט.
  46. ^ ראו יביע אומר חלק א אורח חיים סימן לו סעיף קטן יח, ובמאמרו של פרופ' דוד תמר, "הערות לנוסח תפילות ופיוטים", שמעתין 107–108, עמוד 188–189.


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol.png