הילולת רבי שמעון בר יוחאי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מדורות ל"ג בעומר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונים משתטחים על המצבה בל"ג בעומר
ריקודים בחצר קבר הרשב"י, בוקר ל"ג בעומר תשע"ו

בל"ג בעומר נערך בציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי בסמוך למירון אירוע שמחה ועלייה לקבר מסורתי רב-משתתפים המכונה 'הילולה' (או 'זיארה'). הילולה זו קראת (בארמית): "הילולה דרבי שמעון בר יוחאי", ובמשך ל"ג בעומר והימים הסמוכים לו מבקרים במקום - כחמש מאות אלף איש (נכון ל־ה'תשע"ט)[1]. שיאו של האירוע הוא הדלקת מדורה בליל ל"ג בעומר בסמוך לציון הקבר, שלאחריו מתחילים במקום ריקודי שמחה המוניים. האירוע נערך מאות בשנים ומיוחס לאר"י ותלמידיו, כאשר שורשיו קדומים אף יותר.

אירוע זה המתקיים מדי שנה הינו אחד מהאירועים ההמוניים השנתיים הגדולים בישראל, וגופי שלטון שונים (כדוגמת משרד הדתות ומשטרת ישראל) נערכים לקראתו תוך השקעת סכומי כסף ניכרים ומשאבי כח אדם המוקדשים לשמירת הסדר באירוע והבטחת דרכי התנועה למקום. לצורך הגעת המבקרים למקום נעשה שימוש במערך נרחב של אלפי נסיעות בלמעלה מ־2,000 אוטובוסים המביאים את החוגגים מכל רחבי הארץ[2], והופכים אותו לאירוע התחבורה הציבורית השנתי הגדול ביותר בישראל.

מקורותיה והתפתחותה של ההילולה

מקור שם ההילולא הוא מהאדרא זוטא, מאמר שעוסק ביום פטירתו של רשב"י, ואחד ממשפטיו האחרונים הוא: "שמעו קלא: עולו ואתו, ואתכנשו להילולא דרבי שמעון"[3]

מקורו של ל"ג בעומר, כמו גם הקשר למירון, לרשב"י ויום פטירתו מפורשים בכתבי האר"י הקדוש[4]. אך מנהגי ההילולא השונים (כגון הדלקת אש) אינם מצויינים בה בפירוש, ועל בסיס מספר מקורות היסטוריים עלו השערות שונות בקשר אליהם:

  • התפתחות של מנהג ארץ-ישראלי קדום לעלייה לקברי צדיקים בהר מירון (קדמה לה העלייה לרגל לקברי הלל ושמאי הסמוכים, שהפכה מאוחר יותר לעלייה לקבר הרשב"י).
  • השפעה של מסורות קבליות שהביאו עמם עולי ספרד שהגיעו לצפת, בהם גם גדלותו הרוחנית של רשב"י, שהשתלבו במנהגים המקומיים הקשורים במירון.
  • השפעה אפשרית של מנהגי הילולה לקבר שמואל הנביא הסמוך לירושלים (כדוגמת הדלקת אש ותספורת ילדים) שהופסקה באותה התקופה.
  • השפעה אפשרית ממנהג קודם: יהושע בן נון.

עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מאמצע המאה התשיעית לאלף החמישי[5]. החל מהמאה העשירית לאלף החמישי והמאה הראשונה לאלף השישי, הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן מתארים נס הופעת מים מתוך סלע[6].

מצד אחד מערה של שמאי ותלמידיו ומצד אחד של הלל ותלמידיו, ובאמצע המערה אבן שוקעת. אבן גדולה וחלולה כמו כוס, ונכנס בבית־קיבולה כארבעים סאה ויותר וכשבאים שם בני אדם הגונים יראו האבן מלאה מים יפים וירחצו ידיהם ויתפללו ויבקשו מה שירצו. ואין האבן חלולה מתחת כי אין באים המים מן הקרקע אלא נעשה כן אם אדם הגון הוא, ואדם שאינו הגון לא יראה המים. ואם ישאבו מן האבן אלף כדי מים לא תהיה חסרה אלא מלאה.

— מסעות בנימין, בנימין מטולדה, מתוך מקומות קדושים ומקומות היסטוריים בארץ-ישראל, מיכאל איש-שלום, עמ' צב

עד המאה הראשונה לאלף השישי, אין בעדויות אלו ציון זמן. אולם, החל מהמאה הראשונה לאלף נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים בעונת האביב, בעיקר בפסח שני[7], (החל 4 ימים קודם לל"ג בעומר), ואף לראשונה על עלייה לקברי הלל ושמאי במועד זה[6]. מנהגי ההשתטחויות שכללו השלכת חפצים ובגדים יקרים לאש עוררו התנגדות בחוגים רבניים רבים, בשל עבירה על האיסור "בל תשחית" ובשל חשש לעבודת אלילים ולפולחן מתים[7], אך רבנים רבים סברו שיש בכך מכבוד הצדיק וכן נהגו אדמור"י זוויהל ולעלוב.

במאה השנייה לאלף יש עדויות על עלייה לרגל למירון של יהודים שהגיעו מעבר לים[8]. תיעוד על עלייה לרגל בפסח שני לקברי הלל ושמאי ממשיך גם במאה השלישית לאלף השישי.

אזכורים ראשוניים של קבר הרשב"י ועלייה לקברו

באמצע המאה הראשונה לאלף השישי ישנו דיווח יחיד על חגיגה של יומיים בקברי הצדיקים במירון בפסח שני, ומוזכרים קברי הרשב"י ובנו ולא הלל ושמאי. נס המים לא מוזכר, אך מוזכר מעיין[6]. עם זאת, זהו דיווח חריג ויוצא דופן בהשוואה לדיווחים האחרים מאותה תקופה.

עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י יש רק מהמאה השלישית לאלף השישי[7]. לפיה[9]:

מטיברייא רחוק כמו י"ב מילין יש מקום נקרא מירוני, יש מערה אחת נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי, ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בר יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לא-ל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך.

— הנוסע מקנדיה, ה'רל"ג

עם זאת, באותה תקופה עדיין מתוארת עלייה למירון לצורך הורדת גשמים בעת בצורת בקברי הלל ושמאי. למעשה, עד אמצע המאה השלישית לאלף השישי, מרבית הדיווחים קבעו כי העלייה היא לקברי הלל ושמאי, והזכירו את קברי הרשב"י ובנו כבעלי חשיבות משנית, ולא כיעד עצמאי לעלייה, וכן אין תיעוד על עלייה דווקא בל"ג בעומר.

החל מאמצע המאה השלישית לאלף השישי נעלמת בהדרגה ההתייחסות לקברי הלל ושמאי. על פי ההשערה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר (שנכתב על ידי תלמידי הרשב"י), שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לארץ ישראל בתקופה זו והתיישבו בצפת הסמוכה. יש המסבירים את המעבר בהעתקת המשמעות מדגש על קדושת ההר, לדגש על קדושת הצדיק הקבור בו[5].

בעוד המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים, עולי ספרד הביאו מנהגים רוחניים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות, ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצרכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים (כתחליף לעלייה לירושלים), בהשראת האר"י, וקביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. אירועי התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות[10]. המשמעות הרוחנית של העלייה למירון הייתה חלק בלתי נפרד מהמבואר בספרי חכמי האמת על חיבור לנפש הצדיק המת ודביקות ה', באמצעות מקום קבורתו, לצורך התעלות. קבר הרשב"י היה היעד המרכזי, אך נוספה אליו גם ההשתטחות על קברי הלל, שמאי ורבי יוחנן הסנדלר הסמוכים[5]. בדורות האחרונים נשכח המנהג לעלות למירון למטרות תפילה, עיון והשגה[10].

תיעוד נוסף מתקופה זו הוא למשמרות תפילה על קבר רשב"י בראש חודש[10][5]. במאה הרביעית לאלף השישי נבנה מבנה על קבר רשב"י[11].

עלייה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר בכתבי האר"י

המקור הראשון לעלייה לקבר הרשב"י כיעד עיקרי ביום ל"ג בעומר, הוא מהמאה הרביעית לאלף השישי. בספרו של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, וכן על גילוח שערות בנו, כמנהג שכבר היה נהוג עוד קודם לכן על ידי רבים[9]:

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ורבי אליעזר בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם האחת שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

— חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל

עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת בר יוחאי[10].

מנהגי ההילולה השונים, לרבות מועדה, נהגו בעיקר על ידי המוסתערבים, ועד המאה החמישית לאלף השישי עוד היו המקובלים מקיימים את אזכרת הרשב"י במועדים אחרים. על פי יערי, עולי ספרד אימצו מנהג מקומי שנוי במחלוקת, ובמאבק התחרותי שהתפתח ידם הייתה על העליונה[8].

הקשר בין ל"ג בעומר לרשב"י

אצל תלמידי האר"י מופיעה לראשונה מסורת המציינת את ל"ג בעומר כיום פטירתו של רשב"י. לפי החיד"א, מסורת זו מקורה בשיבוש בכתבי תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל: המילה יום "שמחת" רשב"י, הוחלפה בטעות ליום "שמת"[12][13][14].

כאמור, התקבל כי את יום ההילולה כיום פטירתו של הרשב"י, שבו, מובא בספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות הקבלה טרם הסתלקותו. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה את ביתו של בר יוחאי ביום מותו. במאה הרביעית לאלף השישי ידוע גם על ייחוס ל"ג בעומר לתאריך הסמכתו של הרשב"י על ידי רבי עקיבא[15].

מסורת אחרת מייחסת את ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י (למעשה, מקור המילה "הילולה" הוא במילה הארמית ל"כלולות"). באמצע המאה השביעית לאלף השישי, יוחסה לתאריך זה גם הולדתו של הרשב"י[15].

מעבר אפשרי בין פסח שני לל"ג בעומר

בתקופה זו עבר תאריך העלייה לרגל למירון מפסח שני (י"ד באייר) לל"ג בעומר (י"ח אייר), החל כעבור 4 ימים. ל"ג בעומר עוד בתקופה מוקדמת יותר צוין כהפסקת מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר. חלק מההשערות לגבי מקורו של מועד זה שימשו להצעת קשרים נוספים בינו ובין הילולת רשב"י. אחת מהן גורסת שהילולת הרשב"י היוותה המשך להילולת יהושע בן נון, שהר מירון יוחס גם לו, ותאריך פטירתו מיוחס לל"ג בעומר (תאריך צום יהושע שנהג בארץ ישראל לזכר מותו). בנוסף לזהות התאריך, קיימת עדות מהמאה השנייה לאלף השישי המזהה את קברו של יהושע בהר מירון - לימים מוקד העלייה לרגל בל"ג בעומר. הר מירון זוהה באותה תקופה כמי מרום, אתר הלחימה של יהושע במלכי צפון ארץ כנען. בנוסף, ייתכן שחצור, אותה החריב יהושע, זוהתה עם מירון והייתה בעלת משמעות רבה. לשילוב בין השניים ניתן להוסיף את מותו של יהושע, המוזכר בהקשרים של רעידת אדמה, בדומה לתכונת הרעדת האדמה של הרשב"י[16]. השערה אחרת גורסת שההילולות שהחלו בפסח שני נמשכו שלושה ימים, עד ערב ל"ג בעומר, שבהמשך האירוע המרכזי עבר אליו[10][5]. השערה זו מתבססת גם על מנהג תוניסיה בה נהוג גם בעידן המודרני לערוך סעודה לרבי מאיר בעל הנס או לרשב"י בפסח שני, דבר העשוי להעיד על התאריך המקורי של הילולת הרשב"י[6].

העתקת מנהגי העלייה לקבר שמואל הנביא

מנהגי ההילולה הידועים היום מקורם במאה הרביעית לאלף השישי. ייתכן כי מנהגים אלו הובאו מירושלים, שם הייתה נהוגה הילולת שמואל הנביא שבקבר שמואל הנביא. אין עדויות מימי הביניים על עלייה לקבר שמואל הנביא, אך ידוע כי קדושת ההר שליד ירושלמים ("רמה", "מצפה" או "נבי סמויל") כמקום קבורת שמואל הנביא החלה בתקופה הצלבנים. יש עדות מהמאה העשירית לאלף החמישי לשבועה נהוגה בלשון "באדוננו שמואל הנביא"[8]. הדיווח המוקדם ביותר על עלייה לקבל שמואל הנביא הוא מהמאה השלישית לאלף השישי. העלייה הייתה בכ"ח באייר, יום פטירתו של שמואל, ועד חג השבועות[8]. בדיווחים מתוארות הגעה מרחבי המזרח התיכון להשתחוות על הקבר, הדלקת מדורות, נרות והבערת שמן, תפילה, בכי, לימוד מספר שמואל ומהזהר, סעודה, שתייה ושירה, גילוח ראשי ילדים, הבאת ספר תורה מירושלים, גיוס תרומות, והילולה שנמשכת מספר ימים[6][8]. רעיון ההדלקה לציון פטירתו של צדיק, וכן של שריפת שמן וחפצי ערך, מקורה ככל הנראה במנהג קדום של שריפת גופות מלכים וחפציהם שהיה נהוג עוד בתקופת התלמוד[17].

במאה הרביעית לאלף השישי נאסר על היהודים לקיים את הילולת שמואל הנביא. ככל הנראה, הועברה ההילולה למירון בי"ח באייר, שהיה יום בעל משמעות, כאמור. משם מנהגי ההילולה, וכן הייחוס של פטירת הקדוש ליום[8]. החל מהמאה הרביעית לאלף כבר לא קיימות עדויות על מנהגי מים[10].

חיזוק לכך ניתן למצוא בשיבושים שונים לאורך הדורות, שהפכו את אחד הדיווחים על ההילולה בירושלים לדיווח על הילולת הרשב"י בל"ג בעומר[6]. מדובר במקור שנוטים לראות בו באופן שגוי כמקור קדום יותר לקיומה של הילולה בקבר רשב"י, והוא מכתב מהמאה השלישית לאלף השישי ששלח רבי עובדיה מברטנורה. במכתב הוא מספר לכאורה על ההילולה, אך למעשה מדובר בשיבוש שהוכנס במכתב מאמצע המאה השביעית לאלף השישי. במכתב כלל לא הוזכר התאריך ל"ג בעומר וקברו של רשב"י, אלא קברו של שמואל הנביא[18]. הציטוט המשובש הוא[19]:

בי"ח באייר יום מיתתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד

אך הנוסח המקורי הינו[20]:

קברו של אדוננו שמואל הרמתי הוא עוד היום ביד היהודים, ובאים להשתטח שם בכל שנה ושנה בכ"ח (לפי גרסה אחרת: "בכ"א") באייר, ביום מיתתו, מכל הסביבות, ומדליקים עליו אביקות גדולות

עיצוב ההילולה בצורתה הנוכחית

עלייה לרגל לקבר הרשב"י, ה'תר"פ

המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכר לראשונה במאה החמישית לאלף השישי, אז גם תועדה ההתכנסות ההמונית לראשונה בהקשר זה. במאה השישית לאלף כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא וסיומם בל"ג בעומר, לבין רשב"י[6]. ההילולה היוותה השראה לקיום מנהגים שונים בל"ג בעומר, הקשורים באש, בקריאה בזהר, בדמותו של הרשב"י ובעלייה לקברי צדיקים אחרים[11].

בתקופת המנדט

עם השיפור באמצעי התחבורה, הלך וגדל מספר המשתתפים בהילולה השנתית, כאשר העיר חיפה שימשה לרבים תחנת מעבר בדרך למירון, דרך שנמשכה מעל יום. ההילולה התקיימה מדי שנה, למעט במלחמת העצמאות בשנת ה'תש"ח, אז נשלט הכפר בידי צבא ההצלה של קאוקג'י. כתחליף להילולה חדרה לכפר בליל ל"ג בעומר כיתת חבלה מצפת, שפוצצה בית מרכזי בכפר.

במדינת ישראל

החל מ־ה'תש"ט מתקיימת ברציפות ההילולה השנתית של ל"ג בעומר במירון, למעט בשנים ה'תשכ"ז ובה'תש"פ שבהם קוים האירוע באופן המצומצם ביותר, בה'תשכ"ז בעקבות ההאפלה ששררה בארץ בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים[21] ובה'תש"פ בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל (ראו הרחבה בסוף הפסקה). בשנים הראשונות נעשה ויסות במספר העולים בשל המצב הרעוע של המבנים במירון, אך כעבור מספר שנים הוסרה ההגבלה. עם זאת, מספר העולים הרב לא התאים לתנאים במקום, ובאי ההילולה סבלו מבעיות סניטציה ניכרות. לצד ההילולה התקיימו במקום תופעות שונות כדוגמת דוכני מסחר, שחיטה בלתי מפוקחת של בעלי חיים, ובמידה מצומצמת גם פשע, כייסות, הימורים ועבריינות. מספר ימים קודם להילולה הוקמו בסמוך למתחם אוהלים, שנועדו למגורי חלק מעולי ההילולה. במשך השנים הושקעו במתחם כספים רבים של מדינת ישראל לצורך הסדרת המתחם, הדרכים המובילות אליו וההילולה, וכיום נעלמו כמעט לגמרי נוהגי השחיטה השחורה ההימורים והעבריינות. לצד מירון נסלל חניון ענק, המיועד לשימוש אך ורק בהילולה, לצד חניונים מיוחדים נוספים באזורים רחוקים יותר.

מירון שוכנת באזור הררי ומובילים אליה כבישים צרים יחסית, המתקשים לשאת את כמות המבקרים הגדולה. בשל עומסי תנועה ניכרים שאירעו באחת השנים, הוחלט כי הגישה להילולה תהיה באמצעות תחבורה ציבורית בלבד, בעוד כלי רכב פרטיים יחנו בחניונים קרובים מהם יופעלו הסעות. ב־ה'תשע"ד הוחלט להרחיק עוד את הרכבים הפרטיים ואת האוטובוסים של המסיעים הפרטיים לחניונים מרוחקים, בשל עומסי תנועה ניכרים שנגרמו שנה קודם לכן באזור[22]. להילולה מופעלים קווי תחבורה ציבורית מיוחדים, שמוצאם בריכוזי אוכלוסייה חרדים. נכון לשנת תשע"ט במשך ההילולה מופעלות מעל 8,500 נסיעות בקווי התחבורה הציבורית בלמעלה מ־2,000 אוטובוסים המגויסים למבצע מכל רחבי הארץ ומחברות תחבורה ציבורית ומסיעים פרטיים שונים, והופכות אותו לאירוע התחבורה הציבורית השנתי הגדול בישראל[23]. כמות זו מחייבת התארגנות מיוחדת של מפעילי תחבורה ציבורית, שכוללת אף דילול של נסיעות רגילות ברחבי הארץ[24]. בשעות השיא של האירוע נחסמים כל הכבישים מסביב, למעט לתושבי האזור, ולאח"מים ובעלי תפקיד מיוחדים בעלי אישור[25]. על מנת להפריד בין תנועת הולכי הרגל לתנועת האוטובוסים נחפרה בשנת ה'תשס"ט מנהרה מיוחדת להולכי רגל מתחת לכביש 866, המקשרת בין הכניסה למירון ובין חניון האוטובוסים ותחנות ההעלאה[26]. מנהרה זו נמצאת בשימוש בלעדי בל"ג בעומר (ובאירועים מצומצמים וקצרים במהלך השנה), בעוד במשך השנה כמעט ואין נעשה בה שימוש בשל כמות הולכי רגל זעומה במקום.

נכון ל־ה'תשע"ו נעשה שימוש בחניונים בכרמיאל, חצור הגלילית, צפת, צבעון (לכלי רכב פרטיים), ספסופה, עין זיתים, פרוד ועין הוזים (לאוטובוסים), כאשר חלק מהחניונים הינם מיוחדים לאירועי ל"ג בעומר, ולא נעשה בהם שימוש במשך השנה.

במשך השנים גבר חלקו של הציבור החרדי בקרב העולים להילולה (ביחוד הציבור החרדי-חסידי), ונכון ל־ה'תשע"ו הוא מהווה את רובו המוחלט של ציבור העולים להילולה.

בעקבות ריבוי אנשי ציבור והתפרסות ההילולה על משך זמן ארוך, נוספו להילולה במהלך השנים סדרה של הדלקות נוספות לאורך כל היום, ובמתחמים נוספים מלבד גג ציון הקבר, כאשר אחדים מהם מיועדים עבור אנשי חסידות מסוימים, וההדלקה מבוצעת על ידי אדמו"ר החסידות.

ל"ג בעומר בצל התפרצות נגיף הקורונה

ל"ג בעומר תש"פ חל בצל התפרצות נגיף הקורונה בישראל ובעולם כולו. במדינת ישראל אסרה הממשלה התקהלויות על פי תקנות לשעת חירום ובכלל זה נאסר הדלקת מדורות בכל רחבי הארץ, עלייה לציון והשכרת צימרים בהר מירון. הותרו במירון שלשה הדלקות בלבד, אחת לציבור החסידי בראשות האדמו"ר מבויאן ואדמו"רים נוספים, השנייה לציבור הספרדי בראשות הרב שלמה משה עמאר, הרב בניהו שמואלי והרב שלום ארוש והשלישית לציבור הדתי לאומי בראשות הרב שמואל אליהו והרב חיים דרוקמן[27]. רוב הציבור נשמע להנחיות הממשלה, אולם נערכו מספר הדלקות בניגוד להנחיות במספר מקומות ברחבי הארץ[28]. כמו כן ע"פ החלטות הממשלה, נערכה המשטרה בכוחות מתוגברים כדי לאכוף את ההנחיות שלא לעלות למירון, וסגרה את דרכי הגישה למושב מירון במשך כל שבוע ההילולא ומנעה מרובו המכריע של הציבור להגיע להילולא למירון להוציא מורשים בודדים. עם זאת רבים ניסו להסתנן דרך היערות והשבילים[29], ובשעות אחר הצהריים אלפים הפרו את ההנחיות והסתננו ליישוב מירון ומאות אף הצליחו להתפרץ לציון הרשב"י[30] כשלאחר זמן מה המשטרה הצליחה לתפוס שליטה, תוך כדי עימותים נעצרו 320 אנשים והובלו לתחנת המשטרה בצפת שם קיבלו קנס, לאחר כמה שעות של מעצר שוחררו רוב העצורים, למעט אלו שנחשדו בתקיפת שוטרים שבית המשפט האריך את מעצרם בכמה ימים.

מנהגי ההילולה

מנהגי ההילולה בימינו כוללים, מלבד ההדלקה: הדלקת נרות, השלכת נרות, שמן וחפצים יקרים לאש, הדלקת אבוקות, תפילות אישיות, בקשות מהשם בזכות הצדיק (כאשר בקשות עבור הכלל נאמרות לפני הבקשות עבור הפרט), קריאות בקול, מתנות לצדיק, התבודדות, אכילה ושתייה, מתן צדקה לכבוד הצדיק, קבלת ברכה אישית או משפחתית, חלאקה, צפייה באש[31], הבאת ספר תורה מצפת לחלקת הקבר[32] וספר תורה נוסף, על ידי יהודים ספרדים, מפקיעין[33] סדר ההילולה הוא מעמד ההדלקה על גג הקבר בליל ההדלקה; ההילולה בחצר רחבת הקבר באותו הערב; ההילולה בחצר למחרת ערב ההדלקה; טקס החלאקה[34].

בל"ג בעומר שוכרות שלוש חסידויות ארצישראליות ותיקות שטחים בסביבת חלקת קברו של הרשב"י בהם ייערכו אירועי החג: בויאן, קרלין וזוויהל. מאמצע שנות ה-תש"ס גם חסידות תולדות אהרן החלה לערוך אירוע גדול במירון, במוצאי ל"ג בעומר. הילולא זו בהשתתפות עשרות אלפי משתתפים מסכמת את אירועי החג ונועלת באופן סופי את הילולת הרשב"י.

ההדלקה המרכזית בקבר רבי שמעון

מקום הדלקת המדורה של חסידי בויאן. ה'תר"פ

לפני כמאתיים שנה קנה רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, את הזכות להדליק את ה"הדלקה" הגדולה על גג ציון קברו של רשב"י בל"ג בעומר. הוא עצמו לא זכה להגיע ארצה, אך צאצאיו, אדמו"רי בויאן, הגיעו מדי פעם למירון וזכו לקיים את שירשו מאבותיהם. עם זאת, במשך רוב השנים הייתה ההדלקה מתקיימת על ידי רבני העיר צפת בתורת "שליח" של האדמו"ר מבויאן, החל מרבי שמואל הלר ואחריו צאצאיו הרבנים לבית זילברמן. אף בדור האחרון היה מדליק הרב שמחה קפלן רבה של צפת, ואף כשהחל האדמו"ר הנוכחי מבויאן להדליק, היה עושה זאת יחד עם הרב קפלן כשהם מחזיקים את הלפיד יחדיו. מאז פטירת הרב קפלן, מדי שנה בשנה, מדליק את ה"הדלקה" האדמו"ר מבויאן, רבי נחום דוב ברייאר, נין-נכדו של האדמו"ר מרוז'ין, שמתגורר עם עדת חסידיו בירושלים.

"חלאקה"

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חלאקה

בבוקר שלאחר ה"הדלקה" בחצר שליד מקום ציון קברו של רשב"י, נוהגים לערוך את טקס החלאקה, בו נוהגים לספר לראשונה, בטקס חגיגי, את שערות ראשם של הילדים שהגיעו לגיל שלוש, את הטקס מלווה בדרך כלל נגינה של כליזמרים.

מלבד ל"ג בעומר נוהגים לעשות חלאקה במירון במשך כל השנה כולה.

תהלוכת ספר התורה

ספר התורה של משפחת עבו

הרב שמואל עבו, אבי משפחת עבו, רכש בכסף מלא את חלקת הקבר של הרשב"י במירון בסוף המאה השישית לאלף השישי, שנים ספורות לאחר עלייתו. הוא גידר את חלקת הקבר והקים שם את מבנה בית הכנסת ההיסטורי הקיים עד עצם היום הזה.

בערב ל"ג בעומר ה'תקצ"ג הובל ספר תורה על שמו בחגיגיות מביתם של משפחת עבו בצפת אל קבר הרשב"י במירון, ומאז נהוגה תהלוכה זו.

ריקודים

ההילולה מאופיינת בנגינה ובריקוד רבים. במאה השביעית לאלף השישי היו הריקודים מזרחיים, ומילותיהם בעיקר בערבית. בתקופה זו נכנסו לראשונה ריקודי חרבות, שהועתקו ככל הנראה ממנהגי הערבים. כמו כן הריקודים תוארו כמעורבים[דרושה הבהרה]. ההילולה נחגגה אז בעיקר על ידי ספרדים. עם הזמן, גם החסידים (האשכנזים) אימצו את הריקודים המזרחיים, אך עם פזמוני בר יוחאי עבריים. הריקודים בוצעו במעגל, ובמרכזו רקד "המנצח על המחולות", שתפקידו להוביל את הריקוד ולהלהיב את הרוקדים[35].

על פי דיווח מאמצע המאה השמינית לאלף השישי, במעמד ההדלקה, הריקודים החסידיים נעשים סביב עמוד ההדלקה, וקיים בהם תפקיד "המנצח על המחולות והזמרה". תפקיד זה עשוי להתחלף באופן ספונטאני. הריקודים הם תוך אקסטאזה גדולה. בליל ההדלקה, לאחר מכן, הריקודים הם ריקודי מעגל המוניים בחבורות חסידיות. בהמשך, נוספים ניגוני כליזמרים, ותוך כדי מתבצעים "ריקודי הופעה" ספונטאניים של רקדנים מצטיינים. ריקודי מעגל נוספים, קטנים יותר, מתבצעים בבקר שלמחרת ליל ההדלקה. בהמשך היום סובבים מעגלי הריקוד סביב אבות ובנים המשתתפים בחלאקה[34].

במהלך המאה השמינית לאלף השישי נוסדו ניגונים מסוימים שייוחדו במירון, באופן עממי, שהובאו מהתפוצות השונות[36], ריקודי החסידים פרחו, והפכו לדומיננטים[34].

גם ביום שלמחרת ההדלקה, בו נעשתה החלאקה, התקיימו ריקודים נוספים עם אבוקות, והליכה לקבר ר' יוחנן הסנדלר. באותה התקופה, זו הייתה הדלקה משנית אותה ביצעו האשכנזים[35].

הריקודים והשמחה הותירו רושם רב על המבקרים במקום, כדוגמת תיאורו של ש"י עגנון על ההילולה:

מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.

— ש"י עגנון

ההדלקה בקבר רבי יוחנן הסנדלר

לאחר ההדלקה על גג ציון קברו של רשב"י, נהוג לקיים הדלקה שנייה, בשעה 2 בלילה, סמוך לקברו של רבי יוחנן הסנדלר. לאחריה, הכליזמרים מנגנים עד תפילת הנץ החמה. מנהג ההדלקה קדום, והוא חודש על ידי יצחק צבי (הערשל) הרץ שקיימו החל משנת תרמ"ה. לאחר פטירתו בשנת תשכ"ג מילא את מקומו חתנו אברהם (אברום) שפר עד תשע"ג[37] (כמה ימים לפני ל"ג בעומר תשע"ד הוא נפטר[37]). חגיגה זו שקטה באופיה, אין רוקדים בה, אלא יושבים ומאזינים לנגני הכליזמר המנגנים את ניגוני מירון המסורתיים[38].

ביקורת על מנהגי ההילולה

מנהגי שמחה בל"ג בעומר שכללו השחתת רכוש בהשלכתו לאש, למול מנהגי האבלות הקשורים בספירת העומר (במהלכו חל האירוע), עוררו ביקורת מאז תחילתה ועד ימינו[8]. בין השאר מיוחסת התנגדות להילולה לרב יוסף קארו, התנגדות שנבלמה על ידי האר"י. לאחר שהחל היום להתפשט בעם, התנגדו רבים מחכמי ישראל להפיכת ל"ג בעומר ליום טוב, והחת"ם סופר[39] כותב: ”אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן.” לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום איסור "בל תשחית"[40].

ביקורת על האירוע ומנהגיו הובעה בעבר גם על ידי תיירים מחו"ל[41], על ידי יחיאל מיכל פינס[42], וכן בתקופה המודרנית על ידי תושבי מירון ועיתונאים לנוכח נזקים שנגרמו למקום בהילולה, ומאפיינים בעייתיים שונים כדוגמת שחיטה ללא פיקוח, שתיית אלכוהול רבה, הימורים, ופשע שמצאו מקומם בשולי ההילולה.

אסונות במהלך ההילולה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (1911), האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (2021)

בשנת 1911, התמוטט מעקה מרפסת במהלך ההילולה, שבעה אנשים נהרגו.
בשנת 2021, אירע במהלך ההילולה, אירוע רב נפגעים כתוצאה מעומס החוגגים והדוחק במקום. 45 אנשים נהרגו ו-103 נפצעו.[43]

ראו גם

קישורים חיצוניים

סרטונים של ההילולה

כתבות אודות ההילולה

הערות שוליים

  1. ^ מירון במספרים: 15 מיליון שקל, חצי מיליון איש באתר JDN
  2. ^ 10 אלפים נסיעות, רכבות ישירות – 'מבצע מירון תשע"ט' באתר [[ביזנעס]]
  3. ^ אדרא זוטא, ויקיטקסט
  4. ^ כמו למשל: ספר חמדת ימים - עומר - פרק ב: "ונמצא כתוב בספרי הקדמונים שיום ל"ג לעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עלמא ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דיליה ובאדרא זוטא וששים ושמחים בהילולא דיליה, אשרי אנוש יעשה זאת" וכן כתב בפרי עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז דף קכ"ד ע"ב בדפוס דובראוונא
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 סיימונס, חיים, תשנ"ג, עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר, סיני קי"ב, קפ"ט.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 גורן, זכריה, תשנ"ב, על מקורו של ל"ג בעומר וגלגוליו, מחקרי חג 3, 36-42.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 יערי, אברהם. תשכ"ב. תולדות ההילולא במירון. תרביץ ל"א, 72-101.
  9. ^ 9.0 9.1 מתוך אתר הויקי של ד"ר אורי אמיתי
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 בניהו, מאיר, 1987, העלייה למירון, בתוך שילר, אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, כרך ב, 326-330.
  11. ^ 11.0 11.1 לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. מאי ל"ג בעומר?. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 336-359.
  12. ^ ראו מאמרו של הרב אברהם קוסמן
  13. ^ על מסורת ל"ג בעומר וקברו של רשב"י במירון ראו: בועז הוס, מקום קדוש, זמן קדוש וספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל'ג בעומר. קבלה, 7 (תשס״ב), עמ׳ 256-237.
  14. ^ בספרו "מראית העין" ליקוטים סי' ז' על שו"ע סי' תצג
  15. ^ 15.0 15.1 טוקר, נפתלי, תשס"ג, ל"ג בעומר – מועד קטן שענייניו גדולים וסודותיו עמוקים, אתר דעת, אוחזר בתאריך 14/8/14.
  16. ^ ריינר, אלחנן. 2012. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי). תרביץ פ ב, 179-218.
  17. ^ ברסלבי, יוסף. 1946. מהו הרקע של ל"ג בעומר במירון?. בתוך: הידעת את הארץ? א, 76-85.
  18. ^ ראו מנחם עמנואל הרטום, ר' עובדיה מברטנורה ואגרותיו, יהודים באיטליה: מחקרים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 101. ראו עוד הרחבה על כך אצל חיים סיימונס, עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר, סיני, קח (תשנ"א), עמ' פו-פט
  19. ^ הציטוט המשובש
  20. ^ אגרות ארץ ישראל עמוד 139
  21. ^ מירון של פעם, 80 שנה רצופות, ראיון עם אליעזר שפר, 25.5.2016, אתר 'קול הזמן'
  22. ^ קובי דוד‏, הילולת מירון: "התחבורה קרסה, חוגגים התעלפו", באתר וואלה!‏, 28 באפריל 2013
  23. ^ 10 אלפים נסיעות, רכבות ישירות – 'מבצע מירון תשע"ט' באתר ביזנעס
  24. ^ לוי אשכנזי, בכיר במשרד התחבורה: לא נשבית את כל הארץ בגלל מירון, אתר 'לדעת', 24.5.2016
  25. ^ ענת יתח, יחידי הסגולה שזוכים לאישור כניסה לרכב למירון, באתר mynet‏ העמק, 25 במאי 2016
  26. ^ עדי חשמונאי, הילולה בפתח: נחנכה מנהרה להולכי רגל במירון, באתר nrg‏, 6 במאי 2009
  27. ^ יעקב מלמד, ‏בְּהִלּוּלָא דְּבַר יוֹחָאי: 3 מעמדי הדלקות ייערכו הערב במירון • הלו"ז המלא, באתר JDN‏, 11.05.2020.
  28. ^ חומי ברמן, ‏בניגוד להנחיות: מאות בהדלקה בי-ם – הפרות גם בבני ברק ובית שמש • תיעוד, באתר JDN‏, 12.05.2020
  29. ^ ברוך שפירא, ‏160 איש נתפסו בניסיון להגיע למירון – חולצו מסתננים שהלכו לאיבוד • צפו, באתר JDN‏, 12.05.2020.
  30. ^ מערכת JDN, ‏איבוד שליטה במירון: המחסומים נפרצו – מאות הצליחו להיכנס למערה • צפו, באתר JDN‏, 12.05.2020
  31. ^ ממן, יוסי, תשס"ה, לראות מקרוב יותר, גלי עיון ומחקר 14, אוהלו, 70-81.
  32. ^ ריינר, אלחנן, 2005, למעלה מהמקום למעלה מהזמן, עת-מול 181.
  33. ^ קם, מתיה, ל"ג בעומר, אתר לקסיקון לתרבות ישראל, אוחזר בתאריך 14/8/14.
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 פרידהבר, צבי, 1986, ריקודי החסידים בהילולת ר' שמעון בר-יוחאי בלג' בעומר במירון, מחול בישראל, תל אביב, 5-7.
  35. ^ 35.0 35.1 פרידהבר, צבי, תשנ"א, הילולות ל"ג בעומר בארץ-ישראל: התפתחותן והריקודים הנלווים אליהן, בתוך: בן עמי, יששכר (עורך), מחקרים בתרבותם של יהודי צפון-אפריקה, ירושלים: ועד עדת המערבים בירושלים, 181-188.
  36. ^ ברלין, משה. ל"ג בעומר וניגוני מירון. אתר הזמנה לפיוט, אוחזר בתאריך 14/8/14.
  37. ^ 37.0 37.1 אהרן יונג, מכבד התנא האלוקי • הלך לעולמו רבי אברהם שפר ז"ל, ז' באייר תשע"ד. jdn
  38. ^ יעקב מזור, בחוברת של התקליטור מסורת הכליזמרים בארץ ישראל, המרכז לחקר המוזיקה היהודית, ירושלים תשנ"ח
  39. ^ שו"ת יו"ד סימן רלג
  40. ^ דעות נגד מנהג שריפת הבגדים: הרב יוסף שאול נתנזון, שו"ת שואל ומשיב; הרב רפאל יוסף חזן, שו"ת חקרי לב; דעות התומכות בשריפת הבגדים: הרב שמואל הלר, קונטרס כבוד מלכים, בעד שריפת בגדים בציון הרשב"י, באתר HebrewBooks; הרב יוסף חיים מבגדד שו"ת תורה לשמה, שאלה ת'; הרב משה תאומים שו"ת אוריין תליתאי, סימן נ"ב, מכתב להרב שמואל הלר.
  41. ^ ח. גדליה, ההדלקה במירון (תגובה לביקורת בעיתון אנגלי), חבצלת, 27 בנובמבר 1896
  42. ^ יחיאל מיכל פינס, שבעה שבועות בגליל, הצבי, 23 באוקטובר 1885
    כעבור זמן מה נכתבה תגובה לפינס בעיתון 'מחזיקי הדת' - איש מבית לוי, פינס צבעיו קדושים ותוכו ה' היודע!, מחזיקי הדת, 1 בינואר 1886
  43. ^ מספרים מבהילים: 44 הרוגים, 103 פצועים, באתר כיכר השבת


רבי שמעון בר יוחאי
רבי שמעון בר יוחאי רבי שמעון בר יוחאי • קבר רבי שמעון בר יוחאי • מערת רבי שמעון בר יוחאי • ספר הזוהר • אידרא גג קבר הרשב"י במירון
הילולת הרשב"י ל"ג בעומר • הילולת רבי שמעון בר יוחאי • ניגוני מירון • בר יוחאי (פיוט) • ואמרתם כה לחי • חלאקה • האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (1911) • האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (2021)
מירון מירון (מושב) • מירון הקדומה • הר מירון • נחל מירון • בית הכנסת העתיק במירון • תחנת הרכבת מירון • פרשת האיסור על עליית כהנים למירון
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הילולת_רבי_שמעון_בר_יוחאי&oldid=2180083"