ברכת יעקב
ברכת יעקב לבניו מובאת בפרשת ויחי שבסוף ספר בראשית (פרק מ"ט), ובה יעקב מוסר לבניו אסופת אמירות אישיות כאשר חש שמותו קרב. דבריו של יעקב נאמרו ברוח הקודש ותכנם מכיל את ייחודיותו וייעודו של כל שבט בתוספת רמזים על עתידו. במסגרת המעמד חלק מן השבטים הוכחו על מעשיהם אך בסופו בורכו כולם.
מהות דברי יעקב לבניו - דעות שונות
רש"י פירש[1], שבירך יעקב את בניו בברכה העתידה לבא עליהם, וכן נקטו גם פרשנים אחרים[2]. הוסיף על כך רבי אברהם בן הרמב"ם, שבירך אותם ברוח הקודש והשפעת רוח נבואה, ואין זה כמו תפילה שיתכן שלא תתקיים, אלא בהכרח שיתקיים מה שבירך. מאידך, האֶבּן עזרא סבור כי דברי יעקב אינם רק ברכות, שכן חסרות ברכות ראובן, שמעון ולוי, אלא שאמר להם בנבואה את העתיד להתרחש. לדבריו, ייתכן כי הברכות לכל שבט ושבט נאמרו בנפרד וכמו שכתוב בסוף דבריו: "כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם (עד כאן, ומעתה) וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם;". לעומת ה"אבן עזרא", רבי עובדיה ספורנו מציג בדרך שונה את מטרת דברי יעקב לבניו: "קַבְּלוּ אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁהורָה לָכֶם כָּל יָמָיו, אֲשֶׁר בָּהּ תִּהְיוּ בְּנֵי "יִשְׂרָאֵל" וְהוּא אֲבִיכֶם, כִּי תִּשְׂתָּרְרוּ עִם אֱלהִים וַאֲנָשִׁים, וְלא יאבַד מִכֶּם הַטּוב הֶעָתִיד לָבוא." כלומר, אמירות אלה היוו עצות של האב לבניו לגבי המשך הדרך כאשר ימות.
דון יצחק אברבנאל מציג מטרה אחרת לברכות יעקב. לדבריו מדובר בקביעה ברורה מי ינהיג את עם ישראל בעתיד. יעקב ביקש לקבוע לפני מותו מאיזה מבניו יצא מלכות ישראל, שכן הוא ניבא כי בשלב מסוים עם ישראל, שיתפתח משנים-עשר האחים, יבקש להמליך מלך ולכן כדאי כי מראש ייקבע מי יהיה הראוי לתפקיד כדי שתימנע קטטה. ובלשונו: "ובעבור זה עשה חיפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות". כלומר, הוא ביצע סקירה של תכונות הבנים, ולמטרת: "לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות ולא לספר מעלתם בארץ כי אם להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה אם לא."
הברכות
פרשת הברכות מתחילה כך:
וַיִקְרָא יַעַקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים; הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל־יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם;
יעקב קיבץ את כל בניו ורצה לגלות לבניו את הקץ, והסתלקה ממנו רוח הקודש, לכן שינה מתוכניתו המקורית וברך אותם[3]. ויש מפרשים שקיבץ את כל צאצאיו[4]
ראובן
”רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה;”.
בשל העובדה שראובן הוא הבכור, היה מגיע לו לקבל את הכהונה והמלכות, אך בשל מהירותו, שמיהר להראות את כעסו, וחילל את השכינה השורה על מיטת יעקב, הפסיד שתי מעלות אלו[3]
שמעון ולוי
”שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל;”.
שמעון ולוי הם אחים בעצה, שהחליטו יחד על הריגת עיר שכם ועל הריגת יוסף. אומנות הרצח הוא דבר שניתן לעשו בברכת אביו, והם גזלו (חמסו) אותה ממנו. יעקב מוסיף ומתפלל שבעתיד, במעשה זמרי בן סלוא ובמעשה קורח לא יוזכר שמו כאביהם של החוטאים[5]. יעקב מקלל את כעסם שלא יצליחו לעשות רעה[4], ולשם כך, יעקב מפיץ את בני שמעון ולוי: בני שמעון יהיו מלמדי תינוקות ובני לוי יקבלו מעשרות - ובכך לא ישהו במרוכז כשאר השבטים[3]. ובאבן עזרא פירש שיעקב קילל שיחסר כעסם, וכך ייטב להם.
יהודה
”יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ; גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ; לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים; אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב;”
לאחר ברכתם של ראובן, שמעון ולוי שעיקרה תוכחה על מעשיהם, יהודה נסוג לאחוריו כי חשש שיעקב יוכיחו על מעשה תמר, אולם יעקב שיבחו על הודאתו במעשה תמר ועל כך שנמנע מלהשליך את יוסף לבור בעת מעשה מכירת יוסף. על כן הוא מברכו במלכות שתחל בדוד שינצח את אויביו שממנו שושלת המלכים, תמשך אף בזמן הגלות שהריש גלותא בבבל והנשיאים בארץ ישראל יהיו משבט יהודה, ולא תיפסק עד מלך המשיח. בנוסף מברכו בשפע של יין וחלב[3].
זבולון
”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־צִידֹן;”
נחלת שבט זבולון תהיה על חוף הים ויעסוק בסחורה ויפרנס את שבט יששכר שעוסקים בתורה. קצה גבולו יהיה בצידון[3].
כתבו הפרשנים טעמים שונים לכך שהקדים את זבולון ליששכר, שלא כסדר לידתם כמו בשאר האחים; מפני שעל ידי שזבולון עסק בסחורה יכול היה יששכר ללמוד תורה[6]. יש שכתבו טעם אחר, משום שנחלת יששכר נפלה בין זבולון לדן[7], או משום שגורל נחלתו היה קודם לשבט יששכר[8]. רבי יצחק אברבנאל כתב, לפי שאנשי זבולון עסקו במסחר ויששכר היו רובם עובדי אדמה, והסוחרים יותר נכבדים מבעלי המלאכות לפי שהם מחודדי השכל, ולעומתם עובדי האדמה הם החומריים שבבעלי המלאכות.
יששכר
”יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם; וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס־עֹבֵד;”
החמור הוא סמלו של שבט יששכר ומסמל את העובדה כי כמו שהחמור לא עוזב את עבודתו וממשיך בה כך יששכר שוקד בתורה כל הזמן[9], ופוסק הלכות לכלל העם בייחוד בהלכות עיבור השנה, וזה בתנאים נוחים שקיבל בנחלתו[3]. ואבן עזרא פירש שלא היו גבורים ולא רצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם, והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו, או לגוים שלא יבאו להלחם.
דן
”דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי־אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה';”
שמשון הגיבור שמוצאו משבט דן יהיה שופט על כל העם, וילחם עבורו בפלשתים. יעקב מתפלל עליו שיצליח במאבקו האחרון מולם[3][10]. לפי רשב"ם[4] פירושו ששבט דן היה המאסף שהלך בסוף המחנה, ולכן היו נלחמים נגד האויבים הבאים מאחור[11].
גד
”גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב;”
שבט גד יצאו למלחמה וכל הלוחמים ישובו[3].
אשר
”מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי־מֶלֶךְ;”
בנחלת שבט אשר יצמחו זיתים רבים, כך שמאכלים הבאים משם יהיו שמנים מהרגיל[3] [12].
נפתלי
”נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי־שָׁפֶר;”
נחלת שבט נפתלי תהיה בבקעת גינוסר, שם הפירות מבשילים במהירות, כאילה שמהירותה גבוהה. על פירות אלו יודו ויברכו.
הסבר נוסף: ברכה זו נאמרה על מלחמת סיסרא, בה שבט נפתלי הזדרזו לבוא ולהילחם. בעקבות מלחמה זו שרו ברק בן אבינעם ודבורה הנביאה את שירת דבורה[3].
יוסף
”בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שׁוּר; וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל; מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם; בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל־בִּרְכֹת הוֹרַי עַד־תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו;”
בשל יופי תוארו של יוסף, היו בנות מצרים מטפסות על החומות כדי לראותו. יוסף התמודד עם שנאת האחים שמכרוהו, ועם אשת פוטיפר ועמד בנסיונות, ולכך קיבל ברכה ללא גבול, ושמירה מעין הרע[3].
בנימין
”בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל;”
משבט בנימין יצא שאול המלך, שניצח את אויביו במלחמה ולקח את שללם (יאכל עד). גם כשגלו עם ישראל לבבל (עירק), עמדו מרדכי היהודי ואסתר המלכה להציל אותם וקיבלו את בית המן האגגי[3]
מנשה ואפרים
ערכים מורחבים – ברכת אפרים ומנשה, המלאך הגואל
עוד בטרם מברך יעקב את בניו, הוא קורא ליוסף ולשני בניו מנשה ואפרים, קובע שבני יוסף הם כראובן ושמעון, כלומר: שבטי ישראל, ומברך אותם.
”הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק – הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד־הַיּוֹם הַזֶּה; הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל־רָע, יְבָרֵךְ אֶת־הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ... בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.”
בסוף פרשת הברכות נכתב:
כָּל־אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם;
אף השבטים שלא קיבלו ברכה, נכללו בברכה כללית שהעניק להם יעקב[3].
לקריאה נוספת
- מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, הוצאת תבונות, תשנ"ט, הפרק "ברכת יעקב ליוסף ולבניו", עמ' 705–715.
- קאסוטו, מ"ד, "ברכה, ברכה וקללה, אנציקלופדיה מקראית ב', ירושלים, תשל"ג, עמ' 354–358.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: ספר בראשית פרק מ"ט |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברכת יעקב |
- ספר בראשית פרק מ"ט, באתר מקראות גדולות הכתר
- פרופ' משה ציפור, ברכת יעקב (בראשית מט) בראי תרגום השבעים, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
- פירוש הברכות על פי רש"י
הערות שוליים
- ^ רש"י על בראשית, מ"ט, כ"ח
- ^ רשב"ם וחזקוני על בראשית, מ"ט, כ"ח
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 רש"י
- ^ 4.0 4.1 4.2 רשב"ם
- ^ אכן, במעשה זמרי נאמר: ”זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני” (ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק י"ד) ובמעשה קרח נאמר: ”קרח בן יצהר בן קהת בן לוי” (ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק א') ולא הוזכר שמו של יעקב.
- ^ רד"ק, לקח טוב, ר"ח פלטיאל ורבינו בחיי על בראשית, מ"ט, י"ג, על פי בראשית רבה, פרשה צ"ט, פסקה ט'.
- ^ ראב"ע, חזקוני בפירוש השני
- ^ רלב"ג על פי יהושע, ט', י'-י"ז. אך העיר על זה, שאם כן היה לו להקדים את אשר ונפתלי לדן, וסיים שאין אנו יודעים סיבה שלימה לשינוי הסדר.
- ^ כך בירכו גם משה רבינו ”ויששכר באהליך” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י"ח) ראה שם רש"י
- ^ ראה ערך שמשון
- ^ הרשב"ם טוען, שלא ייתכן שיעקב מתנבא על שמשון שנפל בידי הפלשתים שאף ניקרו את עיניו
- ^ כך בירכו גם משה רבינו ”וטובל בשמן רגלו” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ד) וכך מסופר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ה עמוד ב' (רש"י).
