תמר (כלת יהודה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תָּמָר היא אישיות מהתנ"ך, כלתו של יהודה, אשתו של בנו ער ויבמתו של בנו אונן. לאחר שסירב יהודה לאפשר לבנו השלישי לקיים את חובת הייבום כלפיה, התעברה תמר מיהודה בעורמה והפכה לאם ילדיו, פרץ וזרח. בין צאצאיה הבולטים נמנים נחשון בן עמינדב, בועז, דוד המלך ויואב בן צרויה.

סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ח, בין סיפור מכירת יוסף לסיפור יוסף ואשת פוטיפר.

חייה של תמר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעשה יהודה ותמר

הנישואים לער ולאונן

תמר הייתה אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר, מסיבות שלא מצוינות בכתובים במפורש, מלבד שהיה "רע בעיני ה'", נישאה תמר, בהתאם לנוהג הייבום, לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה והשחית זרעו לבטלה, זאת משום שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו, אלא את שם אחיו. הדבר לא מצא חן בעיני ה', ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק י'). על פי המבואר בתלמוד[דרוש מקור: מפורט], המילה "גם", המופיעה בפסוק, רומזת שגם ער חטא בהשחתת זרעו. על פי הנוהג, אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, לייבם את תמר; אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה שהוא צעיר מדי.

המפגש עם יהודה

תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו להשיא לה את בנו, ישבה באתר הקרוי "פתח עיניים" עטופה בצעיף, וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור דרך אתר זה. יהודה, שפגש בה במקרה, חשב אותה ל"פרוצה" משום שהייתה עטופה בצעיפים וביקש לבוא עליה. כתשלום על המעשה, הציע לה גדי עיזים מעדרו. אך כיוון שהעדר לא היה עמו באותו הרגע, דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. הפתיל, המטה והחותם היו חפצים אישיים שהיה בהם כדי להעיד על בעליהם. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח לה את האתנן, אך השליח חזר וסיפר לו כי לא איתר את ה"פרוצה". יהודה העדיף להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון "תִּקַּח לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ג).

הריונה של תמר

כתוצאה ממעשה זה הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה שזנתה תמר כלתו (שכן אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולהמתין עד שיגדל שלה), והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ד). עם זאת, בטרם ביצוע גזר הדין שלחה תמר שליח שירמז ליהודה כי היא האשה עליה בא הוא עצמו בשעתו: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא - לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (פסוק כה). על אף ששלחה אליו את הדברים ברמז בלבד, הודה יהודה ואמר "צדקה ממני" וממני התעברה. מהריון זה, נולדו התאומים פרץ וזרח. בפסוק מסופר, כי הראשון הוציא את ידו, וסרט נקשר עליה. ואז התפרץ השני ויצא ראשון, ולכן נקרא שמו פרץ, שממנו התחילה למעשה שושלת המלוכה (פסוקים כח-ל).

נושאים עיקריים בחייה

סיפור יהודה ותמר נוגע בכמה תחומים בהלכה:

ייבום

קובץ:Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ייבום וחליצה

על פי התורה, איש נשוי שמת ללא בנים – על אחיו לעבר את האלמנה, על מנת להקים זכר לאחיו המת: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'-ו').

אונן סירב לייבם את אשת אחיו. ובפועל מי שהקים את שם בנו היה יהודה. הרמב"ן מבאר שאין זה קיום של דין ייבום המוכר בתורה, אלא מנהג קדום, שאחד מבני המשפחה מייבם, ולכן במקרה זה, ייבומו של יהודה, החם, היה כשר.

אשה קטלנית

קובץ:Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אישה קטלנית

על פי ההלכה אשה שמתו שני בעליה, איננה יכולה להנשא שוב לאדם שלישי, מחשש שהאשה גורמת למוות בעליה עקב מחלה או מזל רע. אחד המקורות המובאים בתלמוד[דרוש מקור: מפורט] להלכה זו הוא מסירובו של יהודה לתת לתמר את בנו השלישי -שלה.

הלבנת פנים

קובץ:Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלבנת פנים

מהעובדה שבו נמנעה תמר מלומר בגלוי כי היא הרה מיהודה, ואף סיכנה עצמה במוות בשריפה לולא היה יהודה מודה באבהותו, למדו חז"ל כי נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולמות מאשר "להלבין פני חברו" (=לביישו) ברבים[1].

מוצאה של תמר

תמר בתו של שם הייתה

קובץ:Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בת כהן

המדרש מספר[2] כי תמר הייתה צאצאיתו של שם[3], שעליו נאמר שהיה כהן. ידוע לנו מן המקרא שדינהּ של בת כהן המזנה, הוא מוות בשריפה[4]. על כן כאשר הובא לידיעתו של יהודה כי כלתו הרה לזנונים, פסק באפן מיידי "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". הרמב"ן מתקשה על פירוש זה, כיוון שדינה של בת כהן היא רק בנשואה או ארוסה, ולא ברווקה. חלק מהמפרשים מתרצים ששומרת יבם נחשבה כארוסה ולא כרווקה[5]. ופרשנים אחרים פירשו, שבאמת לא הייתה חייבת מיתה בשל האיסור של בת כהן, רק בשל גזירת בית דינו של שם בן נח על הזנות[6], אך הוציאוה לשריפה ולא בחנק, בשל היותה בת כהן.

תמר מארם נהריים

הספרים החיצוניים מביאים עוד מידע על מוצאה של תמר, לפיו יהודה הביא את תמר ככלה לער בנו מארם נהריים[7][8]. הייחוס הזה יכול להסביר מדוע דווקא תמר זכתה להקים את שושלת דוד המלך ולא צאצאי אשתו הראשונה של יהודה, בת שוע, המתוארת כ"כנענית".

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י עמוד א
  2. בראשית רבה פרשה פ"ה, י'. מדרש תנחומא פרשת וישב, י"ז. תרגום המיוחס ליונתן.
  3. בראשית רבה, פרשה פ"ה, פסקה י'
  4. וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא פרק כ"א, פסוק ט').
  5. רד"ק, מהרש"ל.
  6. מסכת עבודה זרה, לו, ב.
  7. ספר היובלים מ"א
  8. צוואות השבטים צוואת יהודה י'.


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0