לדלג לתוכן

משתמש:נחלי מים/חידוש מצוות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

המניעים המרכזיים שגרמו לניסיונות לשחזר ולחדש המצוות הם:

  1. קיבוץ גלויות ושיבת ציון
  2. הקמת מדינת ישראל
  3. שחרור ירושלים, הכותל המערבי והר הבית במלחמת ששת הימים
  4. מחקרים הלכתיים חדשים


ההתגנדויות המרכזיות לחידוש מצוות הם:

חדש אסור מן התורה

ארון הקודשhttps://en.wikipedia.org/wiki/Church_of_Our_Lady_Mary_of_Zion

https://en.wikipedia.org/wiki/Ngoma_Lungundu

ארבע מיתות בית דין

ניסיון להחזיר ארבע מיתות בית דין - עיין פה. דין מוסר מורידין וכו

כהן משוח מלחמה

אופיר וינטר - אינו כהן?

במות

גדעון חרל"פ ישראל מקדשית במת מעלה אדומים

בית המקדש

במרד בר כוכבא הקריבו קרבנות לזמן קצר

ניסו לבנות את בית המקדש

ניסיונות לבנות בנין שלישי - מרד בר כוכבא

קרבנות

התבטלו בחורבן המקדש. ניסיונות מאז רבינו יחיאל מפריז לחדש

קרבן פסח

לא קיימו במדבר

שתי הלחם וניסוך המים

אבר מן החי

אדם הראשון עד נח

פרה אדומה

ניסיונות להחזיר

יבום

אבא שאול

רב עקיבא יוסף שלזינגר רב יצחק ברנד

מלך

מלכות ישראל - רב יוסף דיין, חב"ד שבתי צבי בר כוכבא

כתיבת ספר תורה למלך

חצוצרות ותענית בשעת מלחמה

רב אליהו ובר רב יצחק ברנד ומכון מקדש

משנה ברורה סימן תקע"ו

שבע מצוות בני נח

חב"ד והסנהדרין החדשה

שידוכים בכרמות

בחוגי המזרחי נוהגים?

נידה לעומת זבה

מן התורה ישנם חילוקים שונים בהלכות נידה בתקופת הטומאה ובתנאי ההיטהרות, התלויים במשך הדימום ובזמן בו הוא מגיע. חז"ל מנו שלש מצבים שונים של טומאה: נידה, זבה קטנה וזבה גדולה

  • נידה – אישה הרואה דם בזמן המחזור החודשי. בימים אלה נאסרת בראיה אחת למשך שבעה ימים. לאחר שבעה ימים והפסקת הדימום יכולה לטבול ולהטהר ואינה צריכה "שבעה נקיים".
  • זבה קטנה – אישה הרואה דם במשך יום או יומיים שלא בזמן המחזור החודשי (בהגדרה ההלכתית "ימי זיבה") . בראיה זו נאסרת ליום הראיה וצריכה לשמור יום נוסף בטהרה ("שומרת יום כנגד יום"). ביום השני יכולה לטבול ולהיטהר.
  • זבה גדולה – אישה הרואה דם במשך שלושה ימים או יותר שלא בזמן המחזור החודשי. ראיה זו מטמאת למשך ימי הדימום בתוספת שבעה ימים ללא ראיית דם ("שבעה נקיים") שאחריהם יכולה לטבול ולהיטהר.

מלבד השוני בין סוגי האיסורים ישנם גם צבעים שונים של דם שחלקם מטמאים מדאורייתא וחלקם טהורים. גם טעות להחמיר בדינים אלה עשויה להביא לידי קולא כגון אשה שראתה ב"ימי הנידה" דם טהור במשך כמה ימים ואחריהם ראתה דם המטמא, עלולה לסבור שהדם שראתה ביום הראשון הוא דם טמא ותחל למנות ממנו את שבעת ימי הנידה, בעוד שלמעשה עליה להתחיל שבעה ימים מן היום האחרון.

בגלל חשש מטעויות בהלכות מסובכות וחמורות אלו, תיקן רבי את "תקנת רבי" המכסה את רוב האפשרויות לטעויות. לאחר זמן הוסיפו בנות ישראל כל עצמן את "חומרא דרבי זירא" שנועדה ליצור אחידות בין ההלכות וכך למנוע לחלוטין כל אפשרות לטעות.

תקנת רבי

התקנה הראשונה המובאת בגמרא[1] היא תקנתו של רבי. על פי תקנתו אין הבדל בין ימי נידה לימי זיבה, ואין דין של זבה קטנה, אלא כל אשה הרואה דם יום או יומיים דינה כנידה מיום הראיה האחרון, וצריכה עוד שישה ימים לטהרתה[2], והרואה דם במשך שלושה ימים ומעלה צריכה להמתין לטהרתה "שבעה נקיים" לאחר הפסקת הדימום כדין "זבה גדולה". לדעת הרא"ש והטור בתקנתו של רבי נכלל גם שכל צבע אדום מטמא ולא רק חמשת הגוונים שמטמאים מדאורייתא[3].

בראשונים נאמרו שתי דעות מה הסיבה שגרמה לתקנתו של רבי.

  • ריבוי הצרות גרם להתמעטות בידיעת החכמים בהבחנה במראות הדמים, ובבקיאות הנשים בזמן התחלת ימי הנידה ("פתח הנידה")[א].
  • תקנת רבי נוצרה כיוון שהעם הנמצאים בכפרים מרוחקים היו עמי הארצות ולא היו יודעים מתי תחילת ימי הנידה והזיבה[ב].

בראשונים[6] נכתבו חששות אותם רצה לרבי לפתור:

  • חשש מטעות בין צבע דם טהור לצבע דם טמא, שתגרום להתחלת וסיום שבעת ימי הנידה לפני הזמן.
  • חשש מבלבול בין ימי נידה וימי זיבה, שתגרום לאשה לחשוב בימי הנידה שהיא בימי הזיבה ולאחר ראיית דם במשך יום או יומיים להמתין רק "יום כנגד יום" ולא שבעה ימים כדין נידה.

חומרא דרבי זירא

חומרא דרבי זירא היא חומרא שקיבלו עליהם בנות ישראל שכל אשה הרואה טיפת דם כחרדל בין בימי הנידה ובין בימי הזיבה דינה כזבה גדולה וצריכה שבעה נקיים לטהרתה.

הראשונים נחלקו מהו הדגש של "כחרדל". יש שכתבו[7] שהחומרא הייתה שדם בצבע חרדל מטמא. אבל רוב הראשונים כתבו[8] שהחומרה היא שלמרות שזו כמות מועטת של דם ואין חשש שהוא הצטבר במשך שלושה ימים, החמירו את דינם כזבה גדולה שאינה קיימת אלא בראייה של שלושה ימים. הש"ך כותב[9] שאף ראיה של דם פחות מחרדל אוסרת את האשה לכל הדעות.

חומרת בנות ישראל נוצרה למרות שתקנתו של רבי כיסתה את רוב סוגי הטעויות האפשריות, בעקבות חששות רחוקים שאשה תטעה בין ראיה בתוך שבעה נקיים הסותרת את ימי טהרת הזבה ומחייבת מחדש שבעה נקיים לבין ראייה של תחילת נידות[10] או שמא תראה שלושה ימים ותשים לב לכך רק ביום השלישי[11], או שמא תראה שני ימים ובין השמשות של היום השלישי, שנחשב כראיה של שלושה ימים, ותטעה שראיה זו עדיין שייכת ליום השני[12]. סיבה נוספת כתב הט"ז[13] שתיקנו זמן אחד אחיד לזבה ולנדה כדי שלא יטעו בין הזמנים השונים.

אף שתחילת התקנה הייתה כ"חומרא", התפשטה החומרא כבר בתקופתו של רבי זירא בכל עם ישראל[14] וכבר בזמן הגמרא נקבע כי ”היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דרבי זירא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א עמוד א') והראשונים פסקו את זה כהלכה ש"אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם"[15] ו"ואין לסור ממנה לעולם"[16].

רבי משה פיינשטיין מדייק מלשון הרמב"ם ”ואין לסור ממנה לעולם” שחומרא דרבי זירא תנהג אף בימות המשיח[17] וכך כתב גם רבי שמואל הלוי וואזנר[18], לעומתם רבי מאיר ברנדסדורפר כתב[19] כי חומרא דרבי זירא תתבטל לאחר שיבנה בית המקדש השלישי ותחזור עבודת הקורבנות.

מראות נידה

אשקך מיין

ניסיונות לחידוש מצוות יובל והמצוות התלויות בה

היוזמה של רבי עקיבא יהוסף שלזינגר

בספר לב העברי הציע רבי עקיבא יהוסף שלזינגר להחזיר את מצוות יובל על ידי קיבוץ גלויות וחלוקת הארץ לשבטים. כדי לחלק את הארץ לנחלות השונות של השבטים הציע הרב עקיבא יהוסף לברר את השבט המקורי של כל יהודי באמצעים של קבלה מעשית.[20] בעקבות הפולמוס שעורר סביבו היוזמה היוזמה נותרה הצעה תיאורטית בלבד, ללא ניסיון ליישומה בפועל.

היוזמה של הסנהדרין החדשה

בשנת ה'תשע"ה דנה הסנהדרין החדשה בנושא. בית הדין, בראשות הרבנים יואל שוורץ, ישראל אריאל, דניאל סטבסקי, הלל ויס, דב שטיין ורבנים נוספים, קבע שאנו נמצאים עכשיו בעת הביאה השלישית, ולפיכך יש להתחיל לספור יובלות. השנה הראשונה לספירת היובל נקבעה לשנת ה'תשע"ו, ומאז נוהגים חברי הסנהדרין לספור את השנים לשמיטה וליובל בכל שנה לאחר ראש השנה.[21]

שמיטה

ערך מורחב – שביעית בזמן הזה
נחלקו הראשונים אם מצוות שמיטה נוהגת בזמן הזה. חלק מהראשונים סוברים שמצוות שמיטה נוהגת בזמן הזה מדאורייתא[22], ראשונים אחרים סוברים שמצוות שמיטה אינה נוהגת בזמן מדאורייתא מכיון שמצוות שמיטה תלויה במצוות יובל שאינה נוהגת אחרי גלות עשרת השבטים. אולם לפי ראשונים אלו שמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן.[23] ויש ראשונים שסוברים שמצוות שמיטה לא נוהגת בזמן הזה כלל אפילו מדרבנן.[24]

קיום מצוות השמיטה לאורך הדורות

בימי בית ראשון

על פי אבות דרבי נתן, בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה: ”אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם. ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה, היא תשמט מאיליה.[25]” לפי רש"י, מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו על 70 שנות שמיטה ויובל במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים ולכם גלות בבל ארכה שבעים שנה.

בימי בית שני

בספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו, אך הקיום שלה היה קשה מאוד מאחר שהעם בארץ עסק והתפרנס בעיקר מחקלאות. הבעיה הייתה קשה ביותר מאחר שהארץ נשלטה כמעט תמיד על ידי שליטים זרים שהטילו מיסים, דבר שהכביד על העול הכלכלי. המקורות ההיסטוריים מספרים, כי באופן די קבוע ומפתיע ויתרו השליטים השונים על המיסים בשנת השמיטה, והדבר סייע ליהודים לשמור על המצווה. כך, למשל, מספר יוסף בן מתתיהו על אלכסנדר מוקדון[26] ועל אנטיוכוס השלישי.[27] הרעב שפשה בארץ בשנת השמיטה היה, לדברי יוסיפון, אחד הגורמים המרכזיים בהפסד לליסיאס בקרב בית צור. במקור מאוחר יותר, במדרש איכה רבה, מתואר מחזה רומאי בו גמל עולה לבמה בבגדי אבל, ומסבירים שהוא אבל מאחר שהיהודים אכלו בשנת השמיטה את כל מה שיש בארץ ואפילו את הקוצים שבה, כך שלגמל לא נשאר מה לאכול; המחזה משקף את הטוטאליות של המצווה ואת ההשפעה הדרמטית שלה על חיי היומיום. בהמשך, בתקופה הרומית, פטר גם יוליוס קיסר את היהודים מתשלום המס בשנת השמיטה,[28] ובימי הורדוס נאנק העם ממעמסת המיסים במיוחד בשנה זו.[29]

אחרי חורבן הבית

בתקופה שלאחר חורבן הבית, בימי דור יבנה, גזרו חז"ל איסורים נוספים בשנת השמיטה כמו קניית ירקות מיד במוצאי שביעית. ניתן למצוא במקורות מתקופה זו גם התארגנות ציבורית רחבה לשמירת השמיטה והקמת מעין "אוצר בית דין" בגלגולו הקדום. מאוחר יותר, בעקבות מרד בר-כוכבא, המצב הכלכלי והדמוגרפי בארץ נעשה קשה. בעקבות המרד, "משרבו האנסים", פשט התופעה של הסוחרים באיסור בפירות שביעית.[30] בהמשך, במאה השלישית, עם הידרדרות המצב בארץ כחלק משקיעת האימפריה הרומית כולה, ביטל בית דינו של רבן גמליאל את דין 'תוספת שביעית'.[31] הגדיל לעשות רבי ינאי, שהתיר אף לזרוע ממש בשמיטה "משום ארנונא", כלומר בשל המיסים הכבדים שנהגו בארץ.[32]

מאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה מעשית אך יושבי הארץ המשיכו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות.

במאות ה-16 וה-17

במאות ה-16 וה-17 היו מעט חקלאים יהודים שומרי מצוות ששמרו שביעית. הדים לכך אנו שומעים בספרות השו"ת מרבנים להם פנו בשאלות איך להתנהג.

בעת החדשה - פולמוס השמיטה

ערך מורחב – פולמוס השמיטה
מכתב מאת הרב קוק, "קול קורא ליסוד קופה של שומרי שביעית בארץ ישראל", שנות ה-20

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, והוצע לראשונה היתר מכירה כדי לעקוף את המצווה. היתר המכירה מזוהה בעיקר עם הרב קוק שהעריך ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך בהיתר המכירה, שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. היתר זה הביא ביקורת קשה על הרב קוק מצד רבנים שטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.

מצוות שביעית בשנים האחרונות

סטיקר "גם אני חקלאי שומר שמיטה"

בערב שנת שמיטה התש"מ (1980) הקים רבה של קוממיות ר' בנימין מנדלזון את עמותת קרן השביעית. הקרן איחדה כמה קרנות צדקה ותיקות. הקרן נותנת סיוע מקצועי, הלכתי, וכספי לכל חקלאי (חרדי, דתי או חילוני) שמעוניין לשמור שביעית ולהשבית את משקו. בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים להשבית את שדותיהם ומטעיהם בשמיטה. מטרת התמיכה הכספית היא לאזן בין המכירות הגבוהות יחסית של החקלאי בשנה השישית, לבין "ההפסדים" בשנת השמיטה.

בעקבות התמיכה בחקלאים שמשביתים את משקיהם בשביעית - ניכרת תופעה של התחזקות בשמירת שמיטה בקרב החקלאים. בשנת השמיטה ה'תשע"ה 3500 חלקאים השביתו כ330 אלף דונם שטחים חלקאיים.[33] בשנת השמיטה ה'תשע"ב קרן שביעית פרסם שכ685 אלף דונם שטחים חלקאיים שבתו.[34]

שמיטת כספים

בדומה לשמיטת קרקעות, גם שמיטת כספים נוהגת רק מדרבנן בזמן שהיובל אינו נוהג.

בסוף תקופת בית שני בעלי הממון נמנעו מלהלוות לעניים, מחשש שכספם לא יושב לאחר שנת השמיטה. בעקבות תופעה זאת תיקן הלל הזקן את תקנת הפרוזבול המאפשרת לגבות את ההלוואה גם אם שמיטת כספים הייתה אמורה לשמטה, באמצעות העברת ההלוואה לגבייה על ידי בית דין. לפי דעות מסוימות, ניתן היה לתקן תקנה זאת רק כאשר מצוות שמיטת כספים היא דרבנן, אולם לא כאשר היא הייתה מצווה מהתורה. אולם לפי דעות אחרות, תקנת הפרוזבול תועיל גם אם שמיטת כספים תנהג כמצווה מהתורה.

נדיבי ארץ

נדיבי ארץ הוא מיזם של מכון התורה והארץ ליישום את מצוות שמיטת כספים בעידן המודרני. המיזם אוסף כספים מהציבור במעמד הלוואה כך שהחובות נשמטים בסוף שנת השמיטה, ומשתמש בהם לפריעת חובות של משפחות חדלות פירעון. במיזם הביעו תמיכה אנשי רוח ורבנים רבים.[35][36][37]

הקהל

הַקְהֵל הוא מצוות עשה מהתורה להקהיל את כל עם ישראל העולים לרגל בחג הסוכות שבמוצאי שנת שמיטה ולקרוא בתורה בפניהם. מצוות הקהל מתקיימת על ידי המלך, בקריאת פרשיות מספר דברים, במוצאי יום טוב של סוכות.

חיוב מצות הקהל תלוי בשמיטה, ולא חל עד לאחר שכבשו את הארץ וחלקוה[38]. לפי חלק מהדעות, בזמן שמצות השמיטה דרבנן גם חיוב הקהל הוא מדרבנן[39].

זכר להקהל

קריאת התורה במהלך עצרת חגיגית לזכר מעמד הקהל, הראשונה במדינת ישראל. עצרת חגיגית זו נערכה ביום ב' דחול המועד סוכות ה'תשי"ג (1952) בחצר מועדון הספורט שבפאתי המושבה הגרמנית, ירושלים

במוצאי שנת השמיטה ה'תרמ"ט ניסה האדר"ת לחדש את מעמד ההקהל ואף חיבר (בעילום שם) ספר מיוחד על המעמד תחת השם "זכר למקדש". אולם המעמד לא יצא לפועל באותה שנה.

כעבור כחמישים שנה החלו להתקיים טקסי "זכר להקהל". מאז שנת ה'תש"ו (1945) מתקיים המעמד ברציפות מדי שבע שנים בחול המועד סוכות של מוצאי השמיטה (למעט פעם אחת, בשנת ה'תשל"ד - 1973, בשל מלחמת יום הכיפורים).

במרבית השנים האחרונות, המעמד התקיים ברחבת הכותל, וקראו מתוך ספר תורה הרבנים הראשיים לישראל ולעתים גם נשיא מדינת ישראל. בשנת 1952 תכנן משרד הדתות טקס גדול בנוכחות של כ-20,000 איש בפניהם תוכנן שנשיא המדינה יקרא מספר דברים[40], אולם בסופו של דבר הגיעו הרבה פחות אנשים ונשיא המדינה לא השתתף[41]. המעמד הגדול ביותר התקיים בחול המועד סוכות ה'תשמ"ח (1987), ביוזמתו של פרופ' הלל וייס. באותה שנה קרא בתורה נשיא המדינה חיים הרצוג. בשנת ה'תשנ"ה (1994) קרא בתורה הרב הראשי לישראל דאז, הרב ישראל מאיר לאו, במקום הנשיא עזר ויצמן. בשנת ה'תשס"ב (2001) קרא הנשיא משה קצב את פרשת המלך[42].

אולם, היוזמה לחדש טקסי 'זכר להקהל' בזמן הזה זכתה להתנגדות של רבנים רבים, ובראשם רבי אברהם ישעיהו קרליץ, ה'חזון איש'.

רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' סבר, שהסיבה לכך שלא תקנו "זכר להקהל", היא מפני שהתוכן העיקרי של מצוות הקהל מתקיים גם כעת על ידי עריכת כינוסים שמטרתם חיזוק היהדות[43]. בהתאם לכך, עודד הרבי לקיים כינוסי "הקהל" במשך כל השנה, אותה כינה "שנת הקהל"[44].

הפרשת תרומות ומעשרות

ישנה מחלוקת בין פוסקי ההלכה, לגבי מעמד מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כיום, אם היא מדאורייתא,[45] או רק מדרבנן. להלכה פוסקים שהיא רק מדרבנן.[46]

וידוי מעשרות

וידוי מעשרות הוא נוסח הנאמר לאחר ביעור מעשרות. על פי האמור בתורה, אחרי ביעור המעשרות יש לומר "וידוי מעשרות" ובו מצהיר האומר על שקיים את המצוה כדינה, ומודה לבורא על הפירות שנתן לו ועל ירושת ארץ ישראל בכלל.

הראשונים נחלקו בשאלה אם מצוות וידוי מעשר נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש. הרמב"ם כתב[47] שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות, וכן פסק בשו"ע[48] ובספר הלבוש, וכן הובאה על ידי הש"ך והגר"א, ובמניין המצוות הנוהגות בזמן הזה בספר החרדים.

עם זאת, המצווה אינה מצויה בארבעה טורים, והיו שטענו שהיא אינה נוהגת בזמן הזה.[49] הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, בספרו אחרית שנים, מביא מספר סיבות לנוהג שלא לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה[50]:

  1. דעת הראב"ד שהווידוי נאמר רק בבית המקדש[51]
  2. הווידוי אינו יכול להאמר על ידי טמאים
  3. בגלל שהארץ לא נתחלקה ואין לאומרים חלק בארץ
  4. על פי הירושלמי שאומר שכל המצוות מעכבות את הווידוי, מי יהין לטעון שלא עבר על אף מצווה

הרב רבינוביץ' דוחה את הטענות הללו וטוען שמצווה לאמר וידוי מעשרות בזמן הזה[52]. לדברי האדר"ת נכון שיקראו בספר תורה פרשת "כי תכלה לעשר" עד "זבת חלב ודבש" בציבור במנחה של שביעי של פסח, אם קודם תפילת מנחה או אחריה.[53] ועוד כתב האדר"ת ב"אחרית השנים"[54] שראוי לקיים דין לפני ה' בזמן הזה בבית הכנסת ובבית המדרש שהוא מקדש מעט, והשכינה שורה שם, ושפיר נקרא לפני ה', וכל שכן מי שזוכה לבא להתוודות לפני הכותל המערבי שאמרו חז"ל שלא זזה שכינה ממנו, שודאי חייב ללכת לשם ולהתוודות.

לעומת זאת, הרב יוסף אפרתי מביא את עמדת החזון איש שאין מצוות וידוי מעשרות נוהגת בזמן הזה[55].

הפרשת חלה

הפרשת חלה היא מצוה מהתורה להפריש ראשית מכל עיסה העשויה מחמשת מיני דגן.

מדאורייתא מצווה זו נוהגת רק בעיסה שנילושה בארץ ישראל ובזמן ישראל יושבים על אדמתם, כפי שהיה עד גלות עשרת השבטים. אולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה כשאין ישראל על אדמתם, ואף בעיסה שנילושה בחוץ לארץ.[56] בימינו מאחר שלא ניתן להיטהר מטומאת מת, הכהנים לא יכולים לאכול את החלה, ולכן לרוב, לא נותנים את החלה לכהן. אולם גם בימינו יש אפשרות לתת את החלה לכהן על מנת שיהנה ממנו ע"י האכלה לבהמתו או מחום שריפתה.[57]

מעשר ראשון

התלמוד מספר כי בימי רבי יהושע בן לוי ניסו להחזיר את נתינת מעשר ראשון אל הלויים, אך ללא הצלחה. בתלמוד מובא מחלוקת בין רבי עקיבא (שחי כארבע מאות שנה אחר תקופת עזרא הסופר) לבין רבי אלעזר בן עזריה אם מותר לכהן לקבל את המעשר. לפי הגרסא בבבלי, ניצח רבי אלעזר (שאחז שמותר לכהן לקבל את המעשר) את רבי עקיבא. אולם לפי התלמוד ירושלמי, בסופו של הוויכוח הצליח רבי עקיבה לעכב את נתינת מעשר ראשון להכהנים ובמקומם להעביר את המתנה אל עניים בין אם העני הוא כהן בין אם הוא ישראל[58].

אמנם להלכה נחלקו הראשונים והפוסקים: יש פוסקים שהמעשר ניתן גם לכהנים, וכדברי רבי עקיבא, וכך דעת הטור והרמ"א. אך יש פוסקים שמעשר ראשון ניתן דווקא ללוויים, וכך דעת הרמב"ם והשולחן ערוך, כי לדעתם עזרא קנס רק את לוויי דורו, ולכן כיום ההלכה היא כדין תורה, וכדעת רבי עקיבא, שהמעשר ניתן רק ללוויים[59].

מעשר ראשון בזמן הזה

המעשר ראשון, לכמה דעות מופרש רק באופן סמלי (הגדרת חלק מסוים של הפירות באמירתו שהוא מעשר) ואינו ניתן ללוי, וזאת על פי הכלל ההלכתי המוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי - דבר שאינו מצוי בימינו. אמנם, רבים נוהגים גם כיום לתת מעשר ראשון ללוי על מנת שלא יהיה בדבר "גזל השבט" מבני לוי.[60]

מתנות עניים

עם שיבת ציון הרב טיקוצינסקי ביקש לחדש את החובה להשאיר מתנות לאביונים בשדה, ובתנאי שבעל השדה יודיע לעניים על כך[61]. באופן זה פעלו בקיבוצים ובמושבים הדתיים, וכך נוהגים גם במשקים הדתיים ביהודה ובשומרון. אולם אין הקפדה על מצוות אלו בהכשרים.

קיימת גם מחלוקת לגבי סוגי הפירות והירקות עליהם חלה המצווה. ישנם הקובעים שהמצווה חלה רק על שדות חיטה ושעורה ('דגן') כרמי גפנים ('תירוש') ומטעי זיתים ('יצהר'). אחרים טוענים שהמצוות חלות על כל סוגי הגידולים. בין אלו המחייבים מתנות אביונים על כל סוגי הגידולים יש מחלוקת נוספת אם זו חובה על פי התורה (מדאורייתא) או על פי חכמים (מדרבנן)[62].

כתיבת ספר תורה

לדעת הרא"ש עיקר מגמת המצווה לכתוב ספר תורה היא לימוד התורה. בעבר כשהיה מותר לכתוב רק את התורה שבכתב המצווה הייתה כתיבת עשרים וארבע ספרי התנ"ך, כיום לאחר שנכתבה התורה שבעל פה המצווה העיקרית המוטלת על האדם היא קניית ספרי קודש מודפסים כתנ"ך, משנה ותלמוד ופירושיהם. רוב המפרשים[63] ביארו שהרא"ש רק הרחיב את גדר המצווה, אולם גם לשיטתו כתיבת ספר התורה על גבי קלף ובדיו נשארה מצווה בעינה. מיעוטם[64] סוברים שלפי הרא"ש אין כלל מצווה בכתיבת ספר תורה, וכל החיוב עבר לרכישת ספרים בהם האדם יקיים מצוות תלמוד תורה.

בימינו, אין לומדים תורה מתוך ספר התורה הכתוב על קלף, וממילא אין צורך בספר התורה בביתו של האדם. על כן, נהוג שכאשר אדם כותב או קונה ספר תורה, הוא נותנו בפיקדון לבית הכנסת, לתועלת קריאת התורה בציבור. על הנותן להימנע מלהקנות את ספר התורה לביהכ"נ, שכן אז הספר אינו שלו, והוא אינו מקיים עוד את המצווה, בדומה למי שמכר את הספר לאחר.

קרן ועתה כתבו

בשנים האחרונות הוצע לקיים את המצווה ע"י הקמת קרן שיתופי שבו מפקידים השותפים סכום חודשי למשך כמה שנים כדי שבסוף התקופה כל שותף יזכה בספר תורה משלו.[65][66]

הדפסת ספר תורה בדפוס משי

בארצות הברית הציע הרב יוסף טסלר לקיים את המצווה ע"י הדפסת ספרי תורה בטכנולוגיית דפוס משי.[67] בעקבות הצעה זו נחלקו הפוסקים אם אכן ספר תורה שנכתב ע"י דפוס משי כשר. הרב יצחק עבאדי הכשיר[68] אך הפוסקים בארץ ישראל פסלו.[69] נכון ל2025 הפסיקו להדפיס ספרי תורה באופן זה.[70]

כתיבת ספר תורה פשוטה

בתשע"ו הציע הרב יחיאל מאיר לכתוב ספר תורה פשוטה בכתב עברי פשוט בלי ההידורים של כתב בית יוסף כדי לאפשר לאיש מן הממוצע לכתוב ספר תורה בעצמו.[71]

עבד עברי

לחפש אם היה ניסיון להחזיר מצוות עבד עברי


עבד כנעני

הרמב"ם פסק להלכה[72] שמותר לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו:

זֶה הַכְּלָל: בֶּן הַבָּא מִן הָעֶבֶד, אוֹ מִן הַגּוֹי, אוֹ מִן הַשִּׁפְחָה, אוֹ מִן הַגּוֹיָה - הֲרֵי הוּא כְּאִמּוֹ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאָב. לְפִי דָּבָר זֶה, הִתִּירוּ לְמַמְזֵר לִשָּׂא שִׁפְחָה כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו - שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָם, וְנִמְצְאוּ בְּנֵי חוֹרִין. וְלֹא גָזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לְמַמְזֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת בָּנִים.

לפי זה התירו רב ישראל יעקב פישר[73] ורב משה פיינשטיין לממזר לקנות גויה לשפחה כנענית ולהתחתן איתה כדי לטהר את בניו.[74][75]


מחצית השקל

יש קהילות הנוהגות גם כיום לתת 'זכר למחצית השקל' קודם חג הפורים. מנהג נוסף הקשור למצווה הוא קריאת פרשת שקלים בשבת שקודם ראש חודש אדר.

לדעת הרב ישראל אריאל מאז כיבוש ירושלים, התחדשה מצוות בנין המקדש. מאחר שמחצית השקל נועדה ביסודה לשם בנין המשכן והמקדש, הרי שבימינו חוזרת תרומת מחצית השקל לרמה של חיוב דאורייתא. על כן יש לייעד את תרומת מחצית השקל להכנת כלי המקדש והתכוננות לחידוש עבודת הקורבנות.


פרה אדומה

מכון המקדש

שמחת בית השואבה

שמחת בית השוֹאֵבָה היא מנהג יהודי עתיק שהתקיים בימי חג הסוכות לקראת שאיבת המים למצוות ניסוך המים בבית המקדש בשבעת ימי חג הסוכות. בימי חול המועד נלוו לניסוך המים שורה של טקסים שמחים במיוחד שנקראו "שמחת בית השואבה". הם החלו לאחר תמיד של בין הערביים, נמשכו כל הלילה והסתיימו בשאיבת המים ממעיין השילוח וניסוכם על המזבח עם בוקר.

בימינו

מודעות המכריזות על קיום מעמדי שמחת בית השואבה. בני ברק. 2010

בימינו, נהוג לציין את זכר "שמחת בית השואבה" בלילות חול המועד סוכות, בריקודים המלווים בכלי זמר ונגינה. וברבוי שירות ותשבחות בלילות חול המועד[76], ישנם הנוהגים לומר את חמשה עשר פרקי שיר המעלות שבספר תהלים (פרקים קכ - קלד)[77]. איזכור ראשון למנהג נמצא בתקנותיו של רבי חיים אבולעפיה בעירו איזמיר[78], ובספר חמדת ימים שיצא לאור באיזמיר באותה תקופה[79].

בקהילות וישיבות חרדיות רבות נערכים במשך ימי חול המועד סוכות אירועי "שמחת בית השואבה", בליווי תזמורות וריקודים.[80] ידועים במיוחד הם אירועי שמחת בית השואבה במשך לילי הסוכות, הנערכים כבר עשרות שנים בשכונת מאה שערים ובעיקר בחסידויות קרלין, תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק לשם נוהרים עשרות אלפים מכל החוגים והעדות, במערת המכפלה, ובבית המדרש של חסידות ויז'ניץ בבני ברק.

בחסידות חב"ד נהוג לקיים אירועי "שמחת בית השואבה" בכל מקום, מתוך הדגשה לקיים אותם מחוץ לבית הכנסת, ברחובה של עיר. זאת בעקבות קריאת הרבי מלובביץ להוציא את השמחה מתוך בית הכנסת כדי שתפרוץ גם אל הרחוב. בשכונת קראון הייטס, השכונה המרכזית של חסידות חב"ד בברוקלין, נערכים מדי ערב ריקודים עד השעה 6 בבוקר.

בשמחת בית השואבה מקיים מכון המקדש תרגול ניסוך המים על המזבח[81].


עליה לרגל

יהודים מביטים אל הר הבית דרך שער הברזל בחג סוכות. לדעת הרדב"ז בימינו מתקיימת בכך המצווה

עלייה לרגל היא עלייה לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, על פי ציווי התורה יש חיוב בכל אחד משלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות לעלות לירושלים ולבית המקדש.

מזמן חורבן בית המקדש לדעת חלק מהפוסקים, בטלה מצוות העלייה לרגל, אף שהיו והמשיכו במנהג זה, כסמל לחשיבותה של ירושלים וכתקווה לבנין המקדש. הרדב"ז פסק שבימינו בראיית רצפת המקדש מקימים את מצוות העלייה לרגל.

לאחר הקמת המדינה ובמשך 19 שנים בהן לא היה ניתן לעלות להר הבית, הונהגה על ידי משרד הדתות ומנכ"לו שמואל זנוויל כהנא, עליה לרגל סמלית להר ציון בימי חול המועד בפסח ובסוכות. רכבת מיוחדת מת"א עם עולי רגל בהנהגת הרב ידידיה פרנקל הגיעה לתחנת הרכבת בירושלים ומשם בליווי תזמורות ושירה עלו רגלית להר ציון בתהלוכה מפוארת.

גם בימינו יהודים רבים נוהגים לעלות לירושלים בשלושת הרגלים לתפילה. אחד מאירועי השיא של העלייה לרגל הוא ברכת הכהנים המסורתית ברחבת הכותל.

בקרב העולים להר הבית רבים מקפידים לעלות להר הבית דווקא בזמן הרגלים ולקיים בכך זכר לעליה לרגל למקדש בזמן שהמקדש היה קיים.


השתחויה

ביהדות אסור להשתחוות על אבן משכית בפישוט ידיים ורגליים אפילו לעבודת ה', חוץ מבבית המקדש. הר הבית הוא מקום מיוחד להשתחוות לה' [82]. בזמן בית שני לאחר שפרצו היונים שלש עשרה פרצות בסורג, החכמים תקנו שלוש עשרה השתחואות כנגד אותן פירצות[83]. בעקבות חרבן בית המקדש והגלות הופסקה עבודה זאת.

בתשעה באב ה'תשפ"ד (13 באוגוסט 2024) עלו 2663[84] יהודים להר הבית, ועשרות מהם תועדו כשהם משתחווים במתחם. במקום נכחו גם השרים יצחק וסרלאוף ואיתמר בן גביר, בידיעתו ובאישורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו[85]. המשטרה נמנעה בתחילה מלפעול נגד המתפללים, ורק מאוחר יותר צמצמה את גודל הקבוצות שהורשו להיכנס ועצרה 11 מתפללים.[86][87] מאז אותו אירוע המשטרה מתירה ליהודים העולים להר להשתחוות במתחם.

נפילת אפיים

נפילת אפיים

תחנון או נפילת אפיים הוא אוסף קטעי תפילה (בקשת תחנונים) שנאמרים לאחר תפילת שמונה עשרה. אמירת תחנון נהוגה בתפילות שחרית ומנחה ברוב ימות החול בשנה, אך אינה מתקיימת בימי שמחה (חג, ראש חודש, שבעת ימי המשתה של חתן, יום ברית מילה וכו').

המנהג הקדום היה שסדר נפילת אפיים נאמר בנפילת אפיים על הקרקע. מנהג זה נשתמר אצל חלק מיהודי תימן. כך תיאר ר' יחיא צאלח בפירושו על התכלאל את סדר נפילת אפיים: ”וסדר הכפיפה שישים הברך השמאלי על הארץ כסדרה כשהוא מוטה ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא מוטה, ואז יהיה חציו כפוף וחציו יושב.” (תכלאל עץ חיים, תרגום הרב שמעון צאלח).

בזמנינו אצל האשכנזים (גם נוסח אשכנז וגם נוסח ספרד), האיטלקים וחלק קטן מהספרדים (בעיקר בצפון אפריקה ומערב אירופה) מקובל להטות את הראש על היד תוך כדי ישיבה (וכמו שפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"א, סעיף ב'), ולא נהגו ליפול ממש על הקרקע[88].


נזירות

אחרי חורבן המקדש מסופר במשנה על נזירים שהסתיימה תקופת נזירותם ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם כיוון שהמקדש שומם. המשנה (נדרים פרק ה משנה ד) פוסקת: "כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר. ומשחרב בית המקדש אינו נזיר."

בראשונים נחלקו אם מותר לנדור נדר של נזירות בזמנינו: הראב"ד אסר מכיון שעל האדם להיות טהור גם מטומאת מת ששרתה עליו לפני שקיבל על עצמו נזירות ושבזמנינו הכל בחזקת טמאי מתים ואין אפשרות להיטהר על ידי מי חטאת. אמנם הרמב"ם, ספר החינוך, סמ"ג, כסף משנה, שולחן ערוך, הש"ך, רדב"ז, רבי חיים ויטאל, אמבוהא דספרי, מרכבת משנה, ורב ישראל משקלוב פסקו שמותר לנדור נדר של נזירות גם בזמן הזה ובלבד שיעלה לארץ ישראל.

על אף שרוב פוסקים פסקו שמותר לנדור נדר של נזירות אחרי חורבן בית המקדש, לא מקובל כיום לנדור נזירות, משום שהאיסור יימשך לכל ימי חיי הנזיר מכיון שאין אפשרות להקריב את הקרבנות ההכרחיים לצורך סיום תקופת הנזירות והתרת איסורי הנזיר.

למרות זאת נראה שהיו תקופות גם אחרי חורבן המקדש שהנזירות היתה רווחת. הרדב"ז כותב בתשובה (חלק ב סימן תרצד) על אחד שנדר נזירות שמשון ורצה להתיר את נדרו: "ואם יטעון ראובן חשבתי שנזירות שמשון איתיה בשאלה כי לא היה בדעתי להיות אסור ביין ובתגלחת לעולם, בזה אין שומעין לו... שדבר זה (נזירות) כל כך רגיל במצרים עד שהקטנים בקיאין שאין נזירות שמשון בשאלה."

בספרי הראשונים והאחרונים הוזכרו כמה אנשים שהיו נזירים:

נזירים בתקופה המודרנית

בתקופה המודרנית כמה בודדים נוהגים במנהגי נזירות:

  • הרב דוד כהן.
  • הרב שאר ישוב הכהן בנו של הרב דוד כהן נהג מנהגי נזירות בימי נערותו.
  • הרבנית צפיה גורן אשתו של הרב שלמה גורן ובתה של הרב דוד כהן נהגה מנהגי נזירות בימי נערותה.
  • הרב אוהד תורגמן.
  • הרב אורי איינהורן מחבר ספר נזירות בזמן הזה.
  • הרב יהושע פרידמן מחבר ספר נזיר אלהים.

ברכת כהנים בכל יום

ניסיונות לחדש ברכת כהנים בכל יום בחו"ל

משיח השקר שבתי צבי הורה למאמיניו לחדש את מצוות ברכת כהנים בכל יום. לאחר התאסלמותו של שבתי צבי הורה רבי יעקב ששפורטש להפסיק לברך ברכת הכהנים בכל יום כדי שלא למנוע מהעם להיגרר אחרי שבתי צבי.

רבו של החתם סופר, רבי נתן אדלר חידש ברכת כהנים בבית כנסת שלו בפרנקפורט. בעקבות זה הטילו עליו רבני הקהילה חרם והוא נאלץ לעזוב את העיר.[89]

שופר בשבת

חז"ל אסרו לתקוע בשופר בשבת משום 'גזירה דרבה' שחששו שמא בטעות יהיו אנשים שיטלטלו בשבת את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, על מנת ללכת לחכם שילמד אותם כיצד לתקוע בשופר[90].

אמנם במשנה במסכת ראש השנה נזכר, שעל אף שבכל המקומות נאסר לתקוע בשבת, כל זמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעין שם. לאחר חורבן הבית, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום שיש בו בית דין יכולים לתקוע בשבת:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד

בראשונים נחלקו מהו אותו 'בית דין' שמתיר תקיעה בשבת. יש שכתבו שהכוונה לבית דין של 23 דיינים. ויש שכתבו שאף בית דין של שלושה - מהם שאומרים דווקא שלושה סמוכים ומהם שאומרים אפילו אינם סמוכים.

הרי"ף סמך על דברי משנה זו להתיר תקיעה בשבת, ולדעתו הכוונה לבית דין של שלושה אפילו שאינם סמוכים, אך על כל פנים צריך שיהיו 'בית דין חשוב'[91]. ואכן הרי"ף נהג לתקוע בראש השנה שחל בשבת כפי שמעיד הרא"ש:

אמרו עליו על הר"י אלפס שהיה תוקע בר"ה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם בית דין, ואין דרכו להביא אלא דבר הנוהג בזמן הזה והוא היה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בתורה. ולא נהגו תלמידיו אחריו כן" (רא"ש שם).

— רא"ש, מסכת ראש השנה פרק ד

אמנם דעת הרי"ף לא נפסקה להלכה וכמו שכתב הריטב"א: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל", וכן כתב בשיבולי הלקט: "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת". ואף תלמידיו אחריו, לא נהגו כך. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך.

וכך כתב הרמב"ם בהלכות שופר:

ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין.

ואין תוקעין אלא בפני בית דין גדול בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם. אבל חוץ לבית דין אין תוקעין. ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן.

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ח'

ואכן מזמן הרי"ף ואילך לא נהגו בקהילות ישראל לתקוע בשבת ראש השנה[92]. עם זאת יש שכתבו שבדמשק הייתה קהילה שתקופה מסוימת אכן נהגה לתקוע בראש השנה אף כשחל בשבת, וכך כתב רבי מנוח בן יעקב מנברבונא:

לא אשכחן דוכתא בעולם דתוקעין בה ביום טוב של ראש השנה בשבת... כתב הרב בעל העזר שהוא ראה חכם שבא מדמשק שראה שהיו תוקעים ביום טוב של ראש השנה בשבת

— רבינו מנוח, הלכות שופר ב' ט'.

תקיעה בשבת בארץ ישראל בזמן הגאונים

בפיוט שנמצא בגניזת קהיר ושפורסם על ידי עזרא פליישר נכתב:

מלך הזהיר בוועד / שיהיו תוקעים בבית הוועד / בשבת וראש השנה
מלך חיזקם בלימוד / שיהא שופר קשור לעמוד / בשבת וראש השנה
מלך ברר לעדה / שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה / בשבת וראש השנה
מלך רחש שלא ימשך ביד / אבל יינתן בו פה והוא מגויד / בשבת וראש השנה

מפיוט זה עולה לכאורה שהיו מְקַבְּעִים שופר לעמוד וכך היו תוקעים בו בראש השנה. פליישר שיער שעשו זאת כדי לבטל את החשש שמא יבוא לטלטל את השופר ארבע אמות[93]. חוקרים אחרים חלקו על דבריו והעלו השערות אחרות[94].

הפולמוס

בשנים ה'תרס"ה וה'תרס"ו, חל יום ראשון של ראש השנה בשבת, שנה אחר שנה, בעקבות כך התעוררה שוב שאלת התקיעה בשבת במלוא עוזה. הרב עקיבה יוסף שלזינגר טען אז, כי יש לתקוע בירושלים בשבת. הוא הסביר את דעתו ופרס את טענותיו בשורה של מאמרי הלכה במוסף 'תל תלפיות' שיצא לאור בהונגריה, בסך הכל פרסם כ-25 נימוקים להוכיח את שיטתו. טיעוניו העיקריים היו כי ירושלים שבין החומות אינה בכלל הגזירה, אם מפני שהיתה מוקפת חומה ודלתות ונחשבת לרשות היחיד[95], או, על פי דעת הרמב"ם, מפני שהיא בכלל המקדש[96]. בנוסף טען כי יש לסמוך על שיטת הרי"ף, כפי שסמכו על דבריו לעשות בארץ ישראל שני ימי ראש השנה[97].

הרב שלזינגר הציע כי יתאספו רבים בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, או בבית כנסת חורבת רבי יהודה החסיד, בצירוף בית דין של האשכנזים והספרדים, על מנת שיחשב 'בפני בית דין'. לדבריו, הסכימו עמו רבי שמואל סלנט האדר"ת ורבי חיים חזקיהו מדיני, בעל השדי חמד.

הצעתו של הרב שלזינגר עוררה התנגדות עזה בקרב תושביה הקנאים של ירושלים, שמחו בו ובדעתו. מאמרים שונים פורסמו ובהם תשובות על טענותיו וראיותיו. ואכן בעקבות אותה התנגדות תוכניתו לא יצאה אל הפועל. עם זאת יש שכתבו שהרב שלזינגר בעצמו תקע באותה שנה בשבת בביתו.

בשנת ה'תרס"ח, שוב חל ראש השנה בשבת, ושוב פרסם הרב שלזינגר קריאה לתקוע בשופר, והפעם גייס את תמיכת רבי אברהם שאג, מחשובי רבני הונגריה. עקב ההתנגדות שקמה גם אז, לא רצה הרב שאג להתיר לתקוע בפרהסיה, ולכן צוה לנכרי שיטלטל את השופר ליער הסמוך, ושם תקעו בשופר.

בשולי אותו פולמוס, דנו באחרונים אם אכן יתקעו בשופר בשבת שלא כדין, האם מי ששמע את אותן תקיעות קיים מצוה גם לדעות שאסרו לתקוע בשבת. יש מי שצידד שמאחר וחז"ל אסרו לתקוע בשבת, אזי עקרו בכך את מצוות תקיעת שופר בשבת, ואין כל מעלה בשמיעת התקיעה[98]. מנגד יש שסברו שאף כשאסרו מלתקוע, אך מצוות שופר במקומה עומדת, ומשכך מי ששמע את אותן התקיעות קיים את המצוה[99].

בימינו

מאז אותו פולמוס, לא נערכה תקיעת שופר בשבת, אך לאחרונה יש מי שחידשו כן. כך למשל, חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", תקעו בראש-השנה של ה'תשס"ז[100] וה'תש"ע[101], וכן בשנת ה'תשפ"א[102]. פרופ' הלל וייס, מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש[103].

סימני חגבים טהורים

סימני עוף טהור

יש מינים שישנה מחלוקת לגביהם:

  • שליו - השליו מוזכר כאחד המינים שאכלו בני ישראל במדבר[104]. מסורת ירושלמית קדומה מזהה את השליו עם המקראי עם המין הידוע כיום בשם זה, ולכן פוסקים רבים התירו את אכילתו[105].
  • תרנגול הודו - תרנגול ההודו הגיע מיבשת אמריקה, שבה לא ישבו יהודים לפני גילוייה, ועל כן לא הייתה מסורת לגביו. עם זאת, כשהחלו תרנגולי הודו להגיע לאירופה, התירו רוב הפוסקים בה את אכילתו[106]. פרופ' זהר עמר[107] הציע הסבר היסטורי לכך: תרנגולי הודו הגיעו לאירופה דרך האימפריה העות'מאנית (מכאן שמו באנגלית turkey), שבה רווחה אז שיטת הרמב"ם שמתיר לאכול עוף בהסתמך על סימני הטהרה בלבד ללא צורך במסורת, וכיוון שיהודי האימפריה אכלו תרנגולי הודו, נחשב הדבר כמסורת עבור יהודי אירופה. עם זאת, היו פוסקים באירופה שאסרו את אכילת תרנגולי ההודו[108], אך כיום היתר אכילתם נפוץ ומקובל בקרב כל החוגים וכל גופי הכשרות.
  • פסיון - הרב דוד צבי הופמן מזהה את השליו המקראי עם הפסיון, ומביא מסורות מיהדות איטליה שהוא מותר באכילה[109]. גם בקרב יהדות תימן רווחה מסורת המתירה את אכילתו[110]. למעשה, מסורת זו אינה מקובל על רוב הציבור.
  • טווס - יש שרצו בתחילה להתיר את אכילתו אך גם הם אסרו לבסוף[111], ויש שאסרו[112][113].
  • אווז הבר - יש שהתירוהו[114] ויש שאסרוהו[115]
  • חוגלה - בקהילות רבות הייתה מסורות על כשרותן של מיני החוגלות המצויות בהן, למשל: בארץ ישראל, בספרד, מרוקו, אנגליה וגרמניה[116].
  • קורא - בתימן הייתה מסורת שמכשירה את אכילתו[117].
  • ברווז מוסקובי (וכן המולארד שהוא בן כלאיים של ברווז מוסקובי ושל ברווז פקיני) - מוצאו שלל הברווז המוסקובי ("ברברי") הוא מיבשת אמריקה, ולכן אין מסורת עתיקת יומין לגביו. היו מסורות רופפות בג'מייקה ובארצות הברית שיהודים אכלו אותם, אך הרב יששכר בר אילווי אסר על כך, ופסקו קיבל גיבוי מהרבנים שמשון רפאל הירש מפרנקפורט ונתן מרקוס אדלר מלונדון[118]. גם בראשית היישוב היהודי בארגנטינה (במושבות היהודיות מוזסוויל וזוננפלד) היו מסורות קלושות להתירו, והרבנים המקומיים אהרן גולדמן[119] ויוסף אהרן טורון[120], התירו את אכילתו, ופסקם קיבל גיבוי על ידי הרב שמואל סלנט. בעקבות השתרשות אכילתם ביבשת אמריקה, התיר גם הרב הנצי"ב מוולוז'ין את הברווז המוסקובי[121], וכן הרב צבי פסח פרנק[122] (אך הוא התיר רק למי שאצלו כבר פשט ההיתר והתקבלה המסורת), והיתר זה התקבל[123].

פילגש

לדעת הרמב"ם אסור מהתורה לקחת פילגש משום איסור קדשה[124], מלבד למלך או לאדונה של אמה העברייה אחר ייעוד, שהייחוד אליו כולל יחסי אדנות[125].

לעומתו סוברים רוב הפוסקים האחרים[126] שפילגש מותרת לכל אדם מעיקר דין התורה. הרמב"ן מבאר שמעמדה של פילגש הוא כמעמד של פנויה, ולכן לא נדרש גט להתיר את הקשר, אך היא מיוחדת לאיש מסוים, ובכך אין הדבר נחשב כביאת זנות. לדעת היעב"ץ היא אף אסורה לאחר במשך כל זמן היחוד, משום איסור זנות[127].

אכן, גם המתירים הורו שיש לאסור את הדבר בתורת סייג לפריצות[128] וכן מחשש לאי שמירת הטהרה [129] וכך היא למעשה הסכמת פוסקי ההלכה[130].

מנגד דעת הרב יעקב עמדין (המאה ה-18) שהיה מן ראוי להתיר פילגש, ואף הציע להנהיג לקיחת פילגשים כתחליף לנישואים מטעמים שונים[131], אם יסכימו עמו עוד רבנים[132]. בנוסף דעתו של הרב אליהו אברז'ל להתיר פילגש במקרה עגינות של גבר שלא קיים מצוות פרייה ורבייה[133].

בשנת תשס"ו 2006 צבי זוהר פרסם מאמר באקדמות שבו הוא הציע לחדש את מוסד הפילגשות כפתרון לזוגות דתיים שרוצים לחיות יחד אך לא רוצים להתחתן.[134] לאורך המאמר הוא מציג את קושיים של אותם דתיים שחשים צורך בזוגיות אך לא די בוגרים או פוחדים מהמחויבות מכדי להתחתן. צבי מפרט לאורך המאמר מקורות הלכתיים מסוימים המתירים לשאת פילגשים ודעות שהפילגש איננה דורשת קידושין. מאמר זה גרר אחריו שלושה מאמרי תגובה, של הרב יהודה הנקין, הרב שמואל אריאל ותגובה משותפת של מיכל טיקוצ'ינסקי ורחלי שפרכר-פרנקל. במאמרי התגובה הציגו דעות הלכתיות רבות שמראות שהפילגש אסורה בימינו, או שהאופן שבו מיישמים את הלכות אלו אינה מתאימה למסגרת של זוגיות זמנית. כמו כן עוררו שפתרון זה מעודד פריצות, ופוגע בעיקר בנשים. זוהר כתב מאמר תגובה נוסף שבו הוא הכחיש חלק מהאשמות, ציין שהוא לא בא לפסוק אלא לקרוא כיוון והאשים את המגיבים שהם אלו שמושפעים מהוגים של תקופת הנאורות בנוגע לתפיסת הזוגיות[135].

ביעור עבודה זרה

דא''ר יהושע בן לוי גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים

ניסיונות פליליות של נוער הגבעות

מחיית זרעו של עמלק

מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שלחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.

המצווה בימינו

בימינו חסרה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[136]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתם ממקום למקום[137].   בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם[138] או על מלך יהודי[139]. לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.

עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי. כך, נקרא המן "אגגי" - כצאצא לאגג מלך עמלק. חלק מגדולי החסידות ראו בעם הגרמני ממשיך רעיוני או אתני של עמלק. האבני נזר התבטא לבנו: "גרמניה היא עמלק ואוירה מטמא, וקשה לחדש שם חידושי תורה"[140]. יש אומרים שגם הגר"א זיהה את גרמניה עם עמלק, מסופר שרבי יוסף חיים זוננפלד נמנע מלקבל את פניו של קיסר גרמניה כשהלה ביקר בארץ ישראל בשנת תרנ"ח, בנימוק ששמע מרבו המהרי"ל דיסקין מסורת בידו בשם הגר"א, שהאומה הגרמנית הם מזרע עמלק[141][ג], כך גם מסופר על אחד מנכדיו של רבי דוד בהר"ן שבמלחמת העולם השניה נסע לאיטליה להצטרף למלחמה בגרמניה, אמר לו סבו לפחות תכוין בהריגת גרמני לקיים מצות מחיית עמלק, כי כבר אמר הגר"א שהגרמנים מזרע עמלק[142]. אמנם בכתביו או בכתבי תלמידיו של הגר"א אין מקור ברור למסורת זו[ד][143].

יש המזהים את זרע עמלק כיום עם הארמנים[144].

הרב י"ד סולובייצ'יק סבר שמצווה זו עדיין חלה, ועמלק עדיין קיים, שכן הרמב"ם מונה אותה כמצווה יישומית[145][146]. אך, הוא יצר "חילוק": מצוות הריגת עמלקי חלה על אדם יהודי רק עבור מחיית יחידים מגזע עמלק (שאינם מצויים כיום); אבל הציבור היהודי מחויבת במלחמה כלפי כל אומה או קבוצה "החדורה שגעון של שנאה", "המזימה כליון לישראל", "העומדת עלינו לכלותינו - מצווים אנו להילחם בה. ומלחמתינו נגדה - היא מלחמת מצווה" בעמלק[147]. הרב משה צוריאל הביא דעות נוספות, הסבורים שמצוות מחיית עמלק עדיין רלוונטית

נבואה

נבואה

פסק דין נביא על האדמו"ר מחב"ד

פסק הלכה שנכתב ביוזמת הזרם המשיחיסטי הקובע שהרבי מחב"ד הוא המשיח, חתום על ידי רבנים מחוגים ועדות שונות

בשנת תשנ"א (1991) לאחר קריאת הרב שניאורסון "עשו כל אשר ביכולתכם", נערכה אספה בכפר חב"ד, שבסיומה כתב הרב אשכנזי 'פסק דין', שבו נאמר בין היתר ”באנו בזה בפסק דין ברור שהגיע זמן הגאולה אשר בו יתגלה הרבי תיכף ומיד כמלך המשיח”[148].

בשנת תשנ"ח, יזמו חסידים מהזרם המשיחיסטי כתיבת פסק הלכתי הקובע שהאדמו"ר מחב"ד הוא מלך המשיח, ושיש לו "דין נביא". על הפסק חתמו כשלוש מאות רבני קהילות, אדמו"רים ודיינים, בהם גם מי שאינם חסידי חב"ד[149], אך בהמשך התגלה שחלקם בכלל לא חתמו על הנוסח המופיע בפסק[150].

קידוש החודש

תמונה של הירח החדש שעליו מעידים בבית דין

יש המתרגלים את ראיית מולד הלבנה גם בימינו משני טעמים: 1) כדי להכיר את המצבים שבהם ניתן לראות את הירח מיד עם התחדשותו. 2) כדי לרכוש את המיומנות הדרושה להבחנה בכך, כדי שיהיו עדים מומחים מוכנים לקביעה על פי הראייה, כפי שהיה נהוג בעבר.

הסנהדרין החדשה נהגה לקדש כל חודש על פי הראיה.

ניסיונות לחידוש התכלת

ערך מורחב – חידוש מצוות התכלת
החל משלהי המאה ה-19 נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז"ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה[151].השיטות המרכזיות הן של רבי גרשון חנוך הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish)[152] ושל הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית דו-גונית (Janthina)[153]. זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום הוא מקובל על ידי רוב המדענים העוסקים בנושא וקושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך[154].

מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה[155]. כיום, קיימות קבוצות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין[156].

  1. ↑ שגיאת בהערת שוליים: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם נדה סו.
  2. ↑ יש סוברים חמישה ימים מובא בהמשך הפסקה בביאור ג
  3. ↑ פשטות לשון הטור ביורה דעה סימן קפג – ב"ח, דרישה, ט"ז
  4. ^ 4.0 4.1 חדושי הרשב"א מסכת נדה דף סו עמוד א
  5. ↑ שגיאת בהערת שוליים: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם ראב"ן
  6. ↑ הלכות נדה לרמב"ן פרק א אות טו
    רא"ש מסכת נדה פרק י סימן ו
  7. ↑ רבינו יונה מסכת ברכות דף כב עמוד א בשם יש מפרשים
  8. ↑ רבינו יונה מסכת ברכות דף כב עמוד א בדעת עצמו, וב
  9. ↑ ש"ך יורה דעה סימן קפג ס"ק ג.
  10. ↑ רש"י, מסכת מגילה, דף כ"ח עמוד ב', ד"ה שהחמירו על עצמן
    הלכות נדה לרמב"ן פרק א אות יח.
  11. ↑ רש"י, מסכת מגילה, דף כ"ח עמוד ב', ד"ה שהחמירו על עצמן.
  12. ↑ ר"ן על הרי"ף מסכת שבועות דף ד עמוד א
  13. ↑ ט"ז יורה דעה סימן קפג ס"ק ב
  14. ↑ רא"ש מסכת נדה הלכות מקוואות סימן לו
    חדושי הר"ן מסכת נדה דף סז עמוד ב
    תוספות, מסכת נדה, דף ס"ז עמוד ב', ד"ה משום סרך.
  15. ↑ הלכות נדה לרמב"ן פרק א אות יט
  16. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה י'.
  17. ↑ שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן נט, באתר היברובוקס.
  18. ↑ שבט הלוי חלק ד סימן צז.
  19. ↑ בהקדמתו לספרו קנה בשם הלכות נדה א.
  20. ↑ אתר יוטיוב "איש חזון ומעש" - הגאון רבי עקיבה יוסף שלזינגר זצוק"ל בעל 'לב העיברי' | כנס "בונים בקודש" תשפ"ב דקה 50
  21. ↑ ירושה שלישית ויובל ראשון - קישורים לסרטוני וידאו המתעדים את ספירת השמיטין והיובלות על ידי הסנהדרין החדשה
  22. ↑ רמב"ן בספר הזכות על הרי"ף גיטין ל"ו. וכך משמע בראב"ד פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"א ופרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט"ו. ריצב"א באור זרוע סימן של"ב, וכך דייקו בשיטת רש"י שהעמיד את מחלוקת רבי ורבנן כמחלוקת אביי ורבא וממילא כיוון שהלכה כרבא לגבי אביי הרי ששמיטה מדאורייתא
  23. ↑ הרא"ש והריטב"א במכות ג': וברשב"א בתשובה ח"ד סימן ל"ב וסימן קכ"ז ובספר היראים סימן רע"ח. וכך דייקו בשיטת התוס' שאמר שבין אביי ובין רבא דברו אליבא דרבי
  24. ↑ רז"ה בתשובה, הובאו דבריו בספר התרומות שער מ"ה סימן ד', מאירי גיטין ל"ו. וסנהדרין כ"ו. והראב"ד בחידושיו על הרי"ף גיטין ל"ו.
  25. ↑ אבות דרבי נתן לח וראו גם בבלי, שבת לג א וכן במדרש תנחומא, בהר א
  26. ↑ יוספוס, קדמוניות יא, ח 338.
  27. ↑ יוספוס, קדמוניות יב, ג 138-146.
  28. ↑ יוספוס, קדמוניות יד, י 202.
  29. ↑ יוספוס, קדמוניות טו, א 7.
  30. ↑ משנה סנהדרין פרק ג משנה ג
  31. ↑ תוספתא שביעית, פרק א הלכה א
  32. ↑ בבלי סנהדרין דף כו עמוד א
  33. ↑ אתר JDN
  34. ↑ אתר קרן השביעית
  35. ↑ עצומת רבנים לתמיכה בנדיבי ארץ, בעמוד הפייסבוק של שמיטה ישראלית, 24 ביולי 2015
  36. ↑ לקיים שמיטת כספים - ולהוציא משפחות מהעוני, באתר ערוץ 7
  37. ↑ האתר של מיזם "נדיבי ארץ", ‏2022-05-31
  38. ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"א עמוד א' ורש"י ד"ה נימנוהו
  39. ↑ זכר למקדש בקונטרס אות זכרון
  40. ↑ חידוש מסורת עתיקה, דבר, 18 ביוני 1952
  41. ↑ החגיגה לזכר הקהל בירושלים, דבר, 7 באוקטובר 1952
  42. ↑ הרב יהודה זולדן, מלכות יהודה וישראל, מכז שפירא תשס"ב, סימן כ"ט: לתולדות זכר להקהל מאחר החורבן עד ימינו, עמ' 460–462.
  43. ↑ זולדן, "לתולדות זכר להקהל", עמ' 477.
  44. ↑ שלשלת היחס, הקדמה ללוח היום יום, עמ' סה.
  45. ↑ דעת רש"י, תוספות והטור שחיובם מן התורה גם בזמן הזה. הרמ"א שם מביא דעה זו, אך מסיים שלא נהגו כמותה.
  46. ↑ דעת הרמב"ם (תרומות א כו) ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ב', אולם דעת רש"י, תוספות, הראב"ד והטור שחיובם מן התורה גם בזמן הזה, והרמ"א שם מביא דעה זו, אך מסיים שלא נהגו כמותה.
  47. ↑ מע"ש פי"א ה"ד
  48. ↑ יו"ד סי' שלא סקמ"ב
  49. ↑ כך נאמר בספר החינוך, למשל.
  50. ↑ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, אחרית השנים, פרק א', באתר היברובוקס
  51. ↑ השגות הראב"ד, ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק י"א, הלכה ד'. גם לדעת הרמב"ם (הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק י"א, הלכה ו') לכתחילה יש להתוודות במקדש, אבל הדבר אינו מעכב.
  52. ↑ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, אחרית השנים, פרק א', עמ' 14, באתר היברובוקס
  53. ↑ ארץ ישראל שם ס"ה-ו
  54. ↑ "אחרית השנים", פ"ד ה"ד סק"ד
  55. ↑ הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, וידוי מעשר, הליכות שדה, תשמ"ז, עמ' 18-19, באתר היברובוקס
  56. ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ה', הלכה ה', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ב'.
  57. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ב', הלכה י"ד
  58. ↑ ירושלמי מעשר שני דף לא.
  59. ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף י"ט. וראו עוד בבית יוסף
  60. ↑ סברתם היא שאין להסתמך על כלל המוציא מחבירו עליו הראייה כי אין הלוי מצווה על לקיחת המעשר אלא בעליו מצווים לתתנו.
  61. ↑ ספר ארץ ישראל, לרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ה'תשט"ו
  62. ↑ ר' סקירה מורחבת של מתנות עניים בזמן הזה על ידי הרב שמואל דוד באתר דעת 'מכון התורה והארץ'
  63. ↑ בית יוסף, ב"ח, ט"ז יו"ד ס' ע"ר.
  64. ↑ דרישה וש"ך
  65. ↑ אתר אור לסופר
  66. ↑ פורום לתורה
  67. ↑ אתר יוטיוב Silk Screen Torah Scroll Process-English
  68. ↑ שו"ת אור יצחק יורה דעה סימן נד באתר היברובוקס
  69. ↑ אתר תפילין בית אל הפצת סת"ם שנעשו ע"י הדפסת משי - עקירת יסודות ההלכה ואסורה בתכלית אתר הלכה יומית כתיבת ספר תורה אתר מנחת אשר שו"ת בדיני כתיבת ס"ת
  70. ↑ https://kashrut.org/silkscreen-stam/
  71. ↑ אתר פורום לתורה חדש! רעיון מהפכני כיצד לזכות לכתוב לעצמך ספר תורה ב- 5000 ₪ ובלי לשלם כלום על לימודי המקצוע.
  72. ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה ג'
  73. ↑ שו"ת אבן ישראל (ח"ט סימן צה)
  74. ↑ פניני הלכה ליקוטים משפחה
  75. ↑ היתר ממזר בשפחה בזמן הזה - עולמות
  76. ↑ משנה ברורה, סימן תרס"א, סעיף קטן ב'
  77. ↑ מנהג הגר"א, רבי יששכר דוב בר, מעשה רב <מהדורה חדשה>, ירושלים תשע"א, עמוד שפ"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  78. ↑ צורפו לספרו של זקנו רבי יצחק נסים בן ג'אמיל, חיים וחסד - חנן אלקים, סוף הספר אות כה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  79. ↑ חמדת ימים חג הסוכות פרק ו
  80. ↑ שלמה קוק, שמייח בסוכות, באתר nrg‏
  81. ↑ מתכוננים לבניין בית המקדש - מאות השתתפו בתרגול נסוך המים חדשות הר הבית, תשרי תשע"ט
  82. ↑ ספר ישעיה, פרק כ"ז, פסוק י"ג, ספר תהילים, פרק צ"ט, פסוק ט'
  83. ↑ משנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה ג'
  84. ↑
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
    פרמטרים [ תאריך ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         רוני גרין שאולוב, 2,663 יהודים עלו היום להר הבית לתפילות תשעה באב - זינוק של 36% מהשנה שעברה, באתר ynet
  85. ↑ עינב שיף, תביעה ייצוגית, באתר ynet, 15 באוגוסט 2024
  86. ↑ לירן תמרי, רוני גרין שאולוב, שילֹה פריד, איתמר אייכנר, בניגוד לנהלים - ולעיני בן גביר שאמון על אכיפתם: עשרות מתפללים השתחוו בהר הבית, באתר ynet, 13 באוגוסט 2024
  87. ↑ ענבר טויזר, השרים וסרלאוף ובן גביר עלו להר הבית, עשרות יהודים התפללו במקום בניגוד לסטטוס קוו, באתר מאקו, 13 באוגוסט 2024
  88. ↑ משנה ברורה סימן קלא סעיף קטן ג'
  89. ↑ ספר מעשה תעתועים בהיברובוקס
  90. ↑ דעה זו נזכרה בתלמוד בבלי, אך בתלמוד ירושלמי משמע שאיסור תקיעה בשבת הוא מדאורייתא.
  91. ↑ ראו ר"ן, ריטב"א ומלחמות לרמב"ן באותה סוגיה.
  92. ↑ ש"י זווין, המועדים בהלכה.
  93. ↑ עזרא פליישר, "פיוט על סדרי התקיעה בארץ־ישראל בראש־השנה ושבת", תרביץ נג [א] (תשרי תשמ"ו), עמ' 61–66.
  94. ↑ על כל הדיון בעניין ראה דוד הנשקה, "תקיעת שופר בשבת", סידרא ח (תשנ"ב), עמ' 19–37
  95. ↑ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ו' עמוד ב'
  96. ↑ פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פרק ד, משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ח'
  97. ↑ רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תל תלפיות חלק יב, שנת תרס"ד, עמוד 190, באתר היברובוקס
  98. ↑ חלקת יואב, קונטרס קבא דקשייתא, קושיא צ"ט.
  99. ↑ רבי עקיבא אייגר בדרוש וחידוש ח', ד"ה והנה. רבי ישראל מאיר מזרחי בשו"ת פרי הארץ ב, י
  100. ↑ עידן יוסף, רב העיר העתיקה: לא מתנגד לתקיעת שופר בשבת, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 בספטמבר 2006
  101. ↑ רועי שרון, תקיעה גדולה: ברובע היהודי תקעו בשבת בשופר, באתר nrg‏, 23 בספטמבר 2009
  102. ↑ ארנון סגל, תקיעת שופר גם בשבת: הייתכן?, מקור ראשון.
  103. ↑ ה' ויס, "בעניין שופר בראש השנה שחל בשבת"
  104. ↑ ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ל"א
  105. ↑ "מזון כשר מן החי" עמ' 49-59; "הכשרות כהלכה" עמ' יח; "אכול בשמחה" עמ' 72
  106. ↑ ראה למשל ברבי אריה לייבוש בולחובר, ערוגות הבושם, קונטרס התשובות ליו"ד סימן פ"ב, סימן טז עמ' קעב, ועוד
  107. ↑ מסורת העוף, תל אביב תשס"ד. עמ' 118-146
  108. ↑ ראו הרב צבי הירש שפירא, דרכי תשובה, סימן פ"ב, סעיף קטן ל"ד, באתר היברובוקס שהביא את דעות האוסרים
  109. ↑ מלמד להועיל חלק ב טו-טז
  110. ↑ מכתבו של הרב יוסף קאפח בעניין זה מופיע במאמרו של ד"ר זיבוטפסקי בתוך ספר הזיכרון לרב יוסף קאפח.
  111. ↑ שפתי דעת יורה דעה פב ח בשם כנסת הגדולה עיי"ש בסופו שכ' שיש שני מינים שאחד מהן כשר ואחד טמא
  112. ↑ הרב חיים יוסף דוד אזולאי, מחזיק ברכה יורה דעה פב
  113. ↑ הרב יעקב חיים סופר, כף החיים, יורה דעה פב
  114. ↑ בית דוד טו, א, ביסודי הבית
  115. ↑ הרב יהונתן אייבשיץ, כרתי ופלתי, יורה דעה פב, ט
  116. ↑ זהר עמר, מסורת העוף, עמ' 241-239
  117. ↑ מסורת העוף עמ' 241-239
  118. ↑ שו"ת מלחמות אלוקים עמ' 164-165
  119. ↑ דברי אהרן (ירושלים תשמ"א) סי' כה-לא. הוא נועץ לשם כך ברב נפתלי הרמן אדלר מלונדון, שהתיר כנגד פסקו של אביו לרב אילווי
  120. ↑ זיכרון יוסף, הקדמה עמ' 3-4, וכן סימן א ובעוד מקומות.
  121. ↑ שו"ת משיב דבר חלק ב סימן כב
  122. ↑ הר צבי יורה דעה עח
  123. ↑ הרב משה לוינגר, כשרות מזון מן החי עמ' 71
  124. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד'
  125. ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה ד'
  126. ↑ הראב"ד בהשגות על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד', תשובת הרמב"ן לרבינו יונה, תשובות המיוחסות לרמב"ן סימן רפ"ד, שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רמב, שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט"ו, ים של שלמה יבמות פרק ב סימן יא
  127. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן ט"ו
  128. ↑ רדב"ז חלק ד סימן רכ"ה
  129. ↑ תשובות המיוחסות לרמב"ן סימן רפ"ד, שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט"ו. דעת הרב משה לימא בספרו חלקת מחוקק סימן כו ס"ק א שאף לדעת המתירים, ישנו איסור מדרבנן, קל וחומר מדין יחוד.
  130. ↑ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ו, סעיף א'
  131. ↑ מהם: מצוות פריה ורבייה, הרחקה מאיסורי זנות וניאוף.
  132. ↑ שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב, סימן טו
  133. ↑ שו"ת דברות אליהו חלק ח' סימן צ"ג
  134. ↑ צבי זוהר, זוגיות על־פי ההלכה ללא חופה וקידושין, באתר אקדמות י"ז, ‏שבט תשס"ו
  135. ↑ אקדמות, חלק י"ז, שבט תשס"ו
  136. ↑ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד
  137. ↑ [ראה רדב"ז מלכים פרק ה הלכה ד
  138. ↑ רמב"ם (ספר המצוות, סוף מצוות עשה), רמב"ן (פירוש לתורה, שמות יז טז), הגהות מיימוניות (הלכות מלכים פרק ה הלכה ה) ספר החינוך סימן תרד
  139. ↑ ספר היראים (תלה)
  140. ↑ בדרכי פולין האבלות ח"א עמ' 133, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  141. ↑ האיש על החומה ח"ב, עמ' 108 הערה 15, באתר היברובוקס
  142. ↑ "ארח דוד" עמ' קמ"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  143. ↑ הרב בנימין שלמה המבורגר, "גרמניה – ארצו של עמלק", ירושתנו ח (תשע"ה), עמודים קצח–רג.
  144. ↑ שמואל יוסף עגנון, אלו ואלו, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 401
  145. ↑ הרמב"ם לא כתב לגבי עמלק "וכבר אבד זכרם", לעומת אצל שבעה עממים, שאצלם כתב "וכבר אבד זכרם" (הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ד')
  146. ↑ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), פרקים במחשבת הרב, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 136. לכאורה זאת גם הדעה של רבנים אחרים, לאור דיון בשו"ת משנות ה-50 (למשל שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קמט) האם גרמני יכול להתגייר בימינו, מאחר המקורות האוסרים על גיור של צאצאי עמלק (בסוף הם מתירים גיור של גרמנים). מקור אפשרי נוסף הוא התלמוד הירושלמי, שאומר "כי המן בן המדתא - וכי בן המדתא היה? אלא צורר בן צורר" (יבמות פרק ב הלכה ו), כלומר שהמן מוגדר כ"עמלקי" מצד מעשיו ולא מצד ייחוסו.
  147. ↑ ראו קול דודי דופק פרק יא. הודפס בספר "איש האמונה", הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ח
  148. ↑ ראו צילום הפסק בערך 25 שנים לפסק דין שהרבי הוא מלך המשיח באתר חב"ד אינפו
  149. ↑ 'העובדות שמאחורי הפסק' אתר חב"ד אינפו
  150. ↑ לדוגמא בראיון של הרב יעקב יוסף אמר שחתם רק שהרבי מליובאוויטש יכול להיות מלך המשיח, ושחתימתו היתה רק בעודו בחיים, ולא כמופיע בפסק
  151. ↑ בורשטיין, עמ' 140-139.
  152. ↑ בורשטיין, עמ' 169-147.
  153. ↑ בורשטיין, עמ' 239-230.
  154. ↑ בורשטיין, עמ' 316-295.
  155. ↑ בורשטיין, עמ' 196-170.
  156. ↑ הרב ברל ויין, "חזרה לתכלת", בתוך עלון "נושאים בפרק התכלת".


שגיאת בהערת שוליים: קיימים תגי <ref> עבור קבוצה בשם "hebrew", אך לא נמצא תג <references group="hebrew"/> מתאים.

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משתמש:נחלי_מים/חידוש_מצוות&oldid=3609693"