טיוטה:ביטול וחידוש מצוות
ביטול מצוות הם תהליכים שבו עם ישראל מפסיק לקיים מצווה, הלכה, או מנהג. הסיבות להפסקת קיום מצוות מגוונות: יש מצוות שתלויות בתנאים מסוימים שהפסיקו, יש עוד מצוות שהידע הנצרך לקיומם נאבד, יש מצוות שהתבטלו מפני גזירות שונות, ולפעמים מצוות מתבטלות בניגוד להלכה ולרצונם של החכמים.
מוני המצוות השונים ספרו תרי"ג מצוות בתורה. רוב המצוות אינם נוהגות בזמננו. לדעת החפץ חיים בספר המצוות הקצר בזמננו נוהגים רק 271 מצוות.
מילה
למרות שמצוות מילה ניתנה כבר לאברהם אבינו, בתקופת השעבוד במצרים הפסיקו בני ישראל לקיים את ברית המילה, מלבד שבט לוי ששמר עליה.[1] לפני יציאת מצרים ערך משה רבינו לעם ישראל לראשונה ברית מילה.
מאז המילה במצרים, במשך ארבעים השנה במדבר לא ערכו בני ישראל, מלבד שבט לוי, ברית מילה לתינוקות שנולדו במדבר. המפרשים נותנים שני טעמים לדבר: א) מפני חולשת הדרך או מכיוון שלא נשבה במדבר רוח צפונית, המרפאת את הנימולים.
לאחר שעם ישראל נכנס לארץ ישראל בשנת ב'תפ"ח, ערך להם יהושע בן נון מעמד ברית מילה בגלגל.
הותרו שבטים
- יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (התרת נישואים בין השבטים) – בפרשת בנות צלפחד ובקשת בני שבט מנשה נצטווה משה רבינו שבת שיורשת נחלה (לא כל בת, רק בת יורשת כגון שאין לה אחים בנים) תתחתן רק עם חתן משבטה כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. יש המשערים כי מצב זה יצר נורמה לפיה נמנעו השבטים מלהתחתן אלה באלה גם במקרים של בת שלא ירשה נחלה. דבר זה יחד עם סיבות אחרות היו ביטוי של בידול ומתח בין השבטים. בדור השני לבאי הארץ, אחר שבני ישראל התבססו בארץ והשבטים התייצבו בגבולותיהם על פי החלוקה שנקבעה, התבטלה מצוה זו ולא נמנעו יותר בני השבטים השונים להתחתן אלה באלה, מכיון שמצוה זו הייתה רק לדור הקודם כמו שדורשת הגמרא "'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד' דבר זה לא יהיה נהוג אלא בדור זה". הסיבה שט"ו נקבע ליום טוב על שם כך היא משום שביום זה חל המעבר בין דור באי הארץ לזה שאחריו, או משום שביום זה הסיקו את דרשה זו.
תקופת קיום כל תרי"ג המצוות בפועל
למרות שהתורה מונה תרי"ג מצוות, התקופה שבה נתקיימו בפועל כל תרי"ג המצוות הייתה קצרה יחסית, והוגבלה ל36 שנים משנת ב'תתקכ"ח - השנה שבה נבנה בית המקדש הראשון,[2] עד שנת ב'תתקס"ד - סוף ימי מלכותו של שלמה המלך והתפלגות ממלכת ישראל המאוחדת בין רחבעם בנו וירבעם בן נבט. מאז עד שנות מלכותו של הושע בן אלה - המלך האחרון של ממלכת ישראל הוצבו פרוסדיאות על הדרכים שהובילו לירושלים כדי למנוע מהעם מלהגיע לבית המקדש בירושלים.
באותו תקופה, חדלו רוב שבטי ישראל מלהשתתף בעלייה לרגל ובקיום המצוות התלויות במקדש ותחת זה השתתפו בפולחן העגלים שהציב ירבעם בדן ובית אל. למרות שממלכת ישראל הפסיקה לקיים את המצוות הקשורות לבית המקדש, המצוות האלו עדיין היו תקפים דה יורה אף אם רוב העם הפסיק לשמור עליהם דה פקטו.
גלות עשרת השבטים
בשלהי תקופת בית המקדש הראשון גלו עשרת השבטים בשלשה פעימות. בגלות הראשונה בשנת ג'קפ"ז גלו שבטי זבולון ונפתלי. בגלות השניה בשנת ג'קצ"ה גלו שבטי ראובני וגדי וחצי שבט מנשה. בגלות השלישית והאחרונה בשנת ג'ר"ה, גלו שבטי שמעון, יששכר, דן, אשר, אפרים והחצי השני של שבט מנשה.[3]
על פי המשנה והתלמוד, קיומו של רוב עם ישראל בארצו, כשהוא מחולק לשבטים בנחלותיהם, מהווה תנאי יסוד לקיום מצוות היובל. לפיכך, עם גלות שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה בשנת ג'קצ"ה בטלה בפועל מצוות היובל.[4][5]
מצוות היובל התקיימה בפועל רק 13 פעמים בתקופה של 693 שנים משנת ב'תק"ב (אחר ארבע עשרה שנים של כיבוש וחילוק) עד ג'קצ"ה.
ביטול מצוות יובל הובילה לביטול עוד מצוות שתלויות במצוות יובל. לפי חז"ל מצוות עבד עברי (ואמה העבריה), בתי ערי חומה, שדה חרמים, שדה אחוזה, גר תושב, הקהל, שמיטת קרקעות, ושמיטת כספים כולם תלויים במצוות יובל והתבטלו מן התורה כאשר בטלה מצוות יובל.[6] למרות שהתבטלו מצוות אלו מן התורה, מכל מקום מדרבנן נוהגת שמיטת קרקעות ושמיטת כספים גם בזמן שאין היובל נוהג.
גם מצוות הפרשת חלה והפרשת תרומות ומעשרות וכן וידוי מעשרות תלויות במציאות של רוב ישראל בארץ ישראל[7] - אבל אין תנאי של שוכן לשבטיו ואם כן התבטלה מצוות חלה ותרומות ומעשרות מן התורה בפעימה השלישית של גלות עשרת השבטים[8] כאשר רוב בני ישראל כבר לא שכנו בארץ ישראל. אך מצוות אלו ממשיכות לנהוג בזמן הזה מדרבנן.
גניזת ארון העדות
כמאה שנים אחרי גלות עשרת השבטים, בתקופת מלכותו של יאשיהו מלך יהודה (מג'רפ"ה עד ג'שט"ז) נלקח ארון הברית מקודש הקדשים ונגנז על ידי יאשיהו כדי להגן עליו שלא יוגלה לבבל.[9][10]
אחרי גניזת הארון קודש הקדשים היה ריק. מאז ועד החורבן של בית המקדש הראשון וכן בתקופת בית המקדש השני, ההזאות של הכהן גדול בעבודת יום הכיפורים בוצעו כנגד אבן השתייה שהייתה ברצפת קודש הקודשים[11].
חורבן בית ראשון
בשנת ג'של"ח בית המקדש הראשון נחרב ע"י נבוכדנצר השני מלך בבל. כתוצאה מחורבן בית המקדש והגלות לבבל הופסקה עבודת בית המקדש והקרבנות עד ייסוד בית המקדש השני בימי עזרא. משנבנה בית המקדש השני חזרו כל דיני עבודת בית המקדש והקרבנות לפעול.
לפי הגמרא שתי מצוות אשר הופסקו בחורבן בית המקדש הראשון לא חזרו בבניין בית המקדש השני: ”משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים”[12] בתלמוד אין הסבר למה שני מצוות אלו לא חזרו לפעול בתקופת בית המקדש השני.
לפי תוספות[13] כן היו אורים ותומים כל ימי בית המקדש השני,[14] אלא שאי אפשר היה להישאל בהם.
עם ביטול האפשרות לשאול באורים ותומים הופסקה האפשרות למלחמת רשות מכיון שאין יוצאין למלחמת רשות אלא אם כן נשאלים באורים ותומים תחילה.[15] מכיון שבטלה האפשרות למלחמת רשות, בטלה גם המצווה של אשת יפת תואר והדין של כהן משוח מלחמה והחוזרים מעורכי המלחמה שנוהגות רק במלחמות רשות ולא במלחמת מצווה.[16][17]
רצח גדליה בן אחיקם
אחר חורבן בית המקדש הראשון מינה נבוזראדן את גדליהו בן אחיקם לנציב על דלת העם שנשארו בארץ. פחות מחודשיים אחרי מינוי לנציב, נרצח על ידי ישמעאל בן נתניה. אחרי רצח גדליה, היגרו קבוצת יהודים בראשות יוחנן בן קרח וירמיהו לתַּחְפַּנְחֵס אשר במצרים[18]. אחרים התיישבו במִגְדֹּל, בנֹף, ובאֶרֶץ פַּתְרוֹס[19].
הקהילה היהודית קיימת במצרים מאז אותו עת, וביטל בפועל את האיסור לחזור למצרים[20].
גלות בבל
בשנת ג'ת"ה לקראת סוף הגלות בבבל נתן המלך אחשוורוש רשות ליהודים אשר בכל מדינה להינקם באויביהם. באותו העת הרגו היהודים שבעים וחמש אלף מאויביהם. המפורסמים באויביהם היו המן האגגי ועשרת בניו אשר נתלו על העץ. לפי חז"ל המן ובניו התייחסו לעמלק[21] והריגתם היתה קיום של מצוות מחיית עמלק.
מאז אותו העת בטלה המצווה של מחיית עמלק מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק.[22][23]
עליית עזרא
בשנת ג'תי"ג עלה עזרא הסופר מבבל לירושלים עם קבוצה של כחמש אלף יהודים. בדרך עלייתו בדק עזרא את ייחוסם של הקבוצה העולה איתו - ולא מצא לוויים הראוים לעבודת השיר בבית המקדש.[24]
בתגובה לסירובם של בני לוי לעלות איתו, קנס עזרא את הלוויים שלא יקבלו עוד מעשר ראשון. מאז, מעשר הראשון ניתנה אל הכהנים ולא אל הלווים.[25]
הנביאים האחרונים
הנבואה פסקה מעם ישראל עם פטירת אחרוני הנביאים חגי זכריה ומלאכי[26], בתחילת תקופת בית המקדש השני.
התאריך המדויק להפסקת הנבואה אינו מפורש בחז"ל. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כתב שהנבואה פסקה ב-40 שנה לבית המקדש השני, אך לא ברור מדבריו האם הוא מונה 40 שנה מהכרזת כורש, או מבניין המקדש בתקופת דריווש הראשון.[27].
עם ביטולה של הנבואה פסק האיסור לנביא לכבוש נבואתו או לנבא נביאותו של נביא אחר. עם זאת האיסור לנבאות בשם אלהים אחרים והמצווה לשמוע בקול נביא עדיין נוהגים.[28]
דעיכת המלכות
מלכי בית דוד מלכו על ממלכת ישראל המאוחדת עד שהתפלגה הממלכה לממלכת ישראל וממלכת יהודה. מאז מלכי בית דוד שלטו רק על שבטי יהודה ובנימין בדרומה של ארץ ישראל. בשנת ג'שכ"ז כעשור לפני חורבן בית המקדש, הוגלה יהויכין מלך יהודה לבבל. עם חורבנו של בית המקדש הראשון הוגלה צדקיהו, המלך האחרון לשושלת בית דוד, לבבל.
בבבל, נשמר ליהויכין מעמדו המלכותי וכינויו כמלך. עם מותו של נבוכדנצר בשנת ג'שס"ד ומלכותו של בנו אויל מרודך שוחרר יהויכין מבית הכלא.[29] בבל נולדו ליהויכין בנים[30] ומזרעו יצא זרבבל בן שלתיאל שהיה מושל ביהודה תחת מלכי פרס בתחילת ימי בית המקדש השני[31].
זרובבל היה השליט האחרון משושלת בית דוד. אחרי מותו, עבר השליטה לשליטים ממשפחות הכהנים כמו יהושע בן יהוצדק כהן גדול וצאצאיו, ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהיו כפופים למלכי פרס.
אחרי כיבושה של ארץ ישראל ע"י אלכסנדרוס מוקדון ובתקופות התלמיית והסלאוקית המשיכו הכהנים לשלוט בעם בכפוף לשליטי האימפריות השונות. מצב זה המשיך עד למרד החשמונאים במלך אנטיוכוס הרביעי בשנות ג'תקצ"ה וחזרת העצמאות היהודית בפעם הראשונה מאז חורבן בית המקדש הראשון.
מלכי בית חשמונאי שלטו באופן עצמאי עד לכיבושה של ירושלים בידי המצביא הרומאי גנאיוס פומפיוס מגנוס בשנת ג'תרצ"ט. פומפיוס מינה את יוחנן הורקנוס השני לאתנארך (שליט מטעמו) וכך הסתיים העצמאות היהודית. מאז ועד חורבן בית המקדש השני ארץ ישראל היתה אוטונומיה של הרפובליקה הרומית.
שושלת בית חשמונאי הסתיימה במלכותו של מתתיהו אנטיגונוס השני בנו של יוחנן הורקנוס. צאצאי השושלת נהרגו על ידי הורדוס. שושלת בית הורדוס המשיכה לשלוט בחלקים של ארץ ישראל בחסות רומאית עד מותו של אגריפס השני בשנת ג'תתנ"ג כעשרים שנים אחרי חורבן בית המקדש השני.[32]
מלכות בית דוד קם לתחייה לתקופה קצרה של שלש שנים בימי מרד בר כוכבא בשנים שבין ג'תתצ"א עד ג'תתצ"ה.
עם דעיכת מרד בר כוכבא התבטלו מצוות מינוי מלך והמצוות התלויות במלכות כמו האיסור למלך להרבות בנשים, בסוסים או בממון והמצווה למלך לכתוב ספר תורה.
לדעת הרמב"ם גם ההיתר לקחת פילגש הוא רק למלך[33] ואם כן דין זה התבטל עם מותו של בר כוכבא.[34]
עם דעיכת המלכות וחורבן בית המקדש הפכה המצווה לבער עבודה זרה לבלתי אפשרית כפי שכתב הרמב"ם שמצווה זו לא שייכת בזמן שיד הגויים תקיפה.[35]
גלות ופירוק הסנהדרין
בשלהי תקופת בית המקדש השני גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית בשנת ג'תש"ץ - ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש.[36] לפי חז"ל עם גלות הסנהדרין מלשכת הגזית הופסקו דיני ארבע מיתות בית דין ודין זקן ממרא.[36]
בשנת ד'קי"ט (359) בעקבות צרות וגזירות שמד רבות שנגזרו על היהודים שהיוו איום למוסד הסנהדרין והפריעו לאפשרות לכנס את הסנהדרין לצורך קידוש החודש, ועיבור שנה, תיקן הלל נשיאה לוח קבוע המבוסס על פי המולד הממוצע[37]. בתקופה זו הפסיקו לקדש את החודש על פי הראיה, ולעבר את השנה בהתאם לצרכים שונים שעלו מדי שנה.
הסנהדרין נדדה במשך מאות שנים מאז גלותה מלשכת הגזית, עד שהגיעה למיקומה האחרון בטבריא.[38] בשנת 425 בעקבות חקיקה רומית שביטלה את סמכותה של הסנהדרין, ובעקבות מותו של נשיא הסנהדרין האחרון רבן גמליאל השישי באותו שנה הפסיקה הסנהדרין לפעול.
למרות שמוסד הסנהדרין הפסיקה להתקיים, שושלת הסמיכה המשיכה במשך מאות שנים אחרי זה עד לביטולה בזמן הגאונים. עם ביטולה של שושלת הסמיכה בטלה האפשרות לדון בדיני קנסות.
חורבן בית המקדש השני
בשנת ג'תת"ל נחרב בית המקדש השני בידי הרומאים והופסקו כל המצוות התלויות בה: קרבן התמיד וקרבנות המוספים ושאר קרבנות הציבור והיחיד, ביכורים, שירת הלווים, בגדי כהונה, כהן גדול, מחצית השקל, שמחת בית השואבה, עליה לרגל,[39] השתחוויה במקדש חרמים והקדש.
גם המצווה של ערי מקלט התבטלה עם חורבן בית המקדש משום שהיא נוהגת רק בזמן שיש כהן גדול - מכיון שחזרת רוצח מעיר מקלטו תלויה במיתת כהן גדול.[40][41].
המצווה של נזירות אינו תלויה בבית המקדש - אם כי בחורבנו בטלה האפשרות לנזיר לסיים את נזירותו.[42] מכיון שכן, עם חורבן בית המקדש התמעטו נודרי הנזירות.
לדעת השולחן ערוך ורוב הפוסקים תקנת עזרא המחייב טבילה ללימוד תורה ולתפילה התבטלה זמן מה לאחר חורבן בית המקדש, משום שהציבור לא עמד בו[43][44].
גלות
לאחר חורבן בית המקדש השני וכשלון מרד בר כוכבא, יהודים רבים עדיין נותרו בארץ ישראל, אך במשך מאות שנים אחרי זה, גלו רוב יושבי הארץ לבבל ולשאר הארצות.
בעקבות כך, הפסיקו היהודים בגולה לקיים מצוות יישוב וכיבוש ארץ ישראל. כמו כן, היהודים בגולה הפסיקו לקיים את המצוות התלויות בארץ כמו תרומות, ומעשרות שמיטת קרקעות ותקיעה בחצוצרות בשעת צרה.[45]
כמו כן, הופסקו הרבה מהמנהגים הארצישראליות כמו המנהג של בנות ישראל לחול בכרמים בט"ו באב וביום הכיפורים.
מגילת תענית
מגילת תענית היא היא רשימה[46] של 35[א] מועדי שמחה שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. בימי שמחה אלו לפי המגילה אין צמים[ב] ואין מספידים את המתים, כלומר אין לומר דברי הספד על המת בעת שעומדים לקבור אותו.
איסורי התענית של מגילת תענית נשמרו עד סוף תקופת התנאים, ובמאה ה־3 חדלו לנהוג לפיה חוץ מימי חנוכה ופורים שלא בטלו מפני שניסם מפורסם ביותר[47].
יבום
מדאורייתא מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה[48], ומצוות חליצה לעומת מצוות ייבום אינה נחשבת מצווה[49]. אולם בשלהי תקופת בית המקדש השני, קבע אבא שאול, שהדין השתנה מכיון שהיבמים בזמנו הפסיקו לקיים את המצווה לשמה ותחת זה קיימו אותה לשם נוי ולשם אישות, דבר הגובל לדעתו באיסור אשת אח. ולכן לדעת אבא שאול, מצוות חליצה קודמת למצוות יבום.
החכמים חלקו על אבא שאול וקבעו שאין צריך לייבם לשמה ולכן אף בזמנינו מצוות ייבום קודמת[50]. השולחן ערוך[51] פסק כחכמים, אך הרמ"א פסק כאבא שאול.
בעקבות כך, ביהדות המזרח היה מקובל, לעיתים, לייבם. לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין לייבם.
בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים[52]. אך הרב עובדיה יוסף יצא נגד התקנה, וקבע שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים[53].
מיאון
נידה לעומת זבה
מן התורה יש הבדלים הלכתיים בין טומאתה של נידה, לבין טומאתה של זבה קטנה וזבה גדולה:
בגלל חשש מטעויות בהלכות מסובכות וחמורות אלו, תוקנו בהדרגה שני תקנות המבטלות את ההבדלים בין שלשת המצבים בכדי ליצור אחידות בין ההלכות ובכך למנוע לחלוטין כל אפשרות לטעות.
התקנה הראשונה היא תקנתו של רבי[54]. על פי תקנתו כל אשה בכל זמן הרואה דם לתקופה של יום או יומיים דינה כנידה מיום הראיה האחרון, וצריכה עוד שישה ימים לטהרתה[55]. בנוסף, אשה הרואה דם במשך שלושה ימים ומעלה צריכה להמתין לטהרתה "שבעה נקיים" לאחר הפסקת הדימום כדין "זבה גדולה".
התקנה השנייה, היא 'חומרת בנות ישראל'. בגמרא הזכיר רבי זירא חומרא שבנות ישראל קיבלו על עצמן, לפיה כל אשה הרואה טיפת דם כחרדל בין בימי הנידה ובין בימי הזיבה דינה כזבה גדולה וצריכה שבעה נקיים לטהרתה.
בעקבות תקנות אלו, בטלו ההבדלים בין נידה לזבה גדולה.
מראות נידה
מן התורה, רק דם בגוון של חמישה צבעים מסוימים מטמא את האישה כנידה:
חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג.
אולם, כבר מימות התלמוד בטלה הבקיאות בגווני צבעים אלה בקרב חז"ל, והיו מן החכמים שהיו נמנעים מלפסוק במראות דמים[56]. ולכן, להלכה, כל מראה דם שיש בו מראה אדמומיות או מראה שחור הוא טמא[57].
לדעת הרא"ש והטור בתקנתו של רבי נכלל גם שכל צבע אדום מטמא ולא רק חמשת הגוונים שמטמאים מדאורייתא[58].
שופר ולולב בשבת
מן התורה מצוות תקיעת שופר, לקיחת לולב והזאת אפר הפרה קיימות גם בשבת. אולם, חז"ל אסרו לקיים מצוות אלו בשבת משום שחששו שמא בטעות יהיו אנשים שיטלטלו בשבת את השופר או את מי החטאת או את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים, על מנת ללכת לחכם שילמד אותם כיצד לקיים את המצווה[59]. תקנה זו הוזכר בגמרא על ידי האמורא רבה ונקראת 'גזירה דרבה'.
הזאת אפר פרה, לולב בשבת, מגילה בשבת
בתלמוד במסכת פסחים אומר רבה שמטעם גזירה זו אף ביטלו את מצוות הזאת מי פרה אדומה על טמא מת בשבת אפילו שביטול ההזאה יכול לגרום לאי הקרבת קורבן פסח, שהמבטלה ענוש כרת.
איבוד אפר הפרה
שחיטת הפרה האדומה האחרונה התקיימה בתקופת כהונתו של ישמעאל בן פיאבי ככהן גדול בשלהי בית המקדש השני. בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש עדיין היה אפר הפרה מצוי. הרא"ש בפסקיו[60] כתב שבתקופת האמוראים (300–400 שנה לאחר החורבן) עדיין השתמשו באפר פרה אדומה. כמו כן כתב בעל החרדים שעד תקופת אביי ורבא היה ברשותם אפר פרה אדומה[61].
עם איבוד אפר הפרה התבטלה האפשרות להיטהר מטומאת מת והפוסקים כתבו שכולנו בחזקת טמאי מתים. מכיון שכן, התבטלה האפשרות לאכול קדשים ותרומה, חלה מעשר שני ורבעי וכן ליכנס למקום המקדש.
למרות שהפוסקים כתבו שבזמן הזה כולנו בחזקת טמאי מתים, ההלכה היא שאין הפרות מיטמאים אם לא נגעו קודם באחד משבעת המשקים המכשירים אותם לקבל טומאה. לכן נוהגים לטמא את הטבל לפני שמפרישים תרומה כדי שהכהן לא יתקע עם תרומה טהורה.[62]
בראשונים נחלקו אם מותר לנדור נדר של נזירות בזמנינו: הראב"ד אסר מכיון שעל האדם להיות טהור גם מטומאת מת ששרתה עליו לפני שקיבל על עצמו נזירות ושבזמנינו הכל בחזקת טמאי מתים ואין אפשרות להיטהר על ידי מי חטאת. אמנם הרמב"ם, ספר החינוך, סמ"ג, כסף משנה, שולחן ערוך, הש"ך, רדב"ז, רבי חיים ויטאל, אמבוהא דספרי, מרכבת משנה, ורב ישראל משקלוב פסקו שמותר לנדור נדר של נזירות גם בזמן הזה ובלבד שיעלה לארץ ישראל.
איבוד התכלת
התכלת הייתה קיימת בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. הרב יצחק הלוי הרצוג שיער שהפסקה של צביעת תכלת לציצית אירעה בראשית תקופת הגאונים. בתקופתו של הרמב"ם כבר לא הייתה התכלת קיימת, עובדה המצוינת בכתביו.
קיימות מספר הערכות[63] לגבי הסיבות והתאריכים של הפסקת תהליך הפקת התכלת שהביא במשך הזמן גם להעלמות המסורות הקשורות בנושא:
יש אומרים שקשיים בהשגת התכלת לציצית החלו כבר בתקופת האמוראים. בגמרא[64] מסופר על זוג תלמידי חכמים שניסו להביא תכלת לבבל ונתפסו על ידי "נשר". רש"י פירש ש"נשר" הוא כינוי לפרסים, והבן יהוידע פירש שהוא כינוי לממשלת רומי. יש שהבינו מזה שהתלמידי חכמים נעצרו בגלל גזירה שאסרה תכלת בזמנם. אבל הערוך פירוש שהכוונה לגשמים, ולפירוש זה אין רמז מן הגמ' לקשיים מיוחדים בהשגת תכלת.
לשיטת אלו שזיהו את הארגמון קהה-קוצים כחלזון התכלת, בין הגורמים שהובילו להעלמות התכלת נמנו איסור שהטילו הקיסרים הרומיים והביזנטים על ייצור עצמאי של צבעי הארגמון (על מנת להבטיח מונופול לשלטון בייצור צבעי הארגמון היקר), ואיסור על שימוש בצבע בידי ההמון[65]. אמנם, לפי מאיר ריינהולד[66], גזירת הרומאים לא היתה על חוטים בודדים אלא על בגדים שלמים, כך שהגזירה לא היתה חלה על חוטי תכלת. כמו כן, לדבריו[67] מזמנו של נירון קיסר עד הגזירות בשנת 383 לא היה כל איסור, כך שבזמן סיפור הגמרא על התלמידי חכמים שנתפסו על ידי "נשר", שהיה בימי רבא, לא היתה כל גזירה.
יש המציינים גורם נוסף, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בשנת 638, שהחריב רבים מבתי הצביעה והוביל להתמעטות האוכלוסייה היהודית שגרה לאורך חוף הים התיכון ועסקה בדייג ובצביעה. גורם אחר שצוין היה פיתוח חומרי צבע חדשים וזולים יותר. החוקר זהר עמר חולק על הטענה שהכיבוש הערבי החריב את בתי הצביעה. לטענתו אין הוכחות לכך, ויתכן כי הפקת הצבע מחלזונות בחופי ישראל ולבנון פסקה רק מאוחר יותר, במאות השמינית והתשיעית, ובאירופה במאה השלוש-עשרה[68].
על פי העיקרון העולה מדברי המשנה: "התכלת איננה מעכבת את הלבן"[69], פסקו רוב הפוסקים כי בהעדרה של התכלת מצוות ציצית מתקיימת גם בחוטי הלבן בלבד, וכך נהוג זה מאות בשנים, אם כי יש שפסקו כי דברי המשנה אינם להלכה וקיום מצוות ציצית כאשר התכלת אינה מצויה הוא רק מדרבנן[70].
הפסקת מסורת הסמיכה
דיני קנסות אונס ומוציא שם רע
איבוד מסורות שונות במהלך הגלות
אכילת חלת חוץ לארץ
בראשית תקנת חלת חוצה לארץ, הדין היה שכאשר ישנו בנמצא כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, אף שכל הכהנים בחוץ לארץ טמאים בטומאת ארץ העמים, התירו חכמים לתת לו את החלה לאכילה. כאשר אין בנמצא כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, היו מפרישים שתי חלות, אחת נשרפת ואחת נאכלת אף לכהן שטמא בטומאה היוצאת מגופו.[71] לאחר ברכת המוציא לחם מן הארץ הכהן היה מברך ”ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה”.[72]
אמנם עם השנים התקבל מנהג שאף בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת ושורפים אותה, כפי שעושים בהפרשת חלה בארץ ישראל מאז שהפסיקו להקפיד על טומאה וטהרה,[73] אולם באפיית מצות לפסח יש שמקפידים שמעיסת הבצק עבור מצה שמורה של ליל הסדר תופרש חלה לאכילה על ידי כהן.[74]
צרעת
אין סיבה ברורה לביטול מצות צרעת, אלא פשוט התופעה לא קיימת או שאנחנו לא בקיאים בהלכותיה - הרב הראל דביר על נתק. https://kehuna.org/can-a-kohen-muchzak-label-the-afflicted-as-tamei/
השתחויה
נפילת אפיים
המנהג הקדום היה שסדר נפילת אפיים נאמר בנפילת אפיים על הקרקע. מנהג זה נשתמר אצל חלק מיהודי תימן. כך תיאר ר' יחיא צאלח בפירושו על התכלאל את סדר נפילת אפיים: ”וסדר הכפיפה שישים הברך השמאלי על הארץ כסדרה כשהוא מוטה ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא מוטה, ואז יהיה חציו כפוף וחציו יושב.” (תכלאל עץ חיים, תרגום הרב שמעון צאלח).
בזמנינו אצל האשכנזים (גם נוסח אשכנז וגם נוסח ספרד), האיטלקים וחלק קטן מהספרדים (בעיקר בצפון אפריקה ומערב אירופה) מקובל להטות את הראש על היד תוך כדי ישיבה (וכמו שפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"א, סעיף ב'), ולא נהגו ליפול ממש על הקרקע[75].
תפילין
בדורות ראשונים התבטל לגמרי וחזר. בזמננו ניסיון לחדש תפילין כל היום
כתיבת ספר תורה
דעת הרא"ש
איסור ממזרות
קוטרס של הרב חטאב
איסור אשת איש שנטמאה
אך בעניין ולדר באמת אסרו אשת איש לא תנאף#אסורה לבעלה ולבועלה
איסור אשת כהן שנטמאה באונס
תשובת נודע ביהודה
רבי זכריה בן הקצב ופרעות שמחת תורה
מתנות עניים
בתלמוד הבבלי[76] רב ששת קבע שאין להשאיר מתנות לאביונים, מכיוון שנכרים לוקחים את התבואה. הרמ"א פסק שמתנות עניים אינן נוהגות כלל בימינו, על פי ההבנה שהדברים הללו נאמרו באופן כללי, ולא רק בבבל, מקומו של רב ששת. הוא הוסיף שהדבר מהווה טורח לעניים יהודים, אשר קל להם הרבה יותר לקבץ נדבות כסף. רבים חלקו על הרמ"א - אך דעתו נתקבלה להלכה ובחו"ל לא נהגו להשאיר מתנות לאביונים בשדה.
מעשר עני
בימינו רוב החקלאים רק מפרישים את המעשר ואינם נותנים אותו לעניים בגלל העלות הכספית הגבוהה מאד.[77] בכשרויות המהודרות מקנים את המעשר לקופות הצדקה שהם נחשבים לבאי כח העניים, ולאחר מכן מקנים את הפירות בחזרה לחקלאי במחיר מוזל או תמורת סכום מסוים שיתרם לצדקה.[78]
זרוע לחיים וקיבה
לדעת רוב הפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן. עם זאת, השולחן ערוך מציין שנהגו העם מצד עצמם בחוצה לארץ דווקא כדעת המיעוט לא לתת את המתנות לכהן. ישנה מחלוקת נוספת בעניין החיוב בזמן הזה, אם היא מדאורייתא או מדרבנן בלבד.
המצווה במהלך הדורות
בתלמוד מובא מעשה על נידוי שוחט שהתרשל בקיום המצוה, וכן דין הטלת קנס על שוחטים שכאלה.[79] גם בתקופת הגאונים נהג דין זה, ורב האי גאון ורב נטרונאי גאון נהגו לנדות שוחטים שהתרשלו בכך.[80]
לפי עדותו של רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, היו יהודי מגנצא נוהגים בנתינת המתנות לפני ההרג של גזירות תתנ"ו[81], וישנה עדות כי היהודים תחת ממשלת לותייר מלך צרפת היו נוהגים בנתינת המתנות[82].
החל מתקופת רש"י, ההימנעות מנתינת המתנות החלה לקבל לגיטימציה גוברת והולכת. בתשובתו אל רבי יהודה בן מכיר, מסביר רש"י את המנהג הרווח של תושבי חוצה לארץ שלא לתת את המתנות לכהנים בחו"ל. לשיטתו מדובר בהרחבת ההשערה שרבי אלעאי סבר שאין חוב לתתם בחוצה לארץ[83]. אמנם, סיים רש"י שאין להורות כן למעשה ואף שיבח את המקפידים על הנתינה[84][85]. הרשב"א, סבר שהמתנות הן אכן באותו תוקף של ראשית הגז אשר הוקש לתרומות ומעשרות ועל כן אנשי חו"ל פטורים מלתיתן[86].
לעומת גישה זו, המהר"ם מרוטנבורג האריך להוכיח שהמתנות אינן דומות לתרומה אלא דומות דווקא לבכור בהמה והפרשת חלה, דינים הנוהגים גם בחו"ל[87]. כמו כן, גם הרמב"ם פוסק בהלכות ביכורים פרק ט כפשט המשנה בחולין, וגם הרמב"ן, הראבי"ה והרי"ד סברו כי החוב של נתינת המתנות לכהנים חל בתוקפו בחוצה לארץ.
עדותו של המהרי"ץ מסוף המאה ה-18 בהערתו לתיאור המצב של המקילים במצוה, מלמדת כי בתימן המשיכה ההקפדה על הרמת המתנות גם בימיו:
דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה' כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך
— ספר "זבח תודה" ליורה דעה, סוף סימן ס"א
הסכם מכירי כהונה וההתנגדות לו
ערך מורחב – מכירי כהונה
במובן התלמודי הסכם מכירי כהונה הוא הסכם בלתי רשמי לפיו אנשי מקום מסוים נוהגים לתת את מתנותם אך ורק לכהן מסוים. הסדר זה יוצר חזקה ולכן מבחינות הלכתיות מסוימות נחשב הכהן כאילו זכה במתנות בעת השחיטה עוד קודם שהופרשו מן הבהמה[88]. במובן המודרני, הסכם מכירי כהונה הוא שטר עליו חותם כהן ובו הוא מוכר את זכותו לקבלת המתנות בעד סכום כספי מסוים[89]. בימי כהונת הרב לוי בן חביב כרבה של ירושלים הונהג הסכם זה עם הכהנים בו הומרו המתנות השונות בסכומי כסף קבועים[90]. גם הרב צבי פסח פרנק תיקן הסכם זה בהיותו רבה של ירושלים, בנימוק שנתינת המתנות תגרום הפסדים גדולים לבעלי האטליזים הכשרים. בספרו של הרב ברוך ישר "תורת הכהן והלוי בימינו" (ה'תשכ"ז) הובא נוסח שטר הסכם מכירי כהונה שנהג בירושלים והרקע להנהגתו.
להסכם זה קמו מתנגדים בטענה כי אין לכהן פרטי סמכות לוותר על מתנת כלל הכהנים ו"למכור" את המצוה. בנוסף קיים חשש שהמכירה איננה נעשית בשווי האמיתי של הבשר, וגם איננה נעשית תוך הסכמה אמיתית ומלאה של הכהן, וכמו כן מונעת מהכהן האפשרות לאכול את המתנות "בצלי ובחרדל" כאמור בגמרא[91].
הנוהג כיום
על פי בדיקה שנערכה בשנת ה'תשס"ה (2005), ברוב המשחטות אשר בארץ ישראל אין כל התייחסות לנושא, ומתנות הכהונה נמכרות ככל יתר הבשר. בחלק קטן מן המשחטות קיים הסכם מכירי כהונה עם כהנים ספציפיים. הרבנות הראשית לישראל מנסה לעודד את בתי המטבחיים לבצע את הנתינה לפחות באופן זה, אך בהצלחה חלקית[92].
האחרונים לימדו זכות על שוחטים שלמעשה מונעים את נתינת המתנות, עקב הסתמכות על טענות הלכתיות שונות, ובהן טענת "המוציא מחברו עליו הראיה" (למטילים ספק בייחוסם של הכהנים). כמו כן, יש הנסמכים על כלל בהלכות השבת אבידה לפיו אין מוצא האבידה חייב להחזיר את האבידה עד שהבעלים נותן סימן מובהק שיש לו בחפץ. נוסף להצדקות ההלכתיות, יש שתלו את הנוהג הקיים בסיבות טכניות שונות - זמני מצוקה, עליות מחירים ואי עמידה על הזכות מצד כהנים.
לעומתם, המתנגדים לסברות אלו טוענים כי הפוסקים נימקו שאין צורך בכהן מיוחס אלא די בכהן מוחזק[93][דרוש מקור: נא להביא מקור מדויק בבקשה]. כמו כן, בניגוד להשבת אבידה והמוציא מחבירו, במתנות כהונה מוטלת חובה פוזיטיבית על השוחט לחזור אחר כהן ולא כמצוות השבת אבדה שרשאי מוצא המציאה לשבת בביתו ולחכות לדרישת בעל האבידה[94].
שינוי הטבעים
ריבוי נשים
חרם דרבינו גרשום
דניאל אמבש
דין יולדת
ימי טהרה אחרי לידה פסקי תשובות קצד ס"ק ב ברכה על הטבילה בטלה בימי הראשונים
בתי כנסת גבוהים
בשולחן ערוך[95] נפסק:
אין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם
אולם מבנה בית הכנסת ומיקומו הושפעו מאד מהמעמד המשתנה שהיה לקהילות היהודיות במסגרת העמים המארחים. במהלך תקופה ארוכה, בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי, הוטלו מגבלות על בניית בתי תפילה יהודיים. המגבלות קבעו איסור בניית בית כנסת גבוה, כדי שבית הכנסת לא יהיה גבוה מבית התפילה של בני העם המארח. בעקבות זה כתב המשנה ברורה ש'יש מקומות שאין נזהרין בזה'[96]
גט מקושר
גט מקושר הוא סוג של שטר, שנתקן על ידי חז"ל כדי לשמש כגט לכהנים שרוצים לגרש את נשותיהם, אך כשר לשמש כשטר בכל סוגי השטרות.
במהלך השנים הפסיקו להשתמש בשטרות מקושרים, וישנה מחלוקת הלכתית אם כיום התקנה קיימת[97].
ברכת כהנים בכל יום
האשכנזים בחוץ לארץ, והספרדים במערב אירופה (למעט אמסטרדם) נוהגים לברך ברכת כהנים רק בחגים ולא בימי חול ובשבתות. הסיבה שניתנה למנהג זה, המבטלת קיום מצווה, היא שבחוץ לארץ אין שמחה אלא בחגים, ולא ניתן לברך את העם בלא שמחה.
טעם נוסף שניתן למנהג זה הוא שהכהנים נוהגים לטבול לפני נשיאת כפים ובחוץ לארץ בארצות הקרות לא ניתן לבקש מהכהנים לטבול כל יום ולכן קבעו את ברכת כהנים רק בחגים, ובשבת לא רצו לתקן טבילה בגלל חשש סחיטה. הסבר זה מתרץ את המנהג שמזכיר הט"ז ותמה עליו שנהגו שלא לשאת כפיים ביום טוב שחל בשבת. הסבר נוסף למנהג זה הוא שמשום שהכהנים אינם מיוחסים לא התירו להם לשאת כפיהם ורק כדי שלא תשתכח תורת נשיאת כפיים קבעו כמה ימים בשנה בהם ישאו כפיהם. מנהג זה גורם לכך שברכת כהנים הוא אירוע מיוחד בקהילות בהן נהוג מנהג זה.
ברוב הקהילות הספרדיות בחו"ל (כולל אמסטרדם) נהוגה פשרה בין שני המנהגים: לא מברכים ברכת כהנים ביום חול, אך כן מברכים בשבתות ובחגים. וכן נוהגים החסידים בגליל בצפת טבריה ועוד ואפילו בחיפה, לברך ברכת כהנים אך ורק בשבתות וחגים או רק בתפילות מוסף.
במצרים, תימן ועוד כמה קהילות נהוג לברך כל יום, כמו בארץ ישראל.
דבר שטיבולו במשקה
דבר שטיבולו במשקה הוא דין הלכתי למאכל שנטבל במשקה ובעקבות רטיבותו מצריך נטילת ידיים קודם אכילתו.
דיני הנטילה כיום
לדעת הרבה מהראשונים גם היום, שאיננו נוהגים בדיני טומאה וטהרה, צריכים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו אחד מן המשקים. לשיטתם, הטעם שתיקנו נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה הוא אותו טעם שתיקנו נטילת ידיים לפת חולין - משום סרך תרומה, וכמו שדין נטילת ידיים לפני הסעודה לא התבטל בזמן הזה, כך גם דין הנטילה לפני מאכל שטיבולו במשקה לא נתבטל. וכך היא דעת בעל העיטור, הרמב"ם, רש"י, רבנו יונה, רא"ש ומרדכי.[98]
אמנם, לדעת כמה ראשונים (מהר"ם מרוטנבורג, רשב"ט, והתוספות) ישנו הבדל בין הנטילות: הנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום סרך תרומה. ואילו נטילה לדבר שטיבולו במשקה אינה מחשש שתיגרם מכך טומאה לתרומה, אלא רק כדי להיזהר שלא יטמא המשקה ובשתייתו האדם יטמא. ממילא כיום שאין נוהגים להקפיד שלא לאכול מאכלים טמאים ולהיטמא, אין צורך ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה.
עמדה נוספת בראשונים סוברת שנטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה נועדה לנקיות בלבד, ולכן היא אינה מצווה ואין לברך עליה. כך סובר למעשה רבנו ירוחם.[98]
בשולחן ערוך נפסק שיש ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה אך אין לברך על נטילה זו.[99] כיום ישנם רבים שלא נוהגים ליטול את ידיהם לפני דבר שטיבולו במשקה. וכתבו כמה פוסקים שהואיל ויסוד נטילה זו היא מדברי חכמים ובכל ספק בדיני חכמים הלכה כמיקל, כך גם בדין זה ויש למקילים על מי לסמוך.
נטילת ידיים זו מהווה חלק מליל הסדר, בו מיד אחרי הקידוש נוטלים ידיים ללא ברכה לפני אכילת הכרפס אותו נוהגים לטבול במי מלח או בחומץ.
הרגשה בנידה
בטלה במאות השנים האחרונות
סימני עוף טהור
בניגוד לבהמות ולדגים שסימני טהרתם מפורשים בתורה, סימני העופות לא נכתבו בה, והם מופיעים במשנה:
כל עוף הדורס - טמא. כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, כל עוף החולק את רגליו, טמא.
חלק מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הסתפקו בסימנים אלו כדי להתיר עופות באכילה, אף ללא מסורת. לעומת זאת, ראשונים אחרים סברו שעוף שאין עליו מסורת שהוא נאכל - אסור באכילה, ושיטה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך.
לדעת הרמב"ם מעיקר ההלכה כדי להכשיר עוף מספיק סימן טהרה אחד, ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. ברם, בחיבורו "משנה תורה"[100] מביא שמסורת ביד הגאונים שאין להכשיר עוף על פי סימן אחד, אף על פי שיודעים בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד; אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתירה, אסור. כשרות העופות בסימנים נפסקו הלכה למעשה בספרי ההלכה[101].
ביהדות אשכנז
ביהדות אשכנז[102] נהגו[103] להחמיר שלא להכשיר עוף על פי סימנים, אלא במסורת בלבד[104]. פסיקה זו עוררה פולמוסים רבים בדבר כשרותם של כמה עופות כמו תרנגול הודו[105], מיני פסיוניים[106], וב-2017 על תרנגול הבראקל.
למעשה, המינים שיש לגביהם מסורת ללא עוררין הם[107]: תרנגולים[108], יונים[109], אווזים[110]וברווזים[111].
סימני בהמה טהורה
התורה נתנה שני סימני כשרות לבהמות וחיות וכל חיה ובהמה אשר שני הסימנים מופיעים בה - כשרה
הפוסקים כתבו סימנים נוספים המשמשים כמעין "כללי אצבע", אך חלקם נתונים במחלוקת:
- חיה או בהמה ללא שיניים בחלקה הקדמי של הלסת העליונה - מבטא את זה ששיניהם נועדו ללעיסת עשב כי הם לא טורפים.
- חיה או בהמה שהבשר מתחת לעצם הזנב שלה מסודר בשתי וערב. (ויש יוצאי דופן שיש להם סימן זה והם טמאים)
- חיה או בהמה שהחָלָב שלה יכול להתגבן לגבינה[112].
- כל חיה או בהמה שיש לה קרניים. זאת מאחר שהקרניים נועדו להגן על חיות צמחוניות גם מפני חיות טורפות. סימן זה נמצא במחלוקת פוסקים ואינו מוסכם על הכל כסימן מובהק[113].
יש שלושה סוגים עיקריים של ארבה שלתימנים יש עליהם מסורה: החגב המדברי, החגב האירופי – שנקרא גם חגב נודד, והחגב המרוקני, שנקרא גם צלבגב מרוקני על שם צלב שמסומן לו בגבו[114].
ההלכה בימינו
ישנה מחלוקת בין הפוסקים האשכנזים האם נהגו שאין לאכול שום חיה ובהמה אלא במסורת דהיינו שיודעים שיש רצף דורי לאכול את אותו המין או שדין זה תקף רק לגבי אכילת חלב דהיינו להכריע שמדובר בחיה ולא בבהמה[115] . בדור האחרון נידונו הדברים בסוגית אכילת בשר הזבו הג'ירף ועוד. לשאר העידות מותר לאכול למעשה כל בעל חיים שיש לו את סימני הטהרה ללא חשש.
סימני חגבים טהורים
ערך מורחב - סימני כשרות שרץ העוף
הארבה יוצא דופן בין השרצים בהיותו כשר לאכילה על פי ספר ויקרא. הסוגים הכשרים הם "כל אשר לו כרעים מעל לרגליו לנתר בהם על הארץ" (ויקרא יא, כא).
בצפון אפריקה ובעיקר בתימן, היו שאכלו ארבה במיוחד כשהיו פושטים על האזור נחילי ארבה שחיסל את היבולים. כפי שמתאר החוקר פרופ' זהר עמר: ”הארבה היה נקנה מהערבים כשהוא חי בשקים, והותקן לאכילה בצורות שונות: טיגון, צלייה ובישול. חלק מהאנשים היו מייבשים אותו ומשתמשים בו לאכילה במשך כל השנה. רבים מהגברים נהגו לאכלם ולהתענג בהם עם משקה משכר כמו ה'מאחיה'.” וכפי שמתאר זאת "אוצר הדינים והמנהגים": "בכל ארצות המזרח נוהגים לאכול את החגבים צלי ומבושל, בבוא הארבה בגבולם מציתים אש ועושים מדורות להעלות העשן והארבה יחנק על ידי העשן וייפול לארץ וילקטו ממנו חמרים חמרים. גם מייבשים את החגבים בחום השמש וטוחנים מהם קמח ומערבים בצוף דבש לטעום לחיך."
לעומת זאת, מסורת על סוגי ארבה כשרים שאפשרה את אכילתם לא רווחה בהרבה קהילות - במיוחד אלו שלא הייתה בהם נוכחות רבה של נחילי ארבה, או שהגויים באותו מקום לא ראו באכילת חגבים כדבר מקובל, בקהילות אלו הפסיקו לאכול שרצי עוף לחלוטין או שהיו אצלם קולות שתמכו בלאסור זאת. כך אצל יהודי אשכנז הפסיקו לחלוטין באכילת שרצי עוף בעקבות איבוד המסורת.
פולמוס התחולל כאשר הרב חיים בן עטר, ה"אור החיים", פסק במאה ה-18 לאסור את אכילתם.
מנהג אכילת השרצים הופסק בעקבות הצלחה של ממשלות בעולם למגר את נחילי הארבה.
גם אצל יהודי תימן הייתה מסורת חזקה של זיהוי שרצי העוף, חלקם אף המשיכו במנהג זה עם עלייתם לארץ, מה שעורר זעם אצל הרבה מהקהילות הוותיקות, במיוחד האשכנזים. יש שלושה סוגים עיקריים של ארבה שלתימנים יש עליהם מסורה: החגב המדברי, החגב האירופי – שנקרא גם חגב נודד, והחגב המרוקני, שנקרא גם צלבגב מרוקני על שם צלב שמסומן לו בגבו.
עבד כנעני
בעקבות ביטול מוסד העבדות ברוב מדינות העולם, דין עבד כנעני אינו מיושם כיום.
שינה בסוכה
מצוות שינה בסוכה היא אחד ממרכיבי מצוות הישיבה בסוכה הנלמדת מהפסוק: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. חובת השינה בסוכה כוללת כל סוג של שינה - שינת קבע ושנת ארעי כאחד. אך בפועל, רבים אינם נוהגים לישון בסוכה. שלושה טעמים מרכזיים הובאו בפוסקים[116] לנוהַג זה:
- אנשים רבים רגישים לקור, ועלולים לקבל צינון מהשינה בסוכה, ולכן נהגו לישון בבית כדין מצטער בסוכה, שפטור מהשינה בה.
- יש פוסקים הסוברים שכאשר אין באפשרות האדם לישון עם אשתו בסוכה, רשאי לישון עמה בבית ואינו חייב לישון לבדו בסוכה משלשה טעמים: א) משום שאין שינה זו 'כעין תדורו', ב) כי הוא עוסק במצווה כשמשמח את אשתו בחג בשינה עימה ולכן פטור ממצוות סוכה כדין העוסק במצווה פטור מן המצווה ו-ג) כי הוא מצטער כשישן בנפרד מאשתו.
- מפני שיש אנשים שמתקשים להירדם בסוכה משום שאינם רגילים לסביבה השונה או מפני הרעש של הרחוב ולכן הם פטורים מהסוכה כדין מצטער[117].
בחסידות חב"ד נוהגים שלא לישון בסוכה, בנימוק[118] שבסוכה נמצא אור אלוקי גדול כל כך עד שאי שאפשר לישון בסוכה[119].
מורידין ולא מעלין
מורידין ולא מעלין הוא כינוי להלכה המורה היתר לגרימת מוות למוסר, מין ומשומד. משמעות הביטוי היא הורדת החוטא לבור כדי להביא למותו, וכל שכן שאין לסייע לעלייתו מהבור. זאת לעומת לא מורידין ולא מעלין, דין שנאמר על קבוצה אחרת של אנשים, שאין להסב את מותם ישירות ואין להורידם לבור, אך גם אין לסייע להצלתם.
מקרים בהיסטוריה ובספרות
למעלה מ-20 אזכורים למעשי המתה של מוסרים, כופרים ומינים פזורים בספרות היהודית וההיסטורית. במקרא מסופר על מספר הזדמנויות שבהן הומתו באופן כולל עובדי עבודה זרה מישראל. לדוגמה 3,000 מחוטאי העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי בהוראת משה,[120] אליהו הנביא הרג 450 נביאי בעל;[121] יהוא כינס את כל נביאי הבעל בדורו בעורמה והמיתם;[122] יהוידע הכהן הוציא להורג את מתן כהן הבעל[123] ויאשיהו המלך זבח כהני במות בערי שומרון.[124]
בספרות חז"ל הוזכרו גם מעשי הרג בכותים ובמתיוונים. שמעון הצדיק גרר כותים בזנבות סוסים להר גריזים ובעקבות המעשה נקבע איסור תענית לתאריך כ"א כסלו במגילת תענית.[125] אירוע נוסף שצוין הוא טבח במתיוונים, שנקבע בגינו חג בכ"ב אלול.[126] בתלמוד מובאת אגדה על חזקיהו המלך, שהרג את בנו רבשקה בשל הבעת רצון להקריב קורבן לעבודה זרה[127].
גם מוסרים רבים הומתו במהלך הדורות. בתקופת התלמוד, במאה השלישית בבבל, אדם שרצה להסגיר תבן של חבירו למס נהרג בידי רב כהנא, שנאלץ לברוח עקב כך לארץ ישראל.[128] רב שילא נתן מלקות לאדם שבא על נכריה, ובשל חשש מהלשנה המית אותו.[129]
מימי הביניים קיימות כעשר עדויות על הרג מוסרים וכופרים. במאה ה-12 בלוסנה, ר"י מיגאש סקל מוסר ביום כיפור בשעת נעילה,[130] והרמב"ם העיד על תופעה נרחבת של הריגת מוסרים בארצות המערב,[131] וגם על תופעה של הרג כופרים.[132] במאה ה-13 בברצלונה, הרשב"א הורה על המתת מוסר באמצעות הקזת דם דרך זרועותיו. שם המוסר היה וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק, והוא הומת בהוראת הרשב"א ור' יונה מגירונדי.[133] במאה ה-14 הרא"ש העיד על תופעת המתת המוסרים: "וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת",[134] והיה מעורב אישית בכמה מקרים. באווילה, הרא"ש תמך בגביית דמי השתתפות להריגת מוסר בשם נהוראי.[135] בסביליה, מוסר בשם דון פטרו הוצא להורג בתמיכתו,[136] ויחד עם בניו ר' יהודה ור' יעקב פסק להרוג מוסר בשם יוסף בן שמואל.[137] במאה ה-15 בשטרסבורג, מוסר בשם שלמינט הוטבע בנהר בהוראת ר' שמואל שלטשטט רב העיר.[138]
בעת החדשה ככל הידוע התמעטו המקרים. אך במאה ה-16 בבודון, מוסר הומת בחנק;[139] במאה ה-19 בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה, נהרגו שני מוסרים בשנת 1836, בהוראת ר' ישראל מרוז'ין, שנאסר בעקבות כך לכמעט שנתיים ואז ברח לאוסטריה.[140]
הפסיקה בימינו
על פי הפסיקה המקובלת אין הלכות אלה נוהגות בימינו.
בספרו "חזון איש" מסביר הרב אברהם ישעיהו קרליץ כי הלכה זו כנגד הכופרים נאמרה רק בעבר בזמן שהמתה הייתה כלי לתיקון העולם ובזמן שהשראת השכינה הייתה גלויה וההשגחה הפרטית הייתה ניכרת לעין כול, אבל בזמן הזה המתה כזו נחשבת כמעשה השחתה ואלימות ומחטיאה את המטרה:
”נראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, [...] אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה: שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת”[141].
בין פוסקי הדורות האחרונים היו שעשו שימוש בפסיקתם בהחרגות של הרמב"ם כלפי בני הקראים ושל המאירי כלפי האומות המתוקנות.
מצות רכות
מצותיהן של התימנים הדומות לפיתות עיראקיות רכות יותר מאשר המצות הרגילות, שהן קשות ביותר. יש שטוענים שהמצות הקשות נוצרו אך בשל ההקפדה לא להכין מצה בתוך פסח עצמו, מחשש שמא הבצק יחמיץ במהלך החג[142], וכן עקב ההתפתחות התעשייתית והמעבר מאפייה ביתית למסחרית, דבר שהצריך את שימורן של המצות לזמן רב עקב האפיה המוקדמת, מה שלא התאפשר במצות הרכות שהתעפשו במהירות. אולם יהודי תימן לא החמירו להכין את כל המצות עבור פסח לפני החג אלא אפו כל יום מצות טריות עבור אותו היום. לפיכך המצות אצלם נשארו רכות.
בכמה קהילות (בעיראק למשל) הכינו מצות רכות כמה שעות לפני ליל הסדר ואילו לשאר החג הכינו מצות קשות. בניגוד ליהודי תימן, הם אמנם הקפידו להכין את כל המצות לפני הפסח, אך את המצות עבור ליל הסדר ניתן היה לעשות לפני פסח אך עדיין לשמור על טריותן כיוון שנעשו כמה שעות לפני כניסת החג.
כיום, הוקמו פסי ייצור של מצות רכות. רבנים שונים התירו לאכול מצות אלו, כיוון שהן מיוצרות לפני פסח, כנזכר לעיל[143]. אולם רבים אוסרים מצות אלו מטעמים שונים.
כיסוי ראש לנשים
תקופה בליטא שלא כיסו
פאה
ניקור
רב יחזקאל אברמסקי באנגליה
ירושת הבת
באופן עקרוני מדין התורה, בתו של אדם אינה יורשת אותו במקרה שיש לו בן. שאלת אי השיתוף של בנות בירושה עוררה דיון רחב מימי התנאים ועד ימינו. יש לציין שבימי המשנה והתלמוד החכמים עודדו את האבות לתת לבנות את חלקן בנכסי האב בזמן נישואיהן. במשך השנים הועלו הצעות שונות לשיתוף הבנות בירושה כגון ירושה בלשון "מתנה", ו"שטר חצי זכר". בזמן הגאונים, היו תקופות בהן הבנות היו יורשים יותר מהבנים. המקובל בדורות האחרונים שהבנות מקבלות חלק בירושה על פי הסכמה ובתי הדין מעודדים להסכמות בכיוון זה.
בן סורר ומורה ועיר נדחת
לא נהגו גם צרעת הבתים
קבורה מאחורי הגדר
לא נהוג כלל בזמנינו
הותרו שבטים
איסורי במות
תענית בשעת צרה ומלחמה
מלחמת מצווה - שולחן ערוך מלחמה בשבת
תעניות גשמים
חזו"א שלא נוהגים בזמנינו מכיון שאיננו תלויים כ"כ בגשמים לפרנסה
- ↑ שמות רבה, פרשה א', פסקה ח' שמות רבה, פרשה י"ט, פסקה ה'
- ↑ ראו: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים, הוצאת כרטא, 1974, עמ' 74-73.
- ↑ אתר דרשו סדר הדורות הקצר
- ↑ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל י ח
- ↑ אך רש"י בפירושו לדברי הימים מבאר שמניין שנות גלות בבל היו כנגד השמיטין והיובלות שעם ישראל לא שמרו בזמן ישיבתם בארץ ישראל בתקופות שלפני ואחרי גלות עשרת השבטים. מתוך דבריו נראה שמצוות יובל נהגה גם אחרי גלות עשרת השבטים.
- ↑ רמב"ם הלכות שמיטין ויובלות פרק י הלכה ט
- ↑ רמב"ם הלכות תרומות א כו
- ↑ ולא אחרי הפעימות הראשונות של גלות עשרת השבטים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב עמוד ב';תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ב עמוד א'
- ↑ אולם לפי רבי אליעזר ורבי שמעון, הארון לא נגנז וגלה לבבל - יומא דף נ"ג עמוד ב'
- ↑ מסכת יומא ה, ב.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח עמוד ב'
- ↑ יומא דף כא: ד"ה אורים
- ↑ שאם לא כן היה הכהן גדול מחוסר בגדים.
- ↑ שנינו במשנה (סנהדרין ב' ע"א): "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ושם בגמ' (ט"ז ע"א) אמרו שהמלך נמלך בסנהדרין, והכהן גדול נשאל באורים ותומים.
- ↑ רש"י דברים כא פסוק י
- ↑ משנה סוטה ח ז
- ↑ ספר ירמיהו, פרק מ"ג, פסוקים ה'-ז'
- ↑ ספר ירמיהו, פרק מ"ד, פסוק א'
- ↑ ספר ירמיהו, פרק מ"ב, פסוק ט"ז.
- ↑ תרגום על מגילת אסתר, פרק ה', פסוק א
- ↑ בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם או על מלך יהודי. לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.
- ↑ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד
- ↑ עזרא ח פסוק טו
- ↑ רש"י לתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ט עמוד ב', הובא בתוספות למסכת יבמות דף פו עמוד ב, ד"ה "ומבני"
- ↑ בבלי סנהדרין יא ע"א
- ↑ רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר ג', ל"ג וס"ה. ורב סעדיה גאון כתב "ונחתום חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית". ובסדר עולם רבה פרק ל' "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוה"ק מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", ואין משמעות מדויקת בלשונו מתי פסקה נבואה. יש להעיר שלפי השיטה המונה מבניין המקדש בזמן דרוויש עולה שהכוזרי חולק על הסדר עולם במניין מלכי פרס, שהרי לפי סדר עולם יש רק 34 שנה מבניין המקדש עד אלכסנדר מוקדון.
- ↑ בדברי הנביאים הכתובים בספרי הנביאים ממשיכים לקיים את המצווה לשמוע בקול נביא.
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק כ"ז
- ↑ דברי הימים א' פרק ג' פסוקים ט"ז-י"ח
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ז עמוד ב', רד"ק על ספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוק ל'
- ↑ המקורות לגבי שנת מותו של אגריפס מסוכמים בספרו של אמיל שולר לתולדות היהודים בימי אותו האיש (1973). לפי שולר, רבים מהמקורות מפוקפקים, ומסתמכים על השלמות משוערות לכתובות מחוקות על מטבעות וחפצים שונים. לפי כתבי הנוצרים (פותיוס) אגריפס מת בשנה השלישית של הקיסר טראיאנוס (שמלכותו החלה בשנת 98!) שולר מביא הוכחות רבות לכך שתאריך מאוחר זה אינו נכון, ומקדים אותו בכמה שנים. נמצאו מטבעות עליהם נכתב שנת 35 למלכותו, אך יש אי בהירות לגבי משמעות הספירה הזו
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה ד'
- ↑ לעומת זה - רוב הפוסקים סוברים שהפילגש מותרת גם להדיוט ודין זה לא התבטל. הראב"ד בהשגות על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה ד', תשובת הרמב"ן לרבינו יונה, תשובות המיוחסות לרמב"ן סימן רפ"ד, שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רמב, שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט"ו, ים של שלמה יבמות פרק ב סימן יא
- ↑ רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ט.
- ^ 36.0 36.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו עמוד א'
- ↑ ספר העיבור בשם רב האי גאון.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א עמוד א'-עמוד ב גלתה סנהדרין… מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושה ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית־שערים, ומבית־שערים לציפורי, ומציפורי לטבריא.
- ↑ לדעת הרדב"ז אפשר לקיים את המצווה בימינו בראיית רצפת המקדש.
- ↑ תשוה"ג שע"צ ח"ד ש"ז סי' לט, מרב נטרונאי ובתשובות רב נטרונאי חו"מ סי' שעה; עי' החינוך מ' תקכ; עי' טור חו"מ תכה, ורמ"א שם, ועי' בהגר"א שם; ערוה"ש חו"מ שם ס"ס. ועי' דב"ר (ליברמן) ואתחנן, שערי המקלט בטלות משחרב בית המקדש. ועי' פסקי תשובה סי' צב.
- ↑ ויש שצדדו שאפילו בזמן שיושבי הארץ אינם בארץ, קולטות ערי המקלט שבארץ ישראל - עי' דינא דחיי ע' עו סוד"ה ומ"מ ובכנה"ג או"ח לשונות הרמב"ם רוצח פ"ח, בבי' דרשת הספרי שבציון 255.
- ↑ נדרים פרק ה משנה ד
- ↑ תלמוד בבלי, שם, ורמב"ם, משנה תורה, הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ח. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ח, סעיף א'
- ↑ אמנם לדעת הרבה מהראשונים אף שבטלה טבילת עזרא לתורה, מכל מקום לתפילה לא בטלה, ואסור להתפלל עד שיטבול דעת רב האי גאון (הובא ברי"ף וברא"ש מסכת ברכות פרק ג), וכן דעת רבינו חננאל (כך כתבו בתוספות מסכת חולין קכב ב).
- ↑ על פי הכתוב "וכי תבאו מלחמה בארצכם .. והרעתם בחצצרת" -פירוש "נתיב חיים" (הובא באוצר הראשונים) לשולחן ערוך אורו חיים סימן תקעו אך הרמב"ם הל' תענית א ד חולק
- ↑ על אופייו של החיבור כ"רשימה" ראו במאמרו של מאיר בר-אילן "אופייה ומקורה של מגילת תענית", סיני צח, עמוד קיט עד קכג.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ד עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כ"א עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ט עמוד ב'
- ↑ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קס"ה, סעיף א'
- ↑ כגון במקרה שבו לא ניתן לבצע חליצה מחמת שהאח קטוע רגליים או שהיבמה אילמת שבמקרים אלו לא ניתן לעשות חליצה.
- ↑ יביע אומר, ו, אבן העזר סי' יד. ובמאמר על פרשיה זו.
- ↑ שגיאת בהערת שוליים: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםנדה סו. - ↑ יש סוברים חמישה ימים מובא בהמשך הפסקה בביאור ג
- ↑ רבי יוחנן, ורבי זירא, ועולא, מסכת נידה כ:
- ↑ שו"ע, קפח, א
- ↑ פשטות לשון הטור ביורה דעה סימן קפג – ב"ח, דרישה, ט"ז
- ↑ דעה זו נזכרה בתלמוד בבלי, אך בתלמוד ירושלמי משמע שאיסור תקיעה בשבת הוא מדאורייתא.
- ↑ חולין פרק ח אות ד
- ↑ ה"חרדים על הירושלמי, וכ"כ המשנה למלך.
- ↑ הרמ"א יורה דעה סי' שלא סעי' יט ועיין בחזון איש [הובא בדרך אמונה פ"ב הי"ד] שלמנהגינו שגם תרומה טהורה עוטפים בנייר ומניחים באשפה אין בכך טעם.
- ↑ בורשטיין, עמ' 133–140. ראו במאמר מתי פסקה התכלת מישראל הרב אליהו טבגר
- ↑ מסכת סנהדרין, דף י"ב עמוד א'
- ↑ במדרש ויקרא רבה ל"ב א': מה לך לוקה בפרגול וכו' ...על שהטלתי תכלת. יש הרואים מכאן תחילתם של גזירות הרומאים על איסור הטלת תכלת בציצית.
- ↑ Meyer Reinhold, History of Purple As A Status Symbol In Antiquity, 1970, עמ' 67
- ↑ Meyer Reinhold, History of Purple As A Status Symbol In Antiquity, 1970, עמ' 50; 65-66
- ↑ זהר עמר, המדריך הקצר למפצח הארגמונים, על אתר יז, תשע"ג. עמ' 112
- ↑ משנה, מסכת מנחות, פרק ד', משנה א'.
- ↑ בורשטיין, עמ' 97–102.
- ↑ כך הדין בכל חו"ל, אולם בחו"ל הקרוב לארץ ישראל, נחלקו הרמב"ם והרא"ש בדין, שלדעת הרא"ש זה חמור יותר וחובה תמיד להפריש 2 חלות שהאחת נשרפת והשניה נאכלת לכהן הטהור מטומאה היוצאת מגופו. ראו ט"ז על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ד' ס"ק ב', על פי משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח'. ולהלכה, בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ד' פסק כרמב"ם שכל מקום בחו"ל דינו שוה ואין חומרה בחו"ל הקרוב לארץ.
- ↑ רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ה', עפ"י רמב"ם סוף הלכות תרומה.
- ↑ רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ה'.
- ↑ רמ"א שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנ"ז, סעיף ב'.
- ↑ משנה ברורה סימן קלא סעיף קטן ג'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ד עמוד ב'
- ↑ שו"ת מנחת שלמה קמא סימן נג
- ↑ הרב יוסף אפרתי, הליכות שדה גיליון 230
- ↑ בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב
- ↑ "הלכות פסוקות מן הגאונים" (י. מיללער), ספר זרעים סימן ב
- ↑ ספר "יחוסי תנאים ואמוראים", מהדורת י. ל. מימון, עמוד תע"ח
- ↑ "הגהות מרדכי הגדול" כתב יד 673 בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק, ספריית בודליאנה כת"י 678, עמוד 390
- ↑ כפי עדותו של רב יוסי מנהרביל במסכת חולין
- ↑ תשובת רש"י לרבי יהודה ברבי מכיר, נדפס בספר אור זרוע
- ↑ לעניין השיטה המופיע ברש"י בדפוס ווינציה של התלמוד יש מבחינים כי בין כתבי יד התלמוד (של מסכת שבת, דף י', עמוד ב'), אין הדיון בעניין חו"ל מופיע בפירושו של רש"י כלל ועיקר (היינו כתב יד פריס מספר 324, כתב יד וטיקן מספר 138, הספרייה הבריטית לונדון or. 5975, כתב יד פרמה 1324/2087, ניו יארק rab. 841 ו-718), ועל סמך זו משערים כי מדובר בהוספת תמצית תשובת רש"י הנ"ל על ידי תלמידיו או הבאים אחריו (ליפשיץ, רש"י, עמוד 234. ארנד, רש"י עמוד 112. פוגל, רש"י, עמוד 129 ו-275
- ↑ תורת הבית להרשב"א, בית ג', שער ב'
- ↑ תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב, דפוס מוסד הרב קוק). תשובה זו מצוטטת גם על ידי הרא"ש ומובאת על ידי הגר"א בפירושו לשולחן ערוך כנימוק להיות החיוב תקף מעיקר הדין, ולא נוהג טוב בלבד כשיטת אחרונים רבים.
- ↑ רש"י בבא בתרא, דף קכ"ג
- ↑ ספר "הכהן והלוי בימינו" דף פ-פא
- ↑ שו"ת אבקת רוכל, תשובה י'
- ↑ פרי חדש ליורה דעה ס"א, ט"ז; וכן ראו תשובת מהר"י קורקוס שהאריך בכל אלו הסיבות, מופיעה בשולי הדף במהדורת פרנקל לפרק ט' מהלכות ביכורים ומתנות כהונה לרמב"ם.
- ↑ ראו במאמרו של הרב יעקב אפשטיין בבטאון 'אמונת עיתך' גיליון 59, עמ' 67. או, לחצו כאן
- ↑ מהרי"ט, אבן השהם, כנסת הגדולה
- ↑ פרי מגדים משבצות זהב ליורה דעה, סימן ס"א
- ↑ שולחן ערוך אורח חיים קנ ב
- ↑ שם ס"ק ה
- ↑ נחלקו הראשונים אם שטר מקושר בזמן הזה כשר, לדעת הרמב"ן הוא כשר (דעתו הובאה בספר ארבעה טורים, חושן משפט, סימן מ"ד). ודעת הרב יוסף חביבא (נימוקי יוסף דף ע"ה עמוד א') שיש לפסול שטרות אלו כיום, את השיטות השונות הביא גם הרמ"א בהגהתו על השולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ב, סעיף א' והכריע שכשר. והש"ך (ס"ק ג') הכריע כדעה הפוסלת.
- ^ 98.0 98.1 שגיאת בהערת שוליים: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםקנח1 - ↑ שולחן ערוך אורח חיים קנח – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א', הלכה י"ט
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ב. פרי חדש, כנסת הגדולה.
- ↑ דעתו של הרב עבדאללה סומך ותלמידו הרב יוסף חיים מבגדאד שגם על יהדות המזרח לפסוק כדעת הרמ"א.
- ↑ כמו שהעיד רבינו יונה אשכנזי בספרו איסור והיתר הארוך שער נ"ו סעיף יח
- ↑ הרמ"א סימן פב סעיף ג, בשם האיסור והיתר הארוך ורבינו ירוחם. ובספר כנסת הגדולה חלק על הרמ"א בקשר למקורותיו
- ↑ דרכי תשובה סימן פב ס"ק לד באתר היברובוקס
- ↑ אגרות משה חלק ב יורה דעה חלק א סימן לד באתר היברובוקס
- ↑ הרב משה ביגל, "אכול בשמחה" עמ' 73
- ↑ לדעת רש"י ורבי יצחק אברבנאל, אלו הם "ברבורים אבוסים" שהוזכרו במקרא ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ג' כעופות שנאכלו על ידי שלמה המלך
- ↑ המינים שיש מסורת לגביהם הם: יונת הבית, יונת ענק ותור מצוי, אך לא יונת בר שחורה (הכשרות כהלכה עמ' יח-יט)
- ↑ לדעת החוקרים, אלו הברבורים שהוזכרו אצל שלמה (ש. בודנהיימר, ברבורים אבוסים', לשוננו, ט"ו (תשט"ז), עמ' 145–146 ועוד)
- ↑ ראה לקמן לגבי הברווז המוסקובי המצוי כיום בשוק
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף נ"א עמוד ב' ותלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ט עמוד א'
- ↑ פורטל דף היומי חולין ס"ה ע"א
- ↑ החכמת אדם בדברי הש"ך ביו"ד (סימן פ' ס"ק א) פסק שלא כולים כלל ללא מסורת אך שיטה מחמירה זו אינה מוסכמת, (פמ"ג שם) החזו"א (יו"ד יא), הכריע כהבנת החכמ"א ובשבט הלוי י' קיד' הכריע כהפרי מגדים
- ↑ רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרל"ט, סעיף ב'. פניני הלכה סוכות פרק ג', הלכה י'.
- ↑ פניני הלכה סוכות פרק ג', הלכה י'.
- ↑ ספר השיחות תרצ"ו - ת"ש עמוד 295.
- ↑ או כלשון רבי דובער שניאורי:בסוכה מאיר אור אלוקי נעלה - אור מקיף (מקיפים דבינה).
- ↑ שמות לב כו-כח
- ↑ מלכים א יח מ
- ↑ מלכים ב י יט-כו
- ↑ מלכים ב יא יח
- ↑ מלכים ב כ״ג י״ט-כ׳
- ↑ יומא סט א ומגילת תענית, כסלו ה-ו
- ↑ מגילת תענית, אלול ה-ו
- ↑ בבלי ברכות י א, בהשלמות. ובעין יעקב ברכות א סז
- ↑ בבלי בבא קמא קיז א
- ↑ ברכות נח א
- ↑ תשובות הרא"ש יז ו. וכן שו"ת 'זכרון יהודה' לר' יהודה בן הרא"ש, תשובה עה
- ↑ הלכות חובל ומזיק ח יא
- ↑ פי' הרמב"ם למשנה, חולין פרק א' משנה ב'
- ↑ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סעיף 52, אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב. מצטט מכתב למהר"ם מרוטנבורג, בפרסום של רד"צ הופמן. וראו שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רל"ח
- ↑ תשובות הראש י"ז ו
- ↑ תשובות הרא"ש ו כב
- ↑ תשובות הרא"ש י"ז א
- ↑ שו"ת זכרון יהודה עה
- ↑ מכתב חרם, בתוך: חמישה קונטרסים, וינה תרכ"ד
- ↑ שות זקן אהרן / תנא דבי אליהו, תשובה צה
- ↑ נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות. דוד אסף 2006
- ↑ חזון איש יורה דעה סימן ב' ס"ק ט"ז
- ↑ הרב יוסף קאפח, הגדת תימן אגדתא דפסחא, ירושלים תשנ"ה עמוד 25
- ↑ אלי זילכה, הלילה הזה כולו מצה רכה, באתר דוסילנד
שגיאת בהערת שוליים: לתג <ref> המוגדר בתוך <references> אין תכונת שם (name).
שגיאת בהערת שוליים: קיימים תגי <ref> עבור קבוצה בשם "hebrew", אך לא נמצא תג <references group="hebrew"/> מתאים.