חטא המרגלים

המרגלים על "בול מועדים לשמחה" לשנת ה'תשט"ו, בעיצובו של ג. המורי

פסל המנציח את המרגלים בפתח תקווה

חטא המרגלים הוא מאורע המתואר בפרשת שלח לך שבספר במדבר, ומוזכר בנאומו של משה בפרשת דברים שבספר דברים. המאורע התרחש כשנה ורבע לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, בעת שישבו בני ישראל במדבר פארן. משה, באישור ה', שלח נשיא מכל שבט לתור את ארץ כנען לקראת הכניסה אליה.

לאחר ארבעים יום, שבו המרגלים ודיווחו שהארץ "זבת חלב ודבש", אך תיארו את יושביה כענקים עוצמתיים בלתי מנוצחים. בעקבות זאת, בני ישראל נתקפו בהלה ופחד ורצו לשוב למצרים ולא לכבוש את ארץ כנען. עונשם של בני ישראל על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה' ובמשה היה ארוך טווח והתבטא במספר מישורים.

בספר דברים משה חוזר בקצרה על הפרשה במסגרת נאום תוכחה, שם מזכיר משה כי היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של העם.

הסיפור בתורה

שליחת המרגלים

לקראת כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, מצווה הקב"ה את משה לשלוח מרגלים לתור את הארץ.

בספר במדבר נראה ממילות הפסוק כי שליחת המרגלים כציווי של ה' למשה: ”שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.” (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ב') לעומת זאת, בספר דברים סיפר משה כי היוזמה הייתה של בני ישראל: ”וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ: נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט” (ספר דברים, פרק א', פסוקים כ'-כ"ג). על פי המפרשים עם ישראל פנה למשה בדרישה לבדוק האם הארץ אכן טובה כפי שהובטח להם, והוא נמלך בהקב"ה. בחז"ל מבואר שהקב"ה בעצמו לא היה מרוצה מכך וכשאמר למשה "שלח לך" הפירוש הוא "מדעתך", אם יש ברצונך- שלח. משה החליט לשלוח את המרגלים כדי לא לתת פתחון פה לשולי העם שפקפקו בהבטחותיו של הקב"ה, מתוך תקווה שעצם ההסכמה לשלוח מרגלים כבר תוכיח את נכונות הדברים ושליחת המרגלים תתייתר.

משה בחר נציג אחד מכל אחד משנים עשר השבטים, כולם ממנהיגי העם. רש"י מציין שהמרגלים באותה שעה "כשרים היו", אולם הגמרא אומרת שבשעת הליכתם כבר התכוונו להוציא דיבה על הארץ. המפרשים מסבירים כי בשעה שנבחרו היו כשרים, אך עד שהלכו כבר נהפך ליבם לרעה.

בטרם שליחתם פנה משה אל תלמידו ומשמשו יהושע בן נון, שהיה נציג שבט אפרים, ושינה את שמו מ"הושע" ליהושע" כשכוונתו "קה יושיעך מעצת המרגלים". משה עשה זאת כיוון שצפה ברוח הקודש שהם עתידים להוציא דיבה על הארץ.

משה הורה לנציגי השבטים לבחון את טיב הארץ ואת אופיה הצבאי:

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא;
וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב?
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה?
וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?
וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן?
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ;

— במדבר, י"ג, י"ז-כ'

בהגיעם לארץ ישראל פנה כלב בן יפונה, נציגם של שבט יהודה, לחברון והשתטח על קברי האבות בתפילה להינצל מעצת המרגלים. רש"י מתאר כי לאורך המסע בארץ ראו כי כל יושבי הארץ עסוקים בקבורת מתים, אך בעוד שזהו נס שנעשה להם כדי שהעמים בארץ לא ישימו לב לשיטוטם של המרגלים, ראו זאת המרגלים כסימן לכך שזוהי ארץ שאוכלת את יושביה.

לאחר ארבעים יום בהם המרגלים תרו את הארץ, ממדבר צין בדרום ועד לבוא חמת בצפון, המרגלים שבו למדבר פארן, ובידם אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול מאוד, ושמונה מהם נשאו אותו על מוט. שני מרגלים נוספים נשאו רימון ותאנה. יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו במזימת המרגלים, לא הביאו איתם דבר.

החטא

המרגלים שבים עם אשכול ענבים. תבליט סימן מזהה של בית, בפראג

כשחזרו המרגלים אל בני ישראל, נקטו בטקטיקה שמטרתה לקבל את אמון העם. הם תיארו בפניהם את טוּבה של הארץ כדי לשדר אמינות, ורק אחר כך החלו להוציא את דיבתה: ”וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.” (במדבר, י"ג, כ"ז) אך מיד: ”אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד [...] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.” (במדבר, י"ג, כ"ח-כ"ט). הם מסכמים כי ”לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ” (במדבר, י"ג, ל"א).

כלב בן יפונה חלק על דעתם וטען כי בכוחו של העם לרשת את הארץ, ”וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (במדבר, י"ג, ל'), אך המרגלים חלקו עליו, והוסיפו להוציא את דיבת הארץ בקביעתם כי היא ”אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ” (במדבר, י"ג, ל"ב). לבסוף, העם השתכנע מדברי המרגלים: ”וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (במדבר, י"ד, א'-ד').

בעקבות הדברים החריפים של בני ישראל, משה ואהרון נפלו על פניהם, וכלב ויהושע בן נון קרעו את בגדיהם וקראו: ”טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּ-ה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַ-ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:” (במדבר, י"ד, ז'-ט'). העם לא השתכנע מדבריהם, ואף התכוון "לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".

העונש

בעקבות המרידה בדבריו, ביקש הקב"ה להשמיד את העם במגפת דבר ולהקים עם חדש מזרעו של משה. משה התחנן בפניו, וטען שהריגת עם ישראל במדבר תגרום לחילול שמו בעיני הגויים. הוא מזכיר לפני הקב"ה את מידת הרחמים בה הוא נוהג גם כלפי הפושעים, ומסיים בתחינה:”סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה”. ה' ענה לתפילתו בפסוק המפורסם: ”וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ”, המתיק את העונש, וקבע שבני ישראל ינדדו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה. עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ ונענשו במידה כנגד מידה על הלשון הרע שאמרו, ובתאריך י"ז באלול מתו במיתה משונה כשיצאה לשונם והתארכה עד טבורם והכניסה לגופם תולעים. דעה אחרת אומרת כי מתו באסכרה. קבוצה (המעפילים) מבני ישראל ניסתה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ארון הברית ומשה נשארו במחנה, והקבוצה ניגפה במלחמה מול העמלקי. כלב ויהושע, שבניגוד לשאר המרגלים דברו טוב על הארץ, זכו להיכנס לארץ המובטחת ואף קיבלו שכר על עמידתם בניסיון. הם זכו בחלקם של המרגלים בארץ. כלב זכה בעיר חברון לנחלה.

במשנה נמנים המרגלים ואנשי דור המדבר מאלו שאין להם חלק לעולם הבא.

חז"ל אומרים כי בין יתר הסיבות שהובילו לחורבן בית המקדש נמצאת בכייתם של עם ישראל כששמעו את דברי המרגלים: ”אמר רבה אמר ר' יוחנן (אותו היום ערב) תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות...” (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט עמוד א').

חטא המרגלים בספרות חז"ל

רש"י מביא בשם המדרש שהמרגלים היו אמורים לרגל את הארץ 80 יום, היות שסקרו את הארץ לאורכה ולרוחבה, ומהלך כל צד הוא 40 יום, אלא שהקב"ה שידע כי יגזור עליהם "יום לשנה" קיצר להם את הדרך בדרך נס כדי שלא יצטרכו להישאר במדבר 80 שנה.

חז"ל ביארו שכלב בן יפונה פרש משאר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלך לבדו לחברון, להשתטח על קברי האבות במערת המכפלה, להתפלל שלא ייגרר אחר שאר המרגלים שרצו לספר דברים רעים על הארץ כשישובו. אולם יש מפרשים את דברי חז"ל שגם שאר המרגלים הלכו לחברון, שהרי אמרו בהמשך "וגם ילידי הענק ראינו שם" והכוונה על "אחימן ששי ותלמי ילייד הענק" שגרו בחברון, אלא שהכתוב הזכיר רק את ביאתו של כלב היות שהלך לשם בכוונה טובה.

עוד אמרו חז"ל, כי כלב הערים על העם כשהתפרץ לדברי המרגלים. כלב פתח בדברים שנשמעים כמו תלונות נוספות על משה: "ולא רק זאת עשה לנו בן עמרם..." כדי למשוך את הקהל לשמוע לו, והמשיך בשבחו של משה: הוא גם הוציא אותנו ממצרים וקרע את הים וכו'.

בגמרא מובא כי המרגלים יצאו בכ"ט בסיוון בשנה השנית ליציאתם ממצרים. החודשים סיון ותמוז היו חודשים מלאים, ולאחר ארבעים ימי הליכה חזרו המרגלים למדבר בח' באב. בליל ט' באב בכו בני ישראל והתאבלו על הצורך להיכנס לארץ ישראל, ואז נגזר עליהם להישאר במדבר 40 שנה. המשנה במסכת תענית אומרת כי גזירה זו היא אחת מהפורעניות שבגללם נקבע צום תשעה באב. בהמשך הסוגיה נאמר, שלאחר חטא המרגלים כל שנה היו עם ישראל חופרים לעצמם קבר וישנים בתוכו בתשעה באב (שבו חל חטא המרגלים), ובבוקר, כשהכרוז קורא ”יבדלו חיים מן המתים!” - החיים יצאו מקברם והמתים נשארו בקברם. בשנה האחרונה כולם קמו, וכיוון שכך, חששו שטעו בתאריך, וקיימו את המעמד בלילה שלאחריו, אך שוב בקריאת ”יבדלו חיים מן המתים!”, כל האנשים יצאו מקברם ללא מת אחד. וכך עשו כל לילה עד ט"ו באב, שראו את הירח מלא, וידעו שלא טעו בתאריך, ויותר לא ימותו, לכן עשו בט"ו באב יום טוב.

בתאריך מותם של המרגלים (י"ז אלול) נקבעה תענית צדיקים בגלל הצער על כך שתשובתם לא התקבלה ולזיכרון חומרת מעשיהם לדורות.

חז"ל למדו מחטא המרגלים את חומר איסור לשון הרע: "האומר בפיו חמור מעושה מעשה, שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים". וכן אמרו: "ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה". בספר יראים הסיק מכאן שגינוי חפציו של אדם, כגון שבא אדם לתת מתנה לחבירו ובא אחר וגינה אותה, כלול באיסור לשון הרע.

לקריאה נוספת

• בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית - התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס, תשס"א; עמ' 270–272

קישורים חיצוניים

• סיפור המרגלים - יחידת לימוד אינטראקטיבית, באתר על התורה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חטא המרגלים37465166Q2905405