רבי אהרן רוקח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך ובפרט הפיסקה: תקופת מלחמת העולם השנייה. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, מכלולזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
רבי אהרן רוקח מבעלז
Aharon Rokeach.jpg
לידה 1880
אלול ה'תר"ם
פטירה 18 באוגוסט 1957 (בגיל 77 בערך)
כ"א באב ה'תשי"ז
ירושלים
מקום קבורה בית קברות הר המנוחות
אב רבי ישכר דב רוקח (הזקן)
אדמו"ר בעלז ה־הרביעי

רבי אהרן רוֹקֵחַ (מכונה המהר"א מבעלז, בחסידות בעלז מכונה "הרב זכרונו לברכה"), אלול ה'תר"םכ"א באב ה'תשי"ז; 188018 באוגוסט 1957) היה האדמו"ר הרביעי של חסידות בעלז. תחת הנהגתו השתקמה חסידות בעלז בארץ ישראל לאחר השואה.

קורות חייו

צעירותו

נולד לרבי ישכר דב רוקח, האדמו"ר השלישי בשושלת בעלז, ולבתיה רוחמה רוקח נכדת רבי אהרן טברסקי מצ'רנוביל, לאחר שתים עשרה שנים של ציפייה. נקרא 'אהרן' על שם זקניו רבי אהרן מטשרנוביל ורבי אהרן מקרלין. אמו נפטרה ביום כ"א באדר תרמ"ד בהיותו בן שלוש וחצי שנים. אשתו השנייה של אביו, חיה דבורה, הייתה זו שגידלה אותו בפועל, והוא כיבדה כל ימיה וקרא לה 'אימא'. היה קרוב ביותר לסבו רבי יהושע רוקח מבעלז, והדרכותיו היו נר לרגליו כל ימי חייו.

כבר בצעירותו הצטיין בכישרונות מיוחדים. מסופר, כי מלמדו ביקש להפסיק ללמדו, באומרו שהילד מחדש חידושי תורה נפלאים ואינו צריך לו. אך בתגובה קרא סבו לילד והורה לו לחדול מלומר את חידושיו למלמד. בעודו נער, ציווה לו סבו לכתוב הערות על הספר קצות החושן. רבי דב בריש ויידנפלד ראה קונטרס זה בהיותו בבעלז, ואף זכר חלק מהערות אלו[1]. גם דרכו בפרישות וסיגופים החלה בימי חורפו, וכאשר קרא לו אביו והוכיחו על כך, ענהו כי סבו הורה לו שאם יעלה על דעתו איזו דרך בעבודת ה', אינו צריך לשאול אף אחד, אלא יעשה כפי שעלה על דעתו. רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא ראה אותו פעם בהיותו במרינבאד והתבטא אודותיו: "נראה שהיצר הרע שכח לגמרי מהצעיר הזה".

בגיל 14 התארס עם מלכה, בת דודו, רבי שמואל מסקאהל, בנו הגדול של הסבא רבי יהושע רוקח מבעלז. השידוך נסגר על ידי הסבא תקופה קצרה לפני פטירתו. החתונה התקיימה בב' באדר ה'תרנ"ח כאשר אביו רבי ישכר דוב היה ממלא מקום אביו ברבנות ואדמורו"ת בעלז, ואילו המחותן רבי שמואל, האח הגדול, היה רבה של סוקאל, עובדה זו גרמה כמובן למתחים שונים בעת החתונה ולאחריה.

עקב קפדנותו של חמיו, חזר תקופה קצרה לאחר נישואיו לבעלז להסתופף בצילו של אביו, ומאז שהה תדיר ליד אביו עד פטירתו. בדרך כלל היה מסתיר את גאונותו בתורה, אך לעיתים הייתה מתגלית גדלותו, בעיקר בעת שאביו היה פוקד עליו לדבר בלימוד עם רבנים שונים שהגיעו לבעלז. החל לקבל קוויטלעך בחיי אביו ובהוראותיו הישירות, וזאת כסגולה לאריכות ימים של אביו. ביוטיים מפליגים נשמעו מפי אביו אודותיו כמו: "אומרים עליו שהוא גדול יותר מאביו", "גם לפני חמש מאות שנה היה נחשב לחידוש".

הכתרתו

לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ז (1926) הוכתר לממלא מקומו באדמו"רות ורבנות העיירה. הנהגתו היתה שונה בהרבה פרטים מהנהגת אביו. מיעט לקחת קוויטלעך, עד אשר התמעטו ההכנסות מהפדיונות ועניות הורגשה בחצר הרבי. גם הזמנים התאחרו מאד, והוא נכנס לתפילות ולסעודות בשעות מאוחרות. בפרט מעת עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה.

בקיץ תרפ"ט ביקש לנסוע לברלין, הסיבה הרשמית היתה לצורך רפואת עיניו, אך בהגיעו לברלין ניכר שינוי בסדר יומו, כאשר רוב שעות היום ישב ספון בחדרו ועוסק בתפילות עם בכיות ואנחות קורעות לב. בעיקר ניכר הדבר לאחר שבועיים כשנסע לעיירת הנופש באד הומבורג, שם הכביר בסיגופיו וכמעט לא הכניס אוכל לפיו, ורוב היום הסתובב בחדרו אנה ואנה ללא הרף, לעיתים היה עומד ליד החלון ופניו להבים ופיו ממלמל כל העת. לימים נודע כי במלון שממול אכסנייתו שכן משרדו של אדולף היטלר באותה עת. ותפילותיו המרובות נתפרשו כתפילות שבאו למנוע את הגזירה הקשה הממשמשת ובאה. מסופר, כי בעוזבו את באד הומבורג, נעקרה אנחה גדולה מליבו תוך שהוא מפטיר באכזבה: "לא עלה הדבר בידי"[2].

תקופת מלחמת העולם השניה

סוקאל

ביום טוב ראשון של סוכות ת"ש (28 בספטמבר 1939) נוספו תיקונים לסעיפים החשאיים בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, ולפיהם קו הגבול בין רוסיה לגרמניה יהיה נהר הבוג, בעלז היתה מערבית לבוג - ולכן נכללה בשטח השליטה הגרמנית. ביום הושענא רבה (4 באוקטובר) בבוקר עזבו הכוחות הרוסיים את בעלז, ובצהרי היום הגיעה השמועה כי הצבא הגרמני ייכנס למחרת לבעלז. בחצר הרבי הוחלט לברוח באישון לילה ולחצות את נהר הבוג מזרחה לאיזור השליטה הרוסית. אחר סיום עריכת ההקפות בליל שמיני עצרת מבלי לקצר בהן, הוריד הרבי את השטריימל וחבש את הכובע של יום חול ('בגדי גלות' בלשונו) ועלה בעיצומו של יום טוב, מטעמי פיקוח נפש, על הרכבת האחרונה שנסעה מזרחה לכיון סוקאל. שם ערך את הטיש של יום טוב. בסוקאל שהה הרבי תשעה חודשים.

בחודש ניסן הודיעו הרוסים לכל הפליטים ממערב, כי עליהם להחליט האם ברצונם להישאר במעמד של פליט או לקבל אזרחות סובייטית. הוראת הרבי הייתה שלא לקחת אזרחות זו, למרות שהוא עצמו ובני משפחתו לקחו אזרחות. בליל שבת כ"ג בסיון (29 ביוני) נאספו כל הפליטים שלא קיבלו אזרחות והוגלו לסיביר, בשעתו היתה התמרמרות קשה בין הגולים על הוראת הרבי שלא לקחת אזרחות, אך לימים התברר כי הוראה זו היתה נס הצלתם, שכן אלו שקיבלו אזרחות ולא הוגלו, נרצחו כעבור שנה על ידי הנאצים כאשר גרמניה הפרה את ההסכם ופלשה לברית המועצות במבצע ברברוסה[3].

פרמישלן

מעט קודם לכן, יצאה פקודה מטעם השלטון הרוסי לכל הפליטים ששהו בסוקאל לעזוב את העיר, גם אלו שקיבלו אזרחות. בתואנה שהעיר קרובה לגבול ואינה ראויה לפליטים. בי"ד בסיוון (20 ביוני יצא הרבי לתור אחר מקום אחר למגורים. במהלך מסע זה היה בראדיחוב, בוסק וגלינא. לבסוף באמצע חודש תמוז (יולי) התקבל רשיון מגורים בפרמישלן, שם שהה כשנה ומחצה.

כעבור שנה, בכ"ז בסיון תש"א (22 ביוני 1941) פלשו הגרמנים לברית המועצות ובכ"ט בסיון הגיעו לפרמישלן והחלו מיד בפרעות ביהודים בסיועם של האוקראינים. הרבי הסתתר בחשאיות בבית אחד מהחסידים תחת השם 'אהרן טברסקי', שם משפחת אימו. בט' בתמוז הציתו הנאצים את בית הכנסת המרכזי של פרמישלן והשליכו לתוכו ארבעים יהודים שחטפו ברחוב, אחד מהם היה בנו הגדול רבי משה רוקח. בהגיע הבשורה הקשה לרבי על עקידת בנו, התבטא ואמר: "ברוך השם, גם אני נתתי את חלקי בקורבנות המלחמה"[4].

הבריחה מערבה לוישניצה

הפרעות הקשים היו רק באיזורים המזרחיים שנכבשו זה עתה, אך במערב גליציה המצב היה טוב יותר לאין ערוך, משכך הציעו החסידים מקרקוב לרבי, שיבריח את הגבול מערבה. משמעות ההצעה הזו היתה עזיבת המשפחה המורחבת בפרמישלן, אך הרבי הסכים להצעה זו והתנה זאת בכך שאחיו רבי מרדכי רוקח, ששהה אז בברז'אן, יצטרף אליו במסעו. אותר גרף פולני ממוצא פולקסדויטשה עם רשיון מעבר חופשי שהסכים להעביר את האחים למערב גליציה תמורת 10,000 זלוטי. בא' בטבת תש"ב (21 בדצמבר) הם החליפו את מלבושיהם, גזזו את הזקן ונסעו משך כל היום והלילה. סמוך לטרנוב, בו שכן המפקדה המרכזית של הגסטאפו, התהפך הרכב וכל יושביו נפצעו, עגלון יהודי שעבר במקום הובילם לפונדק יהודי שעמד בצד הדרך, שם זיהתה אותם שכנה והזעיקה בדחיפות רופא שיטפלו בפצעיהם. וכעבור יממה המשיכו בדרכם לוישניצה שליד בוכניה. שם היה המצב טוב יותר משאר ערי הסביבה. בוישניצה הם שהו כשמונה חודשים[5].

קרקוב

בד' באלול (17 באוגוסט) התקבלה הוראה כי על כל היהודים בוישניצה לעבור לבוכניה, כאשר חלקם לא יורשו להכנס לתחומי גטו בוכניה. המשמעות של הישארות מחוץ לתחומי הגטו היתה מוות, לפיכך הוחלט להקדים ולהביא את הרבי ואחיו לבוכניה בסתר ברכב, בכדי שיוכלו לשהות בתוך הגטו. לצורך כך הם נאלצו שוב לגזוז את זקנם, ויצאו לבוכניה ביום חמישי ז' באלול (20 באוגוסט), אך תיכף בבוקר יום ששי הם החליטו לעזוב ולנסוע לקרקוב, למרות שלא היתה סיבה הגיונית להחלטה הזו, שכן בבוכניה היה המצב בטוח יותר. אך בדיעבד התברר גודל הנס לאחר שימים ספורים לאחר מכן בוצעה האקציה הראשונה בבוכניה, ואלפי יהודים נרצחו והוגלו ממנה. בקרקוב הם שהו כארבעה חודשים.

שמעון שפיץ, מלשין וסוכן הגסטאפו, היה אימת יהודי גטו קרקוב, אך לאחר שפגש אותם נהפך ליבו באורח פלא, והוא סייע להם רבות במשך שהותם בקרקוב, בין היתר השיג עבורם רשיונות שהיה ופטור מעבודה. גם מפקדי הגטו ביקרו מספר פעמים אצל הרבי, ובאופן לא מובן סייעו להם והעבירו אותם לדירה יותר מרווחת. בעת האקציה שהתקיימה בט"ו בחשוון תש"ג (26 באוקטובר 1942) הוסתרו הרבי בדירת ראש המשטרה היהודית שמחה שפירא (אנ')[6].

בוכניה

באותה עת הוקם מחנה הריכוז פלאשוב שיועד לגיוס עובדי כפייה מגטו קרקוב, לאחר שהגיע הידיעה כי מפקד המחנה יהיה אמון גת ששמו היה ידוע לשמצה. הוחלט לעזוב את קרקוב ולחזור לבוכניה. בב' בטבת (10 בדצמבר) הם הגיעו לגטו בוכניה. שם שהו במשך ארבעה חודשים. העסקנים אליעזר לנדא ובערל פרנקל השיגו עבורם כרטיסי עבודה ורשיונות שהיה. בשבת בבוקר כ"ט באדר א' (6 במרץ 1943) הגיע במפתיע המפקד הנאצי של מחנה העבודה של בוכניה לביקור אצל הרבי ואחיו, וביקש לדעת למה התאספו אנשים בליל שבת אצל הרבי, תשובתם היתה כי הרבי דרש בפני האנשים לעבוד במרץ עבור הגרמנים. תשובה זו נשאה חן בעיניו והוא הורה מיידית על הקלה בתנאיהם[7].

הבריחה להונגריה

בינתיים החלו מאמצים קדחתניים של החסידים להביא אותם להונגריה. ביום אחד הופיע קצין הונגרי בבוכניה, ועימו מכתב מהחסידים בבודפשט ובו הם מציעים שהרבי ואחיו ומלווה נוסף יבריחו את הגבול ברכב להונגריה. כעבור חודשיים חזר הקצין שוב לבוכניה עם תעודות מזוייפות של שלשה קצינים רוסיים שנשבו בחזית שעליו להובילם לחקירה בהונגריה. הם גזזו את הזקן בפעם השלישית, ובליל י"ב באייר (17 במאי) יצאו דרך פירצה קטנה בחומת הגטו ופנו לביתו של חסיד שהיה לו רשיון להתגורר מחוץ לתחומי הגטו. בבוקר הם נסעו לכפר סמוך, ובלילה שלאחריו יצאו ברכב של הקצין ההונגרי. הקצין בחר לנסוע בדרך הפוכה, קודם מזרחה לכיוון פשמישל ומשם דרומה למעבר הגבול בין פולין לסלובקיה בכפר יאסינה (או'). ומשם להונגריה.

המסע היה אפוף פלאות. הקצין שירד מהרכב לצרכים שונים סיפר לא פעם כי ערפל אפף את הרכב ולפיכך התקשה לחזור אליו. במעבר הגבול בפשמישל למזרח גליציה, עצרו אותם השוטרים ודרשו שהנוסעים ירדו מהרכב. אך הרבי סירב בתוקף לצאת ואף הורה לאחיו שלא לצאת, לימים סיפרו כי לפתע הגיעו שלשה קצינים בדרגה גבוהה שהורו לעזוב אותם לנפשם ללא אומר ודברים. זהות הקצינים נותר עלום.

בי"ד באייר לפנות בוקר הם עברו את הגבול להונגריה, באונגוואר עצר הנהג וסירב להמשיך לבודפשט. בלית ברירה ירדו מהרכב וחיפשו מקום להתאכסן, עוברי אורח הראו להם את ביתו של זונדל ברגר, חסיד בעלז. אך בהגיעם לשם לא זיהה אותם החסיד, מחמת היותם נטולי זקן, הרבי החל לומר פרקי תהילים בקול, ותוך כדי אמירתו זיהה החסיד שמדובר ברבו. באונגוואר הם שהו עד אחרי שבת[8].

בודפשט

בי"ח באייר יצאו האחים מאונגוואר באמבולנס של הצלב האדום שהושג עבורם, והגיעו לבודפשט. היה צורך דחוף להסדיר את מעמדם בכדי שלא יישלחו חזרה לפולין, לצורך כך הם 'אושפזו' בבית חולים בכדי שיוכלו להסדיר להם רשיון שהיה כחולים הזקוקים לסיוע הומניטרי. לרבי, שמראהו היה חלוש ביותר, הושגו הרשיונות במהירות והוא שוחרר באותו שבוע, משם נסע לנייפשט הסמוכה בכ"ג באייר שם קיוו כי שהותו של הרבי לא תמשוך תשומת לב רבה מידי. אך אחיו נותר בינתיים בבית החולים. במשך הזמן התברר שהשהות בנייפשט מושכת תשומת לב יותר מאשר בעיר הגדולה בודפשט, ולכן חזר הרבי לבודפשט אחרי חג השבועות באותה שנה. לשהות של כשמונה חודשים[9].

בתחילת חודש אב הוסדרו הרשיונות גם עבור אחיו הרב מבילגורייא והוא התאחד שוב עם הרבי. ביום תשעה באב נודע כי הממונה על הנתינים הזרים בהונגריה יבוא לביקור אצל הרבי ולהתרשם האם אכן מדובר בחולים וזקנים שצריכים סיוע הומניטרי. הפחד היה רב, אך הרבי לא התרגש והורה שאחיו, שכאמור היה צעיר ובריא יותר, יקבל את פניו. במוצאי תשעה באב הופיע הממונה, ולפליאת כולם הצדיע בכבוד ועזב את הבית ללא אומר ודברים. לאחר ביקור זה ירדו כל החששות, ורבים החלו לנהור לביתו של הרבי, שהפך להיות מוקד עליה לרגל של רבים מיהודי הונגריה. בבודפשט החליף הרבי את דירתו ארבעה פעמים. לימים התברר כי ארבעה דירות אלו היו בארבעת קצוות גטו בודפשט שהוקם אחר כך[10]. החסידים תלו בכך את העובדה שמבודפשט כמעט לא יצאו טרנספורטים למחנות ההשמדה[11].

היציאה מהונגריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יציאת האדמו"ר מבעלז מהונגריה

במוצאי ראש השנה תש"ד קרא הרבי לעסקן משה אהרן קרונשטיין וביקש ממנו להשיג בעבורם סטריפיקטים לעלות לארץ ישראל. ימים ספורים לאחר מכן הזמין מפקד משטרת בודפשט, את הרבי לפגישה. לימים סיפר הרבי את תוכן הפגישה, המפקד הציג בפניו מסמכים שתוכנם היה דרישות מהממונים עליו להסגיר את הרבי ואחיו לפולין. ושאל את הרבי מה לעשות. הרבי אמר לו שמכיוון וממילא הוא מתכנן לעזוב את הונגריה ולעלות לארץ ישראל בתקופה הבאה, לכן בינתיים יסחוב את העניין בתואנה שכביכול הוא לא מוצא את הרבי.

הדרשה שנשא אחיו בשמו קודם עזיבתם עוררה לימים פולמוס סביב עזיבתו, בטענה שהדברים יצרו רושם שלא צפויה סכנה לנשארים בהונגריה. בכ"א בטבת ה'תש"ד יצאו שני האחים מהונגריה ברכבת והגיעו לאיסטנבול. משם המשיכו לדמשק במכונית שהסוכנות היהודית העמידה לרשותם. משה חיים שפירא, בעידודו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, פעל להשגת רישיונות עלייה ממכסת "ציונים ותיקים" עבור שני הרבנים[12].

בארץ ישראל

בט' בשבט ה'תש"ד (5 בינואר 1944) הגיעו השניים לארץ ישראל.

האדמו"ר סירב להפצרות חסידיו לגור בירושלים, בבני ברק או בפתח תקווה, קבע את ביתו ברחוב אחד העם במרכז תל אביב. הסיבה לכך אינה ידועה, יש שמנמקים זאת היות שבתל אביב אין שום מסגד או כנסייה[דרוש מקור].

בשנת 1944 סירב להפצרותיו של עמרם בלוי שיצא בקריאה לפרישה מכנסת ישראל[13].

הקים מחדש את חסידות בעלז בארץ ישראל, תחילה בתל אביב, ואחר כך בירושלים, בני ברק וחיפה. בקיץ, מערב חג השבועות עד אחרי חגי תשרי, היה שוהה בירושלים, עד שנת ה'תשט"ו (1955) בשכונת קטמון[14], ומאוחר יותר ברחוב אגריפס ליד ישיבת בעלזא.

לאחר השואה קיבל היתר מאה רבנים לחומרא ונשא הרב אהרן לאשה את אסתר הגר, בת ר' יצחק מאיר הגר מסטאנוביץ', אחות ר' יהודה זונדל הגר, אביהם של האדמו"רים מסאווראן. נישואים אלה הסתיימו בגירושין תוך זמן קצר.

בשנת ה'תש"ט נישא לחנה, בתו של רבי יחיאל חיים לאבין ממאקווא ואלמנת האדמו"ר רבי יוסף מאיר פולק מבערגסאז שנרצח בשואה. בעת נישואיהם היו לה בן ובת מבעלה הראשון והאדמו"ר הפך לאביהם החורג. הבן הוא רבי אברהם אלטר פולק האדמו"ר מבערגסאז-פתח תקווה, הבת היא הרבנית ביילא חיה, אשת רבי מנחם מנדל מנדלזון אב"ד קוממיות.

פטירתו והלווייתו

בליל שבת פרשת עקב כ' באב ה'תשי"ז (1957) השמיע האדמו"ר לחסידיו משא תורני כהרגלו מדי ליל שבת, בין השאר אמר: "כשאבא או רבי נפטר מהעולם, אם בניו או תלמידיו ממשיכים להתנהג בדרך הטוב שהוא לימד אותם, הם מרבים את שכרו של האבא או הרבי בעולם העליון"[15]. דבריו אלה התפרשו מאוחר יותר על ידי החסידים כצוואה מפורשת של הרבי. במוצאי שבת כ"א באב (18 באוגוסט 1957) נפטר בבית החולים שערי צדק[16].

הלווייתו התקיימה למחרת. נטלו בה חלק אלפי יהודים מכל השכבות והזרמים. במקביל נערכו הספדים בבתי הכנסת בריכוזים החרדיים ברחבי העולם. הוא נטמן בבית העלמין "הר המנוחות" בירושלים, וקברו מהווה מוקד משיכה לציבור החרדי אשר מבקרים שם במשך כל השנה ובפרט ביום ה'יארצייט' - כ"א באב[17][18]. על שמו נקראים רחוב קדושת אהרן בקריית בעלז בירושלים[19] ובבית שמש[20], רחוב האדמו"ר מבעלזא בבני ברק, וכן שתי ישיבות של חסידי בעלז בירושלים: ישיבת 'ברכת אהרן' ברמות ו'קדושת אהרן' בקריית בעלז. וכן ישיבת פאר אהרן באשדוד

ממלא מקומו הוא בן אחיו רבי ישכר דב רוקח שהיה ילד בזמן שנפטר דודו והחל להנהיג את החסידות כמה שנים לאחר מכן.

דרכיו

הרב רוקח התפרסם כצדיק וכבעל מופתים. רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרבי משינובה אמר עליו כשהיה צעיר לימים שנראה שהיצר הרע שכח ממנו[דרוש מקור]. נודע כמי שממעט מאוד באכילה ושינה. במשך רוב שעות היממה היה יושב על קצה כסאו, כשהוא שקוע בדביקות.

הקפיד שלא ללחוץ את ידיהם של ילדים לפני גיל בר מצווה אלא באמצעות מגבת שבה עטף את ידו, למעט בודדים, ביניהם אחיינו הרב ישכר דב רוקח האדמו"ר הנוכחי[21]. היה נוטל את ידיו פעמים רבות במשך היממה.

מסופר כי אמר על עצמו: "במידה שאדם נולד עמה מותר לו להתפאר בה, אני ברוך השם, נולדתי עם מידת הרחמנות"[22]. נודע גם בכך שאינו מסוגל לשמוע רע על שום יהודי, ואפילו ברמז. לכן הקפיד לא לומר על אדם שהוא "מחלל שבת", אלא "שוכח עיקר שבת" או "החושב שהוא יום שישי"[23]. הוא תמך בחזית הדתית המאוחדת בבחירות לכנסת הראשונה, שבה השתתפו אנשי אגודת ישראל יחד עם המזרחי והפועל המזרחי. כשאחד מחסידיו אמר שהתאחדו בה יהודים וגויים ביחד (וכוונתו ב"גויים" הייתה לדתיים לאומיים), נזדעזע והורה לו כמה פעמים ליטול את ידיו שלוש פעמים, ולחזור ולומר שהתאחדו יהודים עם יהודים. לבסוף הזהירו שלא לומר שוב את דבריו הקודמים.

משפחתו

כל ילדיו נולדו מאשתו הראשונה. מלבד שני בניו אברהם ואלעזר ובת אחת שנפטרו בצעירותם, כל ילדיו נרצחו בשואה.
בארץ ישראל נשא לאשה את חנה רוקח, כשלה בן ובת שגודלו בבית האדמו"ר. נפטרה בתשע"ד.

בניו

בנותיו

  • איידעלע - אשת רבי משולם ישעיה זושא טברסקי בן רבי פינחס מאוסטילא חתן רבי ישכר דב רוקח (הזקן).
  • מירל - בזיווג ראשון אשת רבי יודא ווגשל מלבוב. בזיווג שני אשת רבי משה אליקים בריעה ז"ק.
  • רבקה מרים - אשת רבי שמואל פרנקל בן רבי אברהם יהושע העשיל אב"ד היבנוב
  • שרה ברכה - אשת רבי ישראל רוזנפלד בן רבי נפתלי שמואל צבי מקמינקא

חסידים בולטים

תורתו

דברי תורתו התפרסמו בספרים:

  • מהר"א, על ידי ישראל קלפהולץ, בהוצאת "מישור" בני ברק
  • לקט אמרי קודש 6 כרכים, על ידי אהרן רינגל
  • ביאורי החסידות, על ידי מכון "אור הגנוז", קריית בעלזאירושלים
  • הבינה והברכה, על ידי מכון "מעשה רוקח", קריית בעלזא, ירושלים, תשע"ה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

הערות שוליים

  1. ^ יהודה ליב רבינוביץ, בצלו חמדתי, ירושלים תש"ס, עמוד קע"א.
  2. ^ עיר וקדיש פרק י"ג.
  3. ^ משה רינגל ואחרים, פרשת גדולת מרדכי, ירושלים תשפ"א, עמ' שפ"א - שפ"ז.
  4. ^ פרשת גדולת מרדכי, עמ' שפ"ח - ת"א.
  5. ^ פרשת גדולת מרדכי, עמ' ת"ז - תכ"ז.
  6. ^ פרשת גדולת מרדכי, עמ' תנ"ו - תע"ב.
  7. ^ פרשת גדולת מרדכי, עמ' תע"ה - תפ"ד.
  8. ^ פרשת גדולת מרדכי, עמ' תצ"ד - תקכ"א.
  9. ^ פרשת גדולת מרדכי, עמ' תקכ"ה - תקל"ג.
  10. ^ ראה תצלום בספר פרשת גדולת מרדכי עמ' תרי"ג.
  11. ^ פרשת גדולת מרדכי, עמ' תקמ"ט - תקנ"ה.
  12. ^ שאול מייזליש, רבנות בסערת הימים, ידיעות ספרים, 2018, עמ' 117
  13. ^ קנאי מאגו"י איים על הרבי מבלז, המשקיף, 12 במאי 1944
    האדמו"ר מבלז נגד מרבי מחלוקת בישראל, הצופה, 10 במאי 1944
  14. ^ האדמו"ר מבלז עולה לירושלים, מעריב, 7 ביוני 1956.
  15. ^ את דברים אלו נהג לומר כמעט בכל שנה בפרשת עקב בתוך סעודה שלישית, אך הפעם שינה מדרכו ואמר אותם בליל שבת. למחרת בבוקר אירע לו שטף דם במוח. בקודש פנימה, חלק ב', עמ' תקכ"ב.
  16. ^ האדמו"ר מבלז, דבר, 19 באוגוסט 1957.
  17. ^ 15,000 מחסידי בלז עלו לקבר רבם, דבר, 15 באוגוסט 1960.
  18. ^ דוד קורן ויצחק לב ארי, בעלזא: יומא דהילולא, באתר בחדרי חרדים; פיני רוזן, אהרן קדוש ה' • גלריה מיום ההילולא, באתר בחדרי חרדים
  19. ^ אתר עיריית ירושלים
  20. ^ עיריית בית שמש, betshemesh.muni.il (ארכיון)
  21. ^ יצחק לנדאו, בקודש פנימה, תשע"א, עמ' ח'.
  22. ^ שם, עמ' קפב
  23. ^ שם, עמ' קצ
  24. ^ דף העד של משה רוקח מאתר יד ושם.
  25. ^ ראה הסכמת הרבי לספרו שו"ת משנה הלכות.


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0