משתמש:פרפרת/קם ליה בדרבה מיניה
| ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה! |  |
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ב ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים א'-ב' ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ב' |
|---|---|
| משנה | מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ה'. מסכת כתובות, פרק ג', משנה ב'. מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ו'. |
| ברייתא | מכילתא דרבי ישמעל שמות פרק יג. תוספתא בבא קמא פרק ט'. |
| תלמוד בבלי | מסכת כתובות, דף כ"ט עמוד א'-דף ל"ה עמוד א'. מסכת סנהדרין, דף ע"ב עמוד א' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א', הלכה י"א. משנה תורה לרמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט', הלכה י"ג |
קם (קים) ליה בדרבה מיניה (בראשי תיבות קלב"מ; מארמית: עמד (העמד) לו בגדול ממנו) הוא כלל הלכתי על פיו כאשר חלים על האדם שני חיובים או עונשים ברמות חומרה שונות[1] עבור מעשה אחד, או בעבור שני מעשים שנעשו בו זמנית, בית הדין לא יטילו עליו את שניהם אלא את החמור מביניהם.
דין זה אמור בין בחיוב עונש מיתה ותשלום ממון, בין בחיוב מיתה ומלקות ובין בחיוב מלקות וממון. אך דעת רבי מאיר שאין אומרים כלל זה בעונש מלקות וממון[2].
חייב מיתה שנפטר מתשלום ממון בעקבות כלל זה, פטורו הוא בדיני אדם בלבד, אך הוא חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים.
מקורות
במשנה נאמר[3]: ”המדליק את הגדיש... היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו, פטור”. כלומר, שאם על ידי מעשה ההצתה של השדה נגרם מכך גם נזק ממוני וגם רציחת אדם, המצית את השריפה פטור על הנזק הממוני שהוא גרם מפני שהוא מחויב עונש מות על הרציחה.
מקור משנאי נוסף עוסק בקנס של אונס נערה ומפתה[4]: ”הבא על בתו, על בת בתו, על בת בנו, אין להן קנס, מפני שמתחיב בנפשו”. בתלמוד הדבר מכונה "קם ליה בדרבה מיניה", כלומר שמעמידים את גזר דינו על העונש החמור בלבד.
חז"ל מציינים לדין זה שני מקורות עיקריים בפרשת משפטים:
- מהפסוק: ”וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ב). פסוק זה מלמד שהמכה את האישה ומחמת כן היא הפילה את עוברה, הוא חייב לשלם לבעל את דמי הוולדות רק אם האישה לא נהרגה (אם לא יהיה אסון), אבל אם האישה נהרגה מחמת המכה, אז הפוגע יהיה פטור מלשלם על הוולדות, שהרי הוא מחויב מיתה על רציחת האישה[4].
- לגבי בא במחתרת נאמר בפסוק ”אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים א'-ב'). התורה התירה לבעל הבית להרוג גנב שבא לגנוב מביתו במחתרת אם הגנב חשוד על הרציחה כך שאם בעל הבית לא ירצח אותו הוא עלול לפגוע בבני הבית כדי להשיג את מבוקשו, וזה פירוש הפסוק: "אין לו דמים", ואם הגנב אינו חשוד על הרציחה[5] אזי "דמים לו", כלומר אסור לבעל הבית להורגו, ורק בכזה מקרה "שלם ישלם" הגנב, כלומר רק במקרה שחל איסור על בעל הבית לרצוח את הגנב הוא מחויב על מעשה הגניבה, אבל אם היה מותר להרגו לא היה צריך לשלם על הגניבה[6].
מקור נוסף למדים מהפסוק[7] שנאמר לגבי עונש מלקות ”וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר” (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ב'), ודרשו חכמים[8] "רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו שתי רשעיות", כלומר שאם חיוב מלקות חל יחד עם חיוב אחר, אי אפשר לחייבו את שניהם.
בחיוב קנס וכפרה
על אף שהדין קם ליה בדרבה מיניה נאמר לגבי חיובי ממון שאינם קנסות[9], לפי רוב הדעות גם בחיוב תשלומי קנס קיים דין זה, כגון במקרה שאונס ומפתה בא על בתו, כיון שהוא מחויב בעונש מיתה על כך, הוא פטור מלשלם לה את הקנס[4], כך גם מי שגנב וטבח בשבת למרות שתשלומי ארבעה וחמישה הם קנס הוא פטור מלשלם, משום שהוא התחייב מיתה על חילול השבת[10], אולם לדעת רבה רבי מאיר חולק וסובר שדין קם ליה בדרבה מיניה אינו פוטר מתשלומי קנס[11].
דין דומה כתבו התוספות[12] בנוגע לזר שאכל תרומה שבמזיד חייב כרת ובשוגג חייב בתשלומי תרומה, משום שתשלומי תרומה של האוכל תרומה בשוגג[13] אינם תשלום ממוני רגיל אלא הם משמשים מעין כפרה[14], ולכן אין עליהם דין קם ליה בדרבה מיניה[15][16].
מיתה וממון באים כאחד
אין החייב מיתה נפטר מלשלם אלא אם כן חלו עליו חיוב המיתה וחיוב תשלומים בו זמנית. כך נאמר בתוספתא[17]: ”הגונב כיסו של חבירו והוציאו בשבת הרי זה חייב, שכבר נתחייב בגניבת הכיס עד שלא תבא שבת”. כלומר, מכיוון שחיוב הגניבה חל מיד עם המשיכה ואילו חיוב המיתה חל רק כשהוציא לרשות הרבים, הוא מתחייב הן במיתה והן בממון.
עקירה צורך הנחה
אמנם דעת רבי אבין היא[18] שיש אופנים שיהיה פטור מתשלומי ממון אפילו שחיוב הממון קדם לחיוב המיתה, כגון היורה חץ ברשות הרבים בשבת וקרע החץ את כסותו של חבירו, פטור, למרות שחיוב סקילה של העברת ד' אמות ברשות הרבים חל עליו רק אחרי שהחץ נח על הקרקע, ובתשלומי הכסות התחייב כבר משעת הקריעה, והסיבה לכך היא משום שהעקירה היא צורך להנחה, כלומר, עקירת החץ נצרכת למלאכה זו של העברה[19], ובלעדי העקירה אין היורה חייב מיתה, ולכן נחשב הדבר כאילו חיוב מיתה וממון באים כאחד.
ואולם הגמרא נתנה בדין זה שני הגבלות:
- אי אפשר להנחה בלא עקירה - כלומר רק באופן שאין אפשרות להתחייב מיתה בלי הפעולה המחייבת ממון, כמו יריית החץ שהיא נצרכת כדי לעבור על איסור טלטול, ולכן המגביה חלב של חבירו ואכלו חייב לשלם[20], משום שהתחייב בתשלום על גניבת החלב בשעת ההגבהה לפני שאכל, ואין חיוב המיתה על אכילת החלב זקוק להגבהה, שהרי יכול להתכופף ולאכול בלי להרימו.
- אי בעי לאהדורה לא מצי מהדר לה - כלומר, דווקא בירי חץ, שאחרי שנורה כבר אין דרך למנוע את המלאכה, אז אפשר להחשיב את המעשה של הגניבה כתחילת חיוב המיתה, אבל הגונב כיס הנמצא ברשות היחיד ומוציאו לרשות הרבים בשבת חייב לשלם משום שיכול היה למנוע את חיוב המיתה מיד אחרי שהגביה אם לא היה מוציא את החפץ לרשות הרבים[18].
רבי ירמיה חולק על רבי אבין[21][22] וסובר שכדי לפטור מתשלום את מי שחייב מיתה צריך חיוב המיתה לחול יחד עם חיוב הממון ממש,
הרמב"ם[23] פוסק כרבי אבין, אבל הטור לא הזכיר את הדין של רבי אבין ומשמע מדבריו[24] שפוסק כרבי ירמיה.
ממון לזה ונפשות לזה
לדעת רבא[25] עדים שאמרו פלוני בא על נערה[26] מאורסה שהיא בתו של פלוני, והוזמו נהרגים ומשלמים, ממון לזה ונפשות לזה, כלומר, שאת תשלום הממון הם חייבים לאבי הנערה כעונש על מה שזממו להפסידו את דמי כתובתה, וחיוב המיתה ("נפשות") הוא מפני שזממו להרוג את ה'בועל', לדעת רבא במקרה כזה לא תקף דין קם ליה בדרבה מיניה, ורק אם שני החיובים הם עבור אדם אחד יהיה פטור מהחיוב הקל.
ובדין זה נחלקו הראשונים, רוב הראשונים[27] למדו שכלל זה תקף בכל חיובי התורה, לדעת רש"י דין זה עומד במחלוקת אמוראים[28], ורבינו תם[29] סובר שבכל התורה ממון לזה ותשלומים לזה פטור, ודין זה נאמר רק בעדים זוממים כדי שיתקיים בהם הפסוק "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו", והרי הם זממו רעה על שני אנשים ולכן צריך להתקיים בהם עונש כנגד שניהם.
מיתה לשמים
דעת רב אשי שזר שאכל תרומה ובאותו זמן הוא גם קרע בגד של חברו, פטור, וביארו הראשונים[30] שחיוב מיתה בעוון אכילת תרומה הוא חיוב מיתה לשמים ולא לאדם אחר, ולכן הוא נפטר מתשלומין ואינו נחשב ממון לזה ונפשות לזה, אך לדעת רש"י[31] גם דין זה נחשב ממון לזה ונפשות לאחר ואכן לדעת רבא הוא יהיה חייב גם בתשלומין באופן זה, ורב אשי חולק על רבא וסבר שממון לזה ונפשות לזה פטור.
גם לדעת רש"י השורף גדיש בשבת פטור מתשלומי הנזק גם לפי רבא, משום שחיובי המיתה והממון נעשו בפעולה אחת[32].
רודף
גם לדעת רבא[33]הרודף אחר חבירו להרגו ובו זמנית שבר כלים של אדם אחר פטור מתשלומי הנזק, מפני שהרודף מתחייב בנפשו, וביארו הראשונים[34] שחיוב המיתה של רודף נועד כדי להציל את הנרדף וחיוב זה מוטל על כל הציבור[35], ולכן אינו נחשב ממון לזה ונפשות לזה[36], ורמב"ן ורבינו תם חולקים על סברא זו[37].
חייבי מיתה בידי שמים
חייבי כריתות
על פי המשנה בכתובות[38] הבא על בתו באונס פטור מקנס מפני שהוא מתחייב בנפשו, ואילו הבא על אחותו באונס חייב קנס אפילו שהוא מתחייב על כך כרת, משום שדין קם ליה בדרבה מיניה נאמר במיתת בית דין בלבד ולא במיתה שהיא בידי שמים. אולם בתוספתא[39] הובאה שיטת רבי נחוניא בן הקנה שגם חייבי כריתות נפטרים מתשלום ממון, ולכן השורף גדיש של חבירו ביום הכיפורים פטור מתשלום דמי הגדיש שהזיק, משום שחייב כרת על איסור מלאכה ביום הכיפורים. בגמרא[40] הובאה מחלוקת אמוראים על מקורו של דין זה:
לדעת אביי רבי נחוניא למד זאת בגזירה שווה מהפסוק "וקראהו אסון בדרך", שיעקב אבינו מזהיר את בניו מפני אסון שעלול לקרות לבנימין אם יורידוהו מצרימה, ושם מדובר על אסון בידי שמים, כך גם האסון המוזכר בפסוק ”וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ב)” שממנו נלמד הפטור של קם ליה בדרבה מיניה [4] הוא גם באופן שישנו חיוב בידי שמים.
לדעת רבא המקור הוא מהפסוק: ”וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ. (ספר ויקרא, פרק כ', פסוקים ד'-ה')” , התורה מזהירה להמית בסקילה את מי שמעביר בניו למולך, ואם יעלימו עין ולא יסקלו אותו, השם יעניש אותו בעצמו בעונש כרת, מכאן אנו למדים שעונש כרת שבידי שמים הוא תחליף למיתת בית דין, ולכן דינם שווה גם לעניין פטור מתשלומין.
חייבי מיתה בידי שמים
לדעת אביי כל חייבי מיתה בידי שמים נכללים בדין קם ליה בדרבה מיניה לפי שיטת רבי נחוניא בן הקנה, משום ש"אסון" האמור בפסוק כולל מיתה מכל סוג שהוא, אך לדעת רבא שלמד זאת מחיוב כרת של המעביר בנו למולך רק חיוב כרת פוטר מתשלומים, כלשון הפסוק "והכרתי אותו". ולכן זר שאכל תרומה של כהן אחר במזיד[41] לדעת אביי פטור אך לדעת רבא הוא יהיה חייב[40].
אמנם כל זה רק לשיטתו של רבי נחוניה בן הקנה, אולם כמה משניות[42] חולקות על דבריו וסוברות שאין חייבי כריתות פטורים מתשלום, וכך פסק הרמב"ם להלכה[43]. אמנם כל חייבי כריתות שהתרו בהם למלקות לוקים, ולכן אם היתה התראה למלקות יהיה פטור בלאו הכי.
מלקות וממון
חז"ל דרשו את הפסוק "כדי רשעתו" שנאמר לגבי עונש מלקות, "רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו שתי רשעיות", כלומר, שאין אדם חייב מלקות ביחד עם עוד חיוב אחר, ונחלקו תנאים האם מיעוט זה נאמר גם במלקות וממון, או רק במיתה ומלקות, לדוגמא[44] שני עדים שהעידו על פלוני שהוא חייב ממון והוזמו לפי חכמים אי אפשר לחייב אותם גם מלקות וגם ממון, וכך הדין בכל התורה חוץ ממוציא שם רע שנאמר בו במפורש שנענש גם בקנס וגם במלקות, ולדעת רבי מאיר בכל התורה לוקה ומשלם, ונלמד במה מצינו ממוציא שם רע, ובהכרח שהפסוק כדי רשעתו ממעט רק מלקות במקום שיש חיוב מיתה[45].
בדעת חכמים הסוברים שלא ניתן לחייב גם מלקות וגם ממון, נחלקו האמוראים[46] מה דינו, האם רק לוקה ונפטר מתשלום, או שמשלם ואינו לוקה, הדיון נובע מכך שאין הכרעה בשאלה מה חמור יותר מלקות או ממון:
עולא מוכיח מהמשנה לגבי אונס ומפתה, שהבא על הממזרת משלם קנס, שחייבי מלקות וממון משלמים ואינם לוקים, הגמרא מבארת שהמקור לדין זה נלמד בגזירה שוה מחובל באדם שמשלם חמישה דברים, ונחלקו בזה הראשונים, לדעת רש"י מכאן למידים לכל התורה שחייבי מלקות המשלמים אינם לוקים, תוספות חולקים וסוברים שדין זה נאמר רק לגבי אונס ומפתה, אבל בכל התורה הדין הוא שלוקה ואינו משלם.
לדעת רבי יוחנן וריש לקיש חייבי מלקות בכל התורה לוקים ואינו משלמים, אלא שלדעת רבי יוחנן רק אם לוקה בפועל פטור מתשלום אבל אם היה שוגג או שלא התרו בו שאינו לוקה בפועל חייב לשלם, ולדעת ריש לקיש גם מי שעבר איסור מלקות בשוגג אינו משלם.
יוצאים מן הכלל: חובל באדם שמשלם ואינו לוקה[47], ועדים זוממים שהעידו על פלוני שחייב ממון שמשלמים ואינם לוקים[44].
להלכה פסק הרמב"ם[48] כרבי יוחנן שכל מי שלוקה בפועל לא משלם[49], ומי שלא לוקה, כגון מי שלא התרו בו חייב לשלם, ולכן בימינו שאין נוהג עונש מלקות כל חייבי מלקות חייבים לשלם.
בשוגג
חייבי מיתת בית דין
על פי ברייתא דבי חזקיה, גם חייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלומי ממון, ונלמד מהפסוק[50]: ”וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת” (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק כ"א). ודורשים היקש, כמו שמכה בהמה חייב ואין חילוק בין שוגג למזיד ובין מתכוון לשאינו מתכוון, כך מכה אדם ומת פטור מתשלומין, ואין חילוק בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוון.
יש תנאים החולקים על הברייתא[51] וסוברים שרק חייבי מיתה בפועל פטורים מתשלומין. תוספות[52] והרמב"ם[53] פוסקים הלכה כברייתא דבי חזקיה.
לדעת רבי[54] ההורג אדם בשוגג אמנם פטור ממון, אבל אם התכוין להרוג את חבירו והרג את האשה, למרות שפטור ממיתה, חייב לשלם דמי האשה.
חייבי כריתות
נחלקו הראשונים בדעת רבי נחוניה בן הקנה שסובר שחייבי כריתות פטורים מתשלומי ממון, אם פטור זה נאמר גם במי שעבר בשוגג איסור שחייבים עליו במזיד כרת, לדעת התוספות[55][56] גם חייבי כריתות שוגגים פטורים מתשלום, ואילו לדעת רש"י[57], הרמב"ן והרשב"א[58] בזה מודה רבי נחוניה בן הקנה שהחיוב הממוני נשאר.
באונס
בשונה ממי שעבר עבירה בשוגג, שנפטר מתשלומים, מי שעבר באונס על איסור שחייבים עליו מיתה אינו נפטר מתשלומים, משום שלא נחשב כלל שעשה מעשה אסור, וממילא אין כאן עבירת מיתה, סיבה נוספת: בשוגג למדים ממכה בהמה שחייב בין בשוגג בין במזיד, אבל לגבי אונס הרי גם מי שמכה בהמה באונס גמור פטור, ודין קם לי בדרבה מיניה הוקש לדין מכה בהמה[59].
בגניבה
בא במחתרת
על פי המשנה[60] גנב הבא במחתרת ששבר כלים בעודו במחתרת פטור משום קם ליה בדרבה מיניה, הסיבה היא כיון שהתורה התירה להרוג את בא במחתרת מדין רודף, לכן דינו כאילו התחייב על פעולה זו עונש מיתה, כמו כן גם הרודף אחר חבירו להרגו[61] או אחר נערה מאורסת לאנסה, ושבר כלים ברדיפתו פטור, שהרי חובה על כל אדם להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף[62].
כשהגניבה בעין
גם גנב שנטל חפץ מבעליו תוך כדי ביצוע עבירה שחייבים עליה מיתה פטור[63], ואמנם אם הוא גנב את הכלי והכלי עדיין שלם, נחלקו אמוראים אם גם אז הגנב פטור להשיבו או לא.
לדעת רב[64], גנב הבא במחתרת ונטל כלים פטור על הגניבה לגמרי ואפילו הכלים קיימים, משום קם ליה בדרבה מיניה, אך דעת רבה שאין דין קם ליה בדרבה מיניה בגניבה כל עוד הכלי עדיין קיים.
שורש המחלוקת הוא האם כשהגנב מחזיר את הכלי בעודו קיים לבעלים הוא נותן זאת כי הכלי עצמו הוא ממון של הבעלים, או שזה רק מדין תשלום על מעשה הגניבה, רב סבר שהשבת הגזילה היא רק תשלום, וראיה לכך שהגנב מחוייב לשלם גם אם הוא איבד את הכלי באונס למרות ששומר פטור באופן דומה מה שמוכיח שהחפץ לא ברשות הבעלים אלא ניתן לו בתור תשלום, ובהתאם לדין קם ליה בדרבה מיניה כיון שהגנב בן מוות הוא פטור משאר התשלומים.
ואילו דעת רבה שהגנב כלל לא קונה את החפץ הגנוב, והוא 'נקנה לגנב' רק לעניין זה שעליו לשלם גם אם הגניבה תאבד באונס, אבל כל עוד החפץ הגנוב קיים הוא עדיין נחשב רכושו של בעל הבית לכל דבר ועניין, ורק אם החפץ כבר לא קיים הגנב חייב לשלם בדין תשלום, ולכן הוא יהיה פטור.
להלכה נפסק כשיטת רבה[65].
כשהגניבה לא בעין - חיוב אונסין
אבל אם החפץ כבר לא קיים כגון שהוא נשבר או אבד, לכל הדעות הגנב פטור מלשלם עליו כיוון שאז חיובו הוא מדין תשלום[60].
גם אם בזמן שהחפץ אבד לא נעשה אז שום מעשה עבירה של חיוב מיתה, הגנב יהיה פטור מלשלם, כיוון שהדין הוא שכל הגנבים כבר בשעה שהגביהו את הגניבה על מנת לגונבה קונים את החפץ בקנייני גזילה לעניין אונסים, כלומר שכל גנב קונה את החפץ כבר משעת הגזילה, כדי שאם יקרה אונס והחפץ יאבד יהיה חייב לשלם את שוויו כבר משעת הגניבה[66], ואם כן חיוב התשלום חל כבר משעת הגניבה[67], ובאותו הזמן גם חל עליו חיוב מיתה, ולכן נפטר מתשלום.
כשהזיק את הגניבה
נחלקו הראשונים מה הדין בבא במחתרת ונטל כלים, ואחרי שיצא מהבית שבר את הכלים, לדעת הרמב"ן[68] וראב"ד חייב לשלם משום שמלבד החיוב מצד היותו גנב הרי הוא חייב אחר כך מדין מזיק, שהרי כל זמן שהכלי שלם הוא שייך לבעלים, והשוברו חייב מדין מזיק, והרי ההיזק נעשה בשלב שכבר לא היה עליו דין רודף. לדעת הרמ"ה בעל המאור, רש"י ותוספות[69] גם במקרה זה פטור מתשלום, שאם אין הכלי בעין החיוב לשלם את דמיו מתחיל כבר בשעת הגניבה[70], ואז הרי היה עליו דין רודף, ולכן אי אפשר לחייבו ממון[71].
רודף ובועל ארמית
על פי המבואר בדברי חז"ל דין קם ליה בדרבה מיניה פוטר מתשלומין גם את הבא במחתרת למרות שאינו חייב מיתה על פי בית דין, ואפילו שלא חל עליו דין מיתה אלא שמותר להרגו, ומחדש רבי עקיבא אייגר[72] שגם על בועל ארמית שקנאים פוגעים בו, כלומר שמותר לקנאי להרגו בשעת מעשה, והלכה היא ואין מורין כן[73], חל הכלל של קם ליה בדרבה מיניה, למרות שאינו חייב מיתה, והאור שמח[74] חולק משום שבשונה מרודף, לבועל ארמית מותר להרוג את הקנאי הבא להרגו[75], משמע שאינו בגדר אין לו דמים כמו הבא במחתרת, ולכן גם לא נפטר משום קם ליה בדרבה מיניה.
ספק חייב מיתה
נחלקו האחרונים במקרה של ספק חיוב מיתה שבית הדין לא ממיתים אותו מספק, לדעת רבי עקיבא אייגר[76] צריך לשלם[77], ואילו לדעת רבי שמעון שקופ[78] יהיה פטור משום שאין מוציאים ממון מספק.
בשאלה נוספת דן הקובץ שיעורים[79], לגבי חייבי מיתה בידי שמים, האם גם לפי שיטת רבי עקיבא אייגר יש סברא לפטור משום שכלפי שמיא גלוי הדבר אם הוא חייב או לא, מאידך, הרי דין קם ליה בדרבה מיניה בחייבי כריתות, נלמד מחייבי מיתות בית דין, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון.
בדיני שמים
ערך מורחב – דיני שמים
דין זה שחייבי מיתה פטורים מתשלום אינו פטור מוחלט, אלא רק סילוק וחוסר אפשרות של בית הדין לאכוף את התשלום, אבל לאמיתו של דבר החיוב עצמו כן חל עליו, בעקבות כך אומרת הגמרא בבבא מציעא[80] "אתנן אסרה תורה אפילו בא על אימו", כלומר שדין איסור הקרבת אתנן הוא גם אם היה האתנן תמורה להסכם בעילה אסורה באיסור מיתת בית דין, ואפילו שהבועל נפטר לכאורה מהחיוב לתת את האתנן מדין קם ליה בדרבה מיניה, משום שאין החייב מיתה נפטר באמת מתשלום, אלא רק מחיוב בבית דין, אולם עדיין הוא חייב כדי לצאת ידי שמים.
הפוסקים דנו האם כלל זה הוא גם לשיטת רבי נחוניה בן הקנה[81], או שמא לדעת רבי נחוניה שגם חיוב מיתה בידי שמים פוטר מתשלום, אם כן גם התשלום נפטר לגמרי אפילו כדי לצאת ידי שמים[82].
לדעת רש"י בגלל שגם חייבי מיתה צריכים לשלם כדי לצאת ידי שמים, משמע שהחיוב הממוני ישנו, ולכן אם תפס התובע אין מוציאים מידו, וכך סוברים רבים מהמפרשים, לעומתם סובר המהרש"ל[83] שרק באופן שאינו חייב מיתה בפועל, כגון חייבי מיתות שוגגין לפי חזקיה, אבל אם חל עליו חיוב המיתה בפועל גם אם תפס התובע מוציאים ממנו[84].
הקצות החושן[85] הוסיף על כך שגם רודף ששבר כלים ונתפס לפני שרצח, הדין הוא שפטור מתשלומי נזק, ואפילו אם תפס התובע מוציאים ממנו, למרות שלא חייב בפועל מיתה, משום שחל עליו בפועל דין מיתה בשעה שרדף[86], וכך הדין גם לגבי חייבי כריתות לדעת רבי נחוניה בן הקנה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ בשונה מלאו אחד שיש עליו שני חיובי מלקות שאז הוא כן ילקה עבור שניהם.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד' עמוד א'
- ↑ מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ה'
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 מסכת כתובות, פרק ג', משנה ב'
- ↑ כגון שהגנב הוא אביו
- ↑ מכילתא שמות פרשה י"ג בשם רבי אליעזר בן יעקב, דין זה הובא משמו גם בתוספתא בבא קמא
- ↑ ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד' עמוד ב'
- ↑ הפסוקים שהובאו לעיל כמקור לדין קם ליה בדרבה מיניה עוסקים בדמי ולדות ותשלומי גנב שהם חיובים ממוניים רגילים ולא קנסות.
- ↑ ברייתא בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ג עמוד ב' לפי ריש לקיש רבי מאיר מחייב ארבעה וחמישה משום שמדובר שטבח על ידי אחר.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ד עמוד ב'
- ↑ בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל' עמוד ב'
- ↑ בניגוד לאוכל תרומת חבירו במזיד, שנחשב לתשלום ממוני רגיל, ואין חייבים עליו חומש, הרי שהאוכל תרומה בשוגג, אפילו תרומה שהיא בבעלותו צריך להפריש תרומה חדשה במקומה ולהוסיף חומש, ומכאן שתשלום זה מיועד לכפר.
- ↑ ולכן גם מי שאכל תרומה ששייכת לו עצמו צריך להפריש כנגדה תרומה אחרת (תוס' שם)
- ↑ כל זה רק לפי דעת התוספות בכמה מקומות, שדין קלב"מ בחייבי כריתות לדעת רבי נחוניה בן הקנה חל גם בשוגג, ולכן היו צריכים התוספות לחדש חילוק זה, אמנם לרש"י הרמב"ן והרשב"א חייבי כריתות שוגגין בלאו הכי חייבים ממון, כמבואר בפיסקה "שוגג".
- ↑ הר"ש במסכת תרומות פרק ז' חולק על תוספות וסובר שהסיבה לחייב בתשלומי תרומה למרות חיוב המיתה שיש באוכל תרומה במזיד היא משום גזירת הכתוב, ולא מפני שהם תשלומי כפרה, שהרי מי שנשבע לחבירו ונמצא גנב חייב להוסיף חומש ולמרות זאת יכול הבעלים למחול לו עליהם, משמע שגם חיוב שיש בו תוספת חומש אינו בהכרח נחשב כפרה.
- ↑ בבא קמא פרק ט'
- ^ 18.0 18.1 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א'
- ↑ לדעת התוספות הכוונה היא לצורך הפיזי של המלאכה, כלומר שבשביל שהחץ יטלטל חוץ לארבע אמות הוא חייב להיעקר ממקומו על ידי עקירה כל שהיא. אולם הרא"ה שם ביאר שעקירה נצרכת במובן ההלכתי לחיוב מיתה, שכדי להתחייב בהוצאה או העברה צריך עקירה והנחה
- ↑ רב חסדא, בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל' עמוד ב'
- ↑ במסכת גיטין, דף נ"ב עמוד ב' סובר רבי ירמיה שמנסך יין של חבירו חייב אפילו שמתחייב בנפשו, משום שבשעה שהגביה כבר התחייב מדין גנב, ואז עדיין לא בא עליו חיוב מיתה אלא רק בשעה שניסך בפועל, ולא אומרים הגבהה צורך ניסוך. וכך כתוב במסכת בבא קמא, דף קי"ז עמוד א': "מעיקרא סבור כרבי אבין ולבסוף סבור כרבי ירמיה", מכלל דפליגי. וכך נוטה דעת התוספות, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א', ד"ה שעקירה.
- ↑ ושם משמע שנחלקו בזה רב ושמואל, רב סובר כרבי ירמיה ושמואל כרבי אבין, אולם עיין תוס' שם שביאר המחלוקת בכמה אופנים.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גניבה, פרק ג', הלכה ב'
- ↑ ארבעה טורים, חושן משפט, סימן ש"נ ובארבעה טורים, חושן משפט, סימן שפ"ה
- ↑ מסכת סנהדרין, דף י' עמוד א'.
- ↑ יש שדייקו שצריך לומר קטנה, שהרי אם היא נערה היא חייבת מיתה בעצמה ואם כן זה בכלל ממון ונפשות לאחד.
- ↑ רש"י, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א', ד"ה וקרע שיראים, ריב"א בתוס' שם ד"ה רב אשי, רשב"א ריטב"א רא"ה.
- ↑ לפי רש"י רב אשי שמחייב ממון בזר שאכל תרומה ובאותו הזמן קרע בגד של חבירו, (הובא להלן) חולק על רבא.
- ↑ תוספות, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א', ד"ה רב אשי
- ↑ תוספות, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א', ד"ה רב אשי, הסברא הובאה גם ברמב"ן רא"ה רשב"א ריטב"א.
- ↑ רש"י, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א', ד"ה וקרע שיראים
- ↑ כך ביאר ר"י בשיטת רש"י, תוספות, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א', ד"ה רב אשי.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד עמוד א'.
- ↑ ריב"א בתוספות, רשב"א, ריטב"א, ורא"ה בכתובות דף ל"א ע"א
- ↑ כלשון הרא"ה "כל הקודם להרגו זכה"
- ↑ וכך מבארים גם את מה שכתוב בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ב עמוד ב' שהשורף גדיש ונשרף עימו עבד פטור שמתחייב בנפשו מצד רודף.
- ↑ ואין זו סתירה בדברי רבא, משום שרבינו תם ורמב"ן סוברים שהדין של רבא לחייב ממון ומיתה הוא רק בעדים זוממין. גם רש"י (בד"ה לא שנא) למד שגם ברודף נחשב ממון לזה ונפשות לזה, והמהרש"ל כתב שצריך לגרוס כאן רבה, ואם כן לפי רש"י גם רבה חולק על רבא.
- ↑ משנה, מסכת כתובות, פרק ג', משניות א'–ב'
- ↑ בבא קמא פרק ז'
- ^ 40.0 40.1 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל'
- ↑ האוכל תרומה בשוגג חייב בתשלומי תרומה כמו שכתוב בתורה.
- ↑ כמו המשנה הראשונה בפרק אלו נערות בכתובות.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א', הלכה י"א
- ^ 44.0 44.1 תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד' עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ז
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ב -ל"ג
- ↑ חוץ מחבלה שאין בה שווה פרוטה שלוקה עליה
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א', הלכה י"א והלכות גניבה, פרק ג', הלכה ב'
- ↑ מלבד זר שאכל תרומה והתרו בו לעונש מלקות, ולא ידע שחייב מיתה, שלוקה ומשלם, ואפילו אכל ביום הכיפורים לוקה ומשלם, (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק י', הלכות א'–ז'). גם מועל בהקדש במזיד לפי הרמב"ם לוקה ומשלם, (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעילה, פרק א', הלכה ג').
- ↑ ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק כ"א
- ↑ כמבואר במסכת סנהדרין, דף פ"ד עמוד ב', הניחא למאן דאית ליה דתנא דבי חזקיה אבל למאן דלית ליה כו'. וביארו התוספות במסכת כתובות, דף ל"ה עמוד א', שהכוונה לרבי חגא ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.
- ↑ בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ט עמוד א'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א', הלכה י"ג
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ט עמוד א'
- ↑ תוספות, מסכת פסחים, דף כ"ט עמוד א', ד"ה רבי נחוניה ובמסכת כתובות, דף ל' עמוד ב',
- ↑ יוצאים מן הכלל לפי תוספות: זר שאכל תרומה בשוגג, ואפילו בפסח, שחייב לשלם משום שתשלום זה נחשב לכפרה כמו שהוסבר בהרחבה בפיסקה "בחיוב קנס". גם האוכל הקדש בשוגג חייב, כמו שנאמר בתורה במפורש. והיכי דגלי גלי. אולם אם אכל הקדש חמץ בפסח פטור, דהיכי דלא גלי לא גלי.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ט עמוד א'
- ↑ רמב"ן, מסכת כתובות, דף ל"ה והרשב"א שם
- ↑ כך על פי שיטה ישנה בשיטה מקובצת בכתובות דף ל' ע"ב, שם מדובר על אדם שתחבו לו תרומה לתוך בית הבליעה באופן שאינו יכול לפלוט אותה, ונאמר שם שבאופן זה בוודאי חייב לשלם משום שאין חיוב מיתה כלל מכיוון שהאכילה במקרה זה היא באונס, ומכאן מוכח שחייבי מיתה באונס חייבים לשלם, ואמנם רבי עקיבא אייגר שם מסתפק בזה, גם משום שאכילת תרומה היא בחיוב מיתה בידי שמים ולרוב הראשונים אפילו שוגג חייב לשלם, וגם שתוספות ביארו באופן שונה את הגמרא.
- ^ 60.0 60.1 משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ו'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד עמוד א'
- ↑ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ז'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א', "היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגניבה באים כאחד".
- ↑ מבואר בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ב עמוד א'.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט', הלכה י"ג ובמגיד משנה שם. ובהלכות גניבה, פרק ג', הלכה ב'.
- ↑ ולכן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, כלומר כפי השווי שהיה שווה החפץ בשעת הגזילה, ולא כפי שוויו בשעת האונס.
- ↑ בשונה משואל שחייב באונסים שהחיוב שלו חל בשעת האונס, הרי גנב וגזלן חייבים באונסים למפרע כבר בשעת הגניבה, על ידי קניני גזילה, תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ד עמוד ב'רב אשי בשם רב פפא.
- ↑ סנהדרין ע"ב עמוד א'
- ↑ רש"י ותוספות, מסכת סנהדרין, דף ע"ב עמוד א', ד"ה מסתברא.
- ↑ האחרונים הקשו על דין זה מהסוגיא של תברא או שתייה, שם מבואר שמי שגנב חבית יין בשווי זוז, וכששתה את היין כבר התייקר היין ועמד על ארבעה זוז חייב לשלם ארבעה זוז, בגלל שנוסף עליו חיוב חדש בשעת ההיזק. אם כן גם כאן כשהזיק את הגניבה חל עליו חיוב חדש, ועל זה אין לו פטור של קלב"מ. רבי שמעון שקופ תירץ שאי אפשר להתחייב על חפץ אחד שני חיובים, והרי גם הפטור של קלב"מ איננו פטור גמור אלא מחוסר גבייה, ולכן לא יכול לחול עליו החיוב השני של מזיק אחרי שכבר ישנו חיוב גניבה, ורק באופן שהתייקר החפץ הגנוב ונמצא שעל חלק משוויו עדיין לא חל חיוב גניבה, הרי שעל חלק זה יכול לחול חיוב מזיק. ויוצא מדבריו שגם בבא במחתרת באופן שהתייקרו הכלים ואז שבר אותם יהיה צריך לשלם על החלק הנוסף בשווי שלהם. (חי' ר' שמעון ב"ק סימן ל"ו אות ח' ד"ה ונלענ"ד, וכתובות סימן מ' ד"ה והנה לפמש"כ)
- ↑ נידון דומה הובא בגמרא במסכת כתובות, דף ל"ד עמוד ב', לגבי גנב בשבת ואחר כך טבח את הגניבה בשבת שלפי רבה הוא פטור אפילו מתשלום הקרן, משום שביחד עם מעשה הגניבה עבר על איסור הוצאה בשבת (ואם אין גניבה אין טביחה), ועל זה דנו הראשונים מה הדין אם הטביחה הייתה במוצאי שבת, ולפי רש"י ותוספות יהיה פטור משום שאי אפשר לחייבו קרן על גניבה בשבת, אפילו אם הזיק במוצ"ש, ולפי הרמב"ן יהיה חייב על הנזק, משום שבמוצ"ש כבר אין קלב"מ.
- ↑ במסכת כתובות, דף כ"ט עמוד א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב עמוד א'
- ↑ הלכות רוצח פרק א' הלכה י"ג
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב עמוד א',: "אם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא"
- ↑ הובאו דבריו בקובץ שיעורים כתובות סימן פ"ד וכתב שכן משמע מרש"י, מסכת בבא קמא, דף ל"ה עמוד א', ד"ה ומנא ידעינן
- ↑ הקובץ שיעורים (בבא בתרא סימן רכ"ג) מבאר את שיטת רבי עקיבא אייגר בשני אופנים: א. אדם שיש ספק לגביו אם הוא חייב מיתה אינו נהרג משום שבמצב של ספק הרי שבוודאי אינו חייב מיתה. שאין חיוב מיתה חל על האדם אלא בתורת וודאי. ב.על פי הברייתא של דבי חזקיה דין קם ליה בדרבה מיניה הושווה לחיוב ממון של מכה בהמה (לעניין שוגג), על פי הפסוק מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, שכל מקום שמכה בהמה חייב מכה אדם פטור מתשלומין, והרי ספק מכה בהמה פטור, שאין מוציאים ממון מספק, ואם כן אף קם ליה בדרבה מיניה אינו פוטר מספק.
- ↑ בבא קמא דף ל'
- ↑ כתובות סימן פ"ד
- ↑ דף צ"א
- ↑ כך כותב החתם סופר, חידושים משנת תקס"ב
- ↑ כך סובר הצל"ח פסחים כ"ט
- ↑ ים של שלמה בבא קמא פרק ו' סימן ו'.
- ↑ הקובץ שיעורים בכתובות סימן צ"ג מבאר את שיטת המהרש"ל שישנם שני דינים חלוקים בדין קם לי בדרבה מיניה, הראשון הוא פטור מתשלומים, והשני שבעונש החמור נחשב הדבר שכבר נענש גם על הדבר הקל, ולכן באופן שיש חיוב מיתה בפועל, נחשב הדבר שכבר נענש, ולכן פטור אפילו לצאת ידי שמים, אבל באופן שאין חיוב מיתה בפועל, קיים רק הדין הראשון, והוא, פטור מעונש בלבד, ולכן עדיין חייב לצאת ידי שמים.
- ↑ סימן כ"ח סעיף קטן א'
- ↑ הקצות מוכיח דין זה מהגמרא במסכת סנהדרין, דף ע"ב , שם מסופר על רבה שגנבו לו במחתרת בהמה, ואחרי שהגנב השיב את הגניבה, החזיר רבה את הבהמה לגנב, משום שלפי שיטת רב הגנב פטור משום קלב"מ, ושם הרי היתה הגניבה תפוסה בידו, ומוכח כשיטת המהרש"ל
| דיני נפשות | ||
|---|---|---|
| מיתה שלא בידי בית דין | מיתה בידי שמיים • הבא במחתרת • הבא להורגך השכם להורגו • רודף • מוסר • קנאים פוגעים בו • מורידין ולא מעלין • גואל הדם • מורד במלכות | |
| מרכיבי הדינים | סנהדרין בלשכת הגזית • סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה • עדות • התראה | |
| איסורים ומצוות | רצח במשפט העברי • לא תרצח • ייהרג ואל יעבור • מסירות נפש • שעת השמד • קידוש השם • לא תעמוד על דם רעך • עדים זוממים • פיקוח נפש • קדושת החיים • שמירת הנפש • מאבד עצמו לדעת | |
| שונות | כרת • הכנסה לכיפה • קם ליה בדרבה מיניה • עיר מקלט • שינוי הדין • המתת חסד בהלכה • הפלה • שור הנסקל • דיני בני נח • עגלה ערופה | |
| ארבע מיתות בית דין | ||
| חייבי סקילה | עבודה זרה • נערה המאורסה • חילול שבת • מסית • מדיח • ברכת השם • קללת אב ואם • משכב בהמה • משכב זכר • שוכב עם אמו • שוכב עם אשת אביו • שוכב עם כלתו • בן סורר ומורה • מכשף • בעל אוב • ידעוני | |
| חייבי שרפה | בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה • שוכב עם בתו או נכדתו | |
| חייבי הרג | עיר הנידחת • רוצח | |
| חייבי חנק | אשת איש • הכאת הורים • גונב איש • זקן ממרא • נביא שקר | |