טיוטה:פדיון הבן/2
 | |
| בחלק מעדות ישראל נהוג שהנשים הנוכחות מקיפות את הילד בתכשיטיהן. | |
| מקרא | ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים ט"ו-ט"ז |
|---|---|
| משנה תורה | ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"א |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן ש"ה |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה פ' ספר החינוך, מצווה שצ"ב |
פדיון הבן (או פדיון בכורות) הוא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה חייב כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן. עם היוולדו הבן שייך להקדש בשל מצוות קידוש בכורות ולכן יש לפדותו. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום[1] אך ניתן לקיימו גם אחרי כן, וכן ניתן למסור את התשלום לפני כן ולהכריז שהפדיון תקף מגיל 30 יום.[2]
הפדיון הוא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שבהן זכו אהרן ובניו הכהנים. התינוק נפדה מהכהן על ידי תשלום חמישה סלעים, שהם חמישה מטבעות כסף טהור, כל אחד במשקל סלע, או חפץ השווה לסכום זה.
מקור המצווה
בספר שמות, ביום יציאת מצרים, אומר ה' למשה: ”קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ב'). בהמשך, מצווה משה את בני ישראל בפירוט את מצוות קידוש הבכורות, שנועדו לזכירת יציאת מצרים בכלל ומכת בכורות בפרט:
וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה', וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ – הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.
בפרשת קרח, לאחר מחלוקת קרח ועדתו, מוזכרת מצוות קידוש בכורות כחלק ממתנות הכהונה, ופרטי מצוות הפדיון מפורטים יותר. וכך אומר ה' לאהרון:
כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא.
טעם המצווה
במקרא מתוארת המצווה ככזו שנועדה להזכיר לעם ישראל את יציאת מצרים ומכת בכורות: ”וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"ד-ט"ו).
ספר החינוך כתב טעם נוסף: קידוש הפרי הראשון, ובכלל זה הבן הראשון של האדם, מזכירה לו שאין לו דבר בעולם זולת מה שנתן לו ה':
כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טורחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו – מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו.
— ספר החינוך, מצווה י"ח
לפי ספר הזוהר, כל זמן שלא נפדה הבן הבכור מלאך-המוות קשור בו, ועם פדיונו נפדה ונקשר לחיים.[3]
מיהו בכור
המצווה חלה רק על בן ישראלי מצד אביו ומצד אמו. כלומר, אם האב הוא כהן או לוי, או האם היא בת כהן או בת לוי, הבכור אינו חייב בפדיון. בנוסף, כדי שתינוק יכנס בגדר "בכור" החייב בפדיון הבן, צריך שיתקיימו בו התנאים הבאים:
- הוא הבכור לאמו
- הוא הראשון שיצא דרך הרחם
- הוא זכר גמור
- הוא בר-קיימא
לאור זאת מצות פדיון הבן אינה שכיחה כל כך, ורבים אינם זוכים לקיימה. להלן פירוט תנאים אלו:
בכור
הבכור שחייב בפדיון הוא התינוק הראשון שנולד, ואפילו אם כל התינוקות שלפניו היו נפלים. אבל אם הקודמים היו מסוג נפל שאין אמו טמאת לידה, כגון וולד שאין בו ריקום איברים, הבא אחריו חייב בפדיון[4].
נפל בתוך מ' יום וודאי לא היה בו ריקום איברים[5], ואחרי ג' חדשי הריון ("הוכר עוברה") וודאי היה בו ריקום איברים[6]; בין יום מ' יום לג' חודשים צריך לבדוק את צורת הוולד אם יש בו ריקום איברים. שי אומרים שבדיקה זה צריכה להיעשות דווקא על ידי מומחים בעניין[7], ויש שהצריכו גם מורה הוראה[8], אך יש הסבורים שאין צורך בבקיאות רק שהריקום צריך להיות דבר הניכר לעין[9]. ואף בזמן הזה ניתן לבדוק זאת, למרות שנפסק ש"אין אנו בקיאים" בצורת נפלים לעניין טומאת לידה, כי זה נאמר רק משום חומרת איסור נידה, אבל אין לפטור הבא אחריו מפדיון הבן שהוא חיוב ממון[10].
ובספק איזה סוג נפל היה, יש אומרים שמעמידים אשה על חזקתה שלא נפתח רחמה, והנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו, והבא אחריו הוא בכור לפדיון[11]; ויש אומרים שכיוון רוב ההפלות הם וולד מרוקם הן מפילות יש כאן רוב נגד חזקה, ואין להוציא ממון מספק, ולפיכך פטור מפדיון[12].
תינוק שנולד אחר נפל פטור אף אם הנפל יצא מחותך[13], אלא שנחלקו הפוסקים אם הראש מחותך, אם הוא פוטר את הבא[14], או לא[15]. אם הנפל הוצא בניתוח קיסרי נחלקו הפוסקים, יש אומרים שהנולד אחריו הוא כבכור[16]; ויש אומרים שהשני פטור[17]. אם העיבורים הקודמים היו מחוץ לרחם (בשחלות או בחצוצרות), אין הבא אחריו פטור מפדיון בכל אופן[18].
פטר רחם
המצווה חלה רק על "פטר רחם", כלומר תינוק שנולד דרך הרחם ולא בניתוח קיסרי[19]. התינוק צריך לצאת דרך הרחם כשיעור שמגדיר אותו בהלכה כ"ילוד", ואז הוא חייב בפדיון אף אם לבסוף נדרש לנתח[20].
יש פוסקים שאם היה חציצה בין התינוק לרחם בלידה הוא ספק בכור ("איבעא דלא אפשטא") כפי שנפסק לגבי בכור בהמה[21], ולפיכך דנו לגבי תינוק שהוצא מהרחם בעזרת מלקחיים[22]. לעומתם יש הסוברים שבבכור אדם אין כלל דין חציצה[23].
חריגות אחרות בלידה אינו משפיעים על הגדרת "פטר רחם"[24], כגון הוצאה בעזרת שולפן-ריק[25], או הוצרכו להרחיב את פתח הנרתיק במספרים (episiotomy)[26].
זכר
רק בכור זכר חייב בפדיון. בכור שהוא טומטום, דהיינו ספק נקבה הוא, והוא פטור מפדיון כי המוציא מחברו עליו הראיה[27]. אם נקרע ונמצא זכר תוך ל' יום האב חייב בפדיון, ולאחר ל' יום הבן חייב לפדות את עצמו כשיגדיל[28].
בן קיימא
בכור שאינו יכול להתקיים (נפל) פטור מפדיון הבן, אפילו הוא עדיין חי ביום ל"א. בזמננו שיכולים להחיות פגים באינקובטור הם חייבים בפדיון הבן אם חיו יותר מל"א יום. אלא שיש אומרים שצריך להמתין ל' יום אחר שיצא מהאינקובטור, שאז נגמר עיבורו, ואז יכולים לפדותו[29]. אולם תינוק שנולד בזמנו כרגיל יש לפדותו בזמנו אף אם הוא נמצא באינקובטור[30].
תינוק שנעשה טריפה תוך ל' יום פטור מפדיון הבן[31]. כמה ראשונים חילקו בין תינוק שנולד כטריפה, שחייב בפדיון אם חי עד יום ל"א, לבין תינוק שנעשה טריפה לאחר לידתו, שפטור[32]. ונחלקו הפוסקים לגבי מי שמוגדר להלכה כטריפה רק שבפועל שיכולים לחיות כך שנים רבות, אם הוא פטור[33] או חייב.[34]. במחלוקת זה תלוי דין תינוק שתחבו לו מחט בלבו ונתרפא או שעשו לו ניתוח במעיו והבריא[35]. אולם אף הפוטרים כתבו שיפדה אותו בלא ברכה ובמתנה על מנת להחזיר[36].
אבל בכור שחולה באופן שאינו מוגדר כטריפה חייב, ופודים בכור כזה בזמנו ואין צריך להמתין עד שיצא מכלל סכנה[37]. וחייב בפדיון אפילו הוא חולה מסוכן שמשערים שהוא ימות מהמחלה לאחר ל', ואפילו כבר היה גוסס[38]. אבל יש אומרים שבכור כזה, שברור תוך ל' שהוא עומד למות, פטור מפדיון, ויפדו אותו בלא ברכה ובמתנה על מנת להחזיר[39].
בתאומים
כשנולדים תאומים מי שמוציא ראשו תחילה הוא הבכור, ואף אם החזיר את ראשו, והשני נולד לבסוף ראשון[40], והמיילדת נאמנת על כך[41]. וגם אם הראשון היה נפל הבא אחריו אינו חייב בפדיון[42]. ונחלקו הפוסקים אם הראשון היה בן שמונה מת ואחר שיצא ראשו חזר ונכנס, אם השני חייב בפדיון הבן[43], או שאין לחלק בין חי או מת[44].
כשיש ספק מי יצא ראשון, כך שיש צד האב פטור לגמרי, אז אין פודים את הבכור כי המוציא מחברו עליו הראיה. כגון שנולדו זכר (או כמה זכרים[45]) ונקבה, או שני זכרים ומת אחד מהם בתוך ל' יום, ולא ידוע מי יצא ראשון[46]. אבל בכל מקרה היה חייב, חייב לפדות מן הכהן אחד מהם, אף על פי שאין ידוע איזה מהם הוא הבכור[47].
סכום הפדיון
הסכום המופיע בתורה הוא חמישה שקלים. השקל היה מטבע כסף, לאו דווקא טהור, שהיה נוהג בזמן התורה. חז"ל השוו את השקל למטבע "סלע צורי" שהיה נוהג בתקופת המשנה והתלמוד. במערכת מטבעות זו, סלע כסף היה שווה 4 דינרי כסף, ובדינר כסף היו 192 פרוטות נחושת.
לדעת הרמב"ם במשנה תורה שווי פרוטת נחושת הוא כמשקל "חצי שעורה" כסף נקי.[48] לפי מדידות שנערכו בזמננו, משקל חצי שעורה הוא כ־1/40 גרם (0.025 גרם).[49] לפיכך שווי חמש סלעים לפדיון הבן הוא 96.15 גרם כסף נקי. נהוג לעגל כלפי מעלה ולהשתמש ב-100 גרם כסף מחשש לטעות.[50] או ב-102 גרם כמנהג חב"ד.[51] בעבר נהגו בקהילות אשכנז לפדות בסכומים נמוכים יותר – כ-73 גרם כסף.
מחיר הכסף נמדד באונקיית טרוי (Troy Ounce) שמשקלה 31.1034768 גרם.[52] לפיכך חמש סלעים שוות 3.091294283 אונקיות כסף (96.15 גרם חלקי 31.1034768 גרם באונקיה). ומכיוון שנהגו להחמיר ולהשתמש ב-100 גרם כסף, יש לקחת 3.21507466 אונקיות כסף.
ישנה מחלוקת כיצד להעריך את מחיר הכסף בימינו:
לפי דעת הרב מרדכי אליהו[53] נקבע המחיר לפי מחיר הכסף בתוספת עמלות סוכנים ומע"מ (כלומר מחיר סופי שמשלם הלקוח בחנות), ולעומת זאת, לפי חלק מהרבנים האחרים[54] מדובר על מחיר של כסף על פי המקובל בין הסוחרים לבין עצמם. למשל, לשם הערכה, נכון לפברואר 2025 שווי אונקיית כסף בבורסה הוא 32.66 דולר אמריקני, והשער היציג של הדולר הוא כ-3.55 ש"ח לדולר. לכן, הסכום של פדיון הבן לפי המחיר הסיטונאי של מתכת הכסף (כלומר לפי השיטה ההלכתית המקלה) הוא כ-373 ש"ח, וסכום הפדיון לפי המחיר ללקוח, דהיינו בתוספת מע"מ (כלומר לפי השיטה ההלכתית המחמירה) הוא בערך 440 ש"ח (נכון לפברואר 2025).
סכום זה אינו משקף את כוח הקנייה של חמש סלעים בזמן המקרא, בגלל ירידת ערך הכסף בעת החדשה. לשם השוואה, ניתן היה בזמן המקרא לקנות בחמש סלעים קרקע חקלאית בשטח של שני דונם,[55] ובשלושים סלעים נאמד ערכו של עבד ממוצע.[56]
אף שניתן לפדות את הבכור בכסף או בשווה כסף, אי אפשר לפדותו בקרקעות, עבדים, ושטרות[57] על פי דרשות של פסוקים בתלמוד. לכן אין לפדות את הבן בהמחאות. לעומת זאת, קיימת מחלוקת האם ניתן לערוך את הפדיון בשטרות כסף, שאינם בעלי ערך עצמי אלא ייצוג של הערך שנקבע על ידי המדינה, ועל כן מספר פוסקי הלכה כתבו שלא לפדות בהם לכתחילה, אך בדיעבד מצוות הפדיון התקיימה גם בדרך זו.[58]
כיום ישנם מטבעות מיוחדים עבור פדיון הבן, במשקל 20.57 גרם כסף כל אחד, שייצרה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות (במשקל כולל של קצת מעל 102 גרם, המתאים לכל השיטות שנמנו לעיל).[59] כן יוצרו מטבעות זהב טהור לפדיון הבן על ידי החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, בסדרות מוגבלות.
סדר הפדיון
נהוג לערוך את המצוה ברוב עם ומצווה ללוותו בסעודה חגיגית המוגדרת בהלכה כסעודת מצווה. נהוג להתחיל את המצוה לאחר בציעת הפת של סעודת המצוה.
את התינוק מלבישים בבגדי פאר, והנשים מקשטות אותו בתכשיטי הזהב שלהן. סיבת המנהג היא חיבוב המצוה[60], וכן לעשות תיקון לחטא העגל בו עם ישראל השתמש בתכשיטים (כאן נעשה שימוש בתכשיטים לביצוע מצווה)[דרוש מקור]. התינוק מובל על מגש כסף וכרית רקומה, ומוגש לידי הכהן.
האב אומר: ”אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר. זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ הַיִשְׂרְאֵלִית, וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָה לִפְדוֹתוֹ. שֶׁנֶאֱמַר: 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא.'[61] וְנֶאֱמַר: 'קַדֶשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.'[62]”
הכהן שואל את האב: ”מַאי בָעִית טְפֵי? לִיתֵּן לִי בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ שֶׁהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ אוֹ בָעִית לִפְדוֹתוֹ בְּעַד חָמֵשׁ סְלָעִים כְּדִמְחַיַיבְתּ מִדְאוֹרַיְיתָא?” תרגום מארמית: במה אתה חפץ יותר, לתת לי את בנך בכורך שהוא פטר רחם לאימו או רצונך לפדותו בעד חמש סלעים כפי חיובך מהתורה?
האב משיב לכהן: ”חָפֵץ אֲנִי לִפְדוֹת אֶת בְּנִי וְהֵילָךְ דְמֵי פִדְיוֹנוֹ כְּדִמְחַיַיבְתִּי מִדְאוֹרַיְיתָא.”
אצל הספרדים ועדות המזרח הכהן שואל את האם: ”בנך זה בכור הוא, שמא ילדת לפניו או שמא הפלת?”, והאם עונה: ”זה בני בכורי, לא ילדתי ולא הפלתי לפניו.”
האב מברך ברכת המצוות: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן”, וברכת שהחיינו: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶּה.”
האב נותן לכהן את כסף הפדיון ולוקח את בנו.
הכהן מברך על גביע יין ברכת בורא פרי הגפן. ויש נוהגים שמברך גם ברכת הריח על בשמים. לאחר מכן נהוג כי הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברך אותו בברכת כהנים.
יש המניחים על מגש הכסף קוביות סוכר ושיני שום, כדי לאפשר למספר רב של אורחים ובני משפחתם ליהנות משיירי סעודת המצווה, שהיא נדירה יחסית, ולמשתתפים בה מצווה רבה. המנהג הוא להניח את השום למשמרת כסגולה לשמירה.
ברכת הגאונים
בתקופת הגאונים תיקן רב האי גאון נוסח ברכה לאמרה אחרי ברכת הגפן וברכת הבשמים:
ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים וארבעים ושמונה אברים ואחר כך נפח בו נשמה ככתוב: ויפח באפיו נשמת חיים עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו כדכתיב: עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני, וזימן לו מאכל ומשתה, דבש וחלב להתענג בו וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו בתוך אמו, כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי, אביו אומר זהו בני בכורי וזהי ראשית אוני, פי שנים ראוי לתת לו שכך כתוב כתורת משה: לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו וגו', אמו אומרת: זהו בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני, חמש סלעים נתחייבנו לכהן לפדות ממנו שכך הוא גזרת מלך שנאמר: אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' ופדוייו מבן חדש תפדה ונאמר ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שכשם שהכניסו אביו לפדיון כך יכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל ופדיונן
— תשובות הגאונים שערי תשובה, באתר אוצר החכמה
לברכה יש מספר גרסאות נוספות[63] הטור מביא בשם הרא"ש כי בארצות אשכנז וצרפת לא נהגו לברך ברכה זו[64].
ברכת כהנים
לאחר הפדיון, המנהג הוא כי הכהן מניח את ידיו על ראש הבכור, ומברך אותו בברכת כהנים[65].
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
תעודת פדיון
יש כהנים שמעניקים למשפחת תינוק הבכור תעודת פדיון לאחר הפדיון.[66]
מילה ופדיון הבן
מילה קודם לפדיון הבן, ולכן בכור שנדחתה מילתו עקב חולי והבריא ביום שלושים ואחד, צריך למול קודם ואחר כך לפדותו[67]. אבל הוא עדיין חולה ביום ל"א, אין להשהות את הפדיון עד שיהיה ראוי למילה, רק פודין אותו בזמנו ומלים אותו כשבריא[68], ואפילו אם פדיון הבן נדחה מזמנו, כגון שחל יום שלושים ואחד בשבת ונדחה ליום ראשון[69].
פדיון הבן כשאין אב
מצוות פדיון הבן מוטלת על האב כלפי בנו. אם האב לא פדה את בנו הבכור עד גיל שלוש עשרה, בו חל עליו החיוב במצוות, עוברת המצווה לבן עצמו. במקרים בהם לבן הבכור אין אב, קיימת מחלוקת בהלכה: הרמ"א והט"ז כתבו שיש להמתין עד שיגיע הבן לגיל מצוות ויפדה את עצמו (כלומר, בלי לשנות את מסגרת המחויבים במצווה), וכך דעת הרב עובדיה יוסף. מנגד, הש"ך, ערוך השולחן ואגרות משה[70] כתבו שעל בית דין או הרב למנות שליח לקיום פדיון הבן לבכור. במפרשים נזכרים מספר יתרונות לאפשרות מינוי שליח בית הדין: קיום המצווה במועדה, זיכוי הבן במצווה ומניעת שכחת המצווה בחלוף הזמן.
בעבר, נדונה האפשרות של קיום פדיון הבן לבכור ללא אב במקרים הבאים: כאשר האב נפטר לפני הולדת הבן, כאשר גויה מעוברת התגיירה ואז ילדה, וכן כשיהודיה התעברה מגוי. בשני המקרים האחרונים קיים אב, אך הוא אינו מחויב במצוות.
כיום, נוספה לאפשרויות אלה שאלת הפדיון לאם יחידנית, אשר ילדה באמצעות שימוש בתרומת זרע. אם האם פונה לקיים פדיון הבן לבנה, כותב הרב נחום אליעזר רבינוביץ כי יש להושיב, בתחילת טקס הפדיון, שלושה גברים כבית דין, ובאפשרותם למנות את האם עצמה לקיים את המצווה. בית הדין יכול להיות מורכב מקרוביה של האם.[71]
מת הבכור
בכור שמת או נהרג תוך ל' יום פטור מפדיון, ואפילו היה ידוע שכלו לו חודשיו[72]. אבל אם מת לאחר ל' יום חייב האב לפדותו[73] משום שכבר נשתעבדו נכסי האב למצווה זו עוד בחיי הבן[74]. והפדיון צריך להיות קודם הקבורה, אבל אף אם כבר קברו אותו לא נפטר האב מהחיוב[75].
כאשר פודים בכור לאחר מותו, יברך האב על "על פדיון בכורי ישראל"[76], היינו שלא יברך "על פדיון הבן", או "על פדיון בכור", שלשון זו משמע שהבכור עדיין חי. ולעניין ברכת שהחיינו נחלקו הפוסקים: יש אומרים שיברך[77], יש שהסתפקו אם יברך[78], ויש שהכריעו שלא יברך[79]. וכשפודה את הבכור המת אומר לכהן: "בני בכורי שילדה לי אשתי מת ושבק חיים לכל ישראל, הילך חמש סלעים שנתחייבתי ליתן לכהן בפדיונו"[80], והכהן נוטל את כסף הפדיון, ואומר: "כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר", ומברך את האב (ולא את הבן), ואומר שהשם יברכהו ויקיים בו מקראות של ברכה[81].
האב רשאי לעשות סעודה לכבוד פדיון בכורו המת לאחר שבעת ימי האבלות, וסעודה זו היא סעודת מצווה[82], ומכל מקום יפדה את הבן הנפטר מיד, אף על פי שאת הסעודה יעכב עד אחרי שבעת ימי האבלות[83].
דיני האב והכהן
דינים הנוגעים לאב
- אב אילם, ששומע ואינו מדבר: חייב לפדות את בנו, ואחר יברך במקומו את ברכת הפדיון[84]. ולעניין ברכת שהחיינו - יש מי שכתב, שעדיף שאחר יקח פרי חדש או בגד חדש, ויברך שהחיינו במקום האב[85]; ויש מי שכתב, שהכהן יברך שהחיינו[86]. אב עיוור חייב לפדות את בנו ככל אב[87].
- הזרעה והפריה: תינוק בכור לאם ישראלית, שנולד לאחר הזרעה מלאכותית, או לאחר הפריה חוץ-גופית - יש מי שכתב, שאביו חייב בפדיונו כרגיל ובברכה[88]; ויש מי שכתב, שיעשו את פדיון הבן בלא ברכה, ועדיף שיעשה הפדיון בשליחות בית דין, שימנה את האיש לעשות בשמם את הפדיון[89].
- אם האם היא כהנת או לוויה, אף אם נזרעה שלא מבעלה, לא נתחללה, ופוטרת את בנה[90].
- אם לא ידוע מי האב, הבן עצמו חייב לפדות את עצמו כשיגדל, ועדיף שבית דין יפדוהו בקטנותו על ידי זיכוי[91].
- הוחזק לעקר על ידי רופא: איש שנבדק ונאמר לו שאינו ראוי להוליד, ובא על אשתו ונולד בן בכור, אין מטילים ספק באבהותו לעניין פדיון הבן[92].
- גוסס או שוטה: אב שמינה שליח לפדות את בנו, וכשהגיע זמן הפדיון היה האב גוסס או שנשתטה - יש אומרים, שעדיין שליחותו עליו, ויכול השליח לפדות את הבן; ויש אומרים, שבטלה השליחות, ואינו יכול לפדותו[93].
- אב מאמץ: המאמץ תינוק, אם ברור שהוא בכור לאמו הביולוגית, וברור שלא נפדה, יש מי שכתב, שהאב המאמץ חייב לפדותו בברכה, אפילו אם יש ספקות כגון שמא הפילה אמו ילד קודם, או שמא האם בת כהן או בת לוי[94].
דינים הנוגעים לכהן
מותר לפדות בכור אצל כהן בעל מום[95]. וכן אצל כהן סומא[96].
כהן שהוא פצוע דכא או כרות שפכה: יש אומרים, שמותר לפדות אצלו את הבכור[97]; ויש אומרים, שאין פודים אצלו, ומכל מקום בספק פצוע דכא מותר לפדות[98].
כהן שהוא טומטום או אנדרוגינוס, ספק אם אפשר לפדות בכור אצלו[99].
ראו גם
לקריאה נוספת
- ניסן רובין, ראשית החיים – טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
- בענייני פדיון הבן אסופת מאמרים בנושא פדיון הבן/2, באתר אסיף
קישורים חיצוניים
- הערך "פדיון הבן/2", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מידע על טקס פדיון הבן באתר מכון עתים – ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
- הלכות פדיון בכורות, באתר ישיבה
- הלכות פדיון הבן, וסדר פדיון הבן, באתר 'ברית יצחק'
- שווי הפרוטה והכסף - מעודכן בזמן אמת מהבורסות בעולם (כולל הסברים נרחבים ויסודות החישוב)
- מחשבון שער פדיון הבן, באתר פדיון הבן שלי (מתעדכן אוטומטית)
- אסופת מאמרים בנושא פדיון הבן/2, באתר אסיף
- כתב: הרב ישראל איצקוביץ, צילם וערך: דנצ'וּ ארנון, פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ: טקס פדיון הבן בחסידות מכנובקה-בעלזא, בבלוג "עונג שבת", 6 ביוני 2024
- פדיון הבן/2, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ 30 הימים נספרים החל מיום הלידה, כולל יום הלידה. בתומם של 30 הימים (כלומר, ביום ה-31) על התינוק להיפדות (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"א, הלכה י"ז)
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"א, הלכה י"ח
- ↑ ספר הזוהר, הקדמה (חלק א', דף יד.)
- ↑ בבלי בכורות מו א; רמב"ם בכורים יא יד; טושו"ע יו"ד שה כב-כג.
- ↑ שו"ת ישכיל עבדי ח"ח חיו"ד סי' לו אות ב; רבי שלמה זלמן אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה סק"ד.
- ↑ שו"ת נודע ביהודה תניניא חלק יו"ד סי' קפח; שו"ת חתם סופר חלק יו"ד סי' רצט; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שה.
- ↑ שו"ת חכם צבי סימן קד; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' פג; הגהות אמרי ברוך יו"ד סי' שה; הגהות יד שאול שם; שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן שצז-שצח.
- ↑ בית מאיר על יו"ד סי' שה.
- ↑ מהרי"ק שורש קמב; רמ"א יו"ד שה כג; שו"ת מהר"י קצבי סי' ה; שו"ת נודע ביהודה תניניא חיו"ד סי' קפח; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' עט; שו"ת מהר"ש איגר חיו"ד סי' מא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רצט; שו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סימן כו.
- ↑ כנסת הגדולה יו"ד שה כב; מהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ח סוף אות ס.
- ↑ מהרי"ק שורש קמב (הובאו דבריו בב"י בדק הבית סי' שה; דרכי משה יו"ד סי' שה אות יג); רמ"א יו"ד שה כג; כנסת הגדולה בהגהות הטור שם אות כו; שו"ת מהר"י קצבי סי' ה; שו"ת דרכי נועם חיו"ד סי' יג; שו"ת נודע ביהודה תניניא יו"ד סי' קפח; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מט, ובמגדל עוז פלג א אות כה; שו"ת הגר"ש איגר חיו"ד סי' מא; שו"ת חיים שאל ח"ב סי' יז; שו"ת שער המים סי' ג; שו"ת נשמת כל חי סי' סג; שו"ת ראש משביר חיו"ד סי' כא; שו"ת תעלומות לב ח"ג ד' צט ע"ג; שו"ת ערוגת הבושם חיו"ד סי' רלו; שו"ת ישמח לבב חיו"ד סי' מד; ערוך השולחן יו"ד שה סו; שו"ת שואל ונשאל חיו"ד סי' קכח.
- ↑ שו"ת חכם צבי סי' קד; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' פג; מהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ח סוף אות ס; שו"ת חתם סופר יו"ד סי' קצט; שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' קיג; שו"ת תשובה מאהבה סי' יח; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' שה; שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' פא; שו"ת יהודה יעלה אבהע"ז סי' רסד אות ב; הגהות ברוך טעם יו"ד סי' שה; הגהות יד שאול יו"ד סי' שה; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שצז-שצח; שו"ת בית דוד (טעביל) סי' כד; שו"ת מהרי"א הלוי סי' קכא; שו"ת ישועות מלכו חיו"ד סי' ס; שו"ת נודע בשערים מהדו"ת חיו"ד סי' טו; שו"ת מהר"ש איגר חיו"ד סי' מא; שו"ת בנין עולם חיו"ד סי' נח; שו"ת דברי חיים חיו"ד סי' נב; שו"ת לחם שערים סי' ע; שו"ת יד הלוי חיו"ד סי' קצב; שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' כ; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כו; תשובות והנהגות ח"ב סי' תקעא. לשיטה זו אין מחלוקת עקרונית בין המהרי"ק וסיעתו לבין החכ"צ וסיעתו. אמנם יש מהפוסקים שחייבו הבא אחריו בפדיון גם בספק ריקום של הראשון - ראה שו"ת נוב"י שם; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קמט; שו"ת דרכי נועם סי' יג; תפארת למשה על יו"ד סי' שה.
- ↑ בבלי בכורות מו א; רמב"ם בכורים יא טו; טושו"ע יו"ד שה כב-כג.
- ↑ רש"י בכורות מו א ד"ה מחותך; ר"י קורקוס על רמב"ם בכורים יא טו. וראה מהרי"ט אלגאזי שם. וראה נידה כט א, שעניין זה הוא מחלוקת אמוראים.
- ↑ רמב"ם איסורי ביאה י ו; טושו"ע יו"ד קצד י (לעניין טומאת לידה). וראה מהרי"ט אלגאזי שם אות סג. וראה עוד בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ז; ביאור הגר"א יו"ד סי' שה סקל"ח.
- ↑ חי' רעק"א על ט"ז יו"ד סי' שה סק"כ; סדרי טהרה על מס' נידה ד' כו; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רמט. והיינו, שדווקא יוצא דופן בן קיימא, או נפל שאינו בר-קיימא שנולד בדרך רגילה פוטרים את הבא אחריהם, אבל אם מצטרפים שני הדברים, גם נפל וגם יוצא דופן, אינו פוטר את הבא אחריו.
- ↑ מהרש"א נידה כו א; סדרי טהרה יו"ד סי' קצד סקכ"ז (וסותר לחידושיו על נידה - ראה הע' קודמת); חי' הרי"ם על יו"ד סי' שה סכ"ד; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נ (ובוודאי אם הראשון חי זמן קצר ואחר מת, עיי"ש); ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב סי' שה סקי"ט. וראה עוד בחדרי דעה יו"ד סי' שה סע' כד; נמוקי רי"ב שם בט"ז סק"כ. וראה במהרי"ט אלגאזי בבלי בכורות פ"ב אות כד, שנשאר בספק בדין זה, אם כי דן בנקיבה נפל שיצאה דרך הדופן, ולא ברור אם מסתפק גם בזכר באותם תנאים.
- ↑ שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רלט; הגרי"י נויבירט, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה סק"ה. וראה שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קצט.
- ↑ בבלי בכורות מז ב, מחלוקת; רמב"ם בכורים יא טז, ונחלות ב יא; טושו"ע יו"ד שה כד.
- ↑ שו"ת עטרת משה חיו"ד ח"ב סי' ריט אות ב; שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' קנ.
- ↑ ראה בבלי חולין ע א; רמב"ם בכורות ד יז; רא"ש בכורות ט ב; טור יו"ד סי' שטו.
- ↑ שו"ת חלקת יואב מהדו"ק סי' כו; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שצא-שצד; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' מא; שו"ת שאילת משה חיו"ד סי' לו; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ד סי' ט;שו"ת לבושי מרדכי שם; שו"ת מהרש"ם ח"ג במפתחות לחחו"מ בסוף.
- ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קכה; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תרסה; שו"ת לבושי מרדכי שם; שו"ת חבצלת השרון מהדו"ת סי' נו. אמנם ראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' צו. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ע' חציצה, עמ' קכח-קל.
- ↑ שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ד סי' ט.
- ↑ ס' אוצר פדיון הבן, פ"א הע' מו, בשם מורי הוראה בזמנינו; ס' פדיון הבן כהלכתו פ"ב סכ"ג, ובהע' 56 שם; ילקוט יוסף ובע שמחות ח"ב סי' שה סע' כב.
- ↑ זוכר הברית סי' ז סכ"ב; אות שלום סי' רסו סק"ח; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רמח; ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב סי' שה סע' כא.
- ↑ מנ"ח מ' שצב; אור שמח בכורים פי"א. וראה עוד בדין פדיון הבן בטומטום בס' אות ברית סי' רסב סק"ד; שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סוסי' רסה.
- ↑ אות ברית סי' רסב סק"ד; ליקוטי פנחס סק"י ד"ה ואם.
- ↑ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה סק"ב, ובס' אוצר פדיון הבן פ"ג הע' לב; הגר"ש ואזנר, הובאו דבריו בס' פדיון הבן כהלכתו, עמ' תמט; שו"ת מעשה חושב ח"ד סי' מ; שו"ת יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' לז. וראה עוד מאמרו של הרב נ. גוטל, אור המזרח, קלג, עמ' 121 ואילך, שאפילו בתינוק שכלו חודשיו יש להמתין שלושים יום אחרי שיצא מהאינקובטור, עיי"ש בשם כמה פוסקים. ומאידך ראה מאמרו של הרב נ.א. רבינוביץ, הדרום לה ניסן תשל"ב עמ' 125, שחייב בפדיון מיד כשיצא מהאינקובטור, אם כבר עברו שלושים יום מלידתו. וראה עוד בנידון בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' של, וח"ד סי' רמג; ילקוט יוסף, שובע שמחות ח"ב סי' שה סקכ"ד.
- ↑ שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח סוסק"ח; שו"ת באר משה ח"א סי' סד; שו"ת באר שרים ח"א סי' עה.
- ↑ ב"ק יא ב, וראה שם מחלוקת רש"י ותוס'; רמב"ם בכורים יא יז; טושו"ע יו"ד שה יב.
- ↑ מאירי ב"ק יא ב, בשם גדולי קדמונינו; ס' ההשלמה, ב"ק שם אות ט; צפנת פענח על הרמב"ם הל' מתנות עניים, עמ' 118; קובץ על יד על רמב"ם ביכורים יא יז.
- ↑ רא"ש ב"ק שם סי' יב; ש"ך יו"ד שה סקט"ז; חכמת אדם קנ יא. ובספק טריפה כתב בש"ך שם, שאם חי י"ב חודש יצא מכלל ספק טריפה וחייב, אבל ביד אברהם יו"ד שם כתב שפטור.
- ↑ הגה' יד שאול על הש"ך יו"ד סי' שה סקט"ז, ובהסכמתו לשו"ת שבות יעקב; יעב"ץ, מגדול עוז, דיני פדיון הבן ברכת הורי פלג א אות ל; הנ"ל, סדור בית יעקב הל' פדיון בכור אות ו; כלי חמדה עה"ת פר' במדבר סוף אות ב.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה סק"ג. וראה עוד תשובות והנהגות ח"ב סי' תקעה.
- ↑ שו"ת באר משה ח"ח סי' קכא; שו"ת שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' צט.
- ↑ שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' קכט.
- ↑ יש"ש ב"ק פ"א סי' ל; מגדל עוז דיני פדיון הבן ברכת הורי פלג ג אות כב; שו"ת שערי דעה ח"א סי' עא; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' קכט. וראה חי' רעק"א יו"ד סי' שה סי"ב, שהסתפק בגוסס בידי אדם.
- ↑ שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' רפה; שו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' לח; שו"ת אבן יקרה חיו"ד סי' נג. וראה בלקוטי פנחס סקע"א.
- ↑ טושו"ע שם כב. וראה לעיל הע' 10-9, בעניין הגדרת הלידה.
- ↑ ערוה"ש יו"ד שה סז.
- ↑ בבלי בכורות מו א, מחלוקת; רמב"ם בכורים יא יד; טושו"ע יו"ד שה כב-כג.
- ↑ טושו"ע שם. וראה הגה' רעק"א שם; סדרי טהרה יו"ד סי' קצד סקכ"ג.
- ↑ ביאור הגר"א יו"ד שם סקל"ט. וראה עוד בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ז; הגה' רעק"א יו"ד שה כג; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קו, וסי' קל; ערוה"ש יו"ד שה סד. וראה עוד בע' השתנות הטבעים הע' 58 ואילך, וע' ילוד הע' 359 ואילך, שבזמננו אין דנים דין בן ח'.
- ↑ שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חיו"ד סי' כז אות ח. וראה ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב סי' שה סקכ"ט.
- ↑ רש"י בכורות מח א ד"ה האב.
- ↑ בבלי בכורות מח א; רמב"ם בכורים יא כ; טושו"ע יו"ד שה כה. וראה שם, עוד חילוקי מצבים של לידות שונות לנשים שונות. וראה משל"מ ביכורים יא כ-ל - סיכום המצבים השונים.
- ↑ רמב"ם, משנה תורה, א, ג.
- ↑ ראו:רשימת מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה..
- ↑ על פי הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, 'בכמה פודים', ליקוטים משפחה, ט, ב
- ↑ הרב יוסף שמחה גינזבורג, פדיון הבן, אתר חב"ד
- ↑ במקורות רבים במרשתת כולל http://wiki.answers.com/Q/How_may_grams_are_in_an_ounce_of_gold משקל אונקית טרוי הוא 31.1034807 גרם מה שמשנה במשהו את החשובים המופיעים כאן. המשקל 31.1034768 גרם מקורו במחשבון המופעל על ידי גוגל
- ↑ הרב שמואל אליהו, "קדש לי כל בכור" – מהלכות פדיון הבן, באתר ישיבה, א' בשבט התשע"ו
- ↑ יגאל גרוס, פדיון בכור – פרטי דינים (בכותרת 'שיעור הכסף'), באתר אנציקלופדיה יהודית דעת
- ↑ ויקרא, כ"ז, ט"ז
- ↑ שמות, כ"א, ל"ב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף נ"א עמוד א', עיין שם
- ↑ פדיון הבן בשטרות כסף, באתר דין, 2012-08-13
- ↑ סט מטבעות פדיון הבן באתר החברה הישראלית למדליות ולמטבעות
- ↑ אוצר פדיון הבן חלק ב עמוד תב הערה יד
- ↑ במדבר, י"ח, ט"ז
- ↑ שמות, י"ג, ב'
- ↑ ראה בוקסבוים, יוסף, סדר פדיון הבן לרבותינו הגאונים והראשונים מאת הרב שמואל אליעזר שטרן, קובץ בעניני פדיון הבן, באתר אוצר החכמה.
- ↑ טור יורה דעה שה.
- ↑ סדר פדיון הבן, מתוך הסידור, באתר www.sefaria.org
- ↑ ראו תעודת פדיון הבן
- ↑ שו"ת מהראנ"ח סי' עט; ש"ך יו"ד סי' שה סקי"ב; ברכ"י יו"ד סי' רסב ס"ב; חכמת אדם קנ י. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ש; שו"ת בית אפרים חאו"ח סי' סב; שו"ת פני מבין חיו"ד סי' רכג; שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' יז אות לב ואילך; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כה.
- ↑ שו"ת ב"ח החדשות סי' נ; שו"ת דבר שמואל סוסי' קצב; פחד יצחק, ע' מילה קודמת; שו"ת צמח צדק (קרוכמל) סי' קכח; שו"ת חיים שאל ח"א סי' לא, ובשיורי ברכה יו"ד סי' רסב ס"ב; שו"ת פרי השדה ח"ב סי' מג; שו"ת שיבת ציון סי' נד; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ש; מגדל עוז ברכות הורי פלג ג אות טז; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' קלד; עיקרי הד"ט סי' לג אות ח; שו"ת אבן יקרה מהדו"ג סי' קע; שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' רמד, וסי' רסז; שו"ת פני מבין חיו"ד סי' קכג; שו"ת זרע אמת ח"ג סי' קמט; בית לחם יהודה יו"ד סי' שה סק"ה; שו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סי' סא; שו"ת קב חיים סי' נז; שו"ת יד אליהו סי' נד; כלי חמדה עה"ת פר' במדבר ד"ה ע"ד; שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חיו"ד סי' כז אות ז; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' כה; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נד. אמנם בס' חמודי דניאל סי' שה ס"ל הסיק, שתמיד יש להקדים מילה, ולכן יש להמתין עד שיבריא, ואז ימולו אותו, ורק אחר כך יפדוהו; וכן בס' יוסף אומץ, דיני פדיון הבן, הביא שחכמי פרנקפורט בזמנו הכריעו להמתין עם הפדיון עד לאחר המילה, שהיתה יותר מחדשיים אחר הלידה, וכן כתב בשו"ת שושנת בנימין ח"א סי' כח, בשם רבני ג'רבא.
- ↑ שו"ת אבן יקרה מהדו"ג סי' קע; ברית אבות סי' ט אות טז.
- ↑ ש"ך, ערוך השולחן, אגרות משה
- ↑ הרחבה הלכתית בעניין פדיון לבכור של אם יחידנית, באתר פדיון הבן שלי
- ↑ בבלי בכורות מט א; רמב"ם בכורים יא יז; טושו"ע יו"ד שה יב.
- ↑ בבלי בכורות מט א, מחלוקת; רמב"ם וטושו"ע שם.
- ↑ ברכת שמואל, קידושין סי' יח.
- ↑ שו"ת הרדב"ז מכת"י סי' קפז.
- ↑ המאירי בבלי פסחים קכא ב.
- ↑ יש"ש בבלי קידושין פ"א סי' נד, בשם הר"ן.
- ↑ תוס' בכורות מט א ד"ה לאחר; רא"ש בכורות שם.
- ↑ מהרי"ק שורש מט אות ב; רמ"א יו"ד שם; ערוה"ש שם מז. וראה עוד בש"ך שם סקי"ז.
- ↑ סדר פדיון הבן למהרי"ל, בהגהות והוספות שם.
- ↑ ראה מאירי פסחים קכא ב.
- ↑ יש"ש בבלי קידושין פ"א סי' נד.
- ↑ אות ברית סקי"ח.
- ↑ שו"ת חמדת אפרים חיו"ד סי' מה.
- ↑ אוצר פדיון הבן פ"ח סי"ב, והע' מ.
- ↑ שו"ת משנה הלכות ח"ב חיו"ד סי' רלב.
- ↑ שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' יא סקי"א.
- ↑ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאבהע"ז סי' א סק"ב.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' נה.
- ↑ שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קעו. וראה עוד שו"ת ריב"א סי' קמח; שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' רסד; שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קצט.
- ↑ שו"ת שבט הלוי שם; שו"ת משנה הלכות ח"ב סי' קלג; ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב סי' שה סע' כג. ואם נולד בהזרעה מלאכותית מגוי - ראה ע' הזרעה מלאכותית הע' 159.
- ↑ שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קצט.
- ↑ ראה ס' פדיון הבן כהלכתו, פ"ז סמ"ה, על פי מחלוקת הרמב"ם גירושין ב טו, והטור אבהע"ז סי' קכא. וראה שם סמ"ז, אם נתן דמי פדיון בתוך שלושים על מנת שיחול הפדיון לאחר שלושים, וכשהגיע זמן הפדיון נשתטה האב, או שהיה גוסס - אם הבן פדוי או לא.
- ↑ הרב ש. דוד, תחומין, כא, תשס"א, עמ' 392 ואילך.
- ↑ ליקוטי פנחס סק"י. וראה להלן במומים מיוחדים.
- ↑ בה"ג, הל' בכורות, דק"ב ע"ב; ס' האשכול הל' פדיון הבן סי' מב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ריד; ערוה"ש יו"ד שה יב. וראה בתו"ת ויקרא פכ"א אות מד; א. שטינברג, תחומין, ג, תשמ"ב, עמ' 186 ואילך (בעמ' 209).
- ↑ מנ"ח מ' תקו. וראה דרכ"ת סי' סא סקל"ו.
- ↑ שו"ת חלקת יואב מהדו"ק חאבהע"ז סי' ג. והוא תלוי במחלוקת הח"מ והבית מאיר אבהע"ז סי' ה סק"א, אם כהן שהוא פצוע דכא אין לו כלל קדושת כהונה והוא כזר, או שרק נתחלל מקדושת הזיווג. וראה בפרמ"ג או"ח סי' קלה במשב"ז סק"ח. וראה עוד בס' פדיון הבן כהלכתו פ"ה הע' 30-29.
- ↑ מנ"ח מ' שצב.
| כ"ד מתנות כהונה | ||
|---|---|---|
| עשר מתנות במקדש | בשר חטאת • בשר אשם ודאי • בשר אשם תלוי • בשר זבחי שלמי ציבור • חטאת העוף • לוג שמן של מצורע • שתי הלחם • לחם הפנים • שירי מנחות • שיירי מנחת העומר | |
| ארבע מתנות בירושלים | בכור בהמה טהורה • המורם משלמים (חזה ושוק), והנוסף בתודה (ארבעה לחמים) ואיל נזיר (זרוע בשלה) • ביכורים • עורות קדשי קדשים | |
| עשר מתנות בגבולים | תרומה גדולה • תרומת מעשר • חלה • ראשית הגז • זרוע, לחיים וקיבה • פדיון הבן • פטר חמור • חרמים • שדה אחוזה • גזל הגר | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
פדיון הבן41104434Q1416453