רבי חייא בר יוסף
| מקום פעילות | בבל, ארץ ישראל |
|---|---|
| תקופת פעילות | שני אמוראים |
| רבותיו | רב, שמואל |
| תלמידיו | רב גידל, רבי חייא בר אבא |
| בני דורו | רבי יוחנן, ריש לקיש |
רבי חייא בר יוסף,[1] היה אמורא בדור השני (ראשית שנות ה-ד' אלפים; המאה ה-3), שלמד בבבל מפי גדולי האמוראים, רב ושמואל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד יחד עם רבי יוחנן וריש לקיש.
רבותיו וחבריו
למד בעיקר מפי רב ומרבה למסור את מאמריו.[2] לעיתים היה הולך לישיבתו של שמואל ומוסר את שמועותיו של רב, ומקבל עליהן את תגובתו של שמואל[3] היה גם תלמידו של שמואל (כנראה אחרי פטירת רב, כמו כמה מתלמידי רב), ושאל אותו שאלות,[4] ולעיתים אף נחלק עליו.[5]
בעלותו לארץ ישראל למד עם רבי יוחנן וריש לקיש,[6] ומסר להם מהלכותיו של רב.[7] גם על רבי יוחנן נחלק לעיתים בעניינים שונים.[8] מצינו שרבי חייא שואל את רבי יוחנן בהלכה,[9] אך כנראה לא נחשב לתלמידו: במחלוקות ביניהם רבי חייא מוזכר לפניו, וספקות שונים בהלכה הובאו לפני שניהם כאחד.[10] לעיתים הוא מוסר גם בשם רבי אושעיא.[11]
תלמידיו
האמורא רב גידל למד ממנו עוד בהיותו בבבל, ומוסר בשמו כמה פעמים שמועות בשם רב.[12]
בהיותו בארץ למד מפיו רבי חייא בר אבא, שהיה בעיקר תלמיד רבי יוחנן.[13] גם "רבנן דקיסרין", תלמידי ישיבת קיסרי, מצטטים בשמו.[14]
קורותיו
בהיותו בבבל התגורר כנראה בעיר סיכרא שעל שפת החידקל, סמוך למחוזא,[15] והיה חכם העיר, שתיקן בה תקנות (ראו להלן: מאמריו).
בהיותו בארץ עסק במסחר במלח.[16]
לא ידוע דבר על משפחתו, פרט לכך שכעבור זמן מאז עלייתו ארצה בגפו שלח להביא גם את אשתו.[17]
ממאמריו בהלכה
- המקדש אשה בדבר האסור בהנאה מדרבנן (כגון חמץ בערב פסח בשעה השישית ביום) - קידושיו בטלים, כדין המקדש בחפץ חסר כל ערך.[18]
- הקונה יין ולאחר זמן מה החמיץ - המוכר אינו אחראי לפצותו, משום שעמידות היין תלויה גם באישיותו של הקונה ולא רק בטבעו של היין.[19]
- תקנתו בעיר סיכרא: פועל שנשא לבדו מטען שמשקלו גבולי, מעט גדול מדי עבור סבל אחד אבל מעט קטן מדי עבור שני סבלים, והמטען נפל ונשבר - הדבר נחשב במידה מסוימת כפשיעה ורשלנות ומאידך גם כאונס, ולפיכך ישלם מחצית מהנזק.[20]
- על הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח'), המשמש מקור לשבועת מודה במקצת, קבע ש"עירוב פרשיות כתוב כאן", והפסוק עוסק בהלוואה, למרות שהוא כתוב בפרשיה העוסקת בפקדון.[21]
- ההגדרה של "כרם" כמושג הלכתי, בהלכות כלאים ונושאים נוספים, שאובה ממנהגי הכנענים. על פי זה דרש את הפסוק (ספר במדבר, פרק ל"ד, פסוק ב'): "ארץ כנען לגבולותיה" - "גבולות שבדו להם כנענים".[22]
- קידוש ידיים ורגלים לקראת עשיית פרה אדומה נעשה בבית המקדש ובכלי שרת, כדין קורבן רגיל, למרות שהפרה האדומה איננה קורבן והיא נעשית בהר הזיתים, מחוץ למקדש.[23]
ממאמריו באגדה
רבי חייא בר יוסף הותיר אחריו כמה מאמרים באגדה, ביניהם על הגאולה העתידה ותחיית המתים.[24] מפורסם מאמרו:[25] "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" (לחמניות ובגדי צמר), שזכה לפירושים שונים, האם הדברים כפשוטם או שמובנם שהפרנסה תהיה בשפע.[26]
קישורים חיצוניים
- רבי אהרן הימן, "רבי חייא בר יוסף", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 446-445, באתר היברובוקס
שגיאות פרמטריות בתבנית:יחוסי תנאים ואמוראים
פרמטרים [ עמודים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית הרב יהודה לייב פישמן מימון (עורך), 320, יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמ' {{{התחלה}}"}, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
הערות שוליים
- ↑ במקורות ארץ ישראליים נקרא לרוב "חייה" במקום "חייא", ושם אביו לעיתים "יוסי". מכונה גם "רב", כמקובל בין חכמי בבל
- ↑ תלמוד בבלי, שבת, ז', א'תלמוד בבלי, יבמות, צ"ב, ב'; תלמוד בבלי, כתובות, נ', ב', ועוד
- ↑ תלמוד בבלי, שבת, נ"ג, א'תלמוד בבלי, חולין, מ"ה, ב'. בשני המקרים שמואל הגיב על דברי רב בחריפות יוצאת דופן, שאם כך אמר - איננו מבין כלום בהלכות שבת וטריפות, ביטוי שאין לו אח ורע בתלמוד, ואפשר שסבר שרבי חייא לא הבין היטב את שמועתו ('יבוא הלוי' חולין עמ' קפז).
- ↑ תלמוד בבלי, יבמות, נ"ח, א'.
- ↑ תלמוד בבלי, ערובין, צ"ה, א'; תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק א', הלכה ג'. בתלמוד בבלי, ביצה, ל"ב, ב' נאמר: "תני רב חייא בר יוסף קמיה דרב נחמן", והדבר אינו מתיישב עם סדר הזמנים האמור. ברם, בהלכות גדולות (הלכות יום טוב) וברא"ש (על מסכת ביצה, פרק ד, סימן ח) הנוסח: "קמיה דרבי יוחנן".
- ↑ תלמוד בבלי, חולין, נ"ד, א'תלמוד בבלי, תמורה, ז', א'.
- ↑ חולין שם; תלמוד בבלי, גיטין, ל"ט, א'.
- ↑ תלמוד בבלי, זבחים, כ', ב'; תלמוד בבלי, מנחות, צ', א'; תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד', הלכה ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, בבא מציעא, מ"ח, ב'.
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד', הלכה ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת בבא בתרא, פרק ט', הלכה ו'.
- ↑ תלמוד בבלי, סנהדרין, ט"ז, ב'; תלמוד בבלי, עבודה זרה, נ"א, ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, שבת, ז', א'; תלמוד בבלי, יבמות, צ"ב, ב'; תלמוד בבלי, עבודה זרה, נ', א'.
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ד', הלכה ד'.
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק א', הלכה א'.
- ↑ על פי תלמוד בבלי, חולין, צ"ד, ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, בבא מציעא, מ"ח, ב'. על פי מעשה מקביל בתלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ד', הלכה ב', רבי חייא היה הקונה ולא המוכר.
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א', הלכה ג' מפרשי הירושלמי פירשו, על פי ההקשר שם, שהיה כהן ואשתו נפלה בשבי, ובעל 'תולדות תנאים ואמוראים' בערכו סובר שהדברים אינם נכונים ופירש אחרת את קשר העניינים בסוגיה.
- ↑ תלמוד בבלי, פסחים, ז', א'.
- ↑ תלמוד בבלי, בבא בתרא, צ"ח, א'. להלכה נפסק כדעה החולקת בתלמוד שם.
- ↑ תלמוד בבלי, בבא מציעא, פ"ג, א'.
- ↑ תלמוד בבלי, בבא קמא, ק"ו, ב'.
- ↑ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ד', הלכה ו'.
- ↑ תלמוד בבלי, זבחים, כ', ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, כתובות, קי"א, ב'.
- ↑ כתובות, שם. במקבילה בתלמוד בבלי, שבת, ל', ב', הובאו הדברים בשם רבן גמליאל
- ↑ ראו רמב"ם בפירושו למשנה, הקדמה ל"פרק חלק".
רבי_חייא_בר_יוסף18392645Q5872987