חז"ל
 |
אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולשכתב אותו. | |
| אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולשכתב אותו. |
| מסירת התורה |
חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרונם לברכה) הוא כינוי גדולי חכמי ישראל שהם מהווים את היסודות של כל התורה שבעל פה. תקופת חז"ל מתחלה תחילת בזוגות בשנת ג'תמ"ח ונמשכת ועד לחתימת התלמוד הבבלי ולרבנן סבוראי בשנה ד'תמ"ח.
תקופות חז"ל
חז"ל נחלקים לקבוצות אחדות, על-פי תקופתם וחיבורם העיקרי בתקופה זו:
- זוגות: התקופה נפתחת עם שני החכמים שמעון הצדיק ואנטיגונוס איש סוכו, וממשיכה עם חמישה זוגות של חכמים מימי בית שני, אחד שימש כנשיא הסנהדרין והאחר כאב בית דין.
- תנאים: חכמי המשנה, חיו בארץ ישראל עד תחילת האלף החמישי, ובנוסף למשנה נשמרו דבריהם בברייתות המפוזרות ברחבי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בתוספתא ובמדרשי ההלכה. עם גדולי התנאים נמנים רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה הנשיא (רבי).
- אמוראים: חכמי התלמוד, שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה ועד לסיום כתיבת התלמוד (ד'ר"ן). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. בנוסף לתלמודים (בבלי וירושלמי) נשמרו דבריהם במדרשי אגדה, כגון "מדרש רבה".
- רבנן סבוראי: חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (ד'ר"ן) ועד לתחילת תקופת הגאונים (ד' תמ"ח). רבנן סבוראי סידרו את התלמוד ופעלו להטמעתו בקרב עם ישראל.
סמכותם של חז"ל
ערך מורחב – מצווה לשמוע דברי חכמים
לחז"ל היה כח לגזור גזירות ולתקן תקנות חדשות שלא נכתבו בתורה, בכל עניין שראו בו צורך. דוגמאות למצוות ואיסורים מחז"ל: קריאת מגילת אסתר בפורים, איסור טלטול מוקצה בשבת, חובת נטילת ידיים , חובת תפילה שלוש פעמים ביום ועוד רבות.
לשון חז"ל
- ערך מורחב – לשון חז"ל
לשון חז"ל (נקראת גם לשון חכמים) הוא כינוי לניב של הלשון הקודש שהגיע לשיא תפוצתו בקרב עם ישראל שחיו בין בתקופת חז"ל. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.
ההבדל בין לשון ההתורה שבכתב, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא לעיון של המדקדקים לאורך הדורות. וכן אמרו חז"ל "לשון תורה לחוד, לשון חכמים לחוד"[1].
כינויים
לרוב חז"ל מכונים חז"ל או חכמינו ז"ל. אצל האבן עזרא ועוד ראשונים חז"ל מכונים 'המעתיקים' או בעלי הקבלה.
עיין עוד
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח ע"ב
| הזוגות | ||
|---|---|---|
| בפתח התקופה | שמעון הצדיק • אנטיגנוס איש סוכו | |
| הזוגות | יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן • יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי • שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי • שמעיה ואבטליון • (בני בתירה) • הלל הזקן ושמאי הזקן (מנחם) | |
| רבנן סבוראי | ||
|---|---|---|
| דור ראשון | רבה יוסי ראש ישיבת פומבדיתא • רב אחאי • רב שמואל בריה דרב אבהו • רב רחומי השלישי | |
| דור שני | רב סימונא - ראש ישיבת פומבדיתא • רב עינא - ראש ישיבת סורא | |
| דור שלישי | רב רבאי מרוב - ראש ישיבת פומבדיתא | |
