דורש אל המתים

דרישה אל המתים
(מקורות עיקריים)
מקרא	ספר דברים, פרק י"ח, פסוק י"א
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ס"ה עמוד ב'
משנה תורה	הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א, הלכה י"ג
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן קי"ט
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו ל"ח ספר החינוך, מצווה תקט"ו

דרישה אל המתים היא איסור לאו מדאורייתא לשאול את המתים על העתיד ועל דברים נסתרים.

האיסור ומקורו

מקור האיסור הוא מהפסוק ”לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוקים י'-י"א), ואיסור זה נמנה במנין המצוות^[1]^[2], והעובר עליו לוקה.

בגמרא מבואר^[^{דרוש מקור]} שדרישה אל המתים נעשית על ידי לינה בבית הקברות והרעבה עצמית הגורמת לשריית רוח טומאה.

בראשונים ישנם הסברים שונים מהי "רוח הטומאה" הזאת:

דעת רש"י^[3] שהוא שד שכתוצאה ממעשיו אוהבו ועוזר לו בכשפיו, ופסוק נכתב "אל המתים" כדי להורות שזה נעשה בבית הקברות.
דעת הרמב"ם^[4], הסמ"ג^[5] והחינוך^[2] שעל ידי מעשיו המת נגלה אליו בחלום ועונה לו על שאלותיו.
דעת היראים^[6] שעל ידי מעשיו מדבר עם גוף המת בקברו.
דעת הרמ"ה^[7] שרוח המתים שמתלווים עליו עונים לו על מה ששאל אותם.
דעת המאירי^[8] שעל ידי זה יבהיל מחשבותיו ויתעורר דמיונו.

כתב הסמ"ג^[9] שהמעלה באוב עובר גם על איסור דרישה אל המתים, אך כתבו הב"ח^[10] ורבי חיים בנבנישתי^[11] שהדורש אל המתים אינו עובר על איסור העלאה באוב.

כתב היראים^[12] שמותר להשביע את החולה שיתגלה אליו לאחר מיתה, כיון שבשעת המעשה אינו דורש אל מת^[13], וכן פסק להלכה השולחן ערוך^[14].

נחלקו הפוסקים כיצד יש להתפלל בקברי צדיקים שלא יהיה בזה בכלל דורש אל המתים:

דעת רבי חיים פלטיאל^[15] והמהרי"ל^[16] שאין ישים לבו בתפילתו אל המתים, אלא יתפלל אל הקב"ה שיתן לו רחמים בזכות הצדיקים, וכן פסק המשנה ברורה^[17]. וכתב החכמת אדם^[18] שעמי הארצות ששופכים לפני המתים צרותיהם, קרוב שהדבר בכלל דורש אל המתים.
הדרכי תשובה^[19] כתב שאם מבקש מהמתים שיתפללו על החיים אין בכך איסור.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.